נועה נקר סוקרת את ספרו המפורסם ביותר של פנחס שדה, האוטוביוגרפיה הקלאסית “החיים כמשל”, משווה אותו לאחד מספריו של פרויד ובודקת את איכויותיו כספר בסיס לדת חדשה

מאת נועה נקר

פנחס שדה פותח את ספרו, “החיים כמשל” בתיאור חלום. בפרק האחרון הוא מסביר את בחירתו : “אני כותב על החיים כעל משל, כעל חלום. על כן פתחתי את ספרי בסיפור חלום. והחלום ההוא, כמוהו כחלומות בכלל, הריהו בעצם הווייתו משל ופירוש עילאי לחיים שבקרבם הוא מתרחש. להעמיק חלום זה, במובן ידוע, גאוניות. על ידי חלומו שלו מתקשר האדם אל החלום הגדול המהווה את קיומו, ולהעמיק חדור אל מהות הקיום זהו מובנה האחד והיחיד של הגאוניות”.

כשישים שנה לפניו כתב פרויד את ספרו פורץ הדרך “פירוש החלום”. גם את הספר הזה אפשר לקרוא כאוטוביוגרפיה. זו נכתבה בסמוך לאנליזה עצמית שערך פרויד לעצמו בעקבות הדיכאון שבו היה שרוי מאז מות אביו.

יש לציין כי ביחס לספרו של פרויד, ספרו של שדה הוא אוטוביוגרפיה במובנה הקלאסי, מאחר שהיא מתארת באופן כרונולוגי את חייו עד הגיעו לגיל עשרים ושבע. את ילדותו הקשה בבית ההורים, המעבר בין מסגרות חינוכיות שונות, ההגעה בגיל שבע עשרה לירושלים, המגורים בחדר בעליית הגג, תיאור המסע ללונדון והשיבה לארץ, כשבסופו של הספר מתואר תהליך כתיבת הספר עצמו. האנליזה העצמית שפרויד ערך לעצמו, כמוה כאוטוביוגרפיה המלאה בחלקי עיוורון עצמי. מצד אחד ספרו של שדה מעיד על יכולת התבוננות עצמית מרשימה ומצד שני על מוגבלותה הטבעית של יכולת זו. כאן המקום לציין כי את שני הספרים אפשר לקרוא גם כטקסטים העוסקים בתהליכי יצירה, והרי לכל כתיבת יצירה דרושה מידה מסוימת של עיוורון. פליס, ידידו של פרויד אשר ליווה אותו בכתיבת הספר, הכריח את חברו בשלב מסוים לקרוא את המחקר שנכתב בנושא החלום. נדמה ששדה אינו זוכה להכוונה שכזו. ספק אם היה בידי שדה, שספרו מכיל תיאור עשרות רבות של חלומות, לכתוב את ספרו באופן זה, אילולא נכתב לפניו ספרו של פרויד. כל זאת, רק כדוגמה בולטת ומבלי להתייחס להשפעות תרבותיות רבות אחרות.

שדה מתיימר להציג דמות של אדם החיה מחוץ לתרבות, אדם שחש כי הוא שייך לתקופה אחרת. אדם התוהה מדוע האל החליט לתת דווקא לו חיים בתקופה שבה הוא חי, שמנהל קשר הדוק עם התרבות שבה הוא חי. מגרעתו של הספר היא עובדת התכחשותו לכך – הוא תולש את עצמו מכל הקשר משפחתי (לשם כך אף משנה את שם משפחתו) וחברתי. כאמור, ספרו של שדה מתכתב עם ספרו של פרויד “פירוש החלום”, ולא זו בלבד, אלא שגם גישתו של המספר למלחמת העצמאות – גישה הקוראת תיגר על מוסכמות ציוניות חברתיות ששלטו בכיפה בתקופה בה הספר ראה אור, ומנהלת דיאלוג עם המייצג הגדול שלה, ס. יזהר – אינה מעידה על עצמה ככזאת. לעניין זה מעניין לציין ששדה, בהיותו נער סיפון על האוניה בדרך לאנגליה, פגש את יזהר, ואף ציין זאת בספר. גם הצהרתו של שדה על כך שאינו מבין בסוגי עצים היא הכרזה שלא ניתן להבין אותה ללא הקשר. יתרה מכך, את שדה ניתן לראות כמעין אלטר אגו של יזהר (ולהיפך). נדמה שלשדה יש פנטזיה בדבר היותו חסר הורים, יתום, ילד השדה, אך הדבר מעיד יותר על צורך פנימי ופחות על אפשרות אמיתית.

הפאתוס שולט בספר. האירוניה כמעט לא קיימת. שדה מעיד על עצמו כי אינו אוהב אירוניה, היא אינה משרתת אותו ואולי אף חותרת תחת רצונו להציג מודל יחיד ואחיד לאופן שבו ראוי לחיות. הומור עצמי מועט מצוי פה ושם בעניינים שוליים. לעומתם ה”טלוס” חשוף. המספר היה רוצה לגאול אותנו אך: “מכיוון שאין להושיע את העולם בפועל (כי פועל אנוש לא ימצא את השפה המשותפת עם תכונת עולמו טמיר הכוונה של הבורא) הרי שהגאולה היא בהיחשף משמעות המצוקה ובהיעצבה לסמל ומשל”. מאחר שאין אדם היכול לגאול, האמנות היא הגאולה.

ספרו של שדה, שראה אור בסוף שנות החמישים, מילא חלל שנוצר עקב “מות האלוהים”. שדה מתנגד לחילון, אך מביא פירוש חדש משלו לדת. למשל, הוא אינו תופס את החטא על פי המוסר הדתי, ובדומה לפרויד טוען כי דווקא החטא הוא אמיתי במובן חשיפתו את היצרים הכמוסים של הנפש. לעניין זה תמוהה התנגדותו הנחרצת לאורך הספר לפסיכולוגיה כמכלול. ההתנגדות הזאת מתבררת כמבוססת על פחד מסירוס ובמובן יותר מעודן, על פחד כי הריפוי יפגע בכוח היצירה (כפי שמופיע בסיפורו של מריאן).

ביומן הכתיבה של הספר, כותב שדה כי ספרו הוא “מן תנ”ך שלי” ואכן, שדה מייסד מעין דת, ואולי כת. הדת של שדה קרובה לנצרות במובנים מסוימים, או אולי נבנית באופן כזה, שכן כתיבתו אינה מקרית אלא רק בעלת מראית עין של ספונטניות. הוא מאורגן ומסודר ומוליך את הקורא, באופן שיש בו מן הסוגסטיביות, לשם קבלת אופן תפיסתו את הדרך שבה ראוי לחיות. הבחירה בנצרות, אם כן, אינה מקרית. היהדות היא דת האב ואילו הנצרות היא דת הבן. הבן שלקח על עצמו את הכפרה, היה לאל בעצמו לצד האב ובא בעצם במקומו. הנצרות לעומת היהדות מודה בכך שרצחה את האל ,ובאופן זה מעידה על תחושת האשמה הנלוות לכך.

שדה מעיד על תחושת האשמה במקומות שונים בספר. לדוגמה: “אולי יש איזו אשמה גדולה הרובצת עלי, המקיפה את כל קיומי? אבל מהי? האם זו אשמתי שלי או החלק שאני נוטל באשמתו של כל אחד ואחד בעולם הזה? מן ההכרח שתהיה או אשמה עצומה מאוד אם היא מחרידה כל כך את לבי, את אושרי, את כל קיומי!” בנצרות, הכפרה על האשמה אפשרית. ישו הקריב את חייו כדי לכפר על עוונות האנושות ובאופן זה גאל אותה מתחושת האשמה. לאורך הספר שדה יוצר הקבלה בינו לבין ישו ובה הסבל תופס מקום חשוב: “הוא (הסבל), במובן ידוע, אחת מן הגדולות (אף כי המסתוריות והאכזריות) שבמתנות הבורא. אני מרגיש כי הסבל הוא מרכז אלוהים בעולם הזה”. אם כן, שדה מייסד דת חדשה שבה אפשרית הגאולה מתחושת האשמה ומכתיר את עצמו לעמוד בראשה.

נדמה כי דווקא אשתו האוהבת אותו חושפת אמת על אודותיו, וזאת בחלום כמובן: “י’ ראתה את עצמה על גבי משאית שהאיש הנוהג בה היה ‘דומה לי’. הלה היה נוהג בשיגעון, ‘במהירות איומה וללא שום זהירות...י’ נבעתה ורמזה לנהג שיעצור, מכיוון ש’מוטב לה (כך חשבה בלבה, או אולי אמרה בפיה) ללכת ברגל מלנסוע כך’“. שדה מתגרש לאחר תקופת נישואים קצרה. לפני נישואיו הוא תוהה כיצד יוכל ליצור ולבטא את מה שעדיין כמוס בקרבו, אם תחת הלחץ והבדידות יהיה מחותל בחמימות ובשלווה. אך סיבה אחרת מופיעה ביומן כתיבת הספר :”איני משוכנע שיעל באמת יש לה יחס מהותי, חיוני, עמוק אל עולמי ומפעלי, אף שהיא אוהבת אותי מאוד. הן ככלות הכול אולי היא שייכת לעולם אחר, לא מורכב ואזרחי”.

אף כי הספר ראה אור בסוף שנות החמישים, התקבל רק כעבור כעשור (תהליך התקבלות דומה עבר על ספרו של פרויד “פירוש החלום”). מאז נכתב עליו רבות, ולכן העדפתי לכתוב מתוך חוויה אישית שליוותה אותי במהלך הקריאה בספר – חוויה של הירדמות. הספר עורר אותי לתהות האם הירדמות זו לא הייתה, למעשה,  התעוררות, שכן הקריאה בספר מייצרת חוויה של מסע רוחני כמעט מיסטי. השפה פיוטית, ייחודית, עולם הדימויים סוחף בעוצמתו והתיאורים מאפשרים לקורא להתלוות אל שדה במסעותיו אל מצולות הנפש.

אך על כל אלו מעיבים רעשים שונים ומשונים.שדה שרוצה להיות רועה הצאן שלנו מציע לנו דת חדשה. אבל מה למעשה הוא מציע לנו? דת תמורת דת. “החיים כמשל” של פנחס שדה הוא ספר שהקריאה בו מענגת. מהאידיאולוגיה אפשר להתעלם.

תגובה אחת

  1. נועה שלום ,
    אודה שחלפו עידנים מאז קראתי והתרגשתי מכתיבתו של פנחס שדה ,מהחשיפה הפסיכולוגית ,מהגילוי של מעמקי נפשו ,מההיסוסים מהתהיות ומריסוק התבניות החברתיות שהקיפו אותו. חזרתי וקראתי שוב את מאמרך ולא מצאתי בו את אותה דת חדשה עליה מרמזת הכותרת . פנחס שדה מעלה הרהורים המושפעים מהמיסטיקה היהודית והנוצרית ,אותה מערכת אישית המחברת בין האינדיבידואל לאל ללא תיווך הדת הממסדית ,ואין בהרהוריו כל חדש והוא פוסע בנתיבות יוצרים חילונים אחרים[שלאחר מות האלוהים] המחפשים מפלט מרציונליות . ההתכתבות של האינדיבידואל עם אלוהיו,בחירת האומנות כתחליף והאכזבה ממנה תמצאי אצל מקס ברוד “דרכו של טיכו ברהה לאלוהים” “ראובני שר היהודים’ ,על ‘חוג פראג’ שכלל את פרנץ קפקא פליקס ולטש מקס ברוד וברגמן ודרכם אל ‘קבלה חדשה’, על השפעת הפילוסופיה של בובר עליהם אפשר לקרוא בספר המאלף : תורת סוד חדשה,רוחניות ,יצירה ולאומנות ב’חוג פראג’ מאת זוהר מאור בהוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

10 − אחד =