בדרך האנגלית הישנה – סיפור מאת דוד מרקיש בתרגום דינה מרקון

דוד מרקיש. צילום: נטשה מרקיש לסקין

דוד מרקיש הוא סופר ישראלי ידוע הכותב ברוסית ופרסם בעבר כמה רומאנים, ביניהם "הליצנים", על אודות ימי הצאר פטר הגדול.

"יקום תרבות" גאה לפרסם כאן סיפור שלו בתרגום מרוסית של המתרגמת המעולה דינה מרקון.

בדרך האנגלית הישנה

מאת דוד מרקיש

היום כבר איש אינו מצליח לזכור מדוע קראו לכיוון הנסיעה הזה, שטבע בחול ובאבק טיט אפור, דרך אנגלית ישנה. בראשו של מי עלה הרעיון? מתי? הדרך האנגלית הישנה, שלא סומנה לא באבני מיל, לא בסוללת עפר ולא בתוואי ברור, יצאה מהיישוב קארא-טאקיר וזחלה לכיוון צפון-מערב, אל עבר האופק שדמה לקודקוד אשר גולח עד היסוד. מתיישבים דברנים אחדים (וכאלה, יש לציין, לא היו רבים) הבטיחו לאלה שרצו להקשיב להם (גם את אלה היה אפשר למנות על אצבעות שתי הידיים) שהדרך המדומיינת הזאת היא בכלל לא דרך, אלא מסילת ברזל צרה שהניחו האנגלים ושלאחר מכן נזנחה ובמהלך הזמן כוסתה בחולות מדבר. אף לא איש אחד – לא הצ'צ'נים, לא הקוריאנים עם היוונים בצוותא, ועל אחת כמה וכמה לא הקזחים, ילידי המקום – העמיד את  הגרסה המרתקת הזאת לניתוח ביקורתי. לפיכך, החידה העיקרית נשארה בלא פתרון: אילו רוחות נשאו את תושבי בריטניה הגדולה ליישוב קארא-טאקיר? במילים אחרות: על מה ולמה, לעזאזל? איש לא ידע את התשובה, והלוא כולם רצו בכל מאודם להאמין בנוכחותם של נתיני הכתר הבריטי – ותהי גם חטופה ורגעית – במקומות האלה, שהמוות אורב בהם: הַיְינו, אם הזרים שרדו כאן, גם לנו הקירדיק[1] לא יוכל. ומה זה חשוב אם אחרי המצאת הקטר שום אנגלי לא נראה כאן, שלא לדבר על כך שגם לפני המצאתה של מכונת הקיטור, אשר שינתה את פני עולמנו, לא נראו האנגלוסקסים אצלנו ביישוב כלל. כך או אחרת, שמה הזר של הדרך הופיע אין לדעת מנין, ולהבדיל מהאובייקט עצמו, השתמר ללא פגע עד זמננו.

והזמנים היו זמנים עגומים למדי: שנת 1953 חתרה לקראת הסתיו. הנחמה היחידה שהרטיטה את הלב, בדומה לניצוץ זהוב על רקע מסך שחור, הייתה נשימת צֵ'יין-סְטוֹקְס החידתית ששישה חודשים קודם לכן, בתחילת מארס, שיגרה את ג'וּגשׁווילי המחוטט מבית הקיט שלו שבעיבורי מוסקבה ישירות לעולם הבא. בקארא-טאקיר קיבלו את הידיעה על סופו של המנהיג בחשש: בכל זאת התפגר, האל שוכן הקרמלין, שלא יהיה עוד יותר גרוע. אלפי גולים מתיישבים ומיושבים-מחדש,[2] שהובאו ליישוב באמצע המדבר, הסתתרו בבתים ובבקתות מלִבנֵי טיט ותבן ומתוך זהירות לא הוציאו את האף החוצה. רבים בכו, כנהוג בימי אבל. אבל היו גם כאלה שבניגוד לשכל הישר, קיוו לטוב.

מה עשו באמצע המדבר שבעת אלפים גברים, נשים וילדים – אפשר לראות זאת גם בלי טלסקופ: הם ריצו את עונש הגלות. מי גלות נצחית (אם רק ישנו בחיינו דבר נצחי כלשהו מלבד המוות) ומי קצובה: מעשר שנים ומעלה. לגזור על מישהו תקופת גלות לא רצינית, שלוש שנים, או נניח חמש ולגרור אותו לקארא-טאקיר – איפה נשמע כדבר הזה?! שטות כזאת אפילו לא עלתה במוחם של אנשי הצ'.ק., לא זחלה אל מתחת לכובעי המדים הכחולים שלהם. לשלוח איזה פושטק קצר-מועד לקצה הארץ, לקארא-טאקיר, שיש אומרים שמלבד הנוסע פְּרְזֵ'בַלְסקי[3] איש לא קפץ לשם אפילו לביקור חטוף! לא, אזרחים יקרים, מקומות אלה שהמוות אורב בהם לא נועדו לדגי רקק אלא לנבחרים, שנגזרו עליהם תקופות מאסר הגונות – מעשירייה ומעלה. ומה זה משנה מי הם: קוּלאקים לשעבר, צ'צ'נים, יוונים אודסאים או שארי בשרו של בוגד במולדת – שׁבב"מים? האם היֶדע הזה יש בו כדי לקרר או לחמם מישהו כאן, בחולות? אולם אף לא איש אחד בקארא-טאקיר כולו, פרט לקומץ קזחים בים הגולים המר, לא מנה עצמו עם בני השבט המדברי.

ובכן, מי הובא מאיפה, לכמה זמן ועל סמך איזה סעיף, ומה טיבו של איש המבצעים מטעם הוועד לביטחון המדינה מָיוֹר יֵריקֵיֵיב, ואף פּרזֵ'בַלסקי עם סוסו מה טיבו – כל הפרטים האלה הנוגעים לחיינו ביישוב באסיה התיכונה ,ספק אם עשויים לעניין מישהו. מעניין, וכן – לא נחשוש מן התואר הזה – מאלף פי כמה מעשה הקשור ישירות לדרך האנגלית הישנה, שממונה גדול כלשהו שכוכבי דרגות מעטרים את כתפיו ציווה – ולא בגחמת פתע – לחפור ולכרות בתוך הטיט היבש הספוג מלח, לנקותה מחול, להניח על פי התוואי שלה מסילת ברזל חדשה ולשגר בה קטר המושך בקרונות. "עמוד, הקטר, גלגלים – אל תקישו, כרטיסן, משוך במעצור…"[4] איש בקארא-טאקיר ידֹע לא יָדַע לאן ייסע הקטר, לאיזה יעד על פני האדמה יגיע. איש לא היה יכול לנחש זאת – לא הגולים ולא איש המבצעים יֵריקֵיֵיב, מפני שזה היה סודי בהחלט וגם מפני שכדור הארץ, כך אומרים, דומה בצורתו לאבטיח, שאיננו מתחיל בשום מקום ואיננו מסתיים בשום מקום. ולפיכך, להכברת החשאיות, גם פסי הרכבת הסודיים אין להם סוף ואין להם התחלה.

אך גם תיבת ברזל שמתפקעת מסודות עלולה במהלך הזמן להחליד ולדלוף; המים כבר ימצאו להם פתח. אחרי בואו ממוסקבה בכבודה ובעצמה של צוות מתכננים מטעם הרשות למסילות הברזל זחלו השמועות בקארא-טאקיר כמו הסרטנים המפורסמים של גוגול מתוך השק.[5] יצא שהדרך תיסלל בחולות עד למקום שכוח אל בשם סָריטאם, ואנשי צבא יבנו שם אובייקט סודי בעל משמעות כלל-ארצית. על סמך הרמזים המעורפלים של המומחים שהגיעו היה אפשר לגבש דעה, ש"בצמרת השלטון" הוחלט לשגר מסָריטאם טיל ולטוס בו לירח. הבשורה הזאת עוררה התרגשות בקרב אנשי יישוב הגולים על כל שבטיהם, אף שכמדומה מה זה משנה להם – האם יטוס מישהו לירח או יישאר לחיות כאן, למטה. אולם תושביו-בכפייה של קארא-טאקיר, שישבו בחולות בסמיכות לשיחי פְּרְקְרַק, חשו שיש להם חלק במבצע סודי גדול בעל משמעות כלל-ארצית – טיסה אל השחקים. רק לחשוב על זה! עשרות מיליוני אנשים סובייטיים חופשיים אין בהם חלק בכך, ואילו קומץ גולים יש להם, ועוד איך: הנתיב אל הירח עובר ביישובם קארא-טאקיר. ראיתם מה טיבה של הדרך האנגלית הישנה?

לסימון ריבקין, נער מתבגר גולה, הגיעו החדשות המרתקות מהמתכנן הראשי של הרשות למסילות הברזל בשם סאן סאניץ' טְרוֹיאָנוֹבסקי. כמו שזה קורה לעתים קרובות ליהודים בגיל העמידה בנסיעות עבודה למקומות רחוקים, נמשך סאן סאניץ' בקארא-טאקיר לחברתם של בני שבטו. בני משפחתו של סימון – סבתא זקנה, אימא ואחיינית הרה מאוד – היו כמעט הצאצאים היחידים של אברהם, יצחק ויעקב בתוככי מדבריות קזחסטאן. גרה כאן עוד משפחה יהודית  אחת, לוֹטה ולוּאי ראוטנברג, שהגיעו על פי צו הלב והאינטרנציונל הקומוניסטי בתחילת שנות השלושים מברלין למוסקבה לכונן את עתידה שטוף האור של האנושות. הם נעצרו בתור מרגלים גרמנים ואחרי ריצוי עשר שנות מאסר הוגלו, כבר בתור גרמנים מלידה, לישיבת קבע ביישוב קארא-טאקיר. לא הייתה כל אפשרות להוכיח שהם כלל אינם גרמנים אלא יהודים גרמנים; וגם לא היה למי להוכיח: איש לא הקשיב. בתעודות הלידה של לוֹטה ולוּאי האומללים צוין ששניהם נמנים עם בני דת משה, אבל הרישום הנוקדני הזה לא היה מסוגל לשכנע איש במדינה, שידו של האתיאיזם הייתה בה על העליונה: גרמנים הם גרמנים, נקודה! אבל אחרי ישיבה במחנה, שבו עזר להם לשרוד מקצוע הרפואה, לא נהו לוטה ולואי אחרי חברתם של אנשים סובייטים, יהודים בכלל זה. בשובם מהעבודה ננעלו היהודים הלא מוכחים האלה בבקתת החמר שלהם, חיפו את החלונות בווילונות וחלמו בקול עמום על שיבה למחוזות ילדותם הגרמניים, לעיר לייפציג. הם עבדו בבית חולים מקומי קטן, שכלל חמש עשרה מיטות והיה בו סגל מצוין של רופאים גולים: היו שם כירורג גרוזיני, רופא עיניים יווני וצ'וּבאשׁי – מומחה עתיר ניסיון לזיבה וליבלות, סגן אלוף בחיל הרפואה שנאסר בגלל בדיחה אנטי-סובייטית. עם זאת, הצ'וּבאשׁי עמל בבית החולים בתחום ההתמחות "אף-אוזן-גרון", ואילו לניתוחים אצל הגרוזיני הגיעו מעיר המחוז ממונים מדרגי הביניים: הוא היה בקיא וידען במלאכתו, וירטואוז אמיתי של אזמל ומסור. העובדה הבוגדנית שבגללה נאסר – שבשנות המלחמה הוא עבד בבית חולים צבאי גרמני – רק הוסיפה למוניטין הרפואי שלו: אם הגרמנים הניחו לו להיכנס לחדר הניתוח, סימן שאפשר להתמסר לאזמלו בלי היסוס.

החיים שגשגו בעיקשות בחולות קארא-טאקיר, כמו חזזית על סלע. בני אדם שמחו והתעצבו, שתו וודקה, ערכו חתונות, נולדו, חלו ומתו. אלה שנחו למשמרת עולם באדמת בית הקברות המקומי לא נפלו מבחינה מספרית מאוכלוסיית היישוב. המוות שכן בשלום לצד החיים, והמעבר מעולם אחד לעולם אחר, מהעולם הזה לעולם הבא, היה בקארא-טאקיר עניין פורמלי בלבד.

בית הקברות הדומה לעיר נטושה השתרע בשולי היישוב. דרך העפר הרעועה שלצדו הובילה לערבה השוממה, שאופק מטושטש סגר עליה. בערבה חיו חופשיים סַאיגוֹת וצבאים פרסיים. עדרים צפופים של האנטילופות הפלאיות האלה, שרצו מהר מהרוח, נעו בקלילות ממקום למקום, כמו ענן בשמים, במרחבי מולדתם הצחיחה והמלובנת מחום שאדמתה הצמיחה שיחייה גמדית פגומה ודרדר. תמירות וקלות-רגל, הן השתלבו בנוף ללא דופי. סוף כל סוף גם דובים לבנים מאושרים, יש להניח, בין הררי הקרח, שלא לדבר על הצ'וּקְצ'ים. כל יציר כפיו של אלוהים, פרט ליוצאים מן הכלל נדירים, קשור למקום הולדתו, מחריד ככל שייראה בעיני זר.

בעיני סאן סאניץ' טרוֹיאָנוֹבסקי נראה יישוב הגולים מקום עגום אך ראוי למגורים; הוא כבר ראה דברים גרועים ממנו. אוּסְטיוּרְט[6] הסמוכה הייתה, לדוגמה, מזוויעה וחסרת חיים פי כמה, שלא לדבר על מחוזות קוֹלימָה, שם הפכו ציפורים לגלידי קרח בצהרי היום וגוויותיהן הקפואות היו נשמטות משמי החורף אל הארץ בקול חבטה צורמני. טרויאנובסקי עצמו לא ראה דברים כאלה במו עיניו, אבל שמע מבעלי הניסיון שראוי לתת בהם אמון. שעה שהנער המתבגר סימון האזין בפה פעור, בתורו, למעשיות שסיפר סאן סאניץ', הוא האמין לו ללא סייג. ייתכן שסימון צדק: כל מיני דברים עשויים לקרות בעולם הגדול.

אלמלא חיי הרעב, קארא-טאקיר היה עשוי להיות מקום נסבל בהחלט. ובאמת, במה שנוגע לאכילה המצב כאן לא היה טוב: לחם נמכר, כן, ובלי הגבלה, לפעמים התגלו על המדף בחנות אטריות וסולת. ירקות לא נראו שם. מי שהשטרות רשרשה בכיסו, השיג תפוחי אדמה, כרוב ובצל אצל הקוריאנים – אשפים של ממש בענף גינות הירק. אבל כסף לא היה. גם בשר לא היה. דגים – שפמנונים – שָׁרצו ביובלות הנהר, מהלך שעה וחצי ברגל מהיישוב – אבל על הגולים נאסר ללכת לשם: רחוק מדי, שלא יברחו. והקזחים החופשיים לא אכלו שפמנונים ולא דגו אותם לצורכי מכירה: דג טמא, שעלול להעביר את מחלת הצרעת.

אף על פי כן, למרבה הפלא, שרדו בני אדם גם כאן – הן המיושבים-מחדש והן הגולים הרגילים, כמו השׁבב"מים ריבקינים. קרובי משפחה שלחו לקארא-טאקירים חבילות מזון בארגזי דיקט מחופים בכותנה לבנה, ויש שגם העבירו להם בדואר סכומי כסף קטנים, שהגיע תמיד ברגע הנחוץ ביותר. ואלה שלא היו להם קרובים – הם התרוצצו כמו במרוץ עכברים: רכשו חמור וחבית, נסעו להביא מים ומכרו אותם בדליים בחצרות, או השלימו הכנסה בלוויות בבית הקברות. נשים סרגו בבתים כובעים וצעיפים מצמר ומסרו אותם בסיטונות ליוונים לצורך מכירה בעיר המחוז הקרובה ביותר, שרכבת הנוסעים נסחבת עד אליה תשע שעות תמימות. ממסעות המסחר של היוונים העלים שליט היחיד, איש המבצעים יריקייב, עין – ככל הנראה, היה לו עניין משלו בעסקים אלה. היוונים מעולם לא הכזיבו את ציפיותיו של קצין החקירות: הם חזרו למקום ההגליה מרצונם החופשי והביאו איתם רווחים, כיאה לסוחרים, ומזון שהיה בו מחסור: חמאה מותכת, סוכריות וארגז או שניים של בירה. הסוחרים המצליחים האלה היו שבעי רצון מחייהם, והחופש היה נחוץ להם כמו פרסות לתיש: אילו החליטו לברוח מעיר המחוז למולדתם, אודסה, היו לוכדים אותם שם תכף ומיד. כיום גם החופש השתנה וגם אודסה: שלושה יוונים לא משיטים עוד בארבָּה שום סחורה מוברחת על פני דגים וכוכבים,[7] כל זה התמוסס מזמן בערפילי התכלת של הים.[8] בשלהי העשור הרביעי לשלטון הסובייטי התקיים קארא-טאקיר ספק על פי חוק פיאודלי, ספק על פי חוק קפיטליסטי. אילו נודע הדבר לאוּליאָנוֹב המנוח, הוא היה מתהפך בתיבת הזכוכית שלו בכיכר האדומה, לאימת הפרולטריון העולמי כולו.

ובכן, אנשים חיו כאן כל אחד בפינה שלו וכולם יחד ביישוב הגולים באמצע המדבר. דאגתם הראשונה במעלה והחיונית ביותר הייתה, כמו בימי הקדם הטובים, הזנת הגוף. גולת הכותרת הקולינרית בביתם של הריבקינים הייתה "צלי מזויף" – תפוחי אדמה מתובלים בבצל, שטוגן בשמן כותנה. הבצל השרוף מעט שיווה לתפוחי האדמה גוון חום בהיר, שהזכיר לאכלנים צלי בשר תוצרת בית, אשר צלל אל תהום הנשייה של חיי העבר. הכול, הכול בהחלט, כפי שאפשר לראות על פי דוגמת מבריחי הסחורה היוונים האודסאים, השתנה בשדה הראייה שלנו. לפיכך, "הצלי המזויף" של מירה ריבקין האֵם היה צלי כבש או לפחות צלי בשר סוס, בדיוק כשם שהחדר השכור הצר בביתו של הקוּלאק לשעבר מקוּבּאן, יֵבְסיוּקוֹב, היה יכול להיקרא "בית ריבקין" או אפילו "בית רומנוב".

טרויאנובסקי בא להתארח בביתם של הריבקינים בערב, אור לאותו יום שבו ידובר. המוסקבאי לא הגיע בידיים ריקות, אלא הביא איתו תשורות: שתי צנצנות פח של בשר מבושל במיצו ששומנו בגריז למניעת חלודה, ושני בקבוקי יין פורט "777" מיקבי עיר הבירה – סגולה כנגד דכדוך הנפש. יש לציין, שכהכנה לביקור הערה סאן סאניץ' פנימה רבע ליטר וודקה. הוא הניח, ובצדק, שלא נעים לבוא מצויד בבקבוק של חצי ליטר: מירה לא תשתה וודקה, הנער סימון אולי לא היה מתנגד, אבל הוא לא ישתה בנוכחות אמו, באחיינית ההרה לא היה אפשר לתלות הרבה תקוות, והסבתא גם אם תלגום כוסית, אז רק של יין מתוק. אחרי ששקל סאן סאניץ' במהירות הבזק את העניין על כל צדדיו, הוא בלע ביחידות את רבע הליטר הממריץ שלו לרענון הערב, הכניס את יין הפורט ואת הבשר לתיק ויצא לדרך. הדרך לא היתה ארוכה: המתכננים האורחים התאכסנו בקרון שינה מנותק שהוכנס למבוי סתום בתחנת רכבת, במרחק של חצי קילומטר מקאקא-טאקיר.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה ניצלה המדינה את המבוי הסתום הזה לצרכיה. זמן קצר אחרי שהדגול מרבבה בכל ענפי הידע[9] הסתלק בשלום מן העולם פרצה חנינה כלל-ארצית, שמכוחה הסתערו לחופשי, ברגליים איתנות, ממחנות ומבתי הכלא עשרות אלפי פושעים פליליים חסרי תקנה, קרובים לשלטונות מבחינת המוצא החברתי – בנדיטים, גנבים לסוגיהם, עבריינים וחוליגנים מסוכנים. חבר'ה לצים אלה, שביקשו לפצות את עצמם על הזמן שהוחמץ מאחורי הסורגים, חזרו לסורם מיד אחרי שנסגר מאחוריהם השער. תושבים שלווים פחדו לצאת לרחובות ממעונותיהם – פריעת הסדרים הבריונית גלשה וחרגה מכל גבולות השכל הישר. האזרחים התפללו לאלוהים, שאלה שהחנינה שילחה אותם לחופשי יבכו עד תום את המנהיג המשופם וישובו מהר אל מאחורי סורג ובריח.

השלטונות חששו, ובצדק, שערב-רב לוחמני זה יציף בהמוניו את עיר הבירה ואת הערים הגדולות, והתחילו להטמין את אנשי החיל בפינות הנידחות והאפלות ביותר של האימפריה. גם לקארא-טאקיר הביאו שני קרונות של פושעים פליליים צמאים למעש והכניסו את הקרונות למבוי הסתום. מרוב שיעמום ובטלה פלשו האורחים התאבים לפעילות ליישוב, שלא היה בו איפה לגרוף רווחים, והקניטו עוברים ושבים חסרי ישע. ליווני אחד, סוחר במים מוגזים שסירב למסור לשודדים קומץ מטבעות נחושת, הם נעצו סכין מתחת לצלעות. כשעברו ליד זקן צ'צ'ני, שישב בשפיפה בחוג ידידיו ליד קיר המספרה העשוי לבני טיט ותבן וניהל שיחה שלווה, תלשו מראשו כובע מפרוות טלה רך וזהוב. היה ראוי שיֵדעו שכובע פרווה אינו סתם כיסוי ראש בעיני הצ'צ'נים, אלא סימן היכר ומושא לגאווה, כמו זקָן בעיני האוזבקים. כובע מפרוות טלה רך אומר ללא מילים לאדם המבין דבר או שניים בחיים, שהצ'צ'ני בעל הכובע נהנה מכבוד ואמון יתרים בקרב בני עמו.

פניו של הזקן, שכובע הפרווה הזהוב שלו נגזל ממנו קבל עם ועדה, לא שינו את הבעתן, הוא רק ירק ארוכות מבעד למרווח בין שיניו בעקבות השודדים, שדיברו ביניהם בעליזות. אחד מהם חבש את הכובע על ראשו וכך הלך. ובלילה בא הנקם: צ'צ'נים פרצו לתוך קרון ושחטו אחד עשר אסירים משוחררים. עם בוקר נפל שיתוק על היישוב, כולם המתינו בחרדה בלב להתפתחות המאורעות, והמאורעות לא איחרו לבוא. למבוי הסתום נשלח קטר, חוברו אליו שני קרונות, הפושעים הפליליים הועלו עליהם והובלו לכיוון לא ידוע. יותר לא הובאו אסירים משוחררים לקארא-טאקיר. התקרית, כמו שהיה אומר המשורר מאיקובסקי, פּוּלפּלָה עד תום:[10] הנשחטים נקברו בבור משותף מתחת לסוללת העפר, וכובע הפרווה חזר אל ראשו של הזקן המכובד.

הראוטנברגים הוזמנו גם הם לערב אצל הריבקינים. על שולחן עץ, שכוסה מעל לשעוונית במפה משובצת, ההביל בסיר אמייל ירוק הצלי המזויף שהפיץ סביבו ניחוח מעורר התרגשות. צחנת טבק גס התערבבה בארומה של תפוחי אדמה מבושלים במיצם – לואי חרך אותו מבוקר עד לילה, בלי להוציא את הסיגריה המגולגלת מפיו. הטבק החריף תוצרת מוֹרשַׁנסק החליף לו בשלמות, מוזר ככל שזה יישמע, את הסגרים הקובניים שהוא נהג לעשן בלייפציג הרחוקה, עיר הולדתו. זוהי עוד הוכחה מוחשית לכך, שאדם אינו כלב והוא מתרגל בהחלט לכל דבר.

ליד השולחן, לא ברווחה ולא בדוחק, התמקמו כולם: גם בעלי הבית וגם האורחים; מי ישב על שרפרף ומי על כיסא, שלושה הצטופפו בלי שום עלבון על ספסל, והנער סימון מצא לו מקום על ארגז ריק שקורב אל השולחן, ואשר שימש בזמנים אחרים כשידה במשק הבית. סאן סאניץ', אורח הכבוד ממוסקבה, הושב בראש השולחן, מקום שבו היה אמור על פי המסורת לשבת ריבקין, הבוגד במולדת.

האחיינית ההרה התמקמה מול ראי במסגרת התלוי על הקיר המחוספס, שמתחת לשכבת הסיד שכיסתה אותו בצבץ בסיס הטיט והתבן. הראי הזה, שנרכש אצל קוריאני בתמורה לכובע ולצעיף שמירה סרגה, לא הצטיין בזכּוּת של כסף ובשקיפות של בדולח. מתוך המסגרת הסגלגלה החומה-השמנונית, שאולי אף היתה עשויה עץ קוריאני, הציץ באורח מסתורי החלל על הגלקסיות שלו, ערפילית ראש הסוס ושביל החלב שרגל אדם לא דרכה בו. הפרספקטיבה חסרת התחתית, שהתרפקה אל צִדה הפנימי של הזכוכית, הדיפה עלטה נוקבת וקור פראי, שלא ידורו בכפיפה אחת עם החיים החמימים שלנו. חרכי האמלגם הזעירים הפזורים בגחמנות על פני הזכוכית הזכירו במרומז חורים שחורים, שמוות אורב בהם… האחיינית ישבה מול משטח הזכוכית של הראי והתבוננה בו בלי לנתק את מבטה. היה נדמה ששום דבר בעולם אינו יכול להסיח את דעתה מהעיסוק הזה.

יחסים מיוחדים קשרו את האחיינית ההרה אל הראי על המעמקים שלו. כשהתבוננה בו, היא ראתה שם, בין צבירי הכוכבים, את הילד שלה הגדל בתוכה, ורחמה הפורה והחשוך הצטייר לה כתהומות החלל. המשיכה הזאת אל מעמקי מערבולת הראי לא התגלתה אתמול: מהיום שזכרה האחיינית את עצמה היא חוותה אי-שקט נפשי אל מול המראות. הריבקינים ראו בהיכשפות הזאת של האישה הצעירה דבר חדש בתכלית. למירה עלה הפֶּגע המוזר הזה על העצבים. היא ייחסה אותו לערפול בינה זמני, והסבתא – היא הסבירה את המוזרות בהריונה הקשה של האחיינית, מה גם שהיא הצמיחה את זרעה בגפּה: בעלה השען קיבל שמונה שנים על פי הסעיף "טרור בכוונה תחילה" – הוא תכנן לפוצץ בעזרת מנגנון שעונים את גשר האבן הגדול המוביל אל הקרמלין. עד המאסר הכירו הריבקינים את האחיינית היכרות שטחית למדי. היא הגיעה למוסקבה מז'יטוֹמיר וגרה עם השען בדירה שכורה. מקום מגוריו של הבוגד במולדת היה רק הכתובת שהייתה רשומה בה. בני משפחתו ובני ביתו של הבוגד נאסרו על פי ספר הרישום של הבניין. לאסונה, האחיינית נרשמה שם לצד הדיירים האחרים – מירה, סימון והסבתא – וכתוצאה מכך קיבלה עשר שנים. מי יכול בנסיבות כאלה שלא ללקות בערפול בינה זמני, או בכלל לרדת מהפסים.

לשיחות החולין, שריחפו מעל לשולחן יחד עם ניחוחות הצלי המזויף, לא הטתה האחיינית אוזן: החלל המפולש שימש לה בן שיח. היא צדקה, בדרכה.

"אתמול קיבלתי מכתב," אמר לואי ראוטנברג בקול צרוד מהטבק הגס, "מידיד ותיק אחד שלי מימי האינטרנציונל הקומוניסטי. הוא כותב שבמוסקבה הכינו חוק חדש: כל האנשים הסובייטים, כולל המתיישבים הגולים והמיושבים-מחדש, יחויבו לפתור תשבץ אחד מדי יום. מי שלא יפתור, יקנסו אותו. למי שיפתור שניים – ייתנו תעודת הוקרה. ומי שינסה לחבל בכך, יוכנס לכלא לשנה."

"לא יכול להיות!" אמר סאן סאניץ', אבל חוסר ביטחון מסוים נשמע בקולו. ובאמת, אם במרחבי המולדת הפלאית ציפור הופכת לגליד קרח במעופה, למה שלא יכריחו אנשים לפתור תשבצים? האין זה בעצם היינו הך, באיזו עילה להכניס אדם למחנה: בעוון בדיחה, בעוון תשבץ או בעוון פיצוץ גשר האבן הגדול? העיקר שהמאזן הממלכתי בתחום הגוּלאגים לא יופר; זה כבר מיותר לגמרי.

"יכול להיות!" תמכה לוטה ראוטנברג בבעלה. "ועוד איך יכול להיות!"

שניהם דיברו רוסית נכונה, אבל עם מבטא גרמני חזק.

"אז למה דווקא תשבצים," שאלה מירה, "ולא חידות, למשל?" דומה שהיא לא הטילה ספק כלל במהימנות המקור האינטרנציונל-קומוניסטי.

"אלה לא תשבצים סתם," סיפק לואי ראוטנברג הסבר. "הידיד שלי כותב שאלה תשבצים מיוחדים בעלי תוכן פטריוטי. כדי לחזק את האהבה למפלגה."

"כן, מעניין…" מלמל סאן סאניץ' וכיווץ את שפתיו עד שיצרו עיגול קטן. אחרי מותו של סטאלין התחילה לנשב במוסקבה מעט-מעט רוח רעננה, שעדיין לא הגיעה לפרובינציה. ספק אם תושבי עיר הבירה היו מתייחסים באמון לשמועה, שלכולם כאחד מצפה פתירת תשבצים יומיומית. אולם גם המוסקבאים היו נזהרים מלהטיל ספק בפומבי באפשרות מעין זאת: שד יודע! על כן מוטב לשתוק.

הנער סימון הפר את השתיקה המביכה, שהתעבתה מעל לשולחן.

"ועל שני תשבצים ייתנו משהו, חוץ מתעודת הוקרה?" שאל סימון. "עוגיות, למשל?"

"היה טוב אילו נתנו עוגיות," שקעה הסבתא בחלומות בהקיץ. "אז כולם היו פותרים."

"עוגיות לא ייתנו," אמר לואי ראוטנברג בביטחון. "יכולים לתת ספר – 'רשימותיו של צייד' או 'תקנון המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות'."

לוטה הביטה בבעלה הטובל בטבעות עשן הטבק הגס והנהנה בהסכמה בראשה: ייתנו עוגיות, בטח!

כששמע טרויאנובסקי את שם החיבור של טוּרגֶניֵיב, הוא התעורר לחיים.

"אנחנו נוסעים מחר לערבה," אמר טרויאנובסקי, "לצוד סַאיגוֹת. לקראת הערב נביא בשר."

התשבצים יחד עם העוגיות נסוגו אל אחורי הבמה. בשר! תראו תראו!

"וכמה יעלה הבשר הזה?" גיששה הסבתא בזהירות.

"לא יעלה שום דבר!" נופף סאן סאניץ' בידו בביטול. "אקפיץ לכם בשר של אנטילופה אחת, תאכלו לבריאות. האף של הסַאיגוֹת הוא כמו חדק, והטעם שלו – לשון פרה, ממש ככה! מה, אתם לא אוכלים את בשר הסאיגות?"

התברר שהריבקינים מעולם לא טעמו את בשר הסאיגות ולא נסעו לציד. מירה לא רצתה להאריך בהסברים, אם טרויאנובסקי לא מנחש בעצמו שנאסר על הגולים לעזוב את גבולות היישוב באיום של עבודות פרך, ולכן לקחת רובה ולצוד סאיגה בערבה זוהי בשבילם משימה בלתי אפשרית בה במידה, כמו ללכוד ברשת את ציפור האש בשחקים.

יותר מכל דבר אחר – מעוגיות חמאה, ומסכין פינית עם ידית המורכבת מידיות ססגוניות של מברשות שיניים, ואפילו משיבה מידית למוסקבה בתור אדם חופשי – רצה עכשיו הנער סימון לנסוע עם טרויאנובסקי לציד הסאיגות. הוא לא ידע, וזה גם לא היה חשוב, באיזה כלי תחבורה מתכוון סאן סאניץ' לצאת לציד, לאן הוא מתכנן לנסוע והאם לזמן רב. העונש על היעדרות ללא רשות מיישוב קארא-טאקיר בכלל לא הטריד את סימון; עשרים שנות עבודות הפרך, שנגזרו בשל היעדרות כזאת, מקורן לא היה כמדומה בבניין הממשל של המָיוֹר יריקייב, אלא הן התקיימו קיום עצמאי – בזמן אחר ובמימד אחר. ציד הסאיגות! מי יודע, אולי ייתנו לסימון להחזיק רובה בזמן הציד. כן, רובה, כמובן – הרי סאן סאניץ' לא מתכוון לירות בסאיגות מרוגטקה.

ואז, לפליאתם של הראוטנברגים, הוסחה דעתה של האחיינית מהתבוננות במרחבי החלל שבחלון הפעור בתוך הראי, והיא שאלה:

"איפה אפשר למצוא עגלה לתינוק? אתם לא יודעים במקרה?"

השאלה הופנתה ללואי וללוטה, אבל לא הייתה להם תשובה עליה. לכן הם משכו בצער בכתפיהם ושתקו. ובאמת, למצוא עגלת ילדים בין החולות שיד הציוויליזציה לא נגעה בהם הצטייר להם כמשימה שאינה בת מימוש.

"ומה עם בגד לתינוק?" המשיכה האחיינית בחקירה.

אך גם כאן לא יכלו הגרמנים בני דת משה להציע פתרון מתקבל על הדעת.

סימון התרעם על בת דודתו: בגלל השאלות המטופשות שלה חמקה השיחה על הסאיגות הצִדה ועכשיו כבר לא ברור מתי תשוב ואם תשוב בכלל.

והאחיינית אפילו לא חשבה לחזור אל החלל.

"כולם אומרים," המשיכה האחיינית, שכבר פנתה לטרויאנובסקי, "שאתה תבנה בסביבות קארא-טאקיר תותח סודי ותטוס לירח. כן?"

סאן סאניץ', שהחזיק כוס יין פורט בידו, הביט באחיינית ההרה בחביבות.

"ומה את חושבת?" שאל סאן סאניץ', כמנסה לגנוב את דעתה.

"אני לא מאמינה," אמרה האחיינית בנוקשות, כאילו קיבלה את הידיעות בדבר חוסר התוחלת שבתוכנית הזאת ממקור ראשון – מהירח בכבודו ובעצמו, שנראה בבירור בתמונת החלל שלה.

"גם אני," אמר טרויאנובסקי, שעמדתה האיתנה של האחיינית התמיהה אותו מעט. "והרי אני בכלל לא יודע."

סבלנותו של סימון פקעה: לא הירח ולא התותח הסודי לא העסיקו כרגע את דמיונו.

"לוכדים אותן ממארב?" שאל סימון והביט בטרויאנובסקי במבט מתחנן. "את הסאיגות?"

"אבל קודם צריך להשיג אותן!" אמר טרויאנובסקי. "רוצה לבוא איתנו?" ואז הביט במירה והוסיף: "אני אסכם הכול עם המיור שלכם."

סאן סאניץ' ידע מדוע נקלעו הריבקינים ליישוב קארא-טאקיר שבדרך האנגלית הישנה, וזכר זאת.

שיחות פלאיות חגו סביב השולחן שהוגש עליו הצלי המזויף, בבקתה של הקוּלאק לשעבר מקוּבּאן, בתוככי הלילה האסיאתי בצבע שחור סמיך, ללא נצנוץ של אור.

אנשים חולמים חלומות בחופש ובבית הכלא, בצפון ובדרום, על ספסל בשדרה ובמיטה תחת אפריון. חלומות חולמים גברים ונשים, ארוכי שיער וקירחים, עולזים וחסרי נחמה. החלומות שטים בנהר החוצץ בין המציאות לבדיון, בין העולם ההוא לעולם הזה. החלומות מנהלים חיים משלהם, בלתי מוסברים כמו כל הדברים האחרים ונשלטים על ידי רצון לא-לנו; איננו מושלים בהם. כשהאדם מתעורר משנתו הוא שרוי במבוכה או במועקה – אך לעולם אינו שאנן בדומה לציפור על ענף עם שחר: הוא מהרהר בעגמומיות, האם מה שראה בחלום שעלילתו נקטעה למורת רוחו, הוא לטובה או לרעה.

ולפעמים מזדמנים אנשים, שאף שהם חוננו בחוש הראייה, לעולם אינם חולמים חלומות. וזה מעורר תהייה זהירה.

משום כך, או מי יודע, אולי מסיבה אחרת כלשהי, חלומות תופסים מקום חשוב בספרות הרוסית.

האורחים התפזרו והריבקינים הלכו לישון, איש-איש בפינה שלו.

הסבתא ראתה בחלומה תשבץ בצורת עוגת שוקולד מפולחת לריבועים. מריבוע לריבוע קיפצו בזריזות עכברים אפורים קטנים וזללו את הקרם, עד שהותירו בו חורים.

מירה ראתה בחלומה יער אורנים. מן העצים השתלשלו אצטרובלי זהב מסועפי קרניים וגלילי קרטון כסופים של ראש השנה האזרחי, עם הפתעה בתוכם. לא הייתה כל אפשרות לנחש איזו הפתעה הסתתרה בגופו הכסוף של הגליל, וזה ייסר וציער את מירה.

האחיינית ראתה בחלומה את החלל נכנס לתנועה תזזיתית, מפני שמשהו הטרידו ממנוחתו. גוף זר טס בין הכוכבים ופנה לכיוון האחיינית ששכבה על המזרן שלה, בעל המילוי הדליל. ממש בסוף מעופו התברר שהגוף הוא אגס בשל, עסיסי ותוכו לבן ורך; האחיינית הושיטה את ידה והאגס נח על כף ידה. ומיד חשה האחיינית זיע בקרבה, וגם האגס התחיל לפעום בכף ידה כאילו היו בו חיים; עסיס מתוק טפטף ממנו ובצבץ על קליפתו הירוקה-ורדרדה. אחר כך נדרך האגס והתכווץ והאחיינית ראתה את התינוק שט אל מעמקי החלל ומתרחק בכל רגע, וצבירי כוכבים ערפיליים ניבטים בעקבותיו.

והנער המתבגר סימון ראה סאיגות בחלומו. סאיגות – ותו לא.

הם יצאו לדרך בשש בבוקר, במשאית חבוטה שצברה יותר מדי קילומטרז'. טרויאנובסקי ישב בתא ליד הנהג, בארגז המשאית התמקמו סימון ושני בחורים מצוות מתכנני הרשות למסילות הברזל – פועל וסגן מנהל עבודה. על רצפת הארגז השליכו הציידים שקים – לעטוף את גוויות החיות. בפינת תא הנהג נקשרה בחבלים אל הדופן חבית ברזל ובה מים: אילו נתקעה המשאית בערבה, האנשים לא הו שורדים זמן רב בלי מים.

כרבע שעה אחרי נסיעה מטלטלת בערבה, לאורכה של הדרך האנגלית הישנה שחול נערם עליה, התמזג היישוב קארא-טאקיר עם האופק, נעלם ללא עקבות וללא זכר וסימון חווה בנפשו רווחה רגעית-מרפרפת. בדרכים המשובשות ניתרה המשאית והזדעזעה זעזועים נוראים. בעיני סימון מצא חן המאבק הפראי שניהלו הגלגלים בגבשושיות ובבורות: הרפתקה צריכה להיות מסוכנת, אחרת איזו מין הרפתקה זאת! החופש גאָה והציף, כל זעזוע חדש איים איום הרה סכנת מוות להשליכו החוצה, מעבר לדופן המשאית. סימון צחק בקול ונאחז בחבלים שהחזיקו את החבית: זה היה שמח, זה היה יופי! הנה, הוא כבר לא קשור לקארא-טאקיר כמו החבית הזאת לדופן המכונית. עכשיו, בערבת הסאיגות, הוא חופשי לגמרי, לא פחות מטרויאנובסקי או מהבחורים-הציידים הנפלאים האלה, שאחד מהם, שיש לו פרצוף של מי שהתעורר אחרי ליל שתייה כבד – הפועל, נדמה לו – שר במלוא הגרון שיר מסקרן:

מהיער באה-רוכבת

על סוסים המשטרה.

תפשילו חצאיות, בנות,

ותראו מה יש שמה!

הערבה הלכה ונפרשה תחת גלגלי המשאית. המנוע שאג שאגות לא סדירות, עוצמת מהירות לא-נמדדת טלטלה את המכונית. החבית פרכסה וקיפצה בצורה מסוכנת בתוך כבלי החבלים שלה: אם הם יתפקעו – תיהפך החבית בן-רגע לפגז קטלני, שירדוף אחרי הציידים בתא המשאית הצפוף. אבל בינתיים החבלים מחזיקים מעמד ואין סיבה להימחץ – ועל כן אין מה לדאוג.

כבר כארבע שעות סובבו הציידים בערבה; השמש יקדה, שובל אבק צהוב היתמר מאחורי המשאית ולא הרפה. אף שסימון סובב שוב ושוב את ראשו והתבונן תחת כף ידו הסוככת על עיניו, הוא לא ראה סביבו אלא קוצים נמוכי קומה וקרחות חול אדמדמות על הארץ. הסאיגות לא נראו, כאילו לא היו מצויות במחוזות האלה מעולם. סימון היה קרוב לייאוש: לחזור הביתה בידיים ריקות אחרי טיול בערבה – המחשבה על כך הייתה בלתי נסבלת.

יש סוף לכל דבר, ואנו נאלצים להשלים עם זה. בא הסוף גם לשיטוט הלהוט, לגישושים העיוורים בערבה. המשאית עשתה פנייה מעוגלת שמאלה והחלה בכעס לצבור מהירות: המנוע יילל ושאג. במסלול תנועת המשאית, כשלוש מאות מטרים לפניהם, הבחין סימון בהתלהבות בעדר אנטילופות, כארבעים ראשים. הסאיגות נעו בלהקה צפופה, גון עורן הצהוב-ורדרד-חיוור כמעט התמזג עם צבעי הערבה. דומה שעתה ננעלו חייו של סימון כהרף עין על מטרה אחת ויחידה: להשיג את העדר, להרוג את החיה. להשיג ולהרוג.

איך עושים זאת לא היה לסימון מושג, אבל קודם כול הם היו חייבים להשיג. סימון נאחז בידיו בדופן ארגז המשאית ועקב כמו מכושף אחרי המרחק המצטמצם והולך אט-אט בין הנרדפים לרודפים. כיוון שהיה מרותק אל המרדף, בכלל לא הבחין שהבחור מאחורי גבו – ההוא, עם הפרצוף המבוסם, שלף מתחת לשקים שעל הרצפה שלישיית רובים. הוא דחף קלות את סימון בקת של רובה והושיט לו אותו.

"תחזיק טוב!" צעק הבחור. "יש לו כוח רֶתע חזק!"

"העיקר בעסקים שלנו," רטן סגן מנהל העבודה בלי לפנות ישירות לאיש, "זה לא לשכוח לדרוך את הנשק."

הבחור המבוסם לא אמר עוד לסימון דבר, לא נתן לו שום הוראות והנחיות. הוא הפקיד נשק בידיו – רובה ציד מרוט, קוטר שנים עשר מילימטר, עם מחסנית ובה כדורי רסס גדולים בקנה – והמתבגר הגולה היה אסיר תודה לו על כך ללא שיעור. סימון הידק את הנשק בידיו בחוזקה וברוך והחליט לא להסיר עין מן הציידים ולפעול בדיוק כמוהם. כמוהם כמוהו.

והם התמקמו איכשהו לאורך דופן המשאית המקפצת כשעקבי קתות הרובים נעוצים בשקעים שבכתפיהם, ועקבו בלי להרפות אחרי העדר הרץ, שהמרחק עד אליו הצטמצם לאט אך בבטחה. המשאית הזדעזעה והיטלטלה מצד אל צד, אבל האנשים במכונית המכוונים אל הירי חשו שהזמן חולף לאט ובמתינות, בלי צרימה ובלי פגימה.

פעם אחר פעם, אחד-אחד או בצמדים, פרשו הסאיגות מן העדר כמו על פי פקודה ובלי למתן את ריצתן, התרחקו בדילוגים הצִדה ונעלמו במרחק. הציידים המשיכו לרדוף אחר גרעין העדר ולא שמו לב לאנטילופות שפרשו: שיינצלו אחת-אחת. והעדר, שניסה להימלט מן המרדף, היה משנה פתאום במלוא המהירות את כיוון התנועה בזווית ישרה ומאלץ את המשאית השועטת לפנות בקשת רחבה. במשך זמן קצר המשאית והעדר, שנעו קרוב אל פני הערבה, התנהלו במקביל, ואז חכך סימון בפליאה בדעת מי רודף כאן את מי: הסאיגות את המכונית או המכונית את הסאיגות.

העדר התפוגג בהדרגה, הגרעין שלו כלל עתה כעשרים וחמישה ראשים. הסאיגות התחילו להתעייף, המכונית עקפה את העדר משמאל ונסעה קרוב אליו. טרויאנובסקי שרבב מחלון תא המשאית את הרובה הדו-קני, כיוון אל המטרה ולחץ על ההדק. נשמע צליל ירייה מרוסק. סימון ראה סאיגה מתעוותת במרוצתה, נופלת ומתגלגלת על הארץ. מיד ירה סגן מנהל העבודה משני הקנים, ואחריו גם הבחור המבוסם. סימון מיהר לדרוך את נשקו וירה אל תוך העדר, עוקב אחרי כוונת הרובה. כוח הרתע דחף אותו דחיפה ידידותית בכתפו.

אין זה עניין פשוט – לגלות גוויות של חיות בשדה הציד. טרויאנובסקי עבר מתא הנהג אל ארגז המשאית וכל ארבעת הציידים התבוננו מסביב בשקידה מובנת, תוך תנועה אִטית של גלגלי המכונית. לסימון האיר המזל פנים: הוא הבחין בגבשושית אפורה לפני כל היתר.

הם קרבו לשם וקפצו בשמחה אל הארץ מתוך ארגז המשאית. כדורי הרסס חוררו במסועף את גבה של האנטילופה לאורך עמוד השדרה, היא עדיין נשמה. זאת היתה נקבה, ראשה נטול הקרניים המצויד בחדקון היה מרובב בדם ובאבק. הבחור המבוסם הוציא סכין מתוך המגף, התכופף ובתנועה נקייה, בלי למהר, שיסף את גרונה של האנטילופה.

"תפשוט לה את העור," אמר סגן מנהל העבודה והצית סיגריה. "את הבשר ניקח, את העור נזרוק. בשביל מה לנו העור, לכל השדים?"

בלי להזדקף, הושיט המבוסם בצייתנות את הסכין אל מפשעת הסאיגה והעביר אותה בלחיצה חזקה. עגל התגלגל אל תוך האבק מן הבטן, שנפרמה לכל אורכה. הוא היה מעוצב דיו ומוכן לחיים, רק הפרסות שלא כוסו עדיין בקרום קרני, הלבינו חסרות מגן. לסימון היה נדמה שהעגל תכף ימלא ריאותיו אוויר, יתרומם על רגליו, ינער מעורו את פיסות הלכלוך הלבנות והדביקות וידלג בעקבות העדר שלו או לכיוון אחר. אך העגל לא התרומם.

"נעשה כאן פשע," אמר טרויאנובסקי בקול עמום וברור וצעד אל המשאית.

"עוד נצטרך לחזור לפה," הכריז סגן מנהל העבודה והשליך את בדל הסיגריה. "הנההה היא, האנגלית הישנה, שם היא עוברת!"

באותו היום, לפנות ערב, הפילה האחיינית את עוּבּרה.

סימון שמע על כך אחרי שובו מן הערבה. הבשורה הגתה אותו סופית מן המסילה: הוא לא ידע לקשור את האירועים לקשר אחד וחש חרדה סמיכה ודביקה, שלא היה מסוגל להשתחרר ממנה.

ספטמבר 2012

תרגמה: דינה מרקון


[1] בשפות הטורקיות: "מוות", "אבדון".

[2] כינוי בשפה רשמית מכובסת לאנשים, שנעקרו ללא משפט ממקומות מושבם ויושבו באזורים מרוחקים בברית המועצות.

[3] ניקוֹלַאי פְּרְזֵ'בַלסקי (1888-1839), נוסע רוסי נודע, חוקר של אסיה התיכונה.

[4] שירו של פושע קטן מתוך סרט סובייטי פופולרי.

[5] דימוי זה שאוב מתוך תיאור המופיע ב"נפשות מתות" של ניקוֹלַאי גוֹגוֹל: "זו היתה אדמת חומר, ולכן דביקה להפליא. [...] הדרכים הזדחלו לכל עבר, כמו סרטנים שניצודו ושופכים אותם מתוך השק…" (מרוסית :רִנה ליטוין, חלק ראשון, פרק שלישי, עמ' 75).

[6] רמה באסיה התיכונה.

[7] ציטוט משירו של אדוארד בַּגריצקי, "המבריחים", המתאר שלושה יוונים אודסאים שמבריחים סחורה תוך כדי הפלגה בים סוער.

[8] רמז לספרו הפופולרי מאוד בברית המועצות של וָלֶנטין קָטָיֵיב, "בערפילי התכלת של הים", העוסק בילדותו באודסה.

[9] כינוי לסטאלין בלשון רשמית רווית פאתוס.

[10] מתוך שיר ללא סיום, שנכלל במכתב ההתאבדות של ולדימיר מאיקובסקי: "כמו שאומרים -/ "התקרית פּולפּלָה עד תום/ דוגית האהבה/ התנפצה כנגד קשיי היום-יום…". השיר מוען לאוֹסיפּ ולילי בְּריק.

אודות דינה מרקון

מתרגמת, עורכת ספרותית, ומחברת מסות קטנות. מתמחה בתרגום ספרות מרוסית לעברית. עם תרגומיה נמנות יצירות רבות של הקלסיקונים הרוסים: צ'כוב, טולסטוי, דוסטוייבסקי, גונצ'רוב, וכמו כן חיבורים מודרניים דוגמת "שנים עשר כיסאות" של אילף ופטרוב, "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן" של מיכאיל בכטין, וספרים שנכתבו בעת הזאת, כמו "היבטים של הזיווג הרוחני" מאת אלכסנדר גולדשטיין ועוד. כמו כן, תרגמה יצירות ספרות אחדות מאנגלית לעברית. ביקורות ספרותיות שכתבה ראו אור במוסף ספרים של "הארץ" ובמוסף הספרות של "מעריב". זכתה בפרס שרת התרבות לתרגום 2015. תחום עיסוק נוסף: רפואה משלימה.
הפוסט הזה פורסם בתאריך סיפורת היסטורית עם התגים , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*