משוררי השמאל: חלקה הרביעי של המסה מאת יובל גלעד

המסה הופיעה  בגיליון “עמדה” מספר 31

חלקה הראשון של המסה

חלקה השני – על ס.יזהר

החלק השלישי -יצחק לאור כסופר של “השמאל”

עד עכשיו עיקר העיסוק היה בפרוזה. ומה באשר לשירה? שירתו הלאומית של ביאליק נטועה עמוק ברומנטיקה המנומקת של שירתו הלירית. בעוד שלביאליק הייתה הספֵרה הדתית, אף כי הייתה פגועה ונעזבת, לאצ”ג היה הכול: אתיקה, אסתטיקה ודת, גם אם פעל בעמדת הבדידות של משורר ימין במדינת שמאל מפא”יניקית. אבל המשורר הגדול שאחריהם, אלתרמן, כבר היה, כאמור, משורר מפלגה של ממש, כפי שיזהר היה סופר מפלגה – וסופר מפלגה חייב לוותר על ערכיו האסתטיים (פרט למקרה יוצא דופן מרהיב כשירת מיאקובסקי) או לפצל בין האתי לאסתטי.

ומה באשר למשולש זך, עמיחי וגורי? גורי פעל תמיד במסגרת גבולות הגזרה של המפלגה. זך העמיד אופציה אחרת – “אזרח העולם”. זך מעולם לא רצה באמת להיות כאן, תחת השמש הארצישראלית הקופחת, מול גסות האופי הישראלי. כמוהו מדורי הספרות והתרבות של עיתון “הארץ” – תרבות אירופית ועוד תרבות אירופית, מתוך בוז למזרח התיכון, לתרבותו, אולי תוך סקרנות כלפי גילויי הלוואנט כעצמות דינוזאורים.

ובכן, זך ושירתו עברו לגור בשפה העברית, תוך מרדף אחרי פרסים באירופה. זך מרד באלתרמן וניפץ לרסיסים את חריזתו המארשית, אבל החליף אותה במוזיקת חריזה פנימית אינטנסיבית, משלב יסודות של אקזיסטנציאליזם אירופי בעברית, תוך סירוב להתחבר להוויה הישראלית. לכן אימץ, כמובן, מודלים פואטיים עבריים אוניברסליסטיים אסתטיקוניים, כדוד פוגל (שהשפעת היתר של האקספרסיוניזם הגרמני בכלל וטראקל בפרט על שירתו עוד לא נחקרה) או שטיינברג. וכשכבר הבין, במאוחר, מ’צפונית מזרחית’ והלאה, שעליו לכתוב גם על המקום בו הוא חי אם הוא מבקש “להצליח” בתרגומים כפי שהצליח עמיחי, כבר היו האמצעים האמנותיים שבאמתחתו מדולדלים, שכן כתיבה אתית-ישראלית תמיד הסתפקה באמירות ישירות, מבלי להתעסק יותר מדי במורכבות אסתטית או לשונית. זך, כמו עוז, אימץ בשירתו המאוחרת את הנרטיב של דת ה”שלום”, של ה”כיבוש” המתמשך רק בגלל ה”עשבים השוטים”, ואחריו רביקוביץ’, שבתאי המאוחר ולאור.

ומה באשר לעמיחי? עמיחי, לדידי, הוא המודל המוצלח ביותר (בשילוש זך-גורי-עמיחי) של התמודדות עם המצב הישראלי, של התמודדות עם האתי מבלי לוותר על האסתטי. עמיחי לא כתב שירי שמאל פוליטיים, הוא היה חכם מכך. אמנם, בשירי ירושלים שלו הוא מכניס את העוול לפלסטינים בשיר אחד, ובשיר אחד מדבר על רועה ערבי ויהודי, אבל הוא נטע את הדימויים האוניברסליים שלו עמוק בתוך ההוויה הישראלית, ובכך הצליח להיות מקומי ואוניברסלי גם יחד, כלומר לא משורר מפלגה, ולא “אזרח העולם”, אלא אדם ישראלי הרואה טרגדיות.

עם זאת גם עמיחי, למרות “בריחתו” לדימויים פנומנליים ומטאפורות מזהירות, הפך עם השנים למכונת דימויים בלתי ניתנת לעצירה, מכונת שירים ומחזור עצמי המתעלמת במידה לא מבוטלת מהמציאות הישראלית המשתנה במהירות אור. והיו גם אבות ישורון שמתחילת דרכו ראה את העם השני החי כאן ותאר אותו מבלי לוותר על שפתו הייחודית, גם אם עדיין בסד החריזה האלתרמנית, ודוד אבידן עם שירי מחאה פוליטיים נוקבים ואסתטיים גם יחד, כל זאת בתל אביב שהתקיימה כאופציה אמנותית-חופשית שפויה יחסית במדינה היוצאת מדעתה מרוב פולחן אלילי הצבא.

על כל פנים, השירה הישראלית בחרה באופציה-האסתטית-בלבד של זך המוקדם, והיא חיה כבר כמה עשורים תחת צִלו האוניברסליסטי, שאִפשר פריחה של פיגולים אסתטיקונים בגרוש כמוסד “הליקון” לשירה מתנכרת למציאות הישראלית, או כתב העת “הו” לשירה חרוזה אנאכרוניסטית שמרנית חלושה וצורמת – כלומר אסתטיקה מיופייפת, מאוהבת בעצמה, מחניקה וחסרת כל מעוף או חידוש לשוני.

וגילומה האחרון, הזולל כול, של השירה האסתטית בגרוש הישראלית, היא הוצאת “קשב” לשירה של רפי וייכרט. הוצאת זו פעלה לאורך שנים כהוצאת תרגומי שירה, לצד הדפסת משוררים ישראלים ותיקים וטובים שנשכחו בצד הדרך, כשלמה אביו, אריה סיון, יהורם בן מאיר (פיצ’י) ועוד. משוררים אלה היו בעלי עמוד שירה ישראלי, ויכולת להתבונן במציאות המקומית מתוך עמדה מורכבת יחסית.

אבל בשנים האחרונות החל מר וייכרט להדפיס את מרבית השירה הצעירה הישראלית, תוך שהוא מויירכט אותה על בסיס המודל שהתקבע כאן: שירת משפחה-אהבה-נוף מתקתקה, בורגנית וזהירה, שתפקידה העיקרי הוא לבשם את האווירה בפסטיבלי שירה, ולזכות בפרסים. השפעה מוחצת וכמעט יחידה על שירה זו היא מגיעה מהשירה הפולנית הגדולה של מילוש-הרברט-שימבורסקה, שתרגומי שירתם זכו כאן להצלחה חסרת תקדים. אבל לשירתנו הצעירה אין גרם מהאנושיות האוניברסלית הפשוטה שנקנתה בדם של משוררים פולנים אלה, והיא מקפצת לה לאמירות ה”נשגבות” מתוך אוניברסליזם בגרוש, המתנכר למקום ממנו הוא מדבר. ומובן שעל ייצוג ערבים ומיעוטים ישראלים אחרים אין מה לדבר בשירה זו. והשפעתו של זך כאן מכרעת.

מצד שני, החלו להתרבות שירי המגזרים והמגדרים המקופחים, המזרחיים וכו’, שמיצגיהם הראשונים כארז ביטון או אהרון אלמוג היו אותנטיים וחזקים, אבל ממשיכיהם לקיפוח דור ב’ וג’ הם כבר כותבי פשקווילים עיתונאיים בגרוש. במקביל פרחה לה השירה האמונית המתנחלית הצעירה, מבית המדרש של כתב העת “משיב הרוח”, המנסה לשלב בין הספרה הדתית לאסתטית, תוך דילוג על כל אתיקה, מתוך מיופייפות לשונית ופשיזם יהודי מתקתק ומאוהב בעצמו.

ואם לחזור שוב לעבר אחרי הפוגת הווה, ואם להיות מגדרי לרגע, ברוח ימינו, הרי שהעיסוק הפוליטי-אתי בארץ תמיד היה נחלת גברים. אמנם הייתה לנו גולדה מאיר, אבל גם היא החליטה החלטות במטבחון שלה, כפופה לחלוטין לעצות הגנרלים. ובאשר לשירה – לאה גולדברג ויוכבד בת מרים לא העלו על דעתן לעסוק במציאות הפוליטית בשירתן, להן נותר המקום הלירי. אסתר ראב, המשוררת הארצישראלית הראשונה ומשוררת הטבע המעולה, התבצרה באהבתה לבעלי-חיים, תוך התעלמות ממה שקרה לאותם נופים ארצישראליים של ילדותה. וכשרביקוביץ’ כבר העזה לדבר פוליטית, היא ויתרה, כפי שאראה בהמשך, על קופסת הכלים האסתטית שלה, במידה רבה.

היו גם יוצאי דופן בספרות השמאל: הזכרתי כבר את הפרוזה של יותם ראובני, ואת אבות ישורון של “פסח על כוכים” המוקדם ו”השבר הסורי אפריקני” המאוחר, את אבידן בחלקיו הפוליטיים, וגם ויזלטיר שהצליח, לפרקים, בעיקר בשירים שחזו את מלחמות לבנון, להציב מראה מול הכוחנות הישראלית היהירה. אפשר להוסיף גם את יחיאל חזק, משורר-קיבוצניק ששכל את אחיו במלחמה אבל המשיך לתעד את המעשה הציוני מתוך ביקורת אבל גם מקומיות עזה, מזרח תיכונית, המשלבת בין הטרגיות של הנוף לזו של האדם. אבל המודל של זך האוניברסליסטי היה נגיש יותר, מולחן יותר על ידי זמרינו, ולכן מתקבל יותר (שהרי כמעט כל משורר הוא למעשה אגו עם רגליים, החולם ששיריו יולחנו ויזכו לפרסים). המודל האוניברסליסטי של זך המוקדם והאמצעי, שהתעלם כמעט לחלוטין מהמצב הישראלי, התאים ככפפה ליד השמאל הישראלי היהיר, חסר הרפלקסיה העצמית.

כמובן שהיו אופציות לצאת מה”משחק” הספרותי-פוליטי: וולך והורוביץ דחפו את גבולות השפה, מתחבאים בתל אביב החופשית יחסית, ויעקב שבתאי התבצר ב”מעונות עובדים”, מיפה את התודעה של האינטליגנציה הבורגנית בחריצות של איכר ביום שמש קופח. סופר או משורר אינם חייבים כמובן להתגייס למאמץ לאומי או לנגח אותו. תפקידם לכתוב ספרות טובה. אבל בעוד לשירה קל יותר לקבל “פטור” מדין וחשבון לאומי, שכן היא תופסת רגע, כצייר ומכחוליו, בעיקר שירה לירית, הרי שסופר, ודאי סופרים השואפים להיות “לאומיים”, לא יכולים להרשות לעצמם את אותה פריבילגיה.

“זו מלחמה מזוהמת” אומר המספר בסיום “חירבת חזעה”, וכאילו מתמצת את האתוס של השמאל יפה-הנפש, המבקש לשמור על צלם אנוש גם בתקופת מלחמה. מהי מלחמה לא מזוהמת? יש דבר כזה? “טוהר הנשק” של הקתדרה לאתיקה צבאית של אסא כשר, באוניברסיטת תל אביב על אדמת שייח-מוּנִיס?

מקרה יזהר הוא מקרה בו מיטבו של הסופר הינו הקוטב האתי ולא הפרוזה המאוחרת האסתטית. ובכל מקרה הפיצול הוא העניין כאן. כעת אעבור למקרה “הפוך” – מקרה דליה רביקוביץ’, שבו דווקא הקוטב האסתטי של הספרים המוקדמים היה הקוטב החזק, והקוטב האתי אליו “עברה” רביקוביץ’ המאוחרת הותיר אותה קלישאתית.

שירת רביקוביץ’ המוקדמת התאפיינה בתמונות רבות דמיון: “תפוח זהב/ אהב את אוכלהו/ אהב את מכהו/ בכל אבריו”, “בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת/ ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העברים,/ ונפלתי אפיים ארצה ונשברתי לשברים/ וניסו לאחות את שבריי ביד מאומנת”, “ובחומר הזה האפל נטבעו כתמים של אור/ ולא נשמע בהם קול וחרש בם לא יעבור/ והם כמו שמן המור ניגרים וזולפים מן הפך” וכו’. והדוגמאות מוכרות לכל חובב שירה עברית.

התמונתיות המסתורית המורכבת של שירתה המוקדמת של רביקוביץ’ מקושרת אולי באופן טבעי לקוטב האסתטי, שכן אין כאן אמירה מפורשת על המציאות, על הכיבוש וכו’. אבל יש בה גם מרכיב אתי – שכן כל אמנות טובה ומקורית היא אתית, ויש גם כמובן אמירה אלגורית ב”בובה ממוכנת” ואף בתמונת תפוח הזהב המזוכיסטית. עיסוק פסיכולוגי בתמונות בא לידי ביטוי גם בספריה הבאים של רביקוביץ’, כמו בספר השלישי שבו “נרקיס אהב כל כך את עצמו. טיפש מי שלא מבין שהוא אהב גם את הנחל”. כך גם ב”הבגד” – “את יודעת, היא אמרה, תפרו לך בגד מאש” וכו’. אבל המורכבות הלשונית שבאה לידי ביטוי בתמונות סמליות, בבידוד של סמל אחד לשיר והתעמקות בו, הלכה לאיבוד כשרביקוביץ’ המאוחרת החליטה לעסוק בפוליטיקה.

אמנם, היה אומץ לא מבוטל בהחלטה של רביקוביץ’ “להתגייס” פוליטית למאבק בכיבוש, פשוט כי מאבק זה היה נחלת הגברים, כמו המלחמות, בעוד נשים התבקשו לכתוב על אהבה ופצעים (לאה גולדברג), ובתמורה זכו לאהבה ולכניסה לקאנון. אבל האומץ הפוליטי-אתי לא לווה באומץ לשוני, והתוצאה הייתה בעייתית. יש הטוענים ששירתה המאוחרת של רביקוביץ’ פשוט נופלת באופן מהותי משירתה המוקדמת. זה נכון, אבל גם בספרים המאוחרים כ”אימא עם ילד” עדיין יש שירים שלמים וחזקים. ריאליזם נוקב של כאב וחשבון נפש. אבל לא בשירים נגד הכיבוש.

קשה להתלונן על שיר כ”תינוק לא הורגים פעמיים” מצד האתיקה שבו, התרסה על זוועות סברה ושתילה. אבל אין גרם אסתטיקה ב”על שלוליות שופכין בסברה ושתילה/ שם העברתם כמויות נכבדות של בני אדם/ הראויות להתכבד/ מעולם החי לעולם האמת.// לילה אחרי לילה./ קודם ירו אחר כך תלו/ לבסוף שחטו בסכינים…”.

“אימא מתהלכת עם ילד מת בבטן/ הילד הזה עוד לא נולד עדיין” עוד עובר, על אף הווליום המחריש, אבל “Stones זה אבנים. למה אמרת Stones?” זה יותר ציות לעדר השמאל הצדקן מאשר ספרות. “בין מעצר למעצר/ אולי גם חבטת אלה/ אולי גם ראש פצוע” – זה עמירה הס מדווחת מעזה, לא רביקוביץ’ כותבת שירה. ולקראת הסוף, בשירים האחרונים, לא נותרה אלא בנאליה של “המילים (איזה מילים?) רוצחות/ איך רוצחות?/ והרי המילים צחות”.

מכאן ועד לבנאליה של אהרון שבתאי המאוחר ושירתו הפוליטית המרחק אפסי, כמו גם הוויתור המהיר והקל על מורכבות פואטית ולשונית בשם האתיקה (ואהרון שבתאי כמובן העמיד אופציה פואטית משמעותית בשירתו המוקדמת, אופציית האובייקטיביזם הקר). וכך מדגימה לנו רביקוביץ’ את הסכנה ואת המחיר הכבד שגובה ההפרדה בין האתי לאסתטי – כשבוחרים רק בקוטב אחד – במקרה זה הקוטב האתי – נותרים עם אסתטיקה ריקה, שירי מחאה למאמיני דת ה”שלום” כעגל זהב.

5 תגובות

  1. יובל, אודה לך אם תדגים מודל שירי, שבעינך, מתיך באופן ראוי את האתי והאסתטי. אני יכולה לחשוב, בעני בלבד, כמובן, על רמי דיצני, ז״ל, ועל שירי לבנון שלו.
    אותה בקשה גם לגבי הפרוזאיקונים. אתה לא יכול לירות לכל הכיוונים, תשאיר ניצולים, או שעמדתך תהיה עמדת הרצוי הלא מצוי, כלומר, כמבקר, אתה מסמן כיוון שלא נלקח על ידי אף יוצר, מה שיוצר פיקפוק מסויים בתקפות עמדתך.

  2. שירי “מדור נכות רוח” של דיצני היו מיטבו, ובהחלט מחברים אתיקה ואסתטיקה, או עדיף, מאחר והשתמשתי יותר מדי במושגים האלה, בין מציאות לאמנות. יש אצלו איזה טירלול אנארכיסטי, ובמקביל שימוש בחריזה אינטנסיבית, ימי ביניימית, שעובדת שם.
    המסה היא מטא טקסט, שנועדה להצביע על העדר היושר האינטלקטואלי, שלא לומר הנוכלות, של זרם השמאל בישראל. ואני עובר בין המשוררים. אבל לשאלתך – עמיחי הוא לדעתי (בניגוד לעמדת מורי ורבי ע. א.) מודל תקף, חזק ושימושי, לא כפי שעושה בו (מותר להגיד מזנה?) ר. ס., אלא בפוזיציה האוניברסלית שצולחת את הזמן, כי האדם הוא אדם, ערבי, יהודי, או אפילו יהודי ערבי! (כלומר מתפוצת צפון אפריקה). לעמיחי היתה נקודת מבט בגובה העיניים, תמיד. נכון, הוא היה ציוני, אבל כמעט אף פעם לא שכח את אוניברסליותו.
    מאוד קשה לכתוב שירה פוליטית. אבות ישורון ודאי שהצליח, ב”פסח על הכוכים”, בזמן אמת, כמו יזהר של “חירבת חיזעה” (עוד לפניו). ובכל זאת יש איזה נרקיסיסטיות בורגנית אצל ישורון, בעיקר בשנים האחרונות, אחרי שנים בהן לא עבד (מי שלא עובד, אפילו משורר, זה עלול להזיק לו, באופן מוזר).
    עם אבידן יש לי בעיות, שוב, מורי ורבי ע. א. מעריץ אותו, וכך כל חבורת “עכשיו” לדורותיה. בכל אופן אי אפשר לומר שלא חיבר, לעיתים, בין האתי לאסתטי, בעזרת האנרכיזם המחאתי שלו. כל מי שחידש לשונית – חיבר בין האתי והאסתטי. כלומר הורוביץ וולך- זכאים. מותר לשקוע באסתטיקה, בצורות, במיסטיקה, ביופי, במה שרוצים, ממש לא חייבים לכתוב פוליטית – אבל אז: לחדש!. לאפשר לעברית לזוז קדימה.
    מה אומרים לנו על החיים אגי משעול, רוני סומק, אמיר אור, ישראל אלירז או דומיהם, גדולינו בהווה? כלום! או כמעט כלום. מנקודת מוצא אתית שירתם שווה ל…. גם אלירז, המאוהב בהוויה כדרך להתאהבות עצמית. ולאור – כתבתי רשימה מפורטת בעניין “ספר העדר”. אז אולי הם מחדשים אסתטית? במה בדיוק?
    אמיר גלבוע – מקרה מורכב. אין לי תשובה מן המוכן.
    כמו שכתבתי בפתיחה – מופתים מוחלטים הם אצ”ג וביאליק. בשירה.
    אבל יש גם בזמננו, מרחב ישורון, שגיא אלנקווה, עמוס אדלהייט (ורק עצם החיבור בין השלושה מסכן אותי בגזרות מסוימות) – כולם מחדשים לשונית, מי יותר ומי פחות. ישורון הצעיר גם מדבר על כסף והווה, אלנקווה נוגע בבדידות האדם מול המחשב, ואדלהייט עורך סינתזה של ממצאי הלשון בשירה העברית עד כה, ודוחף אותה קדימה, תוך התייחסות לעבר התמים של פלסטינה-ארץ ישראל, שאבד. כך שגם אתית יש להם מה לומר.
    בפרוזה – אני כן רוצה לקרוא את עמוס עוז החדש. הבנתי שחזר לירושלים. גם יזהר וגם עוז הם סופרים גדולים כמובן, זה שאני מתווכח איתם (החלק האחרון של המסה יהיה על עוז) לא אומר חסור הערכה. להיפך. זה ויכוח שמתוך הערכה (ומי אני בכלל, כמובן, וכו’).
    ארז ביטון ואהרון אלמוג – גם, חלקית, ב”טובים”. ביטון לא היה ביאליק כמו שמנסים לעשות ממנו כעת, בתור נוגדן למשוררי תפוצות צפון אפריקה, אבל היה ונותר צנוע, ישיר, ולירי.

    אבל חיבור ממשי בין הפוליטי-אתי לאסתטי בהקשר של השמאל הישראלי? מישהו שישקף את העובדה הפשוטה, שיש כאן שני עמים החיים יחד והורגים זה את זה? או אולי, רחמנא ליצלן, את העובדה שמחצית מהציבור הישראלי מרווח פחות מ-6500 ואינו יכול להתפרנס? מישהו משקף את זה, בכוליות, ולא מבעד לפריזמה צפון אפריקאית או מזרח אירופית?לא. כי הכול ממוגדר וממוגזר, הפרטת הספרות. מאיפה זה הגיע? אפשר להתווכח. אני מצביע כאן על השורש של הריקבון, כפי שהוא, לדעתי, אבל כמובן שאבחנותיו של אמנון נבות תקפות לא פחות, אולי יותר, כמו גם של מוקד ועוד.

    אז יש לנו נער עני, שאמנם אינו רעב אבל אוכל בעיקר לחם כשהוא רעב. אבא שלו מצביע ביבי, אבל מובטל, או ערבי ישראלי שכל חלומו להיות רוקח, כי מעבר לזה אי אפשר, או מעמד ביניים אשכנזי מתמוטט כלכלית, ומתעקש בו זמנית להביא ארבעה ילדים, בשם המאבק הדמוגרפי. מישהו שמע עליהם בספרות? מישהו מייצג אותם? בולי? עמוסי? גרוסמני? ניר ברעמי (שקודם ברח לגרמניה הנאצית, ואחר כך לגלובליזם הכלכלי, העיקר שיתורגם לצרפתית)?

    הקולנוע התעורר, אבל הספרות נותרה כאיזה בן דוד נכה, בשולי הדרך. העיקר שניר ברעם משוחח עם אלמוג בהר שמשוחח עם מאיר שלייו ב”בית אריאלה”, בכנסים המחורבנים האלה. זהו הסופר כיום – יצור שמתארח בכנסים, מספר על עצמו, ומרוויח אל, אלפיים, או כמה הם מקבלים עבור רבי השיח האימבצילייים האלה?

  3. תודה על תגובתך המפורטת. מעניין. רק תפסיק לעלוב בכולם, על ידי עיוות שמם. כמו שכבר העירו לך, זה פוגע בסופו של דבר בך. (ומיהו מורך ורבך ע. א. ?).
    תודה, סילבי.

  4. תודה לך. מורי ורבי, או שותף לדרך הפואטית, הוא עמוס אדלהייט.
    לגבי האבחנות – הרעיון הוא שמי שבטעות קרא את כל העסק, יבדוק נא את אליליו הספרותיים, משוררים וסופרים.
    כאמור – יכולות אסתטיות מרהיבות (וולך, הורוביץ, אבידן – שהיה גם אתי) מקנות פטור מסוים ממחויבות אסתטית (מה שהפורמליסטים הרוסים כינו יכולת הזרה, וראו בצורה את מרכז היצירה). אם יש חידוש אתי (נגיד ארז ביטון ואהרון אלמוג) אז מתאפשרות הקלות בתחום האסתטי (ולשניהם היתה אסתטיקה – ביטון בליריקה צנועה ומוחאת בו זמנית, שילוב מעניין, ואלמוג בסיפורים עם אלמנט אירוני וביקורתי, בהתרסה ציונית משעשעת משהו) (וזאת בניגוד לרעש של ארספואטיקה, שיחלוף במהרה, כי אין לו תוקף אתי או פואטי, רק שירים טובים פה ושם בים של גרפומניה).
    והאספקט הדתי – אבד לחילונים. על פי חן קלינמן ועוד כרמלי – ישנו כגם הרובד הטרנסצנדנטי, כאלמנט רביעי. אני לא בטוח, אבל זאת טענה מעניינת.
    לגבי השמאל – פה אין שאלה, הוא נכשל ספרותית, באופן מוחץ. גם פוליטית.

  5. תיקונון – צ”ל יכולות אסתטיות מרהיבות (חידושים! לא מיחזור או התאהבות ביופי – בגוויית יופי קלישאתית – מ”הליקון” ועד “הו”) מקנה פטור חלקי ממחויבות אתית.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד × 1 =