למה אנשים צריכים שירה / סטפן ברט

הרצאתו של סטפן ברט – "למה אנשים צריכים שירה?" נלקח מאתר TED. תרגום: טל אלדר, עריכה: עידו דקרס

ניתן לצפות בהרצאה המקורית כאן.

אני קורא שירה כל הזמן וכותב על כך באופן תדיר ומפרק שירים כדי לראות איך הם עובדים, בגלל שאני אדם של מילים. אני מבין את העולם הכי טוב, באופן הכי מלא, במילים יותר מאשר, נניח, תמונות או מספרים. וכשיש לי חוויה חדשה או רגש חדש,אני מעט מתוסכל עד שאני מצליח לנסח זאת במילים. אני חושב שתמיד הייתי כך. טרפתי ספרי מדע בדיוני כילד, אני עדיין עושה זאת. ומצאתי שירים מאת אנדרו מארוול ומת'יו ארנולד ואמילי דיקנסון וויליאם באטלר ייטס בגלל שהם צוטטו במדע בדיוני, ואהבתי את הצלילים שלהם והמשכתי לקרוא על אוטאווה רימה וצזורות אמצעיות ופרוזודיה וכל הדברים הטכניים האלה שאכפת לך מהם, אם כבר אכפת לך משירים, בגלל ששירים כבר עשו אותי שמח יותר ועצוב יותר וחי יותר. ונעשיתי למבקר שירה כי רציתי לדעת איך ולמה

עכשיו, שירה היא לא דבר אחד שמשרת מטרה אחת באותה מידה שמוזיקה או תכנות מחשבים משרתים מטרה אחת.משמעות המילה היוונית "שיר" היא "דבר עשוי". ושירה היא סט של טכניקות, דרכים ליצירת תבניות שמנסחות רגשות במילים. ככל שתכירו יותר טכניקות, כך תוכלו ליצור יותר דברים, ותוכלו לזהות יותר תבניות בדברים שאתם אולי כבר מחבבים או אוהבים.

עם זאת, שירה אכן נראית טובה במיוחד בדברים מסוימים. לדוגמה, כולנו הולכים למות. שירה יכולה לעזור לנו לחיות עם זה.שירים עשויים ממילים, שום דבר מלבד מילים. הפרטים בשירים הם כמו הייחוד, האישיות, שמבדילים בני אדם זה מזה. שירים הם משהו שמאוד קל לחלוק, קל להעביר הלאה, וכשאתם קוראים שיר, אתם יכולים לדמיין שמישהו מדבר אליכם או עבורכם,אולי אפילו מישהו רחוק מאוד או מישהו מומצא או מישהו שנפטר. זאת הסיבה שאנחנו יכולים לפנות אל שירים כשאנחנו רוצים לזכור משהו או מישהו, לחגוג או להסתכל מעבר למוות להגיד שלום, וזו סיבה אחת שבגללה שירים יכולים להיראות חשובים,אפילו לאנשים שהם לא אני, שלא חיים עד כדי כך בעולם של מילים. המשורר פראנק אוהרה אמר, "אם אתה לא זקוק לשירה, יופי לך", אבל הוא גם אמר שכשהוא לא רצה לחיות יותר, שהמחשבה שהוא לא יכתוב יותר שירים עצרה אותו. שירה עוזרת לי לרצות להיות בחיים, ואני רוצה להראות לכם למה על ידי כך שאני אראה לכם איך, איך זוג שירים מגיבים לעובדה שאנחנו חיים במקום אחד בזמן אחד בתרבות אחת, ובמקום אחר לא היינו חיים בכלל.

אז הנה אחד מהשירים הראשונים ששיננתי בעל פה. הוא יכול להיות מיועד לילד או למבוגר.

"מרחוק, מערב ומבוקר

משמים בעלי שתים-עשר רוחות

החומר של החיים לאחד אותי

נשב לכל עבר; הנני.

כעת– לנשימה אני מתמהמה

וגם עוד לא מתפזר–

קחי את ידי מהרה ואמרי לי,

מה יש לך בלבך.

דברי עכשיו, ואני אענה;

איך אעזור לך, אמרי;

לפני שנים-עשר רבעי הרוח

אלך בדרכי האינסופית."

[א.א. האוסמן]

עכשיו, השיר הזה קסם לכותבי מדע בדיוני. הוא מופיע בלפחות שלושה ספרי מדע בדיוני, אני חושב שזה בגלל שהוא אומר ששירים יכולים להביא לנו חדשות. מהעתיד או מהעבר או מהצד השני של העולם, בגלל שנראה שהתבניות שלהם יכולות להגיד לך מה יש בלבו של מישהו. אומרים ששירה יכולה לחבר אנשים יחד לזמן מסוים מה שאני מוצא לנכון וזה נדבק לי בראש לא רק בגלל שזה מתחרז אלא בגלל הדרך בה זה מתחרז באופן נקי ופשוט, על ה"2" ועל ה"4" "אמרי" ו"בדרכי" עם רמזים מטרימים על ה"3" וה"1" "אענה" ו"רבעי" כאילו השיר עצמו מתגבש. זה מדגיש את העובדה שנמות על ידי הגזמה של המהירות של חיינו כמה שנים על האדמה הופכות לאמירה אחת, נשימה אחת. זה שיר על בדידות ה"אני" בשיר לא מרגיש שום קשר- וזו אולי נראית כמו תחינה לעזרה עד שאתה מגיע למילה "עזרה" כשה"אני" הזה שמולך לוקח את ידך, כמו איזה מורה או ג'יני, או לפחות כך הוא רוצה להאמין. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה משורר כתב את השיר שהוא רצה לשמוע.

עכשיו, השיר הבא ממש שינה את מה שאהבתי ואת מה שקראתי ואת מה שהרגשתי שאני יכול לקרוא כמבוגר. זה אולי לא ישמע לכם הגיוני אם לא ראיתם את זה בעבר.

"הגן"

"הרדוף: אלמוג

מפרסומות ליפסטיק בשנות ה-50

פירות העץ עם ידע כזה

"להכות" (אוויר דק)

משמע לנשק או להרביץ.

זה נראה

כבלבוש ממורט מרוב שימוש

משום שאנו רעים?

איום גברי גדול,

רומז וסלנגי."

[ריי ארמנטראוט- תרגום לא רשמי

עכשיו, אני מצאתי את השיר הזה בקובץ שירים של שירים שווים בבלבולם ב-1989. בדיוק שמעתי על המשוררים השערורייתים האלה שנקראו "משוררי שפה", ולא כתבו שום דבר הגיוני, ורציתי ללכת ולראות בעצמי איך הם. חלקם לא עשו עבורי כלום, אבל המשוררת הזו, ריי ארמנטראוט, עשתה בשבילי המון, והמשכתי לקרוא אותה עד שהרגשתי שאני יודע מה קורה, כמו שאני יודע בשיר הזה.

הוא על גן העדן והנפילה, והסיפור התנ"כי של הנפילה, בו סקס כפי שאנו מכירים אותו, ומוות ואשמה הגיעו לאדמה באותו זמן. זה גם על איך שמראות יכולים להטעות, איך התרבות שלנו יכולה לסחוף אותנו הלאה, עד שנעשה ונגיד דברים אליהם לא התכוונו או שאנחנו לא אוהבים, והסגנון של ארמנטראוט מנסה לעזור לנו לעצור או להאט. "להכות" משמע "לנשק" כמו נשיקות באוויר, כמו להכות שפתיים, אבל זה יכול להוביל ל"להכות" כמו "להרביץ" בהקשר של אלימות בבית, משום שמשיכה מינית יכולה להידמות כמאיימת. האדום שמשמעו "פוריות" יכול גם להורות על "רעל". הרדוף הוא רעיל. וממורט מרוב שימוש כמו "להכות" עבור "נשיקה" או "להרביץ" יכול לעזור לנו לראות איך הנחותינו הלא-מושכלות יכולות לגרום לנו להאמין שאנחנו רעים, או בגלל שסקס זה חטא או משום שאנחנו סובלניים כלפי כל כך הרבה סקסיזם. אנחנו נותנים לגברים לומר לנשים מה לעשות. השיר הזה מגיב לפרסומות ישנות לליפסטיק, והקוצניות שלו כלפי הצהרות, ההחלפות בו והעצירות בו, קשורות קשר הדוק עם התנגדות לשפת הפרסומות שמתיימרת לומר לנו כל כך בקלות מה אנחנו רוצים, מה לעשות, מה לחשוב. ההתנגדות הזו היא אולי הנקודה העיקרית בשיר מה שמראה לי, ארמנטראוט מראה לי איך זה מרגיש לשמוע איומי מוות וחוסר כנות אנושי בשפת היומיום, וכשהיא עושה את זה, אני חושב שהיא יכולה להראות לאחרים, נשים וגברים, איך זה להרגיש ככהולומר לאחרים, גברים ונשים שמרגישים כל כך מנוכרים או מאוימים שהם לא לבד.

עכשיו, איך אני יודע שאני צודק בנוגע לשיר המבלבל הזה? ובכן במקרה הזה שלחתי למשוררת טיוטה של ההרצאה שלי והיא אמרה, "כן כן, זה בערך על זה". כן. (צחוק) (מחיאות כפיים) אבל בדרך כלל, אי אפשר לדעת. אי אפשר אף פעם לדעת. אתה לא יכול להיות בטוח, וזה בסדר. כל מה שאנו יכולים לעשות זה להקשיב לשירים להתבונן בהם ולנחש ולראות אם הם יכולים לתת לנו את מה שאנחנו צריכים, ואם טעית לגבי חלק בשיר, לא קרה שום דבר. עכשיו, השיר הזה ישן יותר מזה של ארמנטראוט, אבל במעט צעיר יותר מזה של א.א. האוסמן.

"האיש האמיץ"

"השמש, האיש האמיץ,

יוצאת דרך ענפים ששוכבים ומחכים,

האיש האמיץ הזה.

עיניים ירוקות ועגמומיות

במסלולי עשב אפלים

ברח.

הכוכבים הטובים,

ניווט חיוור ודרבן דוקרני,

ברח.

פחד ממשכבי,

פחדים מחיים ופחדים ממוות,

ברח.

האיש האמיץ מתקרב,

מלמטה והולך ללא הרהורים,

האיש האמיץ הזה."

[וואלאס סטיבנס]

עכשיו, השמש בשיר, בשיר של וואלאס סטיבנס, נראית כה חמורה כי האיש בשיר כל כך מפחד. השמש עולה בבוקר דרך ענפים, מציגה את הטל, העיניים, על הדשא, ומביסה כוכבים שנדמים כצבאות. ל"אמיץ" יש את המשמעות העתיקה של ראוותני כמו גם את הפרשנות המודרנית, אומץ לב. השמש לא מפחדת להראות את פניה. אבל האיש בשיר כן מפחד. אולי הוא היה ער כל הלילה. זו התגלית שסטיבן חושף בבית הרביעי, כשברח הופך לפזמון חוזר. ייתכן וגם האיש הזה רוצה לברוח,אבל מאושש מהדוגמה של השמש, ייתכן וגם הוא יעלה. סטיבנס שומר את המילה המשונה "הרהורים" לסוף. לא כמו השמש, בני אדם חושבים. אנחנו מהרהרים על עבר ועתיד, חיים ומוות, ממעל ומלמטה. וזה יכול לגרום לנו לפחד.

שירים, הדפוס החוזר של שירים, מראים לנו לא רק מה מישהו חשב או מה מישהו עשה, או מה קרה אלא איך זה מרגיש להיות אדם כזה, להיות כה חרד, כה בודד, כה חקרן, כה מגוחך, כה אבסורדי, כה אמיץ. זאת הסיבה בגללה שירים יכולים להראות תחילה כל כך ברי-קיימא כל כך אישיים, כל כך בני חלוף, כמו משהו שהוא חיצוני ופנימי לך בו זמנית. המשורר הסקוטי דניס ריילי משווה שירה למחט, שבב של החוץ שאני מערסל לבפנים. המשורר האמריקאי טרנס האייס כתב שישה שירים שנקראים "רוח בקופסה". אחד מהם מבקש, "אמור לי, מה אני הולך לעשות כשאמות?" והתשובה היא שהוא יישאר איתנו או שלא יישאר איתנו בתוכנו כמו רוח, כמו אוויר, כמו מילים.

קל מתמיד למצוא שירים שאולי יישארו בתוכך, שאולי יישארו איתך, מימים ימימה, או מרגע זה, ממקומות רחוקים או מקרבת ביתך, כמעט ולא משנה היכן אתה גר. שירים יכולים לעזור לך להגיד, להראות איך אתה מרגיש, אבל הם גם יכולים להציג לך רגשות, דרכים לחיות בעולם, אנשים, מאד שונים ממך, אולי אפילו אנשים מימים ימימה. יש שירים שאפילו אומרים לך שזה מה שהם יכולים לעשות. זה מה שג'ואן קיטס עושה בשיר אולי הכי מסתורי שלו. הוא מסתורי מכיוון שהוא כנראה לא גמור,הוא כנראה השאיר אותו לא גמור, ומשום שאולי זה נועד לדמות במחזה, אבל אולי אלה פשוט המחשבות של קיטס על מה הכתיבה שלו, כתב היד שלו עצמו, יכולה לעשות, ובזה אני שומע, לפחות אני שומע, אנושיות בת חלוף. ואני שומע את הכוח של טכניקות שירה עתיקות, ויש לי הרגשה, אולי לכם יש הרגשה, של פגישה אפילו לרגע, כמעט הפיכה למישהו אחר, ממזמן, מישהו שקשה לשכוח.

" היד החיה הזאת, כעת חמה ומסוגלת

לתפיסה, הייתה, אילו הייתה קרה,

ובדממת הקרח של הקבר,

פקדה את ימי הקור, בלילות חלומות

אז תייחל שלבך שלך ייבש מדם

כך שבוורידי חיים אדומים יזרמו שוב,

שתהיה שקט מצפון– ראה, הנה זה–

אני מחזיק את זה מולך."

תודה.

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים . קישור קבוע.

תגובה אחת על למה אנשים צריכים שירה / סטפן ברט

  1. "הי – יואב איתמר ! – פתיחת-המאמר מבטיחה מבנים – ולא-מקיימת. / שירים- או משוררים – מבולבלים – הם מבולבלים.
    היינו : צורכי-אנרגיה – במקום נותני-אנרגיה ! – כן. כל מילה היא גם צורה של אנרגיה. נושא שכתבתי עליו עבודה סמינריונית. יש לי 6 ספרי שירה. //" 26.10.14. (C).המשוררת, אלגל. dalia gall elgal.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*