עמוס עוז

עמוס עוז. צילום: אילן אסייג

משוררי השמאל: חלקה החמישי של המסה מאת יובל גלעד

המסה הופיעה בגיליון “עמדה” מספר 31

חלקה הראשון של המסה

חלקה השני – על ס.יזהר

חלקה השלישי – יצחק לאור כסופר של “השמאל”

חלקה הרביעי: מזך ועד שבתאי – משוררי השמאל

אסיים את המסע העצוב בדרכו הספרותית של השמאל הישראלי במי שהפך ל”סופר הלאומי” שלנו, עמוס עוז. עוז המוקדם, הקצת משורר, על הליריות של תיאורי ירושלים בספריו המוקדמים, הצליח לחבר בין האתי לאסתטי. “מיכאל שלי” הוא אולי ספרו השלם ביותר, אבל ב”מנוחה נכונה” (1982), לפחות לפרקים, הצליח לדעתי עוז להציג דמות של גיבור ישראלי טרגי, קיבוצניק מלח הארץ, אבל גם של האיש חסר התכונות, הנחוש לברוח מהקיבוץ. וזאת, למרות שאין לו מושג לאן לברוח, אלא רק כמיהה לא מוסברת. יונתן ליפשיץ הוא דמות חתרנית, מתריסה, אלטרנטיבה מסוימת.

בדמותו הצליח עוז לשלב בין האתי לאסתטי, לתאר פצע של קיום ישראלי – קיבוץ מחניק המעורר בדור הבנים רצון לברוח ואפילו למות: “בשנות ילדותו, בנעוריו, בתקופת שירותו בצבא, תמיד מוקף היה במעגל קרוב של אנשים ונשים שלא חדלו להתערב בחייו. הוא הלך והרגיש שהנשים והאנשים האלה סוגרים בפניו דבר-מה וכי אין להמשיך בוויתורים. הם בלשונם דיברו לעתים קרובות על התפתחות חיובית או תופעות שליליות והוא כמעט חדל להבין את פירוש המילים. אם עמד לבדו בסוף היום וראה ציפורים עפות בדמדומי הערב היה לבו מסכים בשלווה שהציפורים האלה סוף-סוף ימותו כולן… ואם יצא לבדו לשוטט אחרי הצהריים ליד הברושים השרופים שבקצה הקיבוץ ואיזה חבר היה נתקל בו ושאל מה הוא עושה כאן, היה יונתן משיב בלי חשק: אני ככה סתם מסתובב כאן…”.

יונתן ליפשיץ, בנו בן העשרים ושש של מזכיר הקיבוץ, נשוי לרימונה, אישה שתקנית, חולמת, ש”משהו לא בסדר איתה”. עוז במיטבו כשהוא מרשה לעצמו להיות קצת משורר, ויש לא מעט תיאורי נוף שיריים ב”מנוחה נכונה”. ליפשיץ הוא מצד אחד “מלח הארץ”, גיבור מלחמה שנשא פצוע בקרב מול הסורים, ומצד שני אנטי-גיבור מודרניסטי, מעין טיפוס בינוני כהַנס קסטורפ של מאן. המודרניזם, גם אם החלקי, עם תיאורים מושפעי פוקנר, מצליח להחיות כאן את הגוויה הריאליסטית של הסיפורת הישראלית, ובו זמנית אפילו להיות מעט חתרניים. על רוב התודעות המתוארות שורה איזו אפלה, בשילוב בין מונולוגים פנימיים של הדמויות לבין תיאורי המספר.

עוז מצליח להעמיד דמות אמינה, ומצליח בתיאוריו האסתטיים של הנופים, ובה בעת מצליח להיות אתי, כלומר – על פי דמותו הוא – להיות ציוני וחתרני בו זמנית, כמו במונולוג של ליפשיץ הנודד ובורח מבלי לדעת לאן: הוא זכר את שנאת התיעוב שרוחש אביו למדבר… המדבריות היו בעיניו כתמי חרפה על מפת הארץ, מזכרת עוון, אות קלון, נוכחות רעה ומסוכנת, אויב עתיק אשר לעומתו אנחנו מצווים לצאת חוצץ, חמושים בטרקטורים וצינורות מים… שלום אדוני המדבר. אהלן. אני מכיר אותך כבר טוב…”.

תיאור אותנטי של השנאה הקולוניאליסטית למזרח התיכון, הממשיכה באירוניה כלפי המפעל הציוני, מבלי לאפס אותו כמנהג ימינו, אלא רק קיבוצניק אחד שלא יכול יותר: “אשכול ואבא שלי עם שרוליק ובן גוריון ביחד הם היהודים הכי נפלאים שהיו בעולם… הזקנים האלה שלנו תפסו פתאום, לפני חמישים שנה שמתקרב הסוף ליהודים ומתחיל אסון גדול. והם לקחו את החיים שלהם בשתי הידיים והתחילו לרוץ כולם ביחד עם הראש אל הקיר, על החיים ועל המוות, שברו את הקיר ועשו לנו ארץ ועל זה אני אומר להם כל הכבוד. הנה: גם בקול רם. בצעקה. שישמע מעלה-עקרבים שישמעו ההרים וכל הוואדיות האלה פעם אחת ולתמיד… יחי בן-גוריון ואשכול. יחי מדינת-ישראל”. תיאור אותנטי, אתי ואסתטי גם יחד, של צעיר ציוני, מלח הארץ, שמאס בכל זה. ועוז תופס את הטרגיות שבמצב הצברי, המובילה את ליפשיץ למרד היחיד שעולה בדעתו – הניסיון להגיע לפטרה בירדן, לסלע האדום, כלומר – ניסיון התאבדות “הרואי”.

אבל עוז של אחרי “מנוחה נכונה”, אותו בעל מלאכה נחוש לייצר את ה”חדש של עמוס עוז” כל שנתיים, כבר לא היה עוז של השנים הראשונות. אינני בא להעריך כאן את פועלו של הסופר, אלא לשאול האם היה סופר מפלגה, ככלות הכול? האם פיצל בין דעותיו הפוליטיות, עמדת השמאל המתון, הציוני, רודף השלום (מה שלא יהיה אותו עגל זהב, הנחוש להוציא אותנו צודקים וטהורים בלי קשר לדעותיו ורצונותיו של הצד השני) לבין הסופר? האם האתיקה והאסתטיקה השמאלנית הישראלית נפגשו מאז “חרבת חזעה”?

“סיפור על אהבה וחושך” של עוז (2002) ייתן את התשובה. אחרי שנים של רומנים בעייתיים עד כושלים לגמרי, החליט עוז לפנות לכתיבת ממואר ענק, מעין ביוגרפיה, המורכבת משברי נרטיבים. אפוס זה, הכתוב, לפרקים, ביד אמן בוטחת, מתוך תיאורים ריאליסטיים מלאי אהבה ואירוניה, בולט לטובה ביצירת עוז המאוחרת. אבל מה היה בו שגרם למיליוני קוראים ברחבי העולם להתאהב? האם כישרון המספר הטבעי של עוז כישף את ההמונים שוב, או שמא הייתה זאת דמותו של הסופר הלאומי ההופך לנגד עינינו לסבא חביב המספר לנכדיו מעשיות מילדותו? היכן החתרנות הזועמת של יונתן ליפשיץ מ”מנוחה נכונה”? היכן עוז בעל הדעות הנחרצות, השמאליות, שהובעו בעשרות מאמרים בעיתוני ארצנו? היכן הדין וחשבון של סופר (ריאליסטי!) לגבי מדינתו, חייו?

“סיפור על אהבה וחושך” הוא הקוטב האסתטי של עוז. כן, הוא יודע לספר יפה על תקופה שבה לא היו טלפונים והיו צריכים לקבוע שיחת טלפון מחנות. כן, עמוס קלוזנר מיטיב לתאר את האינטליגנציה הירושלמית של לפני קום המדינה, את דודו הגדול יוסף קלוזנר, את אביו ואת תסכוליו. אבל על הכול שורה רוח של אידיליה של שמעונוביץ’ או של טשרניחובסקי, רק בלי גדולתם הלשונית של המשוררים.

אידיליה של סבא טוב, של סופר שבמידה רבה סירב להתבגר, הכותב למדינה המסרבת להתבגר ולהכיר בחטאי ילדותה, לקבל עליהם אחריות, להיפרד מטראומות ולהמשיך קדימה. כלומר – של שמאל המתחבא בילדותו. ושוב, אחד לאחד, חוזר סיפור ס. יזהר, אם כי בעצימות נמוכה יותר – סופר שראשית דרכו בניסיון כנה, חלקית, לתאר את המצב הישראלי, וסופו במעין אידיליות נוסטלגיות, כפי שיזהר ברח בזקנתו אל הסמי-גנסיניות של “מקדמות” ו”צלהבים”. בסופו של דבר, “סיפור על אהבה וחושך” הוא ממואר אבל גם ביוגרפיה – ומרבית הביוגרפיה של עוז, יליד 1939, מתבצרת בילדות: שלוש מאות וחמישים עמודים מתוך האפוס מוקדשים לימים שלפני קום המדינה. ועל אף שברורה המצוקה הכלכלית שבה שרויה משפחת קלוזנר, הרי שבהתאם לרוח השמאל הישראלי, אין כמעט תיאור אחד של עוני, מצוקה, או פחד כלכלי של ממש. נכון, הימים היו ימים של גיוס קולקטיבי. אבל עדיין – האם הכול היה כל כך חמוד? אולי הילד נטה לאידיאליזציות, אבל עוז המבוגר, הכותב ממרום גילו?

יונתן ליפשיץ, הקיבוצניק ב”מנוחה נכונה” היה גוש של כאב הנחוש להימלט מהקיבוץ, והרי כל ישראל היא קיבוץ אחד של גלויות. עוז ידע להתקרב – גם אם לא לתאר במלואה – טרגדיה, תוך מרד חלקי בשמאל הקיבוצניקי. אז מהיכן אוזלת היד בהיעדר התיאור הפסיכולוגי של ייסורי אמו ולבסוף של התאבדותה, כמעין אירוע כמעט לא מוסבר, הנרמז רק על ידי כדורי שינה וכאבי ראש? כיצד מתיישבת הרוח האידילית של “סיפור על אהבה וחושך” עם הסיפור הטרגי? וכיצד מחמיץ סופר גדול את הפעם הראשונה שבה הוא חושף את פצעו?

אני סבור שהפיצול בין האסתטי לאתי, אותו פיצול שיצר ס. יזהר, ממשיך להדהד עד היום בספרות הישראלית. עוז האסתטי – ועוז הוא כמובן מספר סיפורים בחסד – לא יכול לחיות בכפיפה אחת עם עוז האתי, הלוחם נגד הכיבוש, ה”שאמאן” של החברה הישראלית, כביכול. עוז הסופר, בעיקר המאוחר, יכול רק להתבצר במתחם ריאליסטי מוגבל, וכשכבר פרץ אותו לעבר ממואר מרשים ורב היקף, אפוס, נותר מוגבל כסופר, או כילד המסרב להתבגר אל קיום ישראלי סבוך, טרגי, רווי קונפליקטים, מסוכן ומרתק. והראייה – עוז מתאר את פלשתינה כנטולת ערבים כמעט.

היכן הערבים? בשלוש מאות וחמישים העמודים הראשונים של “סיפור על אהבה וחושך” או בספרות הישראלית בכלל? איזה מין אתיקה של שמאל יכולה להתקיים אם הצד השני חסר פנים, בלתי קיים, או מופיע באופן גרוטסקי או קולוניאליסטי בתודעת חנה גונן המחורמנת על התאומים עזיז וחליל? (וגם בשביל תיאור קולוניאליסטי כזה נדרש בכל זאת אומץ ספרותי).

הפלשתינים הייצוגיים ב”סיפור על אהבה וחושך” הם בני משפחת סילואני הגרים בווילה בשיח’ ג’ראח. אירוניה דקה ושנונה מכסה על הסיפור כולו, אבל אירוניה היא דרך קלה מדי להתרחק מסיפור בעל ממדים טרגיים. יזהר לא היה אירוני מטבעו. זך כן, תמיד. עד לשנותיו הממש מאוחרות, שם האירוניה התחלפה בפתוס, בפתטיות, עדיין מתחכמת מעט, אבל במעין רפרוף א-לה היינה, ללא החדות הלשונית והתמצות של המקור. והשפעתו של זך האוניברסליסט, “אזרח העולם”, הייתה מכריעה, כאמור, ולא רק על השירה.

עוז נזכר כאן בסיפור ילדות משעשע על ביקור בבית עשירים פלשתינים, ובדמותו כילד שרוצה להרשים ילדה ערבייה, ומרסק כתוצאה מכך את רגלו של אחיה. אז נכון, יש כאן אירוניה עצמית מדודה – “כהרף עין הפכתי למענה מזאב ז’בוטינסקי לטרזן… הלוא זה שישים דורות, כך למדנו, הם התרגלו לראות בנו עם עלוב, עם של אברכים שפופים… והנה עכשיו עולה יהדות השרירים על בימת החיזיון…”. אבל מדוע עוז הסופר מעולם לא יכול היה באמת לתאר את חוליי יהדות השרירים הזאת בגילומה הגרוטסקי של מצביאים ישראלים כאלילי פופ בשנות השישים? של הערצה עיוורת ומסירת מפעל ציוני שלם כמנחה (גם טריטוריאלית) לגיבורי העם, שאחר כך הפכו לסוחרי נשק אדירים?

בהמשך עוז, כהיסטוריון נרטיבי שמרני, המספר את סיפור ההיסטוריה מנקודת המבט של המנצחים, מתאר את המצב בפלשתינה בעקבות החלטת החלוקה של האו”ם. נכון, עוז של 2002 אינו יכול להתעלם מהטיהור האתני שביצעו כוחותינו ביישובים הערבים, ומזכיר בפסקה אחת אף את דיר יאסין ואת הטבח בידי אנשי האצ”ל והלח”י. אבל ההגנה לא זוכה למילת גנאי או קישור לאותה התרוקנות מסתורית של כפרים ערביים, ונמצא לעוז אף נימוק מנצח בוויכוח מול הפלשתינים: “הערבים ביצעו בשטחים שנכבשו בידיהם ‘טיהור אתני’ יסודי עוד יותר מזה שעוללו יהודים לערבים באותה מלחמה: מתוך שטח מדינת ישראל נמלטו וגורשו מאות אלפי ערבים, אך למעלה ממאה אלף נותרו במקומותיהם. לעומת זאת, בגדה המערבית וברצועת עזה בימי שלטון ירדן ומצרים לא נותרו יהודים כלל”.

לא אתווכח עם העובדות ההיסטוריות, וממילא כותב שורות אלה, איש שמאל, רחוק מרחק רב מהעמדות הפוסט ציוניות הצדקניות של ימינו. אבל עדיין, מידת הרפלקסיה העצמית, מידת השיפוט העצמי של עוז כל-כך חלושה, כל-כך שולית – מגיעה רק בעמוד 388 ובאופן נרפה – עד שאי אפשר אלא להרהר במידת הרצינות של השמאל הישראלי. נכון, לא מדובר בפמפלט פוליטי, אבל אחרי מאות עמודים של תיאור האינטליגנציה הירושלמית האשכנזית ותיאור אחד חצי גרוטסקי-חצי אירוני של משפחה פלשתינית עשירה, מגיעה ההצדקה הזאת של מעשינו, כלאחר יד, באופן שמעמיד באור מגוחך את השמאל הפוליטי כולו, ואת הפמפלטים הפוליטיים העיתונאיים של עוז גם יחד. נכון, גם מפגשו של עוז הצעיר, בן קיבוץ חולדה, עם בן גוריון הגדול, בעקבות מאמר פוליטי שכתב, מתואר באירוניה. הזקן השפינוזיסט מתגלה במערומיו האינטלקטואליים, אף כי נשפט לבסוף לחסד, ולכך אין לי אף טענה.

אבל מה, האם זרעי 1967 והכיבוש הקולוניאלי המאושר לא נזרעו עוד לפני שנה זו? ואולי עוד לפני קום המדינה? האם אוצרות הנדל”ן שנפרשו בפני בני ישראל- צה”ל, ביהודה שומרון ובחבל עזה, כתגלית ארכיאולוגית בפני אינדיאנה ג’ונס, הופיעו יש מאין? האם המתנחלים היו רק “עשבים שוטים” של הימין המשיחי סהרורי, ולא שליחים של מפא”י ההיסטורית, לצורך תחזוקת אוצר הנדל”ן שנפל בידינו? והאם סופר של ריאליזם מימטי לא אמור לחשוף את שורשי אותה מדיניות שנגדה הוא מוחה בעיתונים עשרות בשנים? אין קשר בין הספרות למציאות? האם אין שום חיבור בין הספרות האסתטית למציאות האתית? האם הכול אידיליה אחת לילדים?

פסקה אחת ב”סיפור על אהבה וחושך” בכל זאת מעידה על שורשי הסכסוך כפי שאני תופס אותו: “בחייהם של יחידים וגם בחיי העמים, הקונפליקטים הנוראים ביותר הם לא פעם דווקא אלה המתגלעים בין שני נרדפים. רק במשאלת-לב רגשנית הנפוצה בכמה חוגים, הנרדפים והעשוקים באשר הם מתאחדים… אולי כך הם פני הדברים בין ערבי ליהודי, זה כמאה שנה: אירופה שהתעללה בערבים, השפילה ועשקה אותם באמצעות האימפריאליזם, הקולוניאליזם, הניצול והדיכוי – היא-היא אירופה שרדפה ודיכאה גם את היהודים, ולבסוף הניחה או סייעה לגרמנים לעקור אותם מכל קצוות תבל ולרצוח כמעט את כולם…”. הו, האמת, סוף סוף! עמיחי החזיק בדעה דומה. הפתרון שלו היה להיות מקומי ככל האפשר. אבל עמיחי לא כתב עשרות פמפלטים פוליטיים, ולא פיצל עצמו בין האתי לאסתטי. הוא הצליח ליישב בין הדברים, באופן חלקי, לפחות.

כאמור, פתרון פוליטי איננו מעניינה של מסה זאת, וגם לא העוולות שעשו הצדדים זה לזה, והשאלה מי “אשם” יותר. ענייני הוא הספרות: כיצד יכול להיות שסופר בעל שיעור קומה בינלאומי מתאר לאורך מאות עמודים קהילת פליטים אירופאים בירושלים של לפני קום המדינה, ומתייחס באירוניה משעשעת לגעגועיהם לאירופה ולעצמתה הרוחנית, בשעה שזהו בעצם בסיס הטרגדיה הישראלית? אותה התכחשות לשילוב המסוכן בין קולוניאליזם לציונות, כיצור דו ראשי, שעליו לעבור ניתוח? להסיר את הקולוניאליזם מהציונות? הרי מהיכן הגיעה יוהרת ששת הימים, תאוות הנדל”ן של ישראל?

אינני מבקש בשום אופן לקבוע שהשמאל הישראלי היה “רע” מטבעו, שעשה עוולות (למרות שעשה כמובן), אלא שהוא נגוע ביהירות קולוניאליסטית מעוורת, שאיננה מאפשרת לו להציב עמדה מפוכחת חסרת סתירות מהותיות כלפי המציאות, ולכן גם אין לו סיכוי של ממש לחזור לשלטון בישראל. כדי שישראל תעמוד על רגליה באופן יציב במזרח התיכון, עליה להיפרד לשלום מאירופה. ארצות הברית כבר ממילא כבשה במידה רבה את חיינו, אז מה פשר הקולוניאליזם והאוריינטליזם הפתטי הזה של מר בני ציפר ב”מוסף לתרבות וספרות” של “הארץ”, הממשיך לאחד את שרידי האינטליגנציה השמאלית?

אותה חגיגה של נסיעות לתורכיה ומצרים בניסיון לחשוף את הלוונט ואת השרידים האירופאיים לחוף הים התיכון במעין שנאה עצמית אינסופית למקום זה? האם בכך מסתכם השמאל הישראלי נכון ל-2014? במסעות קולוניאליים לתורכיה ולמצרים? בצילום של הסופר הלאומי עמוס עוז ליד פסלו של גתה אחרי שזכה בפרס גתה, היינה, או שילר? האם כבר מאוחר מדי, או שעדיין יש מקום לרפלקסיה עצמית ישראלית, בפוליטיקה ובספרות גם יחד? האם הספרות הישראלית, שאיבדה כנראה ללא שוב את הספרה הדתית, יכולה לפחות לאחד את האתי והאסתטי?

16 תגובות

  1. שתי הערות:
    1. כידוע למי שרוצה לדעת, השמאל אחראי לראשית מפעל ההתנחלויות וקידומו הנמרץ. גוש אמונים עלו לסבסטיה פעם אחר פעם, עד שחיים גורי הציע פשרה, שהם ישוכנו בינתיים במחנה צבאי, גלילי דחף, ושמעון פרס הגן עליהם בממשלה. רבין ואלון התנגדו, אבל כך החלו ההתנחלויות. בהמשך אותה שנה, שמעון שלנו, איש אוסלו ופרס נובל, נטע עץ בעופרה. וממשלות השמאל גם הן לא הצטיינו בעקירת יישובים בשטחים, אלא להיפך.
    2. כאמור בתגובה קודמת: “הבשורה על פי יהודה”, על פי התרשמותי הלא מספקת, הינו רומן חזק, המחבר בין אמנות למציאות, ומאתגר את הציונות בעזרת דמותו של בעל חלומות אחד, שקרא תיגר על בן גוריון והושתק. לדעת אותו אברבאנל היה צריך להקים כאן יישוב יהודי לשארית הפליטה מהשואה, אבל לא להקים מדינה, ולהתמקד בדו קיום.
    התמקדות בדו קיום צריך היה להיות הדגל של השמאל, ולא סיסמאות “שלום” נבובות, שהצד השני אינו מעוניין בהם, בשתי המדינות, והצד שלנו אינו מעוניין לשלם את המחיר.
    נוצר מצב אבסורדי בו רובי ריבלין הרוויזיוניסט (והרוויזיוניסטים תמיד היו הוגנים יותר, בסופו של דבר, ביחסם לערבים, מז’בוטינסקי והלאה) חותר לדו קיום ערבי יהודי, בעוד מר בוז’י שותק.
    ואם לחזור לספרות – ב”הבשורה על פי יהודה” חוזר עוז הלירי, של ירושלים האפלה משהו, של שנות החמישים, אבל העלאת הציונות המדינית בסימן שאלה באוב מעניינת ספרותית (יש שם דיונים קולחים בין מטפל צעיר, ויהודי קשיש, ואולי כל הספר נכתב בעקבות מחקרו הגדול של דודו של עוז קלויזנר על ישו) אבל לא ממש אמיצה – יש מעין היזכרות ב”ברית שלום”, הרומן כתוב טוב, הדוק, אבל נשאר בעבר הרחוק – אחרי “סיפור על אהבה וחושך” של טרום המדינה והקמתה, עוז עובר לשנות החמישים.
    כעת, נראה אם עוז יוכל להתקדם לשנות השישים, ליוהרה הגדולה, לכיבושים ובהמשך ההתנחלויות, בסיפור עתידי.

  2. מבזקן כותב :
    עדכון מהשטח, כלומר מקריאה בעמידה בסטימצקי, משך חצי שעה, של “הבשורה על פי יהודה” לעמוס עוז,
    למרות שהדיון בעוז יהיה רק בחלקה האחרון של המסה: עוז חוזר לכוחו בספר זה, ולמעשה ממשיך את “סיפור על אהבה וחושך”. עוז הסופר חכם מעוז הרצנזט של השמאל, וכשהוא מתאר את ירושלים אין עליו. הרומן, מהעיון הקצר שהתאפשר לי עקב מחסור בשבעים ושמונה שקלים הנדרשים, הוא מהטובים של עוז, ובו הוא מתפלס על מהות הציונות והקמת המדינה. אמנם, החתרנות מוגבלת, ומאחר וההתרחשות היא ב-1959 הרי שהקלקול הטוטאלי שפקד את השמאל טרם התרחש, אבל יתכן וזהו שלב בדרך להמשך. החתרנות היא בדמות של ציוני, אברבאנל, שהושתק על ידי בן גוריון והדומיננטיות שלו, וטען נגד הקמת מדינה, הסתפקות במקלט לפליטי השואה. זה יפה ומעניין, כתוב טוב (אם כי דמויות בעלות עומק פסיכולוגי כבר לא יהיו אצל עוז, וגם לא היו, כמעט) ובנוי יפה. עוז משאיר הרחק מאחור את בולי וגרוסמני, אם אין פעם היו ברמתו, ומתווכח תוך תיאורים מאוד יפים של ירושלים. כלומר – אפשר לחבר בין ליריות (אסתטית) לטענות וסיפור (היסטורי, מציאותי).

    מר עוז, יש לך עוד עשר שנות כתיבה לכל הפחות, עוד לא מאוחר – עבור נא ברומן הבא לשנות השישים והשבעים, לגולדה ולדיין ולשמעון פרס נוטע עץ בעפרה, שמעון פרס מאשר את אלון מורה היא סבסטיה, יחד עם גלילי, בעצת חיים גורי, שמעון פרס מקים התנחלויות. בקיצור – עשה נא חשבון נפש של השמאל. ברומן. אם אפשר. ויחד איתך – השמאל כולו. די לדקלומים – הגיע הזמן לבדוק מה תקף ומה לא תקף בדקלומים. אתה מתקרב, “הבשורה על פי יהודה” היא התקדמות, אבל עדיין לא זה. להציב שתי אלטרנטיבות – אידאליזם של אהבת אדם וביטול המדינות מול בן גוריון והדיקטטורה הנחרצת ואולי הנחוצה שלו הם פיתרון קל, גם אם בכל זאת חיבור בין המציאות לאמנות, דבר שכבר שנים לא מתרחש כאן.

  3. לגבי עמוס עוז אני מוצא עניין בספרו החדש עם כי עוד לא ממש קראתי אותו בגלל הטיפול שלו בנושא ישו ויהודה איש קריות.
    הוא כבר עסק ביחסי יהודים ונוצרים בצורה עמוקה ביותר בסיפורו לדעתי החשוב ביותר “עד מוות” שהוא אולי הטיפול העמוק ביותר שקיים בעברית ביחסי יהדות ונצרות. ואני מקווה לעסוק בסיפור זה ביתר פירוט בעתיד .
    ( או יותר נכון מאמר גדול בנושא שבו אני מציע פרשנות חדשנית לסיפור כבר נשלח לכתב עת מחקרי ועד שיופיע אם בכלל יקח זמן רב).

  4. הי אלי, העלה בהמשך את מאמרך על “עד מוות”, קצת חבל לבזבז אותו על כתב עת שפיט לאקדמיה האימבצילית.
    בכל זאת, מאחר שהמשפט שלי על הסירוב של הסופר והמדינה להתבגר מופיעים בפתיח, בעמוד הבית, צריך לסייג ולומר שעמוס עוז, מבין “גדולינו”, הוא הכי קרוב להתבגרות, לראיית המציאות מתוך הכרה בקיומו של המוות, שהוא המוטיב המרכזי ברומני התבגרות. (יחד עם יעקב שבתאי ז”ל, האקזיסטנציאליסט ממעונות עובדים, דוד שחר, עם ההומור השחור שלו, אולי גם קניוק, ובטח יש עוד. ומכאן גם ההחמצה הגדולה ב”סיפור על אהבה וחושך”, ודאי עם סיפור האם והתאבדותה, חומר טראגי קלאסי שממוסמס בספר).
    ובעוד גרוסמן הולך ושוקע בעמדת סופר הילדים הכותב גם לפעמים רומנים לנוער שמתפרסמים בטעות כרומנים למבוגרים, ושלו טווה אגדות ריאליזם פנטסטי, שמעולם לא היה ז’אנר בוגר במיוחד, ואשכול נבו כותב רומנים אימבצילים ומראיין את עוז, וניר ברעם הוא מותג שכותב טקסטים עיתונאיים ארוכים מאוגדים בכריכה רכה כדי לקדם ענייניו בעולם התרגומים, הרי עוז הוא בכל זאת סופר של ממש.

    “סיפור על אהבה וחושך” הוא אנומליה. אין לי מושג מה גרם להצלחתו. ידידים שלנו בבווארייה סיפרו בהתרגשות על קריאת הספר. כמובן שיש בו עמודים מזהירים, אבל היה צריך לקצץ ממנו מחציתו, לפחות, והנותר איננו עושה צדק עם עוז הביוגרפי. כל זה נראה כהמשך ההיאחזות של השמאל באיזה אידאל ציוני אבוד, כלומר הבריחה למחוזות הילדות, שוב ושוב, כמו יזהר בסיפורים של אחרית ימיו. נכון, אנשים לא צעירים נוטים לחזור להתחלות, ויזהר ששב משתיקתו בהחלט כבר לא היה צעיר.
    בקיצור – חבל. ואולי מר עוז יכתוב המשך ל”סיפור על אהבה וחושך”, ושם יכניס את האפלה הפוקנרית שיש אצלו לפעמים. לדעתי הצלחת רומן זה, “הסיפור על”, נובעת ממיצובו של עוז כמיתוס ישראלי, מיתוס שמאל “שפוי” כביכול, למעשה עדר מטושטש וקולוניאליסטי שמסרב לראות את המציאות, העיקר שיצא צודק. כלומר, מגזר השמאל בארץ זקוק לעוז כמכשיר של קיומו המתחסל, ואילו בעולם זקוקים ל”יהודי מוסרי” בסגנון בובר או גרשום שולם, כך שאפשר יהיה להבחין בין הישראלי הרע, לבין היהודי-החילוני המשכיל והטוב, ולתת לו פרס גתה, שילר, היינה, הלדרלין או חנה ארנדט. וכך – עוז הסופר ענה לצורך של אנשים בעוז הסופר, ב”סיפור על אהבה”, יותר מאשר כתב ספר ביוגרפי של אמת.
    עוז מחבר המאמרים ומטיף השמאל, המטיף נגד “קיצוניות”, הוא סופר מפלגה שאיננה עוד, של שמאל מחוסל, אם לא יעשה חשבון נפש ויתעשת (וספק אם בוז’י, מביתו היפה בצהלה, הוא האיש הנכון). כפי שיזהר היה סופר מפלגה.
    אבל עוז הסופר, כאמור, היה חכם מעוז האדם, לעיתים, כמו ב”מנוחה נכונה”. כך גם לדעתי ב”הבשורה על פי יהודה”, כי כשהדמויות של עוז מתפלמסות, דמיונו הרטורי והאינטלקט שלו פועלים, בעוד שכשהוא משמש שופר השמאל, כמו שמעון פרס חביב האומות, הוא פלקט.

  5. אני עוקב בעניין אחר המסה של יובל גלעד בנושא האתי והאסתטי וסופרי השמאל הישראלי ומשורריו המתפרסמת כאן. אני חושב שזה כתוב קולח ומרתק, בעיקר אני מזדהה עם הדברים הנוקבים שנכתבו על הפרוזה של ס. יזהר. לא בטוח שאני הייתי נאחז באותן דוגמאות כמו יובל אם הייתי מבקש לכתוב מסה מקיפה מעין זו, למשל יצחק לאור או עמוס עוז; אבל כאן כאמור נכנס גם הטעם האישי. במציאות שבה היוצרים מרשרשים בדפים ומבקשים בעיקר לקרוא משלהם – שזה בסדר אבל לא תמיד מספיק – קם לו משורר שהופך גם למבקר ומבקש לומר משהו כולי ולנהל דיון שהוא על כל הקופה כדבעי. מרשים מאוד!. רני יגיל.

  6. תודה, רני. בהמשך אחזור לכור מחצבתי – שירה. קראתי גם את דברייך המעניינים על יזהר בשעתו, בעקבות קורצווייל.

    אמנם מדובר בטוקבק, אבל הדבר ידוע שקוראים את התגובות יותר מאשר את המאמרים. אז זאת הזדמנות להמליץ על “סיפור של יום והכול שפיט”, קובץ הסיפורים והנובלה החדשים של מר יגיל, שבגלל היותו מעורב רבות במעשים ספרותיים, נשכח מעט פועלו כסופר. לדעתי, “נקישות ורמזי אור – מדינת ישראל נגד נוח שטרן” הינו ספר הפרוזה הטוב ביותר של מר יגיל (ולמי שרוצה לתקוף על קשריי המסויימים עם הסופר – בבקשה – גילוי נאות – אנחנו בהחלט מכירים – גם אם כבר לא בקשרי עבודה – וכשמדובר בעבודה ספרותית – הכוונה לעבודה ללא תשלום), אבל בקובץ החדש יש שני סיפורים משפחתיים מעולים, “השמטקעלע” ובעיקר “מתן חיים”, וסיפור אחד ממש נהדר, “בלונים”, על מוציא לאור, כנראה בן דמותו של אשר ביתן, שמאס בחייו ומחליט לרכוש מאות בלונים ולעוף אל השמיים. וגם דיון נוקב על מצבה של העיתונות בימינו בעזרת מבקר-לכל-דבר בנובלה “הכול שפיט”.

    לאחרונה פורסם בבלוג של מר יגיל סיפור חזק של ירון אביטוב, מעין חצי ממואר. מר אביטוב, שהינו גם מבקר פרוזה ותיק וטוב, הינו חסר בית מבחינת הוצאה לאור שתעמוד מאחוריו. ויחזקאל רחמים, סופר טוב, היכן הוא? בערבות דרום אמריקה? ויגאל גודקוב בעל “המיותרים” שאף לא מצא מוציא לאור ויצא לבסוף בהוצאה מחתרתית?
    השיח היחיד לגבי מצב הסופרים הוא תמיד תוך דיון במצב ההכנסות. הכסף. זה חשוב. סופר יש לו הוצאות, אבל הכנסות אין. עם זאת, מדובר בעבודה רוחנית, שאי אפשר לסכמה רק בהכנסות.

    מי יתן את הדעת על העובדה שסופרים ישראליים טובים, גם אם לא ברמתו של עוז, נניח, פשוט לא מוכרים כמעט כלום? ישנם ספרי פרוזה הגונים פה ושם, לא הרבה, ישראליים וכתובים היטב, שקונים אותם 200-300 איש, כמעט כמו מכירות ספר שירה “מצליח”. מי שממש רוקע ברגליו, מרעיש בפייסבוק, מנדנד לכל אדם שהוא מכיר, מתחנף לכל ישבן אקדמי, עובר בין סניפי רשתות ספרים ומשדל, מגיע אולי לכמה מאות עותקים. וכאן לא הכסף הוא ענייני, אלא העובדה שמדובר בספרים שיכולים להועיל לקוראים. וספרי הפרוזה הגרועים – דווקא הם מקבלים התייחסות ורעש תקשורתי.
    בעבר היו סופרים שמוכרים היטב כעוז, אבל היתה במקביל שורה לא קצרה של סופרים במשקל בינוני, שמכרו בכל זאת אלפיים עותק לערך לספר. זה לא קיים כמעט יותר. כך הופך לו בימינו הסופר לסטארט אפ משונה (הכוונה אינה למר יגיל, אלא לאדונים ניר ברעם, או דרור משעני ועוד, שההדפסה בעברית עבורם היא רק נקודת מוצא לשוק הבינלאומי, שגם ממנו קשה להתפרנס, גם כשמצליחים.) הסופר כסטארט אפ, איזה רעיון משונה!

    ובעקבות “חוק הספרים” החדש, שיש לו ודאי יתרונות, הרי שההוצאות איבדו את העניין המועט שהיה להם בספרות עברית, ופרט ל”גדולינו” שמוכרים עדיין הרבה, את השאר לא קונים. במקום זאת החל גל של תרגומים, ולמעשה מרבית שוק הספרים כיום הוא ערימות של תרגומים. אנשים צריכים סיפורים, תמיד יהיו צריכים, אבל כתוצאה מקריסת המערכת הספרותית אין מי שיתווך להם סופרים טובים שאינם עמוס עוז.
    הנה, קמה לה הוצאת “זיקית”, זוכה לשבחים, אולי בצדק, ומר אוריאל קון בחור טוב, אבל פועלת לה בארץ ישראל בואכה שכם ויריחו, ולא מוציאה ספר עברי אחד! וזאת הוצאה העושה מעשה חתרני של מכירות רק בחנויות ספרים פרטיות! תרגומים עליך ישראל. תרגומים זה חשוב, אבל מה בדבר יצירה מקורית ישראלית?

    כאן גם חלקם של “גדולינו” במעל. קניוק נאבק למען “חוק ספרים”, אבל העובדה היא שאם לא מוכרים ספרים, אז שום חוק לא יעזור לשום סופר. (על משוררים בכלל אין מה לדבר, “מאבק המשוררים” חסר הסיכוי מפרפר). מדוע מר עוז לא מטפח יורשים? לא בסדנאות כתיבה מחורבנות, בהן עושקים אימבצילים תמורת שבחים חסרי כיסוי, אלא יורשים רציניים? פרחי-פרוזה בודדים, שניים שלושה? זה לא יותר חשוב מפרס חנה ארנדט בוינה? למה מי ימשיך את עוז, אשכול- איזה כיף לקבל מעמד של סופר רציני ובו זמנית לכתוב רומנים קולחים במשקל נוצה – נבו?

  7. עוד כמה סופרים ששכחתי, וישנם כמובן עוד: בועז יזרעאלי החתרני בסיפוריו הקצרים, לאה איני (פרט ל”ורד הלבנון” שהצליח, מה, רק מאמץ יחצ”ני של יגאל שוורץ מוכר ספר? מה עם שאר ספריה? ודורית פלג, סופרת טובה (לא “פני המקום”, שהיה פוסט מודרני מאכזב משהו, אלא “קולה של הגברת פאני” או “סיפור סיני”?) מי קונה? רק היום, רק היום! ההתמכרות למבצעים חיסלה את שאריות השוק לספרים עבריים, שוק קטן מלכתחילה אמנם, אבל מחוסל כיום. קונה לו אדם ספרים במבצע, ומרגיש רוחני!

  8. יובל ,
    נהניתי לקרוא את המסה המקיפה,על כל פרקיה ,וללא חזרה למקורות אותם אתה מצטט בבקיאות כראוי ,איני מוצא מקום להתייחסויות פרטניות. השאלה המרכזית שניקרה לאורך הדרך שעשית מס.יזהר המוקדם ועד לעוז המאוחר ,הייתה : האם לא סימנת את המטרה מסביב לקליע,כלומר האם אין אינוס של הכתובים לצורך הוכחת הנחת היסוד שלך: א שסופר המזדהה עם “השמאל הישראלי” מחוייב להביע את מחויבותו הפוליטית במעשה האומנות שלו. ב האם מעשה האומנות האסתטי מחוייב בצרוף “האתי” מלכתחילה .
    אני כותב “אתי “במירכאות מכיוון שהבעת עמדה פוליטית אינה מהווה בהכרח זיהוי עם המושג אתי. אם נביא לצורך הרחבת הדיון ,ושאלות מסוג זה צריכות בסיס עיוני רחב ככול הניתן,סופרים כפרדינן סלין שהיה מחויב פוליטית לדרכו של הפאשיזם הצרפתי ,לא נתן לו ביטוי
    במעשה אומנותו הגדול “מסע ארוך לתוך הליל” ,ןאיש כמובן לא יזקוף זאת לחובתו. ראליזם אתי ,או סופר מחוייב אתית כמו אפטון סינקליר האמריקאי ,כתיבתו מאבדת מערכה אך ורק מכיוון שהראליזם שלו הנו ירייה עזה המעוררת את דעת הקהל ,ולאחר שנורתה אינה מותירה את האסתטי הנחוץ למעשה האומנות.
    לא ברור לי מדוע דווקא סופרים הם אלה שצריכים לשעבד את מעשה אומנותם למטרה פוליטית להצדקתה או לשלילתה.
    ואם התכוונת בעצם לכך שכתיבתם של ס.יזהר לאור ועוז הנה “זיוף” באשר הם בוחרים שלא לצייר את המציאות “כהוויתה” ,ובכך שרתו את הנהגת השמאל הישראלי ונמלטו למחוזות שלווים יותר ,יתכן שבכך אתה צודק ,אבל שוב אתה מתעלם מכך שמזה למעלה משלושים שנה מקומם של סופרים אלו אינו במחנה המכתיב את התלאות של ישראל הכובשת הקולוניאליסטית ,ואלו המחנה הימני ממילא אינו מייצר כלל תרבות שהיא בבחינת ספרות או שירה לצערי מאז אורי צבי גרינברג ,
    לסיכום העלאת מסה בהיקף שהעלית במסגרת יקום תרבות ,היא מעשה ראוי ונכון בהתחשב בהגמוניה של המוסף הצר של הארץ ,זהו נדבך חשוב להוצאת הדיון הספרותי מידי קומץ “בעלי זכות” בעיתונות הכתובה.

  9. אבי, תודה על התגובה. לא יכל לשפוט את מעשה ידיי, ייתכן שסימנתי מטרה סביב לקליע, אני לא מרגיש כך.
    אתיקה- מציאות. אסתטיקה – יופי. יש מליארד דרכים לחבר ביניהם. ואפשרת אפילו לכתוב ספרות טובה תוך התבצרות באחד הקטבים (וולך, הורוביץ, ואפילו יזהר לקטעיפ, ב”צקלג”), אבל אז צריך כישרון אדיר (ליזהר היה) וגם אז התוצאות בעייתיות. החיבור ביניהם – הוא המוליד תמיד את הנשגב. זאת דעתי. והחיבור יכול להיות גם משונה, כמו בסיפורי מדע בדיוני, למשל סיפורי האימה המטאפיזית של H P LOVECRAFT. הכול שם חוצנים רעי לב ומסוכנים. באשר לסלין – אין מעריץ גדול ממני ל”מסע אל קצה הלילה”, ולכן, כמו שאמרתי, האתיקה מליארד פנים לה. אפילו סופר סוריאליסט פרוורטי גאוני כלוטראמון היה אתי. לא כי היה “צודק” או מוסרי, אלא כי אמר דבר מה חדש ואמיץ על העולם הנפשי.
    אבל אם המשימה של סופרי השמאל היתה לשקף, ולו במידת מה, מציאות, ולכן הבחירה בריאליזם המימטי, הרי שנכשלו, ולאו דווקא מטעמי העדר כישרון, אלא מטעמי שקרנות, העדר ביקורת עצמית, ויהירות.
    ובעוד הם נכשלו, אבל זכו להצלחות חלקיות (עוז החדש ממש ספר טוב, מעין דרמה קאמרית על זקן מעין מפיסטופלס בן גוריוני ואישה בת ארבעים וחמש המשחקים בתמימות נער) הרי שמוכשרים פחות, מלומדים פחות, כמו דור המשוררים שאני שייך אליו, מנפיקים תוצאות עלובות. אין לנו הכישרון, הידע, היקף המחשבה או הרוח הגבית של רוח הזמ שהיתה בראשית ואמצע המאה העשרים, וכאשר פרח שירה או פרוזה כותב יופי ועוד יופי מיופייף, בלי לחדש, הוא נולד מת, וכך גם מי שממקד את ספרותו במגזרים-מגדרים וכו’.
    ושוב, תודה על הקריאה והתגובה.

  10. שלום יובל. משוררים הם לא מניות בבורסה. אתה כותב שהם מנפיקים תוצאות עלובות אבל מניות עושות כן ולא משוררים. משוררים כותבים שירים. לדעתי אתה טועה לחלוטין. אני מוצא בדור המשוררים הנוכחי, ילידי שנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, בשורה גדולה עבור המדינה הרת-האסונות הזו, וחושב שטוב יעשו מנהיגינו אם יקראו בשירה שנכתבת כאן ויפה שעה אחת קודם. הנה מספר המלצות לספרי שירה שהחיבור שלהם בין האתי לאסתטי, כדבריך, הוא נהדר: “שעות ליד העולם” מאת יונתן ברג; “שחור על גבי שחור” מאת עדי קיסר; “הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה” מאת רועי חסן. שלושה ספרי שירה העוסקים בנושאים שונים אבל קריאה מעמיקה שלהם מהפכת קרביים ולב ומנפיקה – מעדתי בלשוני – מחשבות מקוריות וחשובות ביותר על החיים כאן. זה לא קשור במגדרים ומגזרים. צריך לקרוא בספרים האלה ובספרי שירה אחרים בני הזמן כדי להבין. אלו לא משוררים שנולדים מתים. להיפך, הם חיים ומלאים בשירה. צריך פשוט לקרוא אותה לעומק; לוותר על האגו ולא לסמן מטרות מונחות מראש כמו שאתה נוהג לעשות.

  11. אוי, אילן, עייפתי מויכוח זה. אתה לא תלמד אותי לקרוא לעומק, תודה.
    לשירת ברג התייחסתי בהרחבה באתר זה, האיש מוכשר אבל החמידות הוייכרטית הורסת את שירתו.
    לגבי שני האחרים – עיינתי רק בספרו של חסן, ואין לי את שני הספרים. כשיהיו לי אולי אתייחס.
    בכל מקרה, ישנם שירים בודדים טובים בכתבי עת ובספרים, אבל כמעט אף אחד מספרי השירה הצעירה שיצאו לאור מאז שנות האלפיים אינם ספרים טובים. למעשה, רובם ספרים בינוניים, עד גרועים, עד איומים. חלקם מכילים בתוכם שירים טובים, פה ושם. לטעמי, משורר טוב הוא לא מי שמעמיד שיר טוב, אלא מי שמעמיד ספר טוב. ספר טוב = ספר שבו מינון השירים הטובים גבוה מהגרועים, ושהשירים הגרועים בו הם בינוניים ולא איומים. כל אלה הכללות גורפות, אבל עשיתי כאן מאמץ, בעשרות רשימות ביקורת, לפרט מהו לדעתי שיר טוב ומהו רע.
    כך, הסיבה העיקרית להיותם של מרבית ספרי השירה הצעירה בינוניים עד מחורבנים, היא העדר עריכה. כמעט בכל ספר שירה חדש יש להוריד שבעים אחוזים מהספר, או יותר, להצביע על החולשות, ולשלוח את המשוררים לכתוב עוד שירים טובים. אבל בעידן בו יש אילן ברקוביץ’ וה”משורר בשטח” שלו שמכתיר מדי שבוע-שבועיים גאון חדש, ובעידן בו אפשר לקבל אלפי צפיות ביו טיוב או לעורר סנסציה של צאצאי יוצאי תפוצת צפון אפריקה ואסיה, או סנסציית אני כותבת כוס ואחר כך רצה להתלונן על הטרדה מינית עם מחשוף כעומק “יוליסס”, ולקבל אלפי לייקים, הרי כל משורר הוא גאון, כל משוררת גאונה, הרי כתוב בעיתון, אצל ה”משורר בשטח”.
    כן, יש פרחי כישרון, ניצני חיבור של יופי ואמת פה ושם, גם בשירתנו הצעירה. אבל ההרעשה ה”אתית” כביכול, או החנופה האסתטית המיופייפת, מחסלים כמעט את כולם, מבחינת ספרים שיעבדו במבחן הזמן. לכן, אתה יכול להמשיך, כמכונה שלא ניתן לעצרה, לעודד, להפיץ, לייחצ”ן, למנף, להעצים, לשדרג, להאדיר, להלל, לקלס, להתייפיף על דפי הציפריה האוריינטלית עוד חמישה עשורים (של בריאות טובה שאני מאחל לך!) אבל זה לא יהפוך אף גרפומן או פרח-שירה לישראל פנקס, ויזלטיר, וולך, אהרון אלמוג (חייבים לציין מזרחי, אבל הוא היה מצוין), הרולד שימל (גם, בלתי ערוך לחלוטין כמו הצעירים!), עמיחי וכו’ (ורשימה זאת קצת מקרית, אחרי הכול זה רק טוקבק).

  12. אני דווקא כן יכול ללמד אותך לקרוא לעומק שירה כי לדעתי אתה לא יודע. אף פעם לא הצגת כאן קריאה מעמיקה בספר שירה אחד; בשיר אחד לרפואה. אתה תמיד נצמד לשפה, מראה שהדימוי שחוק או משהו ואז קובע את המסקנות הנמהרות שלך. אני לא עייפתי כי לא מדובר בויכוח. אתה כותב בשפה אלימה כלפיי אז כאשר אתה מדבר על האתי והאסתטי אתה בעצם מפיל את עצמך גם באתי וגם באסתטי. קרא את הספרים שהמלצתי עליהם ותיוושע. ותר על האגו האישי; על המחשבות על החבורה הספרותית שלך וכיוצא באלה ופתח את לבך אל העולם. אני מקווה בשבילך שאתה עוד מסוגל לזה אבל אני לא לגמרי בטוח שאתה יכול. אגב, בגיליון החדש של “עיתון 77” אני מוסר לך דרישת שלום קטנטנה כי אתה ערכת את ספר שיריו החמישי של מתי שמואלוף, “פרידה בברלין”, ואני מתייחס אליו בקצרה במסגרת מדור שירה חדש שיהיה לי שם.

  13. תהיה בריא, מר ברקוביץ’, וכל הרוצה לשפוט את האינטלקט הביקורתי שלך, יכול פשוט לגשת לטרילוגיית ה”חרובים-תפוזים-מלפפונים”, ולגבש את דעתו האישית ביותר. אנא, הפסק לנדנד, מה גם שאתה משנה את דעתך בהתאם למצב הרוח כל יומיים – יום אחד הביקורות שלי מלאות טעם, ויש טעם בכתיבת, למחרת אני אהבל. אני ממליץ על ואבן להרגעה, אחלה כדור, מניסיון.
    אתה יכול לשלוח לי ד”ש ב”עיתון 77″, להזמין אותי לפרסם שיר משלי באנתולוגיות האוויליות שלך בציפריה, להזמין אותי לפייסבוק, או לקלל אותי בטוקבקים. כל זה שווה כקליפת השום, לחיוב ולשלילה. ברכות, נרקיס מלך הביצה!

  14. אילן ויובל מבקרים יקרים וטובים ומוערכים, אם יורשה לי לומר כמה מילים:

    כשהדיון ביניכם מועיל וחכם אני, לדעתי כמו רבים כאן, נהנה ממנו ומפיק ממנו הרבה, וזה לרוב המקרה בתגובות כאן ביקום תרבות, ואילו כשהדיון מגיע למקומות אליהם הגיע כאן אין בו ערך רב לקוראים, והוא, תכלס, מבאס.

    מוקד המחלוקת ביניכם סב סביב ערך השירה הנכתבת בימינו, להבנתי, ומתקיים לפרקים בין שרשורי התגובות (הרי לא התקיים ויכוח של ממש על נושא כתבה זו, שהוא היסטורי יותר). זה יופי של דיון, ונראה שלשניכם יש טיעונים רבים לשטוח ודברים רבים לומר בנושא. אז למה לא לעשות את זה באופן מסודר, במסגרת דיון או אפילו נקרא לזה ויכוח, עם דוגמאות, טיעונים, וכל העסק? הרי שניכם מאמינים בדעות שלכם וחשוב לכם לעמוד עליהן, ומן הסתם זה לא משהו שניתן לפתור בשרשורים ובמתקפות אד הומינם, ובוודאי שאי אפשר לקיים דיון מהותי בשירה מבלי לעסוק בדוגמאות של ממש.

    יש לכם את היקום כולו כמסגרת לכך (אני משער) ובוודאי שניתן לפרסם חליפת טיעונים בין שניכם. אני אישית אשמח לקרוא בה. דעתי בנושא הזה נוטה לכיוון מסוים, אציין, אבל ברור לי ששניכם עוסקים בדבר ‘לשם שמיים,’ וזה בסופו של דבר די נדיר.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

12 − אחד =