כתבה מיוחדת לכבוד חג שמחת תורה

ספר בראשית על פי רוברט קראמב: ניתוח פרשנות קומיקסאית לספר תנ”כי

מאת אלי אשד

הופיע בדפוס ב”מראה כתב עת לספרות אמנות והגות יהודית .מספר9 . ספטמבר 2014.כתב העת של אוניברסיטת אריאל.

סקירת ספר בראשית, כל 50 הפרקים, מאויר על ידי רוברט קראמב, ללא השמטות וקיצורים, הוצאת חרגול, עם עובד, 2010

ספר בראשית בגרסת הקומיקס של רוברט קראמב הוא ספר מיוחד במינו. למעשה, זהו ספר תנ”ך מאויר “רגיל” לכאורה, אך יוצרו ידוע בראש ובראשונה כיוצר קומיקסים פרובוקטיביים במיוחד. יש הרואים בו את הדמות המרכזית, ואף את האב המייסד, של תנועת “הקומיקס האלטרנטיבי המחתרתי “בארה”ב. משום כך פרויקט איור ספר בראשית שלו עורר עניין מיוחד.

שאלת מחקר

ישנן כמה שאלות שעולות למראה פרויקט זה: האם ניתן לראות בעיבוד זה יצירת “קומיקס” לאמיתה? והאם בכלל ניתן לראות בו ספר שמבטא בצורה כלשהי את אמונותיו המיוחדות של האמן?

האמן

רוברט קראמב לא נראה, על פניו, כאמן ה”צפוי”  ליצירת עיבוד קומיקס מלא, נאמן ומדויק לספר בראשית תנ”כי. שכן, הוא נודע כאמן הקומיקס “המחתרתי”  המפורסם מכולם, האיש  שתרם תרומה מכרעת להפיכת הקומיקס מז’אנר שנועד אך ורק לילדים ולבני נוער לז’אנר בעל מסרים בוטים ואף פורנוגרפיים, שבהחלט יכול לעניין גם מבוגרים.

ראשיתו של הקומיקס האלטרנטיבי “המחתרתי”, כז’אנר המיועד למבוגרים וכסוגה נפרדת מהקומיקס שנועד לילדים ושהיה קיים עד אז בחוברות של וולט דיסני ובסיפוריהם של גיבורי-על, מתוארך לראשית 1968, כאשר רוברט קראמב (שלא היה בעל חינוך אמנותי  פורמלי ושמעולם לא למד במכללה) הוציא לאור בעצמו בעיר סאן פרנסיסקו – בימים ההם בירת “תרבות הנגד” בארה”ב – חוברת קומיקס שנקראה “זאפ מספר 0″. בחוברת זו, שכללה בניגוד למקובל אז בשוק הקומיקס, סיפורים בשחור-לבן, הציג את דעותיו האישיות לגבי העולם כפי שהוא הבין וחווה אותו, בחופשיות שכמוה לא נראתה מעולם בקומיקס ושיש שהגדירו אותה כ”פורנוגרפית”.[1]

החוברת כללה, בין השאר, סיפור על הגורו הדתי Mr. Natural, “מר נאטוראל”, שהיה לימים לאחת הדמויות הבולטות של קראמב.

הדמות הידועה ביותר שיצר קראמב באותה התקופה הייתה “פריץ החתול”, דמות של בורגני היפי בעולם שבו בעלי החיים מחקים בכל דבר את בני האדם שחיו בשנות השישים בארה”ב, דמות  שזכתה להיות כוכבת בשני סרטי אנימציה. הראשון והידוע בהם הוא סרט של רלף בקאשי מ-1972, שנחשב כיום לכמעט קלאסי. קראמב עצמו לא היה מרוצה מהסרטים שהתבססו על יצירתו,  וכתוצאה מכך “הרג” את פריץ החתול כדמות לאחר שהוקרן הסרט הראשון, בסיפור שבו פריץ נרצח בידי האקסית שלו.[2]

קראמב הפך מהר מאוד ליוצר שזכה לתשומת הלב התקשורתית הגדולה ביותר מבין כל יוצרי “הקומיקס האלטרנטיבי”. ב-1972 הוא הוגדר בידי “ניו יורק טיימס” כאמן המחתרתי החשוב ביותר ולכן גם הסטיריקן החברתי החשוב ביותר באמריקה כיום”.

אמרו עליו “שהוא הביא אמנות זבל לזרם המרכזי של התרבות ועשה אותה למכובדת גם בעיני האינטלקטואל המבוגר”.[3] אין ספק שקראמב היה אמן הקומיקס האלטרנטיבי הראשון, שהשיג הכרה בזרם המרכזי. נראה שיותר מכל יוצר אחר, הוא היה זה שהגדיר את כל זרם “הקומיקס המחתרתי”[4][5]. הוא עסק בכל הנושאים המרכזיים של זרם זה: מיניות קיצונית, סמים והתנוונות הערכים הדתיים והרוחניים  של הבורגנות. קראמב לעג ביצירותיו לכולם, ובייחוד לעצמו.[6]

מאידך, החירות האמנותית שקראמב הרשה לעצמו עוררה זעם רב בחוגים שונים, כולל הרשויות העירוניות של ארה”ב, שאסרו על מכירת חוברות קומיקס אשר כללו את יצירותיו, שהציגו את האובססיות המיניות של קראמב עצמו. הוא תיאר כל אובססיה מינית אפשרית, כולל גילוי עריות בין אח לאחות באחד מסיפוריו, שהביא למשפט פורנוגרפיה מפורסם שהתנהל נגד קראמב. הוא הרגיז גם חוגים פמיניסטיים בגלל הדרך המעליבה (ויש הטוענות, “העוינת”), שבה הציג נשים כאובייקטים מיניים סטריאוטיפיים, למשל, בתיאור של דמות קבועה ביצירותיו – אמזונה שחורה מינית לחלוטין, שהיא “ילדת טבע חסרת מחשבה”, והיה בעיניהם לסמל של שוביניזם גברי מתועב במיוחד (כמדומה, תגובה עקיפה על האשמות אלו ניתן למצוא בכמה מ”ההסברים וההארות” של קראמב לגרסת “ספר בראשית” שלו, וראו על כך בהמשך).

עם זאת, בשלבים מאוחרים יותר של הקריירה שלו עסק קראמב גם בפרויקטים “נחשבים” יותר מבחינת הממסד. הוא שיתף פעולה כמאייר עם הסופר הנחשב צ’רלס בוקובסקי, שנושאי יצירתו, תיאורים ריאליסטיים בפרוזה עד לגבול ומעבר לגבול הפורנוגרפיה מחייו-שלו, מזכירים מאוד את אלו של קראמב. הוא הלך שלב אחד קדימה (לדעת אחדים) והעביר לשפת הקומיקס יצירות מופת מהספרות העולמית. בין השאר, עיבד ליצירות קומיקס כמה מסיפוריו של פרנץ קפקא, כמו “מטמורפוזה” ו”המשפט” ואייר ב-1993 ביוגרפיה של קפקא בשם Introducing Kafka, שכתבDavid Zane Mair [7.

האם עשה זאת גם כצעד לשיפור “תדמיתו” בעיני הממסד התרבותי? זאת אפשרות. בכל אופן, הפרויקט הזה זכה להצלחה כה גדולה, עד שפורסם שוב תחת השם R. Crumb’s Kafka.

בסדרת עבודות זו יש לראות, אולי, צעד לקראת פרויקט האיור של קראמב ליצירה, שרבים רואים אותה כיצירת המופת “האולטימטיבית” של הספרות העולמית, התנ”ך.

הדמות הידועה האחרת שלו, והרלוונטית יותר למאמר זה, היא מר נאטורל, שקראמב החל לפרסם סיפורים עליו עוד מ-1967. זהו גורו לבן זקן ציני (לכאורה, לפחות) של חבורה היפית, שילוב מוזר של סנטה קלאוס ונוכל, המשמיע באוזניה של חבורת מאמינים לא לגמרי משוכנעים עצות חכמות והערות מחוכמות וריאליסטיות על מצב האדם ועל החיים בכלל, ועל כך שהגאולה טמונה רק במיסטיקה ובחיים “הטבעיים”, אבל גם על כך שבינתיים יש צורך בשטיפת הכלים במטבח.

מר נאטוראל נראה כמי שוויתר על העולם החומרי (אך בהחלט לא על הנאות הסקס!) וחי כפי שהוא יכול, כהיפי מזדקן סטריאוטיפי (הדברים נכתבו כמה עשרות שנים לפני שההיפים של שנות השישים באמת הזדקנו), בתמורה לכמה גרגירים של חכמה מיסטית והערות זן שונות שהוא זורק פה ושם למעריציו האמידים יותר ממנו.

במיטבו הוצג מר נטוראל כמי שיש לו כוחות מוזרים, אפילו כוחות כישוף אמתיים, והבנה קוסמית שאין לטעות בה. ב”מירעו”, כשהוא לועג לכל מעריציו, אפשר היה לראות בדמותו של מר נאטוראל סאטירה על כל קבוצות שטיפת המוח המיסטיות, שצצו במסגרת התרבות ההיפית של שנות השישים. יוצרו היה מרבה להכניס אותו למצבים מביכים. כך, לדוגמה, הוא גורש מגן עדן על שלא התייחס לאלוהים בכבוד הראוי, הוכנס למשך שנים לבית משוגעים ואף הואשם בהטרדה מינית של ילדים. מר נאטוראל ביטא את יחסו האמביוולנטי מאוד של קראמב עצמו לאמונה ולכל מה שנובע ממנה.

הדבר הברור ביותר שניתן לומר לגבי הדמות האמביוולנטית מאוד של מר נטוראל הוא שהיה הרבה יותר חכם וריאליסטי ממעריציו ההיפים, שקראמב מתייחס אליהם בזלזול, וכן גם מר נטוראל. הבולט מבין מעריציו של מר נטוראל היה פלאקי פונט, עירוני נוירוטי אכול אובססיה למין, השואל את עצמו שוב ושוב מהי המשמעות האמתית של החיים ומה עלינו לעשות עם עצמנו בזמן שאנחנו חיים, שהיה מוכן לספוג כמעט באהבה את כל הלעג וההתעללויות שחטף ללא הרף ממר נאטורל, בניסיונותיו למצוא את משמעות החיים שהאמין שמר נאטוראל יודע אותה. עוד דמות בולטת בסדרה הייתה של “שומאן האנושי”, מחפש אמת קירח שקראמב משתמש בו כדי ללעוג לאופנות דתיות שונות בעולם ההיפים והניו-אייג’. למר נאטוראל הייתה הנאה סדיסטית ממש לגרום למעריציו להרגיש כמו אידיוטים.

אולם נראה לי שהאמביוולנטיות שבה מתוארת דמותו של מר נאטוראל משקפת גם את יחסו האמביוולנטי של קראמב עצמו לכל נושא האמונה. הוא יכול ללעוג לאמונה, אבל בו-בזמן היא מרתקת אותו והוא מוקסם ממנה.[8]

יש מקום לחשוב שההתמודדות הגדולה והמפורטת ביותר ביצירתו של קראמב עם נושא האמונה נעשתה, לכאורה לפחות, בעיבוד המלא שלו לספר בראשית, פרויקט שהיה לרב-מכר וזכה לתשומת לב תקשורתית וביקורתית ששום יצירה קודמת של קראמב לא זכתה לה, ואם כבר, לא זכה לה אף שום עיבוד קודם של התנ”ך לקומיקס.

התנ”ך על פי רוברט קראמב

העיבוד של קראמב אמור להיות מלא לחלוטין ומדויק עד כמה שאפשר, וכפי שהוא מגדיר זאת בהקדמה לספרו, “העתקתי בנאמנות כמיטב יכולתי כל מילה מהטקסט המקורי“.[9] קראמב מקפיד לציין שהשתמש כמקור בטקסט התרגום החדש של התנ”ך לאנגלית מאת מבקר הספרות היהודי רוברט אלטר (ולאו דווקא בטקסט הידוע יותר של תרגום המלך ג’יימס לאנגלית, עובדה שאולי יש לה חשיבות – היא עשויה להצביע על רצונו של קראמב להבין עד כמה שאפשר במדויק את הנאמר).[10] קראמב מוסיף ואומר שהתייחס לפרויקט זה כאל מלאכת איור רגילה, בלי שום כוונה להגחיך או ליצור בדיחות ויזואליות. מאידך, העבודה הייתה די חשובה בעיניו כדי לערוך תחקיר מפורט על הרקע ההיסטורי והארכיאולוגי של סיפורי התנ”ך וגיבוריהם.

לדעתי, אין לראות ביצירה של קראמב עיבוד אמתי לקומיקס, לפחות לא לפי ההגדרות המודרניות של המדיום. קומיקס הוא מדיום היברידי מעצם הגדרתו. העלילה בו אינה מועברת בצורה ויזואלית טהורה, אלא הצד הנרטיבי-ורבלי קשור קשר הדוק לצד הוויזואלי, במטרה להציג את המידע ואת העלילה בצורה שמשלבת את שניהם בקשר בל-ינתק.[11] אפשר בהחלט להסיט את הדגש מהחלק הנרטיבי של הסיפור לחלק הוויזואלי שלו, ותשומת הלב של הקורא מועברת מהאחד אל  האחר בהתאם לדרישות העלילה. לשם כך הצייר מרחיב את הסיפור המקורי שהוא מקבל, או מקצר ומשנה אותו, כדי ליצור דרמטיזציה שלו למען הקוראים.

במקרה של גרסת קראמב לספר בראשית, הרושם הוא של סיפור קומיקס או מקביל מדויק לסיפור קומיקס, אבל לדעתי, זוהי אשליה בלבד. מדובר בטקסט מאויר שאינו קומיקס אמתי, שבו הנרטיב, הלקוח ישירות מתרגום התנ”ך, מובא מעל התמונה.

אמנם קראמב מקפיד להכניס דיאלוגים בצורת בלונים לתוך התמונה, כפי שמקובל בקומיקס המודרני, וכך הוא יוצר עבור הקורא אשליה של סיפור קומיקס. אך הוא גם מקפיד לציין לצד כל תמונת דיאלוג את הפסוק המקורי מהתנ”ך, שמבהיר לקורא מי הוא האומר את הדברים שבבלון, אמצעי שיוצרי הקומיקס המודרניים ויתרו עליו כבר לפני עשרות שנים.

ביצירה של קראמב האמנות באה רק לשרת את הטקסט כפי שהוא. היא אינה באמת חלק בלתי נפרד ממנו, דבר שהיה דורש להכניס בו שינויים משמעותיים כדי שהאינטגרציה תהיה אפקטיבית יותר. קראמב ויתר במכוון על השינויים האלו, ופה ושם הוא מביא קטעי טקסט שאין כל ציור שמתייחס אליהם, שקומיקסאי אחר היה מן הסתם מוותר עליהם לגמרי משום שאין בהם חשיבות מיוחדת לקידום העלילה. אך קראמב רואה את עצמו מחויב לטקסט במלואו, גם לקטעים שבהם אין משמעות ויזואלית ודרמטית.

ציורי תנ”ך מדורה אורופוס

איורים של התנ”ך קיימים עוד מתקופה קדומה, מהמאה השלישית לספירה, כאשר הופיעו איורים של סיפורי התנ”ך בבית הכנסת בדורה אורופוס בסוריה. לאורך הדורות מאז אוירו סיפורי התנ”ך בידי אלפי אמנים. ניתן לשער, שחלקם לפחות התעניינו פחות באמינות ההיסטורית ואף הארכיאולוגית של המתואר, ויותר באמינותו הדתית (בימי הביניים והרנסאנס רבים מהציורים האלו הוזמנו במיוחד בידי המוסדות הדתיים של הכנסייה) ובכוחו האמנותי.[12]

עם זאת, במהלך הדורות היו אמנים שניסו לדייק קצת יותר מבחינה היסטורית בתיאור המסופר.

נראה לי שיותר משאפשר להשוות את “ספר בראשית” של קראמב ליצירות קומיקס מודרניות כמו, נניח, “מאוס” של ארט ספיגלמן (סיפור אוטוביוגרפי העוסק בחוויות השואה של אביו של היוצר), או ליצירות הקומיקס של אמנים כמו ג’ו קוברט ונסטור רדונדו, שעסקו גם הם בעיבוד סיפורים מהתנ”ך לקומיקס, באופן קונבנציונלי יותר מזה שעושה כאן קראמב,[13] נכון יותר להשוותו ליצירות של ציירים כמו מיכלאנג’לו ורמברנדט, ובייחוד לציורי האמן הצרפתי מהמאה ה-19 גוסטב דורה.

אמנים אלו השתדלו לעשות זאת בדרך נאמנה ככל האפשר, דהיינו, לאחר מחקר מפורט לזמנם. בעת ציורי הפרֶסקאות בקפלה הסיסטינית בוותיקן התייעץ מיכלאנג’לו עם תיאולוגים מומחים בשירות האפיפיור, שהסבירו לו מקומות קשים בתנ”ך.[14]

הצייר ההולנדי המפורסם מהמאה ה-17, רמברנדט, הרבָּה לצייר ציורים על נושאים תנ”כיים,  וכדי לשוות אמינות לדמויות התנ”כיות הלביש אותן בבגדים מזרחיים בני זמנו, ואף צייר יהודים (שהיו שכניו, שכן הוא גר ברובע היהודי של אמסטרדם) כדמויות תנ”כיות.[15]

האמן הצרפתי מהמאה ה-19, גוסטב דורה, הקפיד על מחקר מדוקדק כהכנה לציוריו, שכללו את כל סיפורי התנ”ך והברית החדשה והיו לרבי-מכר ענקיים, שהופיעו גם במהדורות עבריות.[16]

לכל אחד מציירים אלה אף הייתה מחויבות גדולה באופן יחסי לתנ”ך, שהתבטאה בכך שהם הקפידו לצייר תמונות רבות מאוד על פי סיפורי תנ”ך, שונים ומגוונים הרבה יותר ממה שהיה מקובל על אמנים אחרים בני זמנם, עד שנוצר הרושם שהם איירו חלק ניכר ומקיף מהתנ”ך, ולא רק סצנות בודדות מתוכו, כפי שעושה קראמב בגרסה המאוירת המלאה שלו לספר בראשית.

כמו באמנות, גם בתחום הקומיקס כבר היו עיבודים לא מעטים לסיפורי התנ”ך השונים. אולם אף אחד מהם לא התיימר לאייר ספר תנ”כי בשלמות ובדייקנות, תוך הקפדה על דיוק היסטורי. בכך העיבוד של קראמב הוא יוצא דופן, ואולי הראשון מסוגו.

התנ”ך בקומיקס לפני רוברט קראמב

קומיקס המבוסס על סיפורי התנ”ך (וכאן אני עוסק אך ורק ב”ברית הישנה” ולא ב”ברית החדשה”) לא היה נפוץ או פופולרי במיוחד עד השנים האחרונות, אך סיפורים מעין אלה היו קיימים תמיד. עיבודי קומיקס של התנ”ך היו קיימים עוד משנות הארבעים של המאה העשרים.

עם זאת, עיבודי התנ”ך לקומיקס תמיד היו בעייתיים, לדעתי, מאחר שהם “רחשו יותר מדי כבוד” לטקסט. הם כללו את העלילה בשלמותה, אך השאירו בחוץ את כל דברי האמונה והפילוסופיה הדתית, שהם תכליתו האמתית של הטקסט בגרסתו הקיימת בידינו. בגלל הכבוד הזה לטקסט, שאותו אנו מוצאים בצורה עוד יותר קיצונית אצל קראמב, נמנעו המאיירים מלהשתמש בכל האמצעים הוויזואליים שהיו כלולים בטקסט, והסיפורים הוצגו תמיד בצורה גראפית שמרנית, משל אם יעשו זאת בצורה חדשנית, הדבר עלול לפגוע במסרים שבפנים. בעיה נוספת הייתה, שרבים מעיבודי התנ”ך לקומיקס נעשו בידי אנשים שהאמינו במה שכתוב בו ורצו לשכנע את הקוראים באמת ובחשיבות של המסופר לחייהם. התוצאה הייתה לעתים קומיקסים, שהקורא האינטליגנטי הלא דתי ראה אותם כמשעממים וכיבשים.

דוגמה טובה לקומיקס מהסוג הזה היא אחד הניסיונות הראשונים להתייחס לנושאים התנ”כיים, שעשה האיש שיצר את רעיון חוברות הקומיקס, היהודי מאקס גיינס.

הוא החל לפרסם ב-1942 את סדרת הקומיקס Picture Stories from the Bible והבטיח בפרסומות “סיפורים מרתקים ומזעזעים על דניאל, שלמה, שמשון ודוד”. אולם בקרב חוגים דתיים שמרניים נשמעו טענות שגרסת הקומיקס שלו לסיפורי התנ”ך היא יותר מדי “מזעזעת”, והוא נאלץ לרכך את הסיפורים. וכך הוחלפה העטיפה של חוברת מס’ 2 בסדרה, שתיארה את דוד עורף את ראשו של גָלְיָת, בעטיפה “שקטה” יותר, שבה הוצג “יוסף המקבל את פני אביו יעקב”.

גיינס למד את לקחו והקים ועד של יועצים אשר כלל נציגים בני כל הדתות החשובות, שתפקידם היה לפקח על כך, שסיפורי הקומיקס התנ”כיים שלו יישארו בתחומי ה”טעם הטוב”. למרות זאת (ואולי בשל כך?), הסִדרה הוכיחה את עצמה כהצלחה גדולה, נמכרה במיליוני עותקים ולבסוף יצאה במהדורה כרוכה. לקורא בסיפורים אלו היום הם נראים אטיים, משעממים וחסרי חיים, על אף נאמנותם למקור.

התנ”ך הופיע גם בצורת “רצועות קומיקס” בעיתונים האמריקניים, בסדרה בשם “Tales from the Great Book” שהתפרסמה במשך שמונה עשרה שנה, בין 1954 ל-1972, וצוירה בידי האמן ג’ון לטי. סיפורי התנ”ך הופיעו במסגרת הסדרה הזאת בהמשכים, אם כי לא לפי סדרם הכרונולוגי, תוך שימת דגש על הדרמה הוויזואלית שלהם יותר מאשר על נושאיהם הדתיים, בדומה לסרטים ההוליווּדיים שמהם הושפעה הסדרה.

גם באנגליה הופיעו עיבודי קומיקס חשובים לסיפורי התנ”ך. הם ראו אור בכתב העת לילדים Eagle – מגזין קומיקס שאף שהוא נודע בעיקר בסיפורי המדע הבדיוני שפִּרסם במסגרת הסדרה “דן דאר”, שנוצרה במקור בידי כומר כדי לספק סיפורים בעלי מֶסר דתי. וכך ניתן היה למצוא בין דפיו גם סיפורי קומיקס בהמשכים: על סיפורי “הברית החדשה”, על חיי ישו ופאולוס, שכתב עורך המגזין, הכומר מרקוס מוריס, וצייר הצייר הידוע ביותר שלו, פרנק המפסון, וכן סיפור קומיקס תנ”כי מצוין שפורסם ב-1958 בשם “המלך הרועה”, על חיי המלך דוד. סיפור זה, שאוּיר בידי אחד מאמני הקומיקס הבריטיים הידועים ביותר, פראנק בלאמי, זכה להצלחה ולפרסום כה רבים, עד שאף תורגם לעברית זמן קצר לאחר הופעתו באנגליה, וראה אור בכתב העת “פם פם”. אך מגזין קומיקס זה היה קצר ימים והפסיק להתקיים לאחר כעשרה גיליונות, כך שהסיפור על דוד נקטע בדיוק בשלב שבו הוא מתכונן  למאבקו בענק גָלְיָת.

מאז הופיעו בחו”ל עיבודים רבים ומגוונים לסיפורי התנ”ך בשלל מהדורות והוצאות, רובן פונדמנטליסטיות דתיות, אך פה ושם גם בהוצאות מסחריות גדולות. נזכיר רק כמה דוגמאות עיקריות, שהבולטת שבהן היא חוברת גדולה שיצרו ב-1975 אמני קומיקס ידועים,  ג’ו קוברט ונסטור רודנדו, Stories from the Bible, (ראו הערה  13) שאת הטקסט בה חיבר אמן קומיקס אחר, שלדון מאייר, ואשר פורסמה על ידי חברת די. סי., המו”ל של סיפורי סופרמן ובאטמן. חוברת זו כללה סיפורים החל מבריאת העולם וכלה בחורבן סדום ועמורה. בעיבוד זה, כמו בעיבודים רבים אחרים של התנ”ך לקומיקס (וכמו בעיבודי התנ”ך לסוגי מדיה אחרים), “רוככו” סיפורי התנ”ך ועובדו כך שלא יפְגעו באף אחד, אפילו אם הדבר דרש את שינוי תוכנם. נראה שהמטרה הייתה לעבד בסופו של דבר את כל סיפורי התנ”ך, אולם הפרויקט לא זכה להצלחה והופסק לאחר חוברת אחת בלבד.

בעיני כותב שורות אלו לפחות, הסיפורים התנ”כיים הוצגו בחוברת זו בצורה מבדרת ומהנה יותר מאשר בגרסאות הקודמות, אולי מפני שהושם בה דגש רב יותר והוקדשה בה תשומת לב למאפיינים של מדיום הקומיקס, כמו עלילה מהירה ופעולה כמעט בלתי פוסקת.

מאז לא ניסו יותר חברות הקומיקס הגדולות בארה”ב לעבד את סיפורי התנ”ך, והשאירו את התחום בידיהן של חברות פונדמנטליסטיות שונות. עם זאת, בשנים האחרונות הופיעו כמה וכמה עיבודים של סיפורי התנ”ך, שנעשו בידי אמנים חילונים.

לאחרונה התנ”ך חוזר לקומיקס המיינסטרימי או המיינסטירמי-כביכול. שלא במפתיע, דוד המלך הוא דמות בולטת במיוחד ברנסאנס זה. כך, למשל, הוא מופיע כגיבור הרומן הגראפי המצוין של קייל  ביקר,[17] שזכה לביקורות טובות  גם מאנשים שאינם מתעניינים כלל בתנ”ך.

אבל דוד הופיע גם ביצירות של חברה, שמקדישה את עצמה לקומיקסים לקהל הנוצרי האדוק וזוכה למכירות של מיליונים. היא פרסמה סדרה מצליחה בשם David 1: Shepherd’s Song, שכיצירת קומיקס היא סבירה, כמו גם סיפורים נוספים על גיבוריו של דוד[18] ועל מרד אבשלום נגד דוד, ואפילו על מרד קורח נגד משה רבנו. החוברות האלו כולן נחטפות בידי הקהל הנוצרי האדוק.

בה בעת אפשר למצוא סיפור קומיקס על שמשון.[19] מן הסתם, זהו טרנד שמצוי רק בצעדיו הראשונים ובעתיד הלא רחוק נמצא את כל גיבורי התנ”ך מככבים בסדרות קומיקס שנועדו לשוק האמריקני.

אבל דומה שנכון לעכשיו, העיבוד הבולט מכולם לסיפורי המקרא הוא סדרה בשם Testament, שכתב דאגלס רושקוף (Douglas Rushkoff) ואייר עבורה את העטיפה ליאם שארפ (Liam (Sharp. סדרה זו פורסמה בין השנים 2006 ל-2008 והיא מציגה בכל חוברת סיפורים מקבילים, האחד מתרחש בתקופת התנ”ך, והשני – בהווה או בעתיד הקרוב. אגב, בתכסיס דומה נעשה שימוש בסרטים על נושאים תנ”כיים שהופקו בתקופת הסרט האילם, כדי להציג לקוראים את הדמיון בין שתי התקופות שאינן רחוקות כל כך, כפי שהיה אפשר לחשוב. יש מקום לשער, שהתחזקות העניין בתנ”ך ובדת ובכל הקשור בהם, שאנו עדים לה בעקבות הצלחת יצירות כמו סרטו של מל גיבסון, “הפסיון של ישו”, שעורר ויכוחים רבים בגלל הייצוגים האנטישמיים שבו, ובעקבות הוויכוחים סביב הספר והסרט “צופן דה וינצ’י”, שבוחנים מחדש את המיתוסים של “הברית החדשה” על ישו הנוצרי, תביא להתגברות העניין בסיפורי התנ”ך אף בקומיקס, גם אם מזוויות מאוד לא צפויות.

עם זאת, ניתן לומר שאף לא אחת מגרסאות הקומיקס האלו לתנ”ך לא זכתה לעניין שלו זכה העיבוד של רוברט קראמב לספר בראשית בתקשורת של “הזרם המרכזי”. אולי אחת הסיבות לעניין הרב הזה היא שהמדובר באמן פרובוקטיבי “מחתרתי”, שהודיע על רצונו לעבד את התנ”ך בצורה המדויקת ביותר, במידת האפשר, לאחר מחקר אינטנסיבי ביותר.

המחקר של קראמב


קראמב, שמתעניין בתרבויות עתיקות, הקפיד לצפות בסרטים על נושאים תנ”כיים ובראשם ביצירותיו של ססיל דה מיל, “עשרת הדברות” ו”שמשון ודלילה”, שהשתדל להציג חלק גדול ככל האפשר מסיפורי התנ”ך בצורה נאמנה ביותר, לאחר מחקר פרטני ומעמיק. זאת, כדי לקבל השראה, בצד המחקר שהוא עצמו עושה. בהקדמה קראמב מזכיר את ידידיו שסיפקו לו כמות עצומה של מקורות ויזואליים, לרבות מאות צילומים מאפוסים תנ”כיים הוליוודיים שנעשו ממסך הטלוויזיה, מכשירי די. וי. די או קלטות וידיאו. אחד מידידיו עבר על ציורי הבגדים הקדומים של קראמב, שלדבריו, נראו כמו חלוקי רחצה מודרניים, וציורי אוהלים, שנראו כאילו יצאו מחנות למוצרי מחנאות.

קראמב מודה: “הייתי בור, היה לי הרבה מה ללמוד“.[20] הוא ממשיך ומספר על ידיד שגדל במרוקו ועזר לו מאוד בפרטים על חיי היום-יום בעולם הפרה-מודרני של ילדותו, ומאחר שיש לו עניין מקצועי באדריכלות ילידית בצפון אפריקה, השאיל לו ספרים גדושי תמונות של ערים מוזרות “תנ”כיות  למראה” ושל אנשים לובשי גלימות, המשתמשים בכלים שלא השתנו במשך אלפי שנים.

אמנם נכון הוא שהסרטים ההוליוודיים של ססיל דה מיל ואחרים אינם מייצגים בהכרח, או בכלל, דייקנות ארכיאולוגית ביחס למה שמסופר בתנ”ך, לפי דעת המחקר החדש ביותר.[21] אך עם זאת, נראה שקראמב סומך על הייצוגים המופיעים בהם כ”אותנטיים” דיים לפחות בעיני הקהל שאליו הוא פונה, גם בכך שהם ממלאים פערים בתחומים שונים בנוגע לעובדות שפשוט אינן ידועות למחקר המודרני, וגם משום שהם טבועים כל כך חזק בתודעת הקורא והצופה המודרני כנציגי הוויזואליה התנ”כית ה”אותנטית”, בגלל פרטנותה ועוצמתה הויזואלית. קראמב, אחרי הכול, פונה לקהל הרחב ביותר: לא רק לקוראי קומיקס וקוראי תנ”ך אדוקים, אלא לציבור בכללותו. ההצלחה והתפוצה של הספר (שהוא ספרו הנמכר ביותר אי-פעם) מעידות שהוא עמד במשימה.

האם קראמב שואף לדייק במתן דימוי חזותי בכל מילה ופסוק? נראה לי שהוא רוצה לדייק יותר מכל קודמיו, לפחות ביחס לקורא שאינו ארכיאולוג או חוקר מקרא. עם זאת, יש לכך חשיבות משנית: בסופו של דבר, הוא מציג סיפור מאויר טוב, שהדרמה בו היא הדבר החשוב ביותר.

קראמב אף צייר בעמוד הראשון של הספר מפה של העולם בימיו של אברהם (ובימים שספר בראשית מתייחס אליהם), שאותו הוא מתארך לשנים 2000-1600 לפנה”ס.

תוצאת המחקר המפורט והדקדקני, כהכנה לפרויקט, אינה עיבוד אנטי-דתי של הסיפור התנ”כי, שזה לכאורה הדבר הצפוי מאמן בעל עבר הפרובוקטיבי כשל קראמב.

לכאורה, ניתן היה לצפות שיצירתו תזכיר, למשל, את אנתולוגיית הקומיקס של סיפורים מהתנ”ך בשם Outrageous Tales from the Old Testament (“סיפורים מזעזעים מהתנ”ך”, 1987). באנתולוגיה זו נטלו חלק סופרי קומיקס בריטיים ידועים, כמו אלן מור וניל גיימן, והם הציגו בה סיפורים שונים מהתנ”ך, כמו הריגת חבורת ילדים בידי דובים בפקודת הנביא אלישע, ותיאור גראפי ביותר של החוקים האכזריים ביותר המוצגים בספר ויקרא, למשל, סקילת סוטים, בצורה שנועדה לזעזע את הקוראים, כפי שניתן לראות מציור העטיפה המדבר בעד עצמו.

כמובן, ספר זה גרם לשערורייה בקרב החוגים השמרניים. הן קבוצות נוצריות והן קבוצות שהתנגדו לפורנוגרפיה, באנגליה וגם בשוודיה, ניסו לאסור את הפצת הספר, בראש ובראשונה בגלל סיפור פורנוגרפי במיוחד שהוצג בו, סיפור הפילגש בגבעה מספר שופטים, שמתואר בו מעשה אונס קבוצתי. הסיפור התנ”כי דווקא הוצג באופן נאמן מאוד למקור, ואולי זאת הייתה סיבת הזעם.

האנתולוגיה הנ”ל הייתה ללא ספק טקסט חתרני ביותר כנגד רוח התנ”ך, למרות נאמנותה-לכאורה לכתוב,  בדרך שבה נכתבו וצוירו הדברים.

קראמב עצמו אינו הולך בדרך זו של חתרנות. הוא אכן משתדל עד כמה שאפשר להיצמד לטקסט התנ”כי ותו לא. קראמב מציין בהקדמתו: “במקומות ספורים העזתי להוסיף פרשנות קטנה משלי, כאשר חשבתי שאפשר להבהיר יותר את הנאמר, אבל נמנעתי מלהרבות ב’יצירתיות’ ממין זה.[22]

"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים"  - נושף בשפתיו הבשרניות לתוך האף שלו! (צילום: יח"צ)

קראמב אכן מגלם במדוקדק את המתואר בסיפור התנ”כי, כולל תיאור יחסי מין, בלי ליטול לעצמו חירויות מיותרות. אבל גם כשהוא מתאר יחסי מין מאחר שהדבר מוזכר במקור התנ”כי, למשל, בסיפורו של לוט, שבנותיו שוכבות עימו (כאמור, גילוי עריות הוא נושא שקראמב עסק בו בעבר בקומיקס שלו והועמד על כך לדין), אין לומר שלציורים יש גוון ארוטי במיוחד. מבחינת הצייר, זוהי עוד פעילות אנושית שאינה מעניינת פחות או יותר מאכילה ומשתייה. בכך הוא הולך אולי בעקבות הטקסט התנ”כי עצמו, בעוד שיצירות של ארוטיקה בוטה שמות  דגש מיוחד על הפעילות הארוטית כפעילות האנושית הראשית.

אלוהים שעיר - אחרת איך יטיל חיתתו? אלוהים בספר בראשית של רוברט קראמב (סריקה)

האם האלוהים בסיפור מזכיר ולו במקצת את מר נאטוראל, הגורו הערמומי של קראמב שמוסר לשואלים לעצותיו בנוגע לבעיות העולם תשובות שהן לכאורה לא רלבנטיות, ועם זאת יש בהן הארה כלשהי וגם הרבה הומור?

אלוהים בתנ”ך המאויר על ידי קראמב הוא דווקא חסר חוש הומור. בציוריו של קראמב הוא מופיע תמיד כרציני או זועף, או אף זועם (כמו בתמונה שבה הוא מחליט על המבול), ולעולם אינו מחייך. אלוהים אצל קראמב לוקח את עצמו ברצינות גדולה, בניגוד למר נאטוראל.

דמויות האנשים שקראמב יוצר הן פרימיטיביות ויצריות לעין ערוך מהאל. אולם הדבר אינו פוגע במאומה בכוחן כגיבורי הסיפור, ולא ניתן למצוא כוונה מצדו ללעוג על הדמויות או לתקוף אותן בגלל אמונתן באל ובגלל מעשיהן.

עם זאת, היה עניין אחד בפרויקט שהיה חשוב לקראמב לבטא את דעתו עליו: באחרית הדבר שלו, שבה הוא מסביר פרטים שונים באיוריו, מרמז קראמב על כך שהוא מעדיף את הנשים המדוכאות בסיפורים, מן הסתם בתגובה להאשמותיהן של הפמיניסטיות כנגדו, שדנו בהן לעיל. ואולי גם כסוג של “חזרה בתשובה”, אם כי לאו דווקא לכיוון הדתי-פונדמנטליסטי, שאותו מן הסתם הוא מתעב כמו בעבר.

ואכן נשאלת השאלה מהי אמונתו של קראמב.

היו שטענו שקראמב הוא אתיאיסט או אגנוסטי. ייתכן שאכן כך הוא. בכל אופן, הוא עצמו הגדיר את עצמו בראיון חדש כגנוסטי המחפש אחרי ישות אלוהית כלשהי. יש מקום לחשוב, שמעבר למניעים הכספיים, לא היה לוקח על עצמו פרויקט ענקי כמו איור ספר בראשית, אילולא היה בכך משהו שמדבר אליו ונוגע לתחומי העניין שלו.

להלן הקטע הרלבנטי מהראיון, שערך עם קראמב גרי גרות:

גארי גרות: כאשר אתה אומר שאתה “לא מאמין”, האם זה אומר שאתה “אגנוסטי” או “אתיאיסט” או מה?

קראמב: אני גנוסטי… אמרתי להרבה עיתונאים שאני גנוסטי, והם מעולם לא שמעו על כך… אז הם כותבים “קראמב הוא אגנוסטי”… אני לא אגנוסטי, אני גנוסטי. אבל זוהי רק הגדרה רחבה. אני בטוח ששיש גנוסטים רשמיים איפה שהוא, שיצעקו עלי: “אתה לא גנוסטי אמיתי, אתה רק משתמש במילה,” וזה נכון. אני בטוח שיש הגדרה מדויקת של “גנוסטי” איפה שהוא, אבל ההגדרה הפשטנית שלי ל”גנוסטי” היא של מישהו שמתעניין במציאות רוחנית גבוהה יותר, מציאות שאתה יכול לקרוא לה אלוהית, אתה יכול לקרוא לה “אלוהים” או “הרוח הגדולה”, מה שאתה רוצה. אבל אני מתעניין בכך ומקדיש לזה זמן בלימוד ובחיפוש תקשורת עם המציאות הגבוהה יותר. אז אני קורא לזה “גנוסטיקה”.[23]

למרות הצהרתו הנ”ל של קראמב, לי נראה שאי-אפשר להסיק מהעיבוד שלו לספר בראשית דבר לגבי אמונתו “האמתית”. בניגוד לאמנים הקודמים שעסקו בתנ”ך, רוברט קראמב השתדל במכוון להשאיר את עצמו ואת אמונתו מחוץ לעיבוד, וניסה כמיטב הבנתו לכוון לרצונם של הכותבים המקוריים, שכיום כבר קשה לנו לעתים לפרש למה בדיוק התכוונו.

"...וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר..."  הפך את כל בני יעקב לבדואים חמורי מבע (צילום: יח"צ)

כאמור לעיל, בהחלט אין לראות בעיבוד של קרמאב סיפור קומיקס. זהו ספר שאינו עונה על שום הגדרה של ספר קומיקס, ספר “מאויר” ותו לא, בגלל מה שנראה על פניו כנאמנות המילולית הדקדקנית של קראמב לטקסט. אם כי, כמובן, כל איור של כל טקסט נושא מעצם טבעו פרשנות של האמן לטקסט. קומיקס הוא מדיום שדורש חופש גדול בציורים, כדי להעביר סצנות דרמטיות לקורא. קרמאב מוותר במכוון על החופש הזה ומציג בפני הקורא גם את הסצנות הקשות והפחות צבעוניות, כאילו הן רק רשימת שמות וכו’ שיש מעט מאוד סיכוי שיעוררו עניין בקורא הקומיקס הממוצע.

את “ספר בראשית” של קראמב כדאי, לדעתי, לבדוק פחות בהשוואה לסיפוריו על הגורו הדתי, מר נאטוראל, שם אכן מבוטאות דעותיו האמיתיות של אמן זה בענייני אמונה (לפחות בתקופה שבה יצר אותם), אלא יותר בהקשר ל”The Religious Experience of Philip K Dick,[24″], סיפור קומיקס  שהופיע במגזין Weirdo 17 ב-1986. זהו סיפור הפיכתו  של סופר המדע הבדיוני, פיליפ ק. דיק, למאמין גנוסטי (סוג אמונה שבו, כאמור, יש לקראמב עניין רב) כתוצאה ממסרים מסתוריים שהוא קיבל מישות חוצנית כלשהי, או מתת-המודע שלו בהשפעות סמים, דבר שכפועל יוצא ממנו מצא את עצמו דיק חווה את חוויותיהם של הנוצרים הראשונים במאה הראשונה או השנייה לספירה. לכאורה לפחות, בסיפור זה קראמב השתדל להיצמד עד כמה שאפשר לעובדות הידועות על הפרשה ונמנע מלהכניס את דעותיו, אלא פשוט ציטט את הטקסטים של פיליפ ק. דיק במקביל לאיוריו. התוצאה היא שהאמן עצמו אינו נוכח בסיפור כלל, ומצטייר רק כמי שמדווח באובייקטיביות פחות או יותר על ההתרחשויות, מביא אותן ביבושת לפני הקורא, בלי להבהיר לכאורה מה הוא חושב בעניין. כפי שמראות תיאוריות של סוף המאה העשרים, אי-אפשר לדווח על שום דבר באופן אובייקטיבי, ומן הסתם בכל תמונה שקראמב מצמיד אותה לטקסט של פיליפ ק. דיק יש תגובה והערה של האמן.

בהקדמתו לסיפור תוהה קראמב בנוגע לשאלה, האם מה שחווה פיליפ דיק היה התנסות סכיזופרנית או חוויה מיסטית אמתית. ואולי בכלל אין הבדל בין שני הדברים?

במהלך הסיפור, בתמונות ובטקסטים שהוא מצטט, קראמב שם דגש על תחושת האמביוולנטיות של דיק, שאינו יכול לקבוע אם המדובר בחוויה חזיונית “אמתית” או בהזיות סמים. אך בסופו של דבר הוא מגיע למסקנה שאכן מדובר בחוויות “אמתיות”, שיש קשר בינו ובין הנביא אליהו, אשר הוא בעיניו דמות “אמתית”, וכי יש מסרים בספריו שאפילו הוא לא היה מודע למשמעותם האמתית שעה שכתב אותם.

אולם האם המסקנות של דיק הן גם מסקנותיו של רוברט קראמב, המאייר את הסיפור ובוחר מה יופיע בו מתוך יומניו של דיק? יתכן מאוד שכן. המסופר בהחלט תואם את מה שאמר קראמב בראיון, שאת הציטוט ממנו הבאנו לעיל, על העניין שלו בגנוסטיקה ועל חיפושיו אחרי מציאות רוחנית גבוהה יותר. אך גם יתכן שלא. זה בהחלט לא נאמר במפורש. המסר שקולט הקורא מרוברט קראמב הסופר הוא במכוון  לא ברור, ויש לו יחס אמביוולנטי כלפי הדמויות שאותן הוא מתאר.

נביא דוגמה אחת מהפרשנויות הוויזואליות של קראמב לכמה סיפורים בולטים.

בסיפורי הבריאה ובסיפור אדם וחוה האלוהים מוצג כפי שהוא מוצג בציורי מיכלאנג’ילו בקפלה הסיסטינית: כפטריארך בעל זקן עבות, שפניו תמיד רציניות וקודרות. הקורא, לכאורה, אינו יכול לעלות על דעתו שהוא יחייך אי-פעם. בשיחותיו עם אדם וחוה האלוהים מוצג תמיד כאב זועם המזהיר מפני הפרת חוקיו, שכמובן אדם וחוה מפירים אותם. ואילו אדם וחוה מוצגים כשני ילדי טבע בעלי שיער ארוך, וכשהם אוכלים מפרי עץ הדעת, הם מזכירים  לקורא הזה את ההיפים של שנות השישים.

האם אפשר להסיק מהעיבוד הוויזואלי של קראמב לסיפור זה משהו מדעתו עליו? אולי ניתן להסיק שהוא מוצא את הדמויות של אדם וחוה מושכות וסימפתיות יותר מאשר את דמות האל, אבל זוהי רק פרשנותו של הקורא לדעתו של הצייר.

אפשר להזכיר, למשל, את העיבוד הוויזואלי של סיפור עקידת יצחק, שבו אברהם מוצג כמשרתו הנאמן של האל המוכן ללא היסוס להקריב לו את בנו. הדמות המזוקנת הקודרת של אברהם, הקושר ללא כל היסוס את בנו הילד ומרים עליו את המאכלת להורגו, היא דמות מפחידה בסיפור זה. כמדומה, קראמב מציג אותו רק כמבצע הוראות, עד שהוא מקבל הוראה נגדית ממלאך. אך שוב, זוהי פרשנותו של הקורא לפרשנותו של קראמב, שמביא את הטקסט בדיוק כפי שהוא מופיע במקרא.

עם זאת, אין ספק שהדמות של אברהם המזוקן עם המאכלת הגדולה בידיו אינה נראית כדמות סימפתית ביותר בסיפור שלפנינו. אם נסתמך על הוויזואליה בלבד, זוהי דמות מרתיעה ממש.

אפשר, לדעתי, לסכם שגרסת ספר בראשית על פי רוברט קראמב היא הגרסה המאוירת המלאה והמדויקת ביותר של ספר זה. אך מי שירצה ללמוד ממנה משהו על רוברט קראמב האמן ועל דעותיו בענייני דת, יתאכזב קשות. קראמב העדיף במכוון להרחיק את עצמו מכך. אך כמדומה, פה ושם הוא רומז בצורה ויזואלית על חוסר הסימפתיה שהוא רוחש לדמויות שונות ולמעשיהן, והתוצאה היא תחושה של קור וריחוק בין האמן לבין הטקסט שהוא מאייר, דווקא מפני שהוא משתדל להישאר נאמן לו כל כך.

ביבליוגרפיה:

אשד, א. ( 2000.) “התנ”ך בקומיקס העברי והעולמי”, על הפרק, גיליון 17, עמ’ 117-126.

לגרסת המאמר ברשת ראו:

חלק א’:

http://www.no-666.com/2006/06/02/%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%9E%D7%9F-%D7%A4%D7%95%D7%92%D7%A9-%D7%90%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%92%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%9A-%D7%91%D7%A7%D7%95%D7%9E/

חלק ב’:

http://www.no-666.com/2006/06/03/%D7%94%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%A4%D7%95%D7%92%D7%A9-%D7%90%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%94-%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%95-%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%9A-%D7%91%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%A7%D7%A1-%D7%94%D7%99/

ביול, פ. (1979), “הקומיקס החדשים והתרבות האמריקנית”, תרגום מאנגלית דן מירון, עכשיו, מס’ 39-40, אביב-קיץ תשל”ט, עמ’ 272-279.

לוריא, ד. (2006) רמברנדט: מיתוס מול מציאות, מפה, 2006.

קראמב, ר. (2010) ספר בראשית: כל 50 הפרקים, ללא השמטות וקיצורים, תל-אביב, חרגול.

קינג, ר. (2006) מיכלאנג’לו ותקרת האפיפיור (סיפורה המופלא של הקפלה הסיסטינית ושל הגאון שצייר אותה), מאנגלית: צילה אלעזר, אור יהודה, דביר.

Crumb, R. (1986) “The Religious Experience Of Philip K Dick“, Weirdo # 17:

http://www.philipkdickfans.com/resources/miscellaneous/the-religious-experience-of-philip-k-dick-by-r-crumb-from-weirdo-17

Crumb, R.  (1995) Book of Mr. Natural, Fantagraphics Books, 1995

Goulart, R. (ed.) The Encyclopedia of American Comics: From 1897 to the Present, Facts on File, 1990.

Groth, G. Excerpt from the Genesis Interview in the Comics journal no 301.

http://www.tcj.com/tcj-301-excerpt-from-the-genesis-interview/

Horn, M. (ed.) (second revised updated edition, 1999) The World Encyclopedia of Comics, New York: Chelsea House Publishers.

Leveen, J. (1944) The Hebrew Bible in Art: The Schweich Lectures of the British Academy, 1939, London: British Academy, Oxford University Press, 1944.

Lopes, P. D. ( 2009) Demanding Respect: The Evolution of the American Comic Book, Philadelphia: Temple University Press.


[1] ראה דיון מפורט על הקומיקס האלטרנטיבי של שנות השישים בארה”ב ועל תפקידו החשוב של קראמב בו אצל פ. ביול, “הקומיקס החדשים והתרבות האמריקנית”, תרגום מאנגלית דן מירון, עכשיו מס’ 39-40 אביב קיץ תשל”ט, ע’ 272-279.

[2]את כלל סיפורי פריץ החתול אפשר למצוא בקובץ:

Robert Crumb, The  life

and death of Fritz the cat, Seattle, Wash.: Fantagraphics, c1998.

[3] ראו  דיון כללי על חייו ויצירתו של קראמב.

The life and times of R. Crumb: comments from contemporaries, edited by Monte Beauchamp, Northampton, Mass.: Kitchen Sink, 1998.

[4] ראו תיאור מפורט של  פרשה זאת של האשמתו בסקסיזם בחייו של קראמב מנקודת מבטו הסובייקטיבית מאוד בספרו: Robert Crumb,  My troubles with women, San Fransisco, CA.: Last Gasp,   1992.

[5] The Encyclopedia of American Comics: From 1897 to the Present – Facts on File, 1990, p.87.

[6] Paul Douglas Lopes (2009), Demanding respect the evolution of the American comic book, Philadelphia: Temple University Press, p. 82.

[7] David Zane Mairowitz and Robert Crumb, Introducing Kafka,  Cambridge: Icon Books, 1993.

[8] R.Crumb, Book of Mr. Natural,  Fantagraphics Books, 1995.

[9] הדף הראשון בהקדמה (לא ממסופר) ב”ספר בראשית מאויר על ידי ר. קראמב”.

[10] אלטר, מצדו, כתב ביקורת מעניינת מאוד על גרסת ספר בראשית של קראמב:

“Scripture Picture”, New Republic, October 2009

http://www.tnr.com/article/books-and-arts/scripture-picture

[11] Horn  Maurice  (ed.) (second revised updated edition, 1999), The World encyclopedia of comics, New York: Chelsea House Publishers, p. 11.

[12] ראו דיון על התנ”ך באמנות הויזואלית אצל: Jacob Leveen, The Hebrew Bible in Art  the Schweich Lectures of the British Academy, 1939, London: British Academy, Oxford University Press, 1944.

[13] גרסת הקומיקס של סיפורי תנ”ך  של האמנים  ג’ו קוברט ונסטור רדונדו ראתה אור באנגלית  ב-1975 בהוצאת D.C.COMICS

The Bible (Stories from the Bible) by Sheldon Mayer and Joe Kubert. החוברת הזאת הייתה אמורה להיות הראשונה בסדרה שתכסה את כל סיפורי “הברית הישנה” ו”הברית החדשה” (אם כי שלדון מאייר, הכותב, וג’יו קוברט, שאייר את החוברת יחד עם הפיליפיני נסטור רדונדו, (היהודים). אך נראה שמסיבות של חוסר הצלחה כלכלית מספקת הופיעה רק חוברת אחת, שכללה את סיפורי ספר בראשית על גן עדן, המבול וחורבן סדום ועמורה, סיפורים דרמטיים במיוחד ולכן אפקטיביים יותר כסיפורי קומיקס.

[14] תיאור מפורט של עבודתו הדקדקנית של מיכלאנג’לו על הקפלה הסיסטינית כלול בספרו של רוס קינג, מיכלאנג’לו ותקרת האפיפיור (סיפורה המופלא של הקפלה הסיסטינית ושל הגאון שצייר אותה), מאנגלית: צילה אלעזר, ייעוץ מדעי: רוני רייך, דביר,   אור יהודה, תשס”ו.

[15] ראו על עיסוקו של רמברנדט בתנ”ך בספרו של דורון לוריא, רמברנדט: מיתוס מול מציאות, מפה, 2006. ראו גם: נפתלי שנייד, התנ”ך בתמונות רמברנדט, תל אביב: יבנה, 1947.

[16] גרסה של איורי התנ”ך של דורה הופיעה בישראל בהוצאת משרד הביטחון בשנת 1960.

[17]2002Kyle Baker, King David Vertigo,

[18] 19.5.2011‏published by Cross Culture Entertainment Artist,   David’s Mighy Men, ,עוסק בגיבוריו של דוד כמו עדינו העצני, המוזכרים רק בחטף בנראטיב התנ”כי המקורי.

[19] Tiffany Serrano, Samson the Nazirite.

[20] הדף הראשון של ההקדמה (עמוד לא ממוספר ב”ספר בראשית”).

[21] כשיצר דה מיל את “עשרת הדברות” ב-1956, הוא טען שהסרט מבוסס על מחקר היסטורי מדוקדק ביותר. סוּפּר שבמסגרת המחקר שביצע לקראת הסרט, הוא וצוות עוזריו התבוננו במאות ציורים כדי למצוא את הלבוש המתאים והמושך ביותר לדמויותיו. דה מיל דרש שהמבנים והבתים בסרטו יתבססו בדיוק רב על מבנים ממצרים הקדומה. הוא הקפיד על כך, שבני ישראל בסרט יגולמו כולם  בידי יהודים אורתודוקסים, כדי שייראו כמו אבותיהם הקדומים, אך ספק רב אם נתן למחקר זה לעמוד בדרכם של צורכי התסריט.

ראו על כך :  Jon Solomon, The Ancient World in the Cinema, New Haven: Yale University Press,  c2001, pp 142-143.

וגם:Feiler, Bruce S., America’s Prophet: Moses and the American story, New York :  William Morrow, c200.

[22] הדף הראשון של ההקדמה (עמוד לא ממוספר).

[23] הנה דבריו של קראמב במקור האנגלי:

Groth: When you say you’re a non-believer, does that mean you’re an agnostic or an atheist, or what?

Crumb: I’m a Gnostic.

Groth: A Gnostic.

Crumb: Yeah. I told a lot of reporters that I was a Gnostic and they’d never heard of it, so they’d write, “Crumb says he’s an agnostic.” [Groth laughs.] I’m not an agnostic, I’m a Gnostic. But that’s only a loose definition. I’m sure there’re official Gnostics out there who’d say, “You’re not a real Gnostic! You’re just throwing that word around!” And that’s true, I am. I’m sure there’s some very specific definition of a Gnostic, but my rough, crude definition of a Gnostic is someone who’s interested in the idea of higher spiritual existence or being or reality — a greater reality that you could call divine, you could call it God, you can call it the great spirit, all-that-is, whatever you want. But I’m interested in that, and I spend time studying that and seeking that, and seeking communication with it, a connection with it: the higher reality. So I call that Gnosticism.”

Excerpt from the Genesis Interview in the Comics journal no 301

http://www.tcj.com/tcj-301-excerpt-from-the-genesis-interview/

[24] המקור האינטרנטי: http://www.philipkdickfans.com/resources/miscellaneous/the-religious-experience-of-philip-k-dick-by-r-crumb-from-weirdo-17/

5 תגובות

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 + 15 =