המחלה ההולנדית בישראל

זהו נוסח מקוצר ומפושט במידת מה של המאמר. למאמר המלא ראו בבלוג של ד״ר בורוכוב
borukhov.wordpress.com/2014/11/01/המחלה-ההולנדית-כוחות-השוק-והעובדים-הע

1. מבוא
"המחלה ההולנדית" היא מונח המשמש בספרות ובעיתונות הכלכלית כדי לתאר בקיצור את מצבו של משק לאומי הסובל מ"התחזקות" שער החליפין של המטבע שלו, מה שנקרא גם "ייסוף" המטבע.
כלכלת ישראל סובלת מן המצב הזה  – המחלה הזאת – למעלה מעשור (בשנת 2003 שער הדולר הממוצע היה 4.38 שקלים ובראשית 2014  היה כ-3.5 שקלים). רבים סוברים שהתהליך הזה הוא חיובי, ומשקף את "חוסנו" של המשק. כתוצאה ממנו סחורות יבוא הוזלו. גם הנסיעות לחו"ל הוזלו. אבל יש קבוצה באוכלוסיה שמשלמת מחיר גבוה בגלל ההוזלה הזאת.
את המונח "המחלה ההולנדית" טבע השבועון הבריטי The Economist ב- 1977 כשביקש לתאר את המצב הכלכלי של הולנד ואת בעיותיה (בכתבה שהתפרסמה בגיליון של 26.11.1977. אגב, באותו גיליון דיווח השבועון על ביקורו של אנואר סאדאת בירושלים).

כוונתי במאמר זה להצביע על ההשלכות של התהליך המכונה "המחלה ההולנדית" – איך משתלבת בו המדיניות הכלכלית של המדינה, ואיך הוא משפיע על חלוקת ההכנסה במשק וגורם לגידול בשיעור העוני.
בקצרה, ״המחלה״ גרמה למצב שבו שכבה גדולה של עובדים הידרדרה אל מתחת לקו העוני, למרות שראש המשפחה עובד, אך שכרו אינו מספיק כדי לפרנס את משפחתו.

2קווים לדמותה של המחלה ההולנדית


ב- 1959 התגלו בים הצפוני מול חופי הולנד מאגרים גדולים של גז טבעי. בשנים 1976-1972 היה להולנד, בממוצע, עודף של כ-2 מיליארד $ בשנה בחשבון השוטף של מאזן התשלומים. התוצאה הייתה שהמטבע ההולנדי (Guilder) התחזק בין 1974 ו- 1977 ב- 16.4% (כל נתונים לקוחים מה- Economist).
התחזקות המטבע ההולנדי הביאה לכך שמוצרים מיובאים הוזלו, ואילו התמורה ליצואנים ההולנדים פחתה, ורווחיות הייצור בהולנד פחתה. המשק ההולנדי לא צמח. ההשקעה בענפי המשק ירדה ב-15% ושיעור האבטלה גדל מ- 1.1% ב-1970 ל-5.1% ב-1977.
אף על פי שבשימוש המקורי הסיבה שגרמה "למחלה" הייתה ההכנסות מן הגז הטבעי, ברור שאותה "מחלה" יכולה להיגרם גם על ידי גורמים אחרים שמגדילים באופן משמעותי את ההכנסות במטבע חוץ של מדינה.
החוקרת Ebrahim-Zadeh כתבה (ב-2003) כי "הסינדרום" (המונח שהיא מעדיפה במקום "מחלה") יכול להיגרם כתוצאה מגילוי של מחצבים (נפט, גז, זהב, יהלומים, נחושת), או מכל התפתחות שגורמת לזרימה גדולה של מטבע חוץ. למשל, עלייה משמעותית במחירי הנפט או המחצבים שהמדינה מפיקה, אבל גם גידול בסיוע חוץ או בהשקעות של משקיעי חוץ. כדוגמאות היא מזכירה את ההשפעה שהייתה לזרימת הזהב מאמריקה במאה השש-עשרה על הכלכלה של ספרד, גילוי הזהב באוסטרליה במחצית המאה התשע-עשרה, וההשפעה של עליית מחירי הקפה בסוף שנות השבעים על המשק בקולומביה.
במשך השנים התפרסמו בספרות הכלכלית עשרות מאמרים שעסקו ב"מחלה ההולנדית" ובהשלכותיה מן ההיבט האמפירי ומן ההיבט התיאורטי. כך (Magud and Sosa (2010 סקרו יותר מ-60 מחקרים שעסקו במחלה ההולנדית ובהשלכותיה.
אחד מן המחקרים הראשונים שניתחו את ה"סינדרום" בכלים של התיאוריה הכלכלית היה מחקרם של (Max Corden & Peter Neary (1982. הם הבחינו בין שני אפקטים: האחד הוא מעבר של גורמי ייצור (עובדים והון) מן הענפים "המסורתיים" אל הענף החדש, והשני הוא "אפקט ההכנסה". העובדים בענף החדש והמשקיעים בו שהכנסותיהם גדלו, רוצים להעלות את רמת החיים שלהם, ומגדילים את הביקוש לשירותים ומוצרים, וביניהם למוצרים ושירותים ש"אינם סחירים", כלומר כאלה שאי אפשר לייבאם מחו"ל. הגידול בביקוש למוצרים ושירותים אלה גורם לעלייה במחיריהם, להתרחבות בענפים המייצרים את ה"בלתי סחירים", ולגידול בביקוש לעובדים בענפים אלה.
כפי שאראה להלן, ההתפתחויות בשוק העבודה בישראל בעשר או עשרים השנים האחרונות אכן מצביעים על התפתחויות דומות.
לטעמי, ההנחה של Corden and Neary, שהעובדים יכולים לעבור במהירות ובקלות  מענפי הייצור המסורתיים לענף המשגשג היא מנותקת מן המציאות. במציאות עובדים שעבדו  בענף מסויים (חקלאות או תעשייה) רכשו ניסיון וידע שהם ספציפיים לענף הזה. כך למשל, אדם שעבד כל חייו כרפתן או עבד כמכונאי במפעל טקסטיל. אם הענף הזה "מתכווץ" והוא מפוטר, כל הידע והניסיון שלו הופכים בן לילה לחסרי כל ערך. בענפים החדשים נדרשים ידע וניסיון אחרים לגמרי, שלעובדים האלה קשה עד בלתי אפשרי לרכוש. במילים אחרות: עובדים שנפלטו מן הענפים "המסורתיים"  שהתכווצו הופכים לעובדים בלתי מקצועיים, חסרי כל ניסיון בעל ערך בשוק העבודה, ועליהם להסתפק בעבודה בשכר נמוך מאוד (עובדי קבלן בשמירה או בניקיון), או לצאת בכלל משוק העבודה.

3. המחלה ההולנדית בישראל

המחלה ההולנדית הגיעה לישראל כבר לפני עשרים שנה.
אולם, לא רק שהממשלה לא נקטה בפעולות שהיו נדרשות למתן את הפגיעה בעובדי ענפי "התעשייה המסורתית", אלא שהיא חיזקה את ייבוש התעשיות, וגרמה לניוון מקור התעסוקה של עובדים בעלי השכלה נמוכה ובינונית, וכך דחקה אותם מחוץ למעגל העבודה, או לעבודה בשכר נמוך מאוד.
אם מגדירים את "המחלה" על פי מבחן התוצאה, שהוא לדעתי ההשלכות של המחלה על שוק העבודה, ובעיקר ההשלכות של "התכווצותם" של ענפי "התעשיות  המסורתיות", ירידת מספר המועסקים בהם, והגידול במספר העובדים המועסקים בשכר נמוך ביותר, הרי שבישראל המחלה היא קשה.

4. הגורמים למחלה ההולנדית בגרסה הישראלית

4. א. ההייטק
הגורם העיקרי הוא ההצלחה הגדולה של ענפי ההייטק. ההכנסות במטבע חוץ של ענפים אלה, הן ממכירות שוטפות והן ממכירת הבעלות על חברות, מגיעות כבר שנים רבות למיליארדים רבים של דולרים מדי שנה.
לכאורה משקלם של ענפי ההייטק בכלכלה הישראלית איננו דומיננטי. תחום ההייטק, לפי ההגדרה שאומצה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כולל בין השאר תעשיות: ייצור תרופות, רכיבים אלקטרוניים, ציוד תקשורת, ציוד רפואי ומדעי, ושירותים: שירותי תקשורת, מחשוב, ומחקר ופיתוח. בענפים אלה הועסקו בשנת 2012  כ-261 אלף עובדים שכירים שהיו כ- 9% מכלל השכירים במשק (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה השנתון הסטטיסטי 2013 לוח 12.32).
מספר העובדים בענפים האלה יותר מהכפיל את עצמו ב-17 השנים שבין 1995 ל- 2012. בשנת 1995 עבדו בהם כ-115 אלף שכירים (ל.מ.ס."התפתחות תחום ההייטק בשנים 1995-2007" ע' 10).
היצוא  שעובדים אלה ייצרו ב- 2012 הגיע לשווי של קרוב ל-21 מיליארד דולר, שהיו 47% מכלל יצוא הסחורות של ישראל, ובנוסף סיפקו עובדי השירותים שבענפי ההייטק שירותים ללקוחות בחו"ל בשווי של כ-11 מיליארד דולר (ל.מ.ס. השנתון הסטטיסטי לוחות 16.11 ו-16.14).
השכר הממוצע לכלל השכירים בענפי ההייטק היה ב- 2012  כ-17,700 שקל לחודש. 108 אלף עובדי תעשיית ההייטק השתכרו בממוצע כ- 18,250 שקל בחודש, ו- 153 אלף עובדי תחום שירותי ההייטק השתכרו בממוצע 17,400 שקלים בחודש.
מדובר בציבור גדול שמשתכר פי 2 ויותר מן השכר הממוצע במשק (שב-2012 היה 8784 שקל לחודש) ופי 2.7 מן השכר החציוני (שהיה 6541 שקל בחודש). הביקוש שלהם למוצרים ולשירותים בהכרח מגדיל ומשנה את ההיצע והמחירים של מוצרים שונים במשק. חייבים להכיר בכך שהגידול בהכנסות של הציבור הזה, הוא אחד הגורמים לעליית מחירי הדירות ושכר הדירה בשנים האחרונות.

4.ב.השקעות מחו"ל
הגורם השני הוא השקעות של משקיעים מחו"ל בישראל. גם דרך רכישת חברות ישראליות על ידי חברות זרות ומשקיעים מחו"ל, לדוגמה חברת הדלק "פז" על ידי ג'ק ליברמן (עוד ב- 1988), "תנובה" על ידי תאגיד בריטי, "מכתשים" על ידי תאגיד סיני. וגם דרך רכישת נדל"ן, בעיקר דירות, ע"י יהודים מחו"ל וע"י "אוליגרכים" מרוסיה וממדינות נוספות שהיו חלק מברית המועצות.
היועץ הכלכלי הראשי של בנק לאומי גיל בפמן העריך כי בשנת 2013 רוכשי חברות ישראליות, בעיקר חברות בענף ההייטק, הביאו לישראל כ- 12 מיליארד דולר (The Marker 16/12/2013). מסכומים אלה יש להפחית את זרימת הכסף החוצה על ידי תאגידים ישראליים המשקיעים בחו"ל, בעיקר קופות פנסיה וחברות ביטוח.

4.ג.    המדיניות המסחרית
הגורם השלישי הוא המדיניות המסחרית של ממשלות ישראל. הרווחיות של התעשייה מושפעת לא רק מן השינויים בשער החליפין אלא גם משינויים במדיניות הכלכלית של הממשלה בנושאים כמו שיעורי המכס ומס קנייה, שיעורי מס הכנסה האפקטיביים שחלו על התעשייה, ההטבות שזכו להן על פי החוק לעידוד השקעות ועוד. מאז ראשית שנות התשעים חלה הרעה הדרגתית בכל אלה, שעבור התעשיינים היא זהה לייסוף השקל. אציין במיוחד את הפחתת וביטול המכס על יבוא של מוצרי תעשייה מאירופה, מארה"ב ומהמזרח הרחוק. ענפי "התעשייה המסורתית" רגישים במיוחד לשער החליפין האפקטיבי. לדוגמא, בשנת 1992, לפני גל הפחתת וביטול המכסים, התשלום הממוצע ששולם בש"ח עבור יבוא בשווי של דולר אחד היה גבוה ב-12.5% בקירוב מן השער היציג. ביבוא של מוצרי צריכה התוספת היתה 24% (החישוב על פי נתונים מן הרבעון לסטטיסטיקה של סחר חוץ 1993 נספח ג). כלומר, עבור תעשיינים ישראלים שייצרו מוצרי צריכה שהתחרו במוצרים מיובאים, ביטול המכסים היה שווה לייסוף השקל ב-24%.
ממשלות ישראל חתמו על הסכמי סחר מרחיקי לכת  עם האיחוד האירופי ועם ארה"ב,  ובהמשך הורדו או הופחתו מאוד המכסים גם על יבוא מארצות המזרח הרחוק, וזאת ללא שישראל קיבלה מן המדינות האלה הטבות מקבילות ביצוא אליהן של מוצרי תעשייה המיוצרים בישראל. תוך 5 שנים הורדו המכסים על היבוא של רוב המוצרים.

4.ד.    תגליות הגז הטבעי
בשנת 2011 העריך בנק ישראל כי הגז הטבעי ממאגר תטיס שהחליף דלק מיובא הביא לשיפור בחשבון השוטף של מאזן התשלומים של ישראל בהיקף של כ- 2 מיליארד $ בשנה. כלכלני בנק ישראל העריכו שכאשר יתחילו להפיק גז מן המאגרים הגדולים "תמר" ו"לויתן" אחרי 2015, השיפור בחשבון השוטף יוכפל. וכמו כן שכל שיפור של מיליארד דולר בחשבון השוטף, כתוצאה מהפקת גז, יביא לייסוף של כ- 1%  בשער החליפין הריאלי.
בשנת 2013 רכש בנק ישראל 2.1 מיליארד $ כדי לקזז את השפעת הפקת הגז הטבעי מ"תמר" על שער החליפין. בשנת 2014 מתכוון בנק ישראל לרכוש 3.5 מיליארד $  בכדי לקזז את השפעת הגז הטבעי מ"תמר" (The Marker  14.1.2014).

4.ה.        תנועות הון לזמן קצר
בשנים האחרונות הצטרף עוד גורם שלחץ על שער החליפין, וזיעזע אותו, והוא מה שנקרא בלשון אקדמית "תנועות הון לזמן קצר"; או בביטוי יותר בוטה "כסף חם". אחרי פרוץ המשבר הפיננסי העולמי ב- 2007, הורידו הרשויות ברוב הארצות המפותחות את שער הריבית לרמה נמוכה מאוד, ומנהלי כספים שניהלו יתרות נזילות בסכומים גדולים חיפשו השקעות שיניבו להם רווחים יותר גדולים. הריבית בארץ אמנם ירדה, אבל הייתה יותר גבוהה מן הריבית בארה"ב ובחלק ממדינות אירופה.
בשנת 2008 זרמו לשוק הכספים בארץ 9.6 מיליארד שקלים. בשנת 2009 כ- 9.5  מיליארד ובשנת 2010 כ- 14.4 מיליארד שקלים (בנק ישראל דו"ח 2011 ע' 232).
מובן שהמרת הסכומים האלה יצרה לחץ לייסוף שער החליפין.
בשנת 2011 כאשר מצד אחד התגברו החששות להתמוטטות גוש היורו, ומצד שני המצב הביטחוני נראה לפתע יותר מפחיד, וכאשר בנוסף לכך בוטל הפטור ממס למשקיעים זרים על הכנסותיהם מריבית ומרווחי הון, והוטלה עליהם חובת דיווח, התהפכה המגמה. במחצית השנייה של 2011 ובמחצית הראשונה של  2012 הזרים מימשו את מרבית השקעותיהם. בחצי השני של 2011 – משכו משקיעים זרים 10.4 מיליארד שקלים,  וב-2012 עוד 9.7 מיליארד (בנק ישראל דו"ח 2012 ע' 213) .
ב- 2013 התחדשו ההפקדות של "כסף חם" בשוק הכספים בארץ, ובנק ישראל חידש את ההתערבות בשוק ורכש במשך השנה 5.3 מיליארד דולר. בסך הכל גדלו יתרות המט"ח של בנק ישראל תוך 6 שנים מכ-28 מיליארד דולר ב- 2007 לכ- 82 מיליארד דולר בסוף 2013.

5. שינויים בהרכב היבוא והיצוא בישראל


במשך התקופה מ- 1992 עד 2012 התרחשו כתוצאה מהשפעת הגורמים שמנינו לעיל תמורות מרחיקות לכת בסחר החוץ של ישראל.
מובן שבנוסף לגורמים שמנינו פעלו עוד גורמים על שינויים בהרכב  בסחר החוץ, כגון שינויים טכנולוגיים שונים ושינויי התנהגות. אולם, באופן כללי השינויים תואמים את הדפוס של "המחלה ההולנדית", כלומר גידול ביצוא של מוצרי הייטק, ירידה ביצוא של מוצרי התעשייה המסורתית, וגידול ביבוא של מוצרי צריכה שונים. הגידול הזה של יבוא מוצרי צריכה היה במידה רבה, תוך דחיקתם מן השוק של מוצרים דומים מייצור מקומי.
נזכיר כי ב- 1992 עדיין ייצרו בישראל מכשירי חשמל ביתיים במו מקררים, מכונות כביסה ומזגנים (מפעל המזגנים של תדיראן בעפולה נסגר ב-2009. בעליו החליטו להעביר את הייצור לסין "כדי להוזיל עלויות". "רוב עובדי המפעל הם בני 50 ומעלה וברור כי יתקשו למצוא מקור פרנסה אחר." מעריב 6.8.2009).
כאשר מוקד ההתעניינות ב"מחלה ההולנדית" הוא התכווצותם של ענפי ייצור המייצרים מוצרים "סחירים" שרווחיותם נפגעת, וכתוצאה מכך עובדים רבים מאבדים את מקור פרנסתם, וכתוצאה מכך גדלה תחולת העוני וגדל אי-השוויון במשק, יש להרחיב את מסגרת הדיון ולמנות עוד שני גורמים נוספים שהשפיעו על ההידרדרות במצב של העובדים, בעלי השכלה נמוכה, וכישורים ספציפיים לעבודות "בענפים המסורתיים".

5.א. העובדים הזרים
התפתחות אחת שיש לה השפעה קשה על שוק העבודה ובמיוחד על מצבם של עובדים חסרי השכלה או בעלי השכלה מועטה, היא נוכחותם בארץ של כ- 250,000 עובדים זרים, כמחציתם ברישיון וכמחציתם מסתננים.
על פי הל.מ.ס. (הודעה לעיתונות מיום 14.1.13) בסוף 2011 היו בארץ 111.3 אלף עובדים זרים ברישיון, וכן כ- 92 אלף עובדים שנכנסו לארץ על פי ויזה של תייר ולא יצאו. לזה יש להוסיף עוד כ- 70-60 אלף "מסתננים".
אלה דחקו ודוחקים את העובדים הישראלים מתחומי תעסוקה מסוימים כגון: עבודה שכירה בחקלאות, בבניין ועוד. נוכחותם מהווה גורם חשוב הלוחץ להורדת השכר בתחומי תעסוקה אלה. כמו כן אלפים רבים של עובדים ישראלים, בלתי מקצועיים, חצי מקצועיים ומעוטי השכלה נדחקו החוצה ממעגל העבודה (ראה: גוטליב 2002).

5.ב. גידול הפער בשכר בין עובדים בעלי השכלה ומעוטי השכלה
התפתחות אחרת שיש לה השפעה רבה על שוק העבודה, היא הירידה המתמשכת בביקוש לעובדים חסרי השכלה ובלתי מקצועיים ועלייה בביקוש לעובדים בעלי השכלה. מגמה זאת נמשכת כבר 40-30 שנה בקירוב. התפתחות זאת מתבטאת בגידול בהפרשים בין ההכנסות של עובדים חסרי השכלה או בעלי השכלה נמוכה, ובין ההכנסות של עובדים בעלי השכלה רבה יותר.
גם  במשלוחי יד שבהם לפני עשרות שנים הועסקו עובדים חסרי השכלה ובלתי מקצועיים הוכנסו טכנולוגיות חדשות, מיכון, ואוטומציה, שבכדי להפעיל אותן דרושה יותר השכלה. לדוגמה המהפכה שעברה על ענף הדפוס, השינויים בעיבוד שבבי של מתכות, והעבודה המשרדית בכל ענפי המשק.
בן דוד (2009) הראה כי הירידה בשיעור התעסוקה של גברים בין 1970 ל- 2008  הייתה מתונה יותר בקרב בעלי השכלה גבוהה יותר.
אייל קמחי השווה  את שיעורי התעסוקה של ילידי 1940-1949 בעלי יותר מ-12 שנות לימוד ובעלי 12 שנות לימוד ופחות, ומצא שבגיל 45 שיעורי התעסוקה של שתי הקבוצות היו דומים – 92%. אולם בגיל 60 שיעור התעסוקה של המשכילים פחות הוא 61%, ואילו של המשכילים יותר הוא – 80%.
הגידול בפערי השכר בין עובדים בעלי רמות השכלה שונות  נמשך תקופה ארוכה. נצטט כאן מספר נתונים משני מחקרים המתעדים התפתחויות אלה מאז שנות השבעים.
רות קלינוב (1999) חקרה את השינויים בפערי השכר מ- 1970 עד 1997. ומצאה שחלה עלייה ב"תמורה להשכלה". כלומר פערי השכר בין בעלי השכלה אקדמאית לבין בעלי השכלה פחותה, גדלו בין השנים 1970 עד 1997.
מועלם ופריש (1999) חקרו את "התשואה להשכלה" בתקופה מ- 1976 עד 1997 ומסקנותיהם דומות ומחזקות את המסקנות של רות קלינוב. כך למשל עולה ממחקרם כי עובדים בלתי מיומנים בסקטור העסקי השתכרו בסוף שנות השבעים 70% מהשכר הממוצע במשק, ואילו בסוף שנות התשעים רק 55%  מהשכר הממוצע במשק, ואילו שכרם של עובדים בעלי 16 שנות לימוד או יותר היה בסוף שנות השבעים 153% מהשכר הממוצע ובסוף שנות התשעים 171% מהשכר הממוצע במשק.
נביא כאן נתונים מפרסום של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מן הזמן האחרון (ל.מ.ס. סקר הכנסות 2010 לוח ז'):

מדדי הכנסה לפי שנות לימוד 2010
ס"ה השכירים = 100
שנות לימוד        מדד השכר
0  –  8                55
9  –  10              64
11 – 12              76
13 – 15              96
16 – ויותר           144

קיימת השערה כי התפתחות הטכנולוגיה בעשורים האחרונים שחקה וצימצמה את המעמד של עובדים מקצועיים בתעשייה (Autor, Katz and Kearney 2006, Autor Dorn and Hanson 2013, Goldin and Katz 2007). הטכנולוגיה, מצד אחד על ידי האוטומציה והמחשוב, העצימה והגדילה את החשיבות של מספר קטן יחסית של עובדים בכירים שמעצבים את המערכת ומנווטים אותה, ומצד שני הגדילה את הצורך במספר גדול של עובדים "זולים", "חוטבי עצים ושואבי מים", לביצוע עבודות פשוטות. העובדים המקצועיים, שבעבר היו צריכים להפעיל ניסיון ושיקול דעת, הוחלפו ע"י המחשב ונעשו מיותרים.
הנתונים, שחוקרים אלה הציגו מתעדים את הקיטוב הגדל בחברה האמריקאית בכלל, כאשר מצד אחד גדלה מאוד ההכנסה של מיעוט קטן (העשירון או המאיון העליון), ומצד שני יש גידול מספרי של השכבות בעלות ההכנסות הנמוכות, בעוד ש"המעמד הבינוני" נשחק והולך. העובדות האלה תואמות הן את ההשערה שזאת תוצאה של התפתחות הטכנולוגיה והן השערות אחרות. למשל : שמגמה זו היא תוצאה של "הגלובליזציה" שארה"ב קידמה בהתלהבות בעשורים האחרונים, תוך פתיחת השוק האמריקאי ליבוא של מוצרי תעשייה זולים מכל העולם, דבר שגרם לחיסול של ענפי תעשייה רבים בארה"ב. על הגורמים למגמות הקיטוב בארה"ב ראו:Stiglitz  2012.
6.  ההשלכות של "המחלה ההולנדית" על מבנה התעסוקה


בין השנים 1992 ו-2012 חלו שינויים גדולים במבנה התעסוקה במשק.
האוכלוסייה גדלה בעשרים שנה ב-54.4%, ושעור ההשתתפות בכוח העבודה עלה מ- 52% מכלל האוכלוסייה מגיל 15 ויותר ב- 1992 ל- 63% ב- 2012. בעיקר הודות לגידול דרמטי בשיעור ההשתתפות של נשים מ- 42.5% ב- 1992 ל- 58% ב- 2012. בסך הכול מספר המועסקים גדל ב-103.5%. לעומת זאת, שיעורי ההשתתפות של גברים מעוטי השכלה ירדו.
הירידה הזאת משקפת כנראה מספר תופעות:
א. בחלקה היא מוסברת בעליית החשיבות של ההשכלה בשוק העבודה, שבין השאר משמעותה שלאנשים חסרי השכלה או מעוטי השכלה נעשה יותר קשה למצוא עבודה.
ב. העבודה של חלק מן העובדים מעוטי ההשכלה, למשל: בחקלאות, בבניין, בהובלת משאות ועוד, דורשת כוח פיזי. עם הגיל, חלק מהם מאבדים את היכולת להמשיך בעבודתם. התופעה הזאת מסבירה את הירידה בשיעורי ההשתתפות של מעוטי ההשכלה עם עליית הגיל, אבל איננה מסבירה את הירידה בשיעורי ההשתתפות במשך עשרים השנים האחרונות.
ג. חלק מהעובדים שפוטרו מעבודתם במפעלי תעשייה בענפים "מסורתיים" שנסגרו בתקופה הזאת לא מצאו תעסוקה אחרת, והתייאשו מלמצוא מקום עבודה. לכן, לפי ההגדרה הסטטיסטית הם "אינו בכוח העבודה" ואינם נחשבים לבלתי מועסקים.
בני פפרמן מנהל מנהל מחקר וכלכלה במשרד הכלכלה העריך (29.1.2014 The Marker), שמספרם של אלה שהתייאשו מלמצוא מקום עבודה הוא 70 עד 80 אלף.
לפי חישוב שאני עשיתי, אילו התקיימו בשנת 2012 אותם שיעורי ההשתתפות שהתקיימו בפועל בשנת 1992, היה מספר העובדים ב- 2012 גדל ב- 82,000. זהו כנראה אומדן נמוך של אלה שהתייאשו ו"אינם בכוח העבודה", מפני שהתהליך של דחיקת העובדים הישראליים מתחומי עבודה מסוימים התחיל כבר בשנות השבעים  (ראה: בורוכוב 1981).
מספר המועסקים ב-2012 היה כ-3,359,000. כ- 28% מהם (כ-940 אלף) עבדו בהיקף חלקי (פחות מ-35 שעות בשבוע). בני פפרמן העריך שכרבע מהם עובדים בהיקף חלקי מאונס, וכי לאמיתו של דבר הם רוצים לעבוד בהיקף מלא. כלומר 220 –240 אלף איש אינם מועסקים בהיקף שבו הם רוצים. לפי ההגדרה הם מועסקים, והם אינם נכללים בנתונים על האבטלה. אך לאמיתו של דבר הם מובטלים במישרה חלקית. אילו היו כוללים אותם ואת אלה שהתייאשו מלמצוא עבודה, בסטטיסטיקה על האבטלה, היה שיעור האבטלה גדל ביותר מפי שתיים.
בחקלאות מספר המועסקים הצטמצם מ-59 אלף ב-1992  ל-48.5 אלף  ב- 2012.  בתעשייה גדל מספר המועסקים רק בשיעור של 22% מכ- 350 אלף  ב- 1992 לכ- 425 אלף ב- 2012. כתוצאה פחת אחוז המועסקים בתעשייה מכלל המועסקים במשק מ- 21%  ל- 12.5% ומשקלם של המועסקים בחקלאות פחת מ-3.5% ל-1.5% .
אם נבחן בצורה יותר מפורטת את השינויים שחלו בענפי התעשייה השונים נמצא שיש ענפים שהתכווצו, כמו ענף הטקסטיל וההלבשה שמספר המועסקים בו ירד מכ-50 אלף בשנת 1992 לכ-16.5 אלף בלבד בשנת 2012. יש ענפים שגדלו בשיעורים סמליים, ויש ענפים שגדלו. בין הענפים שצמחו בולטים ענף ייצור כימיקלים וזיקוק נפט, שמספר המועסקים בו גדל מ-19.4 אלף ל-40 אלף, וענף ייצור רכיבים אלקטרוניים, ציוד תיקשורת וציוד תעשייתי לבקרה וציוד רפואי ומדעי, ענף שכמעט שלא היה קיים ב- 1992, ובשנת 2012 העסיק למעלה מ- 70 אלף עובדים.
חשוב לציין שבענפים שגדלו השכר גבוה בהרבה מן השכר הממוצע בתעשייה ובמשק. בענף הכימיקלים והנפט השכר הממוצע למשרת שכיר ב- 2012 היה כ- 15,500 שקלים לחודש, ובענפי ייצור רכיבים אלקטרוניים וציוד תיקשורת (שהם חלק מתעשיות ההייטק) השכר הממוצע למשרת שכיר היה 18,600 שקלים לחודש.
לצורך השוואות השכר אני משתמש בנתונים על השכר הממוצע ל"משרת שכיר" המבוססים על נתוני המוסד לביטוח לאומי. יש הבדלים בהגדרות של הענפים בנתונים האלה ובין הנתונים על המועסקים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המבוססים על "סקרי כוח אדם".
לעומת הקיטון הזה בתעשיה, גדל באותה תקופה בצורה דרמטית מספר המועסקים בענפי השירותים השונים. כך, במסחר סיטוני וקמעוני גדל מספר המועסקים ב-95%  מ-172 אלף ב-1992 ל-336 אלף ב-2012. מספר המועסקים ב"שירותי אוכל" גדל מ- 38,5 אלף ל- 113 אלף – כלומר, כמעט פי 3!
דומה שההתרחבות הבולטת של ענף "שרותי אוכל" הוא דוגמה של השפעת ההכנסה שהזכרנו למעלה כאחד המאפיינים של המחלה ההולנדית, והינו תוצאה של הגידול בביקוש מצידם של "המתעשרים" מן הענפים שנהנו מגידול ניכר בהכנסותיהם כגון ענפי ההייטק, הבנקים, והשירותים הפיננסיים.
אלא שהשכר בענף שרותי אוכל הוא נמוך במידה קיצונית. השכר הממוצע ב- 2012 היה 3650 שקלים לחודש. 43% מן המועסקים בענף עובדים בהיקף חלקי, דבר המסביר איך השכר הממוצע נמוך משכר המינימום.

בקטגוריה של השירותים הציבוריים הועסקו ב-2012 כ-1,088,000 איש ואישה. כמעט פי 2.5 ממספר המועסקים בה ב-1992. בתוך הקטגוריה הזאת יש כמה מגזרים חשובים:
א. חינוך :
בתחום החינוך הועסקו ב-2012 כ-417 אלף איש, בערך פי 2 ממספר המועסקים בתחום ב- 1992. המספר הזה כולל לא רק את המורים והגננות המועסקים על ידי המדינה והרשויות המקומיות, אלא גם עובדים רבים המועסקים על ידי מעסיקים פרטיים, עמותות וארגונים אחרים הפועלים בתחום הגדול הזה, וכן עובדים רבים המועסקים על ידי קבלני כוח אדם. 44% מן המועסקים בתחום החינוך מועסקים בהיקף חלקי, כ-183.000 איש ואישה. תחום החינוך הינו לפיכך הריכוז הגדול ביותר של עובדים בהיקף חלקי. השכר הממוצע למשרת שכיר בתחום החינוך היה ב -2012  כ-7200 שקל לחודש. אבל יש בתוכו הבדלים גדולים.
בגני הילדים , תחום שבו היו כ – 60 אלף עובדים ועובדות, השכר הממוצע היה רק 5880 שקל לחודש (פחות מן השכר החציוני), באוניברסיטאות שבהן הועסקו כ- 33 אלף איש, 37% מהם בהיקף חלקי, השכר הממוצע היה כ-9700 שקל לחודש.
ב. בריאות :
בתחום הבריאות והרווחה הועסקו ב-2012 כ-330 אלף איש. פי 3.5 ממספר המועסקים בתחום ב-1992. 42% מהם הועסקו בהיקף חלקי. השכר הממוצע בתחום כולו כ-7700 שקל לחודש. גם בתחום זה קיימים הבדלים גדולים בשכר. בבתי החולים (כמעט 90 אלף משרות שכיר) השכר הממוצע היה כ- 13,200 ₪ לחודש, ואילו בתחום רפואת השיניים (כ- 18 אלף משרות שכיר) השכר הממוצע היה כ- 5900 שקל לחודש. יש לציין כי בתחום הזה יש הרבה עוסקים עצמאיים ורק 87% מן המועסקים בו הם שכירים.
תחום הבריאות והרווחה כולל גם כ-129 אלף עובדים בשרותי רווחה. 51% מהם הועסקו בהיקף חלקי. השכר הממוצע של עובדים אלה היה רק 3700 שקל לחודש!
תנאי העבודה, רמות השכר, המספר העצום של "עובדי קבלן" ושל עובדים בהיקף חלקי, בתחום הבריאות, כמו גם בתחום החינוך, מושפעים במידה רבה על ידי מדיניות האוצר. בין שהדבר נעשה על ידי קביעותיו של הממונה על השכר, ובין שהדבר נעשה על ידי קביעת התקציב.
ג. מינהל ציבורי:
במינהל הממשלתי והמשפטי על כל שלוחותיו וברשויות המקומיות הועסקו ב- 2012 כ- 340 אלף איש בקירוב, פי 3 ממספרם ב-1992.
במינהל הממשלתי הועסקו כ-300 אלף. במינהל הממשלתי רק 20% הועסקו בהיקף חלקי. שכרם הממוצע היה כ-13,900 ₪ לחודש. וברשויות המקומיות הועסקו כ- 40 אלף איש, 23% מהם הועסקו בהיקף חלקי. שכרם הממוצע היה כ- 10,250 שקל לחודש.
ד.  עובדי קבלן:
אחד ההסדרים המאפשרים את רמות השכר הנמוכות במיגזר השירותים הציבוריים הוא ההסדר המכונה "עובדי קבלן".
נוהג מקפח רווח הוא לפטר את העובדים אחרי 10 או 11 חודש, ולמנוע מהם חלק מן הזכויות הסוציאליות.כתוצאה הכנסתם השנתית נפגעת. למשל: לפי סקירה של שרות התעסוקה לקראת יולי 2014 פוטרו כ-15,000 עובדים, מרביתם במערכת החינוך : מורים, מטפלות ואנשי אבטחה. מדובר באנשים שמועסקים בהסדרים כעין "עובדי קבלן", שיועסקו מחדש כשהלימודים יתחדשו. עיקר המפוטרים הן נשים ( The Marker 28/9/2014) .

השימוש הנרחב בהסדרי ההעסקה האלה הוא באחריות הממשלה שיכולה על ידי כלי הרגולציה שבידי משרדיה ועל ידי תיקצוב נאות להקטין אותם בהרבה.
כך למשל משרד החינוך פירסם מיכרז לשירותי רפואה ל- 30,000 תלמידי החינוך המיוחד, ובו הוגדר כאחד התנאים ששכר האחיות שיועסקו על ידי "הקבלן" יהיה 35 שקלים לשעה. המזכ"לית של ארגון נכים אהב"ה הגיבה ואמרה: "אין אחות מיומנת שתסכים לעבוד בשכר הזה" ("הארץ" 23.6.2014).
כמה עובדים מועסקים בהסדרי תעסוקה כאלה, במשק כולו או במיגזרי החינוך הבריאות והרווחה לא ידוע. האומדנים נעים בטווחים רחבים מאוד. אציג שלושה אומדנים.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פירסמה אומדן "זהיר" (כלומר מינימלי) ולפיו הועסקו בשנת 2008 על ידי קבלני כוח אדם 171 אלף איש. בשנת 2012 כ-203 אלף איש וברבעון הראשון של 2014 כ-209 אלף. זהו אומדן שאיננו כולל את מרבית "עובדי הקבלן" במגזרי החינוך, והבריאות, ברשויות המקומיות ובתעשייה.
כלכלני איגוד לשכות המסחר העריכו ב-2011 כי מספרם של "עובדי קבלן" בכלל המשק הוא כ- 250 אלף (The Marker 14/10/2011).
"הקואליציה להעסקה ישירה" העריכה שבמיגזר השירותים הציבוריים מועסקים כ- 408,600 "עובדי קבלן", שהם כ-38%  מתוך כלל עובדי המיגזר ( The Marker 23/5/2014) .
7.  סיכום ביניים
המחלה ההולנדית בגירסה הישראלית, "תרמה" להגדלת אי-השוויון במספר דרכים.
היא גרמה לגידול ניכר במספר העובדים בקבוצה של ענפים שבהם השכר גבוה במיוחד. במקביל היא גרמה ל"התכווצות" מספר ענפי תעשייה (טקסטיל, הלבשה , ייצור רהיטים ומוצרי עץ אחרים, מוצרים חשמליים ועוד) שבהם היו מקומות עבודה שפירנסו עובדים בעלי השכלה נמוכה ובינונית. לעומת זאת גדל מספרם של המועסקים בענפי שירותים שבהם השכר נמוך במיוחד כגון שרותי אוכל (בתי קפה, מסעדות) שמספר המועסקים בהם גדל מ-38.5 אלף ב-1992 ל-113 אלף ב- 2012, בחינוך הקדם יסודי, ועובדי עזר במוסדות חינוך ובריאות.
בנוסף להתפתחויות האלה, גדל במשך עשרים השנים האחרונות הפער בין השכר שמשולם בענפים "המשגשגים" לבין השכר שמשולם בענפים שבתחתית סולם השכר.
מן הנתונים ברור שבעוד שהשכר הממוצע בענפי הייטק גדל ב-7 בין השנים 2012-1995 ב-138%, ובענף הבנקאות והשירותים הפיננסיים ב- 144%, השכר הממוצע בענף שירותי האוכל והאירוח גדל רק ב-76%, ובחינוך הקדם יסודי ב-106%.

השכר הממוצע במספר ענפי משק בשקלים במחירים שוטפים
1995      2012    גידול ב- %
השכר הממוצע במשק    4355    8971    105
תחום ההייטק               7443    17684  138
תעשייה- הייטק             7482    18251  137
בנקים ופיננסים             7890    19269  144
שרותי אוכל ואירוח        2364    4156    76
חינוך קדם-יסודי           2855    5882    106
רווחה וסעד (בלי אכסון) 2426   5197     114

מקורות :
1995 : הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה,פרסום מיוחד מס 1389 "תחום ההיטק 2007- 
1995", שנתון סטטיסטי 1996 לוח 12.26
2012  : שנתון סטטיסטי 2013 לוח 12.41.
8.  מה המדינה יכולה לעשות
השלכה בולטת של ייסוף השקל היא שמוצרי צריכה רבים הוזלו במידה ניכרת. חלק מן ההוזלות, למשל הירידה במחירי הטיסה לחו"ל, אינן רלבנטיות עבור שכבות האוכלוסיה שהכנסתן נמוכה מן הממוצע. קיים קשר הדוק בין ההוזלה של מוצרי הצריכה ובין "ההתכווצות" של ענפי תעשייה שבהם היו מקומות עבודה שפרנסו עשרות אלפי משפחות מן המעמד הבינוני הנמוך, ועקב כך הן התרוששו. דומה שיהיה הגון אם הקבוצות שהכנסתן גבוהה תתרומנה לשפר במידת מה את מצבן הכלכלי של הקבוצות שהכנסתן נמוכה, ובמיוחד את אותן הקבוצות שבגלל כישוריהן וההשכלה שרכשו, אינן יכולות למצוא עבודה בשכר שיאפשר להן לפרנס את משפחותיהם בכבוד.
מדינה נאורה והגונה היתה נוקטת בפעולות על מנת לשמר ואף ליצור מקומות עבודה, שיאפשרו הכנסה  נאותה גם לאנשים שכישוריהם והשכלתם אינם מאפשרים להם להשתלב בענפי ההייטק או בתעשיית הפיננסים. ומאידך היתה משתדלת לקדם את כישוריהם והשכלתם כדי שיוכלו להתפרנס בכבוד.

מלחמה בעוני איננה רק קצבאות, היא צריכה להיות חלק מן המדיניות הכלכלית של הממשלה, ואיננה יכולה להסתמך רק על כלי מדיניות אחד. עדיף להשתמש בכלים רבים, ולהשתמש בכל אחד במידה מתונה. ממשלה שרוצה להקטין את ממדי העוני, ולהקטין את אי-השוויון הכלכלי צריכה להתחשב בכל החלטה כלכלית בהשלכותיה על שוק העבודה ועל אי השוויון במשק. להלן כמה הצעות לפעולה.

8. א. הממשלה הייתה צריכה לחתור להפסיק את ייסוף השקל שממשיך לשחוק את יכולת הקיום של מפעלי תעשייה רבים, וצריכה להפסיק את  התהליך של "ההקלות" ליבוא של מוצרים שונים מחו"ל. לדוגמא, הקלות ביבוא של מוצרי חלב פירושן פגיעה ביכולת הקיום של המפעלים הזעירים לייצור גבינות ומוצרי חלב אחרים שקמו בשנים האחרונות. ההקלות ביבוא לא יפגעו ביכולת הקיום של שטראוס ואוסם, אלה ישכילו להתגבר על היבוא המתחרה. המפעלים שיקרסו יהיו המפעלים הקטנים שאין להם גב ויכולת להתמודד עם התחרות כזאת.
8.ב. הממשלה צריכה להגדיל ולחזק את מערכות ההכשרה המקצועית.
בעשר – חמש עשרה השנים האחרונות הממשלה זילזלה בחשיבות של ההכשרה המקצועית להגדלת ההשתתפות בכוח העבודה ולהקטנת העוני. כך, בשנת 1996 היתה ההוצאה בפועל מתקציב המדינה להכשרה מקצועית כ- 662  מיליון ₪, ובשנת 2013 התקציב להכשרה מקצועית היה 772 מיליון ₪. אמנם, תקציב המדינה כולל עוד תקציבים להכשרה מקצועית, אבל אלה אינם מכוונים להסבה ולהכשרה של מובטלים ושל אנשים שאין להם כישורים בסיסיים כמו גברים חרדים, נשים ערביות, וגברים מבוגרים בעלי השכלה נמוכה.
למעשה המדינה השאירה את תחום ההכשרה המקצועית לאחריות "כוחות השוק". אבל יזמים פרטיים אינם עוסקים בהכשרה מקצועית למובטלים שהממשלה היתה צריכה ליזום, לסבסד ולקיים מתקציבה. יתר על כן, בשנת 2003 נקבע בחוק ההסדרים שמובטלים המשתתפים בקורסים של הכשרה מקצועית חייבים לשלם עבור ההשתתפות בקורסים לפחות 30% מדמי האבטלה שהם מקבלים. התקנה הזאת גרמה למובטלים רבים, הזקוקים מאוד להכשרה מקצועית ולהסבה למקצועות שיש להם ביקוש, לא להשתתף בקורסים, מכיוון שאנשים אלה, שהכנסת רובם נמוכה מאוד, אינם יכולים לוותר על 30%  מדמי האבטלה שהם מקבלים.
כמו כן הממשלה צריכה להוסיף מערכת של מחקר מתמיד על ההתפתחויות בשוק העבודה ולהוסיף הכשרות וקורסים במקצועות שבהם יש ביקוש לעובדים. כאשר מנהלים בתעשייה מתאוננים במשך זמן רב שיש מחסור בעובדים מקצועיים בענף המתכת (למשל מסגרים ורתכים), פירושו של דבר שאין מספיק הכשרה מקצועית במקצועות האלה .

לדעתה של מנכ"לית מנפאואר מיכל דן-הראל: "יש עשרות אלפי מעסיקים המתקשים לאייש תפקידים באירגון, בעיקר על רקע מחסור בבעלי הכשרה מקצועית מתאימה. הסיבות לכך נעוצות  במחסור בהכשרות הטכנולוגיות לתעשייה" (The Marker 1/9/2014).
8.ג. הממשלה צריכה לשנות את מדיניות החינוך בבתי הספר התיכוניים, ולחדש את "בתי הספר המקצועיים", או להנהיג מגמות מקצועיות בבתי הספר בחטיבה העליונה.
8.ד. הממשלה צריכה לשנות את ההתייחסות לתופעת ה – exit של "סטארט אפים" בתעשיית ההייטק. היא צריכה לעודד בצורה אקטיבית את המשך הפיתוח של חברות הזנק בישראל, במטרה להביא לכך שיהיו יותר חברות שרוב עובדיהן בארץ, לרבות עובדי תחזוקה, עובדי שיווק, עובדי מכירות, אנשי כספים וכו'.
רק חברות הזנק ישראליות מעטות הבשילו לכדי חברות גדולות ומבוססות, ו- "אפשר אחרת, יש סיפורי הצלחה שמוכיחים זאת, כמו צ'ק פוינט או מלאנוקס" (דברי דדי פרלמוטר, סגן נשיא בכיר באינטל לשעבר, בראיון ב"ידיעות אחרונות " 20.4.2014). "הכלכלה הישראלית זקוקה לכך, אני לא נגד אקזיטים. אבל כשאתה בונה חברות גדולות הן מעסיקות אנשים גם במעגל השני והשלישי, לא רק קומץ מפתחים…עובדים שעוסקים בבדיקות תוכנה, בייצור ובשיווק. אפילו בניקיון, בתחזוקה, ובהסעות. חברה גדולה מחוללת פעילות כלכלית כזו, שחברה קטנה שנמכרת במהירות פשוט אינה יוצרת" (פרלמוטר). במילים אחרות : הרווח לכלכלה מחברה מקומית הוא יותר גדול מהרווח של היזמים. המדינה צריכה למצוא דרכים לעודד פיתוח בארץ של חברות הייטק, אם על ידי תמיכה ישירה של המדינה, ואם על ידי יצירת חברות השקעה במימון ממשלתי שישקיעו בחברות שהגיעו לשלב שהן צריכות הון נוסף כדי להתבסס.

הפוסט הזה פורסם בתאריך חברה וסוציולוגיה, מדע פופולרי, פוליטיקה. קישור קבוע.

תגובה אחת על המחלה ההולנדית בישראל

  1. מאת אמנון סטופ:‏

    המאמר הזה גרם לי לחשוב על מאמרים רבים בעיתונות הכלכלית, ולדוגמא לאחרונה בדה-מרקר מאמרה של ארלוזורוב
    http://www.themarker.com/news/1.2482283
    מצד אחד, המאמר של בורוכוב מבהיר כי הורדת מכסים היא פעולה שיכולה לפגוע בתעשיה ובתעסוקה המקומית, ולכן, גם אם מאמצים את ההמלצה הזו במסגרת ״המלחמה ביוקר המחיה״ צריך להבין את השלכותיה ולפעול בהתאם.
    ומצד שני, המאמר מדגיש את ההכרח בפעילות של המדינה להסבה מקצועית.
    במאמר בדה-מרקר כותבת ארלוזורוב על תחזית מבהילה ולפיה אולי אפילו 30% מהעובדים יאבדו את משרותיהם. ומה יעשו אז? האם עלינו לסמוך על השוק, או, שכדבריו של בורוכוב
    ״במציאות עובדים שעבדו בענף מסויים (חקלאות או תעשייה) רכשו ניסיון וידע שהם ספציפיים לענף הזה…כל הידע והניסיון שלו הופכים בן לילה לחסרי כל ערך. במילים אחרות: עובדים שנפלטו מן הענפים "המסורתיים" שהתכווצו הופכים לעובדים בלתי מקצועיים, חסרי כל ניסיון בעל ערך בשוק העבודה, ועליהם להסתפק בעבודה בשכר נמוך מאוד״
    מכאן שאין זה משנה אם אתה ״סוציאליסט״ או ״קפיטליסט״ המסקנה היא אותה מסקנה – חיזוק החינוך המקצועי, ההשתלמויות לכל משך חיי העבודה, וההסבה המקצועית לבעלי מקצועות שנעשו למיותרים.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*