יצחק לאור כסופר של "השמאל" – חלקה השלישי של המסה מאת יובל גלעד

חלקה הראשון של המסה

חלקה השני – על ס.יזהר

מאת יובל גלעד

השפעתו הבעייתית של "צקלג", והפער בינו לבין "חירבת חזעה", מהדהדים עד ימינו אנו. אחד מ"קורבנות", ירושתם הבעייתית של יזהר ואלתרמן, ירושת הפיצול בין האתי לאסתטי, הוא הסופר, המשורר והמבקר יצחק לאור, פעיל שמאל ותיק, מראשוני המחאה נגד הכיבוש.  שירתו הפוליטית של לאור נותרה שטחית כפמפלט פוליטי, כי לא היה לו הכישרון של יזהר או אלתרמן, שיכלו לפצל עצמם לאתי ולאסתטי ועדיין להגיע להישגים.

כמשורר מוגבל הפועל במתחם שבין זך לעמיחי ללא התנופה הלשונית של השניים, כתב אמנם לאור שירת בדידות גברית יפה, אבל בבואו לכתוב שירה פוליטית נכשל בקלישאות חסרות כל עומק של סיטואציה או של לשון. כך גם שירתה הפוליטית של דליה רביקוביץ', שירתו המאוחרת של נתן זך, שהחל לכתוב במאוחר על פי הבון-טון השמאלי פוליטי, וודאי שירתו השמאלית הפלקטית של אהרון שבתאי. ובאשר לניסיונות הפרוזה של לאור, ובעיקר האפוס "עם מאכל מלכים" שבו ניסה לכתוב בהיקף של "צקלג" ולתת מעין תשובה של ג'ובניקים לגיבורי מלחמת העצמאות של יזהר (שגם הם, בבסיסם, אנטי גיבורים), הרי שהניסיון, ההרואי במידת מה, נכשל.

אמנם לאור היה ונותר תלמיד טוב של המודרניזם האירופי, וחסיד של האפלה התודעתית מזַ'אן זֲ'אנֶה ועד אלפרד דֶבְּלׅין, אבל בבואו לכתוב סיפורם של חיילים ג'ובניקים, נכשל באותה התפייטות ארכנית של יזהר. רגעים ליריים יפים טובעים במלל מתחכם, המנסה להיות נאמן לאסכולות פסיכואנליטיות ופוסט קולוניאליות, אבל מחמיץ כמעט כל אמירה ישירה לגבי הקיום הישראלי. וזאת, בגלל מוזיקת המשפטים הארוכים המעכלת-כל של יזהר, שממנה לא השתחררו מעולם סיפורי הצבא הישראליים. דווקא בספר מסותיו "אנו כותבים אותך מולדת" אבחן לאור יפה חלק מהשקרים שבבסיס השמאל הישראלי, אליהם אגיע בהמשך המסה, אבל בבואו לכתוב פרוזה התמסמסה האמירה.

שהרי לאור תמיד פעל מתוך השמאל הישראלי השמרני-בורגני -מתפקד כשופר ראשי ומתפרנס מכתיבה בעיתון "הארץ". במקביל, גם מידת החתרנות שהייתה בו נבלעה על ידי פסטיבלים, פרסים, מונוגרפיות על יצירתו ושאר כיבודים שנועדו להשתיק גורמים חתרניים בתרבות הקיימים בעולם כולו, אבל בישראל באופן בולט יותר.

המודל של יזהר שימש ומשמש עד היום את שלושת הסופרים המצליחים של מדינת ישראל, יהושוע, עוז וגרוסמן. ההשפעה היא לאו דווקא סגנונית, שהרי יזהר היה משורר בפרוזת זרם תודעה ואילו שלושת הטנורים של הספרות הישראלית כתבו כולם, כאמור, ריאליזם מימטי, עם חריגות קלות לריאליזם פנטסטי או אחר, פה ושם. ההשפעה העיקרית של יזהר היא בדימוי של הסופר, בפוזיציה. הוא מייצג את עמדת הסופר המוסרי, הלוחם ללא לאות למען החברה כמחנך, פובליציסט, מסאי – ובמקרה של יזהר גם כחבר כנסת – ובה בעת מוותר על הספרות כאמנות היכולה לייצג מציאות ולהיות הישג אסתטי בו זמנית.

ספרות מגויסת הייתה תמיד, ובדרך כלל היא נכשלה בהיבט האסתטי. אבל הספרות שנכתבה בישראל העמידה פנים של ספרות "טהורה", איכותית ואליטיסטית, וזאת, תוך התגאות בעמדה מוסרית יהירה מצד אחד – וכאן יזהר הוא דמות מפתח – ומצד שני, תוך ויתור על ייצוג מציאות, או הסתפקות בייצוג חלקים נוחים-בורגניים, מבלי לגעת בפצעים וברקבונות האמתיים של החברה הישראלית, שרובם כרוכים במורשת הקולוניאליזם האירופי, במיליטריזציה של החברה, וכיום גם בשלטון ההון.

ספרות, כמובן, איננה חייבת כלום לאף אחד, ואיננה חייבת להיות שום דבר, אם כי מוטב לה תמיד להיות אותנטית ולחתור לחופש לשוני-סמאנטי-מחשבתי, ולאיזשהו מימזיס אריסטוטלי, גם אם באמצעות הזרה פורמליסטית כזו או אחרת. לכן כשסופרינו המרכזיים פעלו בז'אנר הריאליזם המימטי שהעמיד מופתים כבלזק, פלובר וטולסטוי, הרי ההתחמקות מתיאור חברתי-מעמדי מעמיק, כמו גם הכישלון בבניית דמויות-נפשות, הוא מהדהד ונחרץ. הביקורת הפוליטית המעט נחרצת יותר הושארה לכתבות העיתונאיות של הסופרים, בעוד הספרות נותרה חמודה וצייתנית ברובה (וגם הביקורת העיתונאית של סופרינו נעשתה תמיד במסגרת גבולות השמאל ה"צודק").

זוהי פוזיציה של פיצול בין האתי לאסתטי: עוז ה"אתי" של המאמרים הפוליטיים, סופר המפלגה, של "פה ושם בארץ ישראל", ועוז ה"אסתטי" של הדרמות המשפחתיות. גרוסמן של "הזמן הצהוב", טובה ככל שתהיה העדות שהובאה, לעומת גרוסמן הפרוזאיקון של ספרי הילדים והנוער, וספרי מבוגרים שבמידה רבה עמדת הנער היא הדומיננטית בהם. ויהושוע, גם הוא של הפמפלטים הפוליטיים, לעומת הדרמות המשפחתיות בפרוזה. בהמשך אתמקד מעט בפרוזה של עוז, המקרה המורכב מבין השלושה, לדעתי.

פיצול זה בין כתיבה עיתונאית פוליטית לבין כתיבה ספרותית נבע, לדעתי, מהתביעה של שלטון מפא"י לסופרי מפלגה. סופרי המפלגה, כולם שמאלנים טובים, פעלו תמיד במסגרת גבולות הגזרה של השמאל הישראלי: די לכיבוש, דת השלום ופולחן ה"שלום" כעגל זהב, כפתרון לכל בעיות הקיום הישראלי. המוסריות של ספרות איננה דומה לזו של מי שעומד בפני בית משפט: ז'אן ז'אנה אהב את פושעיו ותיאר אותם היטב, לואי פרדינן סלין שנא את המין האנושי, ועם השנים הפך גם לפשיסט – אבל תיאר את מחדלי האדם בפרוזה מופלאה, מה גם ששנאתו נבעה מאכזבת אוהב. ארתור רמבו היה קולוניאליסט של ממש, יציר התרבות הצרפתית הקולוניאליסטית, אבל שירתו מיטיבה לתאר את זרמי העומק של אירופה. ואילו סופרי השמאל הישראלי פשוט לא היו אותנטיים, לא היו מודעים למידת הקולוניאליזם, היהירות והכחשת הקיום הפלסטיני שמצויה בשורש "מוסריותם".

והרי היו בספרות העברית לא מעט דוגמאות של שילוב מזהיר בין האתי לאסתטי: אצ"ג אמנם היה פשיסט, לאומן יהודי שהאמין בעליונות עם הבחירה, אבל הוא היה אותנטי בכל האמונות הללו, ובעיקר לא ויתר מעולם על מורכבות לשונית מרהיבה. ביאליק "גויס" במידת מה לפרויקט הלאומי, אבל היה חכם מכדי להפוך לסופר תנועה או מפלגה. במקרים בהם חש הזדהות עם ערכים לאומיים, או עם זוועות שנעשו לעם היהודי, כתב, מבלי לוותר על ערכים אסתטיים, את "בעיר ההרגה", למשל. המורכבות הספרותית, הלשונית והסמנטית, כלומר האסתטיקה הספרותית, מאפשרת למעשה כל עמדה קיומית פוליטית במציאות, אם הכותב אותנטי באמונתו. הבעיה מתחילה כשנוצר פיצול בין האתיקה לאסתטיקה, פיצול הנובע מהכחשה עצמית והעדר רפלקסיה עצמית.

דווקא סופרי ימין כמשה שמיר, או ימין-קל כדוד שחר, היו אותנטיים בהרבה מסופרי השמאל. הסיבה, לדעתי: הם לא התיימרו לאותה עמדה מוסרית יודעת-כול וצודקת, שלה התיימרו סופרי השמאל, ולמעשה גם לא הכחישו את אי אמונם בעם השני שחי כאן, ובמדינות המקיפות את ישראל. אבל הם, כמו ז'בוטינסקי, לפחות הכירו בעם האחר שחי כאן, לעומת היחס המכחיש של הציונות המפא"יניקית בכללותה, ויחסו של בן גוריון בפרט. לכן הימין נזקק לפחות שקרים, והוא בעל יכולת טובה יותר להסתכל למציאות בעיניים (וזאת לצד הגלישה לפשיזם לאומי שונא ערבים, שאליו הדרדר בשנות שלטון הימין בישראל). נדרש דיון מעמיק גם בפרוזה זאת, של שמיר ושחר, שבמידה רבה נדחתה על ידי הממסד השמאלי והספרותי לאורך השנים, אבל דיון זה מצוי מחוץ למגבלות שונות של מסה זו.

יש להדגיש שהטענה כאן איננה טענה פוסט ציונית אופנתית, ושלטון מפא"י היטיב לבנות ארץ בקלפים שהיו בידיו, כמעט כנגד הסיכויים. גם ניסיונות ה"שלום" שלו אינם עומדים כאן לביקורת, וזאת על אף שהשמאל הוא האחראי הראשי למדיניות ההתנחלויות של ישראל. הטענה היא שהשמאל התבסס על ראייה עצמית מוסרית-צודקת, במציאות בה אין צודקים מוחלטים, ודאי בסכסוך היהודי-ערבי, או הישראלי-פלסטיני.

חוסר היכולת לביקורת עצמית, שעלה ארצה עם השמאל מאירופה הקולוניאליסטית, הוביל לספרות חסרת יכולת רפלקסיבית. ולראיה – העדרם הכמעט מוחלט של פלסטינים מהספרות הישראלית, פרט לייצוג הקולוניאלי של התאומים הערבים ב"מיכאל שלי", או ייצוגים חסרי פנים בודדים אחרים. אמנם עוז לא יכול היה לכתוב את הסיפור הפלסטיני כאמיל חביבי או מחמוד דרוויש, אבל מכאן ועד הצדקנות היהירה של השמאל הישראלי – המרחק גדול. שורשי הרמייה העצמית של השמאל הישראלי מצויים, בין השאר, בחוסר נכונותו להכיר בקשר ההדוק בין קולוניאליזם לציונות, ובהכרח לנתק בין השניים, מבלי להשליך את התינוק הציוני עם המים המזוהמים של הקולוניאליזם.

מדינת ישראל קמה על ארבע רגליים: על ציונות לאומית פרי עידן הלאומיות, על זכר השואה הנוראה מכול וההכרח למדינת מקלט לעם היהודי, על הקולוניאליזם האירופי היהיר והמשפיל כל דבר המיוחס ל"מזרח", ועל שימוש, ציני במידה רבה, בדת היהודית וזיקתה למקום הזה, מתוך עמדה חילונית מובהקת.

השמאל, לאורך כל שנותיו, התמקד בהיותו נציג הציונות הלאומית – מייצר בית לעם היהודי פליט השואה, אבל מכחיש כל שנותיו את הזיקה לקולוניאליזם מחד, ולדת מצד שני. והרי בן גוריון ביסס במודע את סמלי מדינת ישראל על זיקה יהודית שנועדה להעניק תוקף היסטורי לקיומנו כאן. בן גוריון לא הסתפק בסבל העם היהודי כהצדקה. הציונות כולה הסתמכה על הזיקה ההיסטורית-נדל"נית של העם היהודי לארץ. ומאחר שהיהדות בגילומה המובהק ביותר היא היהדות הדתית, הרי שישראל קמה על בסיס ערבוב בין דת למדינה, מדינה עם הנמקה אמונית כעלה תאנה, בשיתוף הציונות הדתית, שמאוחר יותר הפכה לבסיס האמונה המשיחית בגאולת קרקעות יהודה, שומרון וחבל עזה. פלגים גדולים של הדת היהודית בעידן המודרני מאמינים בגאולה ובמשיח, ובו-זמנית האמינה החילוניות הקולוניאליסטית הישראלית מראשיתה ב"גאולת קרקעות", שהיא גאולה חילונית. וכך פעלו להן יחד שתי הגאולות, בייחוד מ-1967, אז נפרצה כספת הנדל"ן של יהודה, שומרון וחבל עזה.

וכאן שורש הרמייה של השמאל: חוסר המודעות ליהירות הקולוניאליסטית, מורשת אירופה, וההתנשאות על הילידים – יהודי ארצות ערב וערבים גם יחד – דבר שכבר נידון ונחקר רבות. ובו בזמן – התעלמות מהבסיס היהודי-דתי-היסטורי שעליו קמה המדינה, שעליו הקימו בן גוריון ומפא"י את מוסדות המדינה. המתנחלים, ה"עשבים השוטים", ישיבת "מרכז הרב" והציפייה לגאולה בעזרת כיבושים, מורשת הרב קוק, כולם עצם מעצמותיה ובשר מבשרה של הציונות החילונית, גואלת הקרקעות. כך גם החרדים ולימודיהם בישיבות, כאשר בן גוריון אמנם הקצה מספר קטן של לומדים שיזכו לפטור מגיוס, אבל העיקרון של לומדי ישיבות כהצדקה לקיום הישראלי נחקק כבר אז.

הציונות של השמאל הייתה חייבת, בהיותה מורשת הקולוניאליזם היהיר, לתפוס עצמה כנאורה וצודקת, וכך גם סופריה הלאומיים. אבל הגירושים ומחיקת הכפרים נעשו גם נעשו, כמו גם הרצון להתנחל בכל השטחים בין הירדן לים. והנה בהמשך, בעיקר מאז מלחמת ששת הימים, ולצורך ניקוי חטאים והלבנתם, פוצלה התודעה השמאלית לחוקר טוב וחוקר רע: החוקר הטוב והמוסרי היה מפא"י, החוקר הרע, ה"עשבים השוטים" היו ונותרו המתנחלים. אבל מה לעשות שהדת והמדינה, הגאולה והעליונות של העם הנבחר, היו כולם קיימים ושרירים עוד מהחלטת החלוקה, ואולי קודם? מה לעשות שהשמאל לממשלותיו אחראי יותר מהימין לכיבושי הגדה והרצועה וליישובם? שיחסם של בן גוריון וגולדה מאיר לערבים היה תמיד גרוע מזה של ז'בוטינסקי?

זהו לדעתי בסיס ההונאה העצמית הצדקנית של השמאל. אין "מתנחלים", אין קיצוניים דתיים, יש רק ציונות קולוניאליסטית דתית, שכל שנותר לזרם החילוני שלה בימינו הוא לנפנף כטובע בקלף השואה כהצדקה למדינת אפרטהייד. וזהו גם בסיס הפיצול בין הדתי לאתי בספרות הישראלית – חוסר היכולת להבין שאין ישראל "טובה וטהורה" וישראל משיחית רעה, כולם יחד אחראים למצב. ה"אחר" של השמאל – הדתיים, המתנחלים, החרדים, כולם בשר מבשרה של הציונות. וכותב שורות אלה עדיין מאמין בנחיצות הציונות והבית ליהודים. רק שלצורך כך יש להפריד את הציונות מהמשיחיות הדתית ומהקולוניאליזם היהיר גם יחד.

ההכחשה הכמעט גורפת של גירוש הפלסטינים מהכפרים של מלחמת העצמאות, מחיקת זכר הכפרים, אולי עוד הייתה מובנת בהתחשב בגילה הצעיר של המדינה ובטראומת השואה שניצבה במרחק שנים ספורות, פוערת את פיה המאיים. אבל הרמייה העצמית של השמאל הגיעה לדרגות חדשות בעקבות מלחמת ששת הימים וכיבושיה. אוצר הנדל"ן שנפל בידיה של ישראל בצירוף פולחן האלילים של גדולי הלוחמים, אפשר את התפתחות "גוש אמונים" בהשראת הרב קוק ג'וניור וישיבת "מרכז הרב". וכל אלה קרו במשמרת של שלטון השמאל, כששמעון פרס, נביא אוסלו, היה אחראי ישיר. כל אלה עובדות היסטוריות.

אבל השמאל הישראלי, יהיר וחסר מודעות לחלוטין, מורשת הקולוניאליזם האירופי, לא יכול היה לסבול דימוי עצמי שלילי. או אז החל להתבסס, בעיקר משנות השמונים של המאה העשרים, הנרטיב של ה"עשבים השוטים", המתנחלים הרעים, הימנים הקיצוניים, שהקימו יישובים בשטחים הכבושים, כאילו על דעת עצמם, במעין פעילות "חומה ומגדל" עולצת ומגובה בשתיקה שלטונית. והרי כל ממשלות השמאל, גם אלה המעטות שקמו אחרי המהפך של 1977, הקימו התנחלויות במלוא המרץ. יוצאת דופן יחידה הייתה תקופת שלטונו של יצחק רבין, שהיה היחיד שיצא ישירות נגד המתנחלים ומפעל ההתנחלויות, ועל כך שילם כמובן בחייו. רבין לא היה נקי מהיהירות האוריינטליסטית של השמאל, אבל הוא הבין, ולו אינטואיטיבית, שאי אפשר להחזיק במקל בשתי קצותיו, לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה, להתנחל בלי הכרה ולהאשים את ה"עשבים השוטים".

בזמן שבו התקיימה חגיגת ההתנחלויות, בליווי שירי עם, התפתח לו עגל הזהב של ה"שלום", אותה גאולה מוסרית שמאלית המקבילה לגאולת ארץ ישראל השלמה בימין, האמונה שמילה אחת יכולה לשנות מציאות. אבל "שלום" היא רק מילה, כמו "כיבוש", ועדיין איננה הכרה בעוול שנעשה לעם אחר (גם אם כתוצאה מהעוול האינסופי שנעשה לנו באירופה, וכתוצאה מסירוב מתמשך של הצד השני להכיר במדינת היהודים). כמובן שבשוליים היו פעילי מחאה רציניים וסרבני שירות, אבל בעיקר היה לשמאל רצון להיפגש בכיכר מלכי ישראל דאז, כיכר רבין היום, לשיר שירים נוגים ויפים ולפלל ל"שלום" ולגאולתו. ועד לימי כתיבת מסה זאת אין הוכחה נחרצת להחלטתו הסופית של השמאל להיפרד מאוצר הנדל"ן של 1967.

היושר מחייב לומר שגם הצד השני מעולם לא רצה מדינה בגבולות המצומצמים והמפולשים שנותרו לו. מה לעשות שמהחלטת החלוקה, דרך תהליכי השלום למיניהם ועד ימינו, הם סירבו (ובצדק, מבחינתם) לוותר על זכות השיבה? מה לעשות שהיושר האינטלקטואלי מחייב להבין שהתפיסה ה"מזרחית" של הקיום שונה מהתפיסה המערבית, ושמאבק שנמשך מאות שנים אינו מרתיע את הצד השני? שהפרמטרים התקפים לציריך ובזל אינם תקפים ברמאללה ובירושלים? שהמזרח התיכון וההיסטוריה שלו הם חיה אחרת מאירופה ומפשעיה ההיסטוריים, שמהם התעלמה יפה ואחר כך הקימה לה "בית דין בינלאומי" בהאג?

השמאל הישראלי-אירופאי מבוסס על הונאה עצמית, צדקנות, העדר רפלקסיה עצמית. גם הגילוי המוקצן שלו, האנטי ציוני, הוא קריקטורה שאין לה קשר לטרגדיה היהודית, שהובילה לטרגדיה הפלסטינית בכוח תנודות גאו-פוליטיות אדירות ששינו מפות בכל העולם.

וכל זאת, עוד מבלי שהזכרתי את ההתעלמות הכמעט גורפת של השמאל הישראלי מבעיות החברה ומאי השוויון, מהפערים המעמקים והולכים והופכים את ישראל לאחת משיאני העולם בתחום מפוקפק זה, של אלפיון עליון מקיא מרוב עודפי הון ולעומתו המון עני. וזאת, גם בלי להזכיר את הקרקעות שחולקו בלי הכרה לגיבורי צה"ל, בחינם, בצהלה, בכוכב יאיר ובכל מקום אחר. וזאת, מבלי להזכיר את מסחר הנשק הענף, גם למדינות מצורעות, וקשרי ההון-צבא-פוליטיקה שראשיתם בימי שלטון השמאל.

כל הדברים הנאים הללו כמעט לא קיימים בספרות הישראלית של "גדולינו", אלא רק בפרוזת זרם התודעה הנהדרת גם-אם-בלתי-ערוכה של יותם ראובני, שלא התקבלה מעולם לזרם המרכזי של הספרות העברית, גם כי נכתבה כבר בתקופה שבה לספרות אמת אין קהל או הד ביקורתי. ומדוע יזהר שכתב בסוגת זרם התודעה, סוגה בלתי קריאה למרבית חובבי הספרות, התקבל וזכה לכל כיבוד אפשרי? לדעתי יזהר פשוט איים, בפרוזה הנרטיבית הפשוטה של 'חירבת חזעה', על הרמייה העצמית של השמאל. לכן הייתה חובה להעניק לו פרסים ו"לבלוע" את חתרנותו. ראובני, עשורים אחר כך, כותב כבר בעידן של תרבות הצריכה, של כותבי רומנים עיתונאיים מחופשים לסופרים, בעידן בו שאריות הספרות הרצינית כבר אינן מעניינות איש. עם זאת, מעניין שדווקא מהגר למדינה הציונית כראובני, בחזקת מי שמגיע מבחוץ, מעמדת זרות, יכול היה לשקף בפרוזה שלו עמדת שמאל מורכבת, לא מעריצת אירופה, דווקא משום היותו אירופי יליד רומניה: מצד אחד סופר הזוכר את האנטישמיות של אירופה, ומצד שני מבקר את הקולוניאליזם הציוני בישראל, מבלי להתהדר בפוסט ציונות אקדמית יהירה. לעומתו, הרמייה העצמית והיהירות של השמאל הישראלי לדורותיו, כפי שהשתקפה ומשתקפת כל השנים בעיתון "הארץ", איננה בסיס טוב לספרות מעמיקה.

טענתי היא כזאת: חוסר יושר אינטלקטואלי ביחס ל"מציאות", וביחס למציאות הפוליטית, מוליד ספרות שקרית, המפצלת בין האתי (פמפלטים נגד ה"כיבוש" בעיתונות) לבין האסתטי ("קופסה שחורה", נניח). וחוסר היושר הנ"ל היה של השמאל, לא של הימין, שאולי היה תמיד פשיסטי, לאומני, חסר רחמים וגזעני באופן שהרס מחצית או יותר מהעם, אבל לא התחפש לשום דבר.

ובכן, שמאל שקרי שכזה משתיק את סופר המפלגה המרכזי שלו, יזהר, כמו גם את משוררו המרכזי, אלתרמן. אלתרמן "זכה" לפרנסה בזכות ה'טור השביעי', אבל היה מוגבל בחופש הדיבור שלו, וממילא, אינני בטוח עד כמה היה בנוי לחתרנות וליושר אינטלקטואלי. כך יצאו נפסדות גם האתיקה וגם האסתטיקה. הספרות האתית התקיימה באופן מוגבל עד לא קיים, וזכתה לעלה תאנה בדמות פמפלטים פוליטיים של דת השלום. ואילו האסתטיקה – היא נותרה חיקוי חיוור של הפרוזה הריאליסטית של המאה ה-19, בלי היושר האינטלקטואלי של גדולי הפרוזה הריאליסטית.

וכל זאת, תוך הפניית עורף לירושה הנהדרת שהותירה הספרות העברית של לפני קום המדינה לסופרינו – ברנר, הדוסטוייבסקי המקומי, גם כסופר וגם כמבקר, המודרניזם היהודי של עגנון, ששילב באופן עילאי בין המודרניזם במלוא יופיו ותחכומו לבין סיפורי מעשיות יהודיים, וגנסין, המשורר בפרוזה, כותב זרם התודעה עוד לפני פריצתו בעולם. הפניית עורף מוחלטת זאת של סופרינו דומה להפניית העורף ל"יהודי הגלותי" שהושתק והוכחש, כמו גם שרידיו ניצולי השואה, בעבור נזיד ה"יהודי החדש", יהדות השרירים הישראלית. עגנון שילב את האתי, האסתטי והדתי (אם כי קורצווייל ערער על מידת האמונה של עגנון), ברנר היה מופת של כתיבה אתית בלי לוותר על ערכים אסתטיים, ואילו לשונו של גנסין היתה כה חדשנית ומפתיעה, ששימשה כקרש קפיצה נהדר, ולכן אתי בבסיסו, לספרות העברית.

למה פוצלו להם האתי והאסתטי, לפחות במידה רבה, ובעיקר בקרב סופרי השמאל? כי מדינת ישראל ושלטון מפא"י לא יכלו להביט למציאות בעיניים. הייתה זו מורשת הקולוניאליזם האירופי המוסרני והיהיר עמו שיתפה פעולה הציונות, תוך הידבקות ב"מחלה" הקולוניאליסטית, של התנשאות על ה"ילידים" ה"פרימיטיביים", שגרמה את הנזק לתפיסת המציאות ולאפשרות של דו קיום תחת שלטון מפא"י. ובעוד הקולוניאליזם, דוחה ככל שיהיה, והרסני ומזיק עד ימינו כפי שכבר ידוע, נבע לפחות באופן אותנטי מאירופה המשכילה, הרי שבגרסתו המזרח תיכונית הוא מעין שריד היסטורי, תותב מדולדל וכושל. ועם תותב שכזה קשה לרוץ על שתי רגליים -האחת אתית והשנייה אסתטית.

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ארץ ישראל, סופרים עם התגים . קישור קבוע.

40 תגובות על יצחק לאור כסופר של "השמאל" – חלקה השלישי של המסה מאת יובל גלעד

  1. מאת גיורא פישר:‏

    ליובל
    אין בידי את המידע הספרותי כדי להתייחס לאספקטים הספרותיים של מאמרך. אבל, אני אסיר תודה על המראה המפוקחת ,לעתים קשה, אך מורכבת ואוהבת של תנועת הציונות.
    גיורא

  2. מאת י.ג.:‏

    תודה, גיורא.
    הוריי גרים בגני צהלה (שיכונים, אבל ליד צהלה העשירה). ובצהלה – ביתו המאובטח של בוז'י הרצוג.
    חשבתי להביא למאבטחיו עותק, שיעבירו לו, אבל הם מפחידים אותי. חוץ מזה, מה יעשה עם זה בוז'י?
    אבל אני באמת חושב שקצת יותר (בעצם הרבה יותר) פיקחון של השמאל, הכרה בקולוניאליזם ונטרולו מבלי לאפס את המפעל הציוני, חתירה לדו קיום תוך הבנה שהפלסטינים רוצים לחזור לכפריהם ושזה בלתי אפשרי, כלומר – מעין שמאל מורכב אבל לאו דווקא כוחני מיליטריסטי כשמעון פרס מפציץ בלבנון אזרחים כדי לצאת גבר – שמאל כזה יכול להיות אלטרנטיבה, אפילו שמאל שמודה שכרגע (אלא אם כן עזה תקבל את הצעתו הנדיבה של מורסי לשטחים בסיני, מה שלא יקרה) פשוט אין פיתרון. יענו שמאל אמין, שאפילו מודה בטעויותיו. אבל השמאל הוא מעין "אפרתי" יהיר, מעין גדעון לוי (אתה חשוב, גדעון, אבל הורד קצת את האף מהעננים, יש שם טייסים שאתה שונא), מעין ס. יזהר, לכן העסק הזה אבוד.

  3. מאת י.ג.:‏

    צ"ל סיסי כמובן.
    והערה בקשר ל"עם מאכל מלכים" של לאור – בשום אופן אין לבטל את האפוס של לאור, שהוא הטוב בספריו. רק מה – יצירת מופת הוא לא. ממש לא. אבל כשנוית בראל הופכת לעורכת ב"ידיעות" והיא ידידה, אז זאת הזדמנות להוציא מחדש, לחגוג מופת, לתת ללאור שעון ופרס, ויאללה לשלוח אותו לפנסיה. ככה עובדת התרבות הישראלית. ואז סיגל נאור פרלמן, גם ידידה, אז שתכתוב מונוגרפיה – וקדימה לקאנון, והביתה. אה, וגם סימפוזיונים וכו'. הביצה הספרותית הישראלית היא כה קטנה, זה מעניין כל כך מעט אנשים, וכל כך אין ביקורת – שמי שבאמת רוצה להיות מפורסם, קאנון וכו' – פשוט מתאמץ נורא ("העולם כדימוי ורצון", שופנהאואר) ומצליח. ראו רוקי סומל, אתי משעור, עמיר בור או ישמאעל אליעז. כך גם לאור.
    הכשל ב"עם מאכל מלכים" הוא כמובן אורכו, חמש מאות ומשהו באותיות קטנות, ומר מ. פ. העורך כביכול – ספק אם ערך משהו. אבל המודל של לאור ברומן הינו לדעתי המודרניסטים הגדולים ברוך, מוסיל, מאן וכו', כלומר לאור מודרניסט, רק יצא לו פוסט מודרניזם – כפיית תיאוריות פוסט קולוניאליסטית ולאקאן ועוד לאקאן על עשרות הדמויות שאינן מקבלות פנים של ממש, לאור אף מחליף להם שמות באמתלת ניכור ברכטיאני, וכך יש לנו עוד מופת ספרותי בלתי קריא (כמו 'צקלג') מקבלים פרס ושעון, והביתה.
    וכל זאת נאמר לא כדי לבטל את ה"עם מאכל", שיש בו קטעים ליריים מאוד יפים (מעורבבים שם זיכרונות של ניצולת שואה, עד כמה שאני זוכר), קטעי חשיכה, חרמנות גברית בלילה, מפקדים כוחניים מיליטריסטיים העושים מעשים בחיילות, ועוד ועוד. כלומר המודלים של לאור – ברכט, פאסבינדר הגדול, לוין (מודל בעייתי) לא היו לחלוטין לשווא, אבל מכאן עד לפרסומות ב"גלריה" על "הוצאה מחדש של יצירת מופת" (והרי הפרסומות בגלריה הן הן הספרות כיום, עבור הדודות האשכנזיות המשועממות שהן היחידות כמעט שעוד קוראות) המרחק גדול. אבל פאסבינדר היה חתרני עד הסוף ("בשנה של 13 ירחים" הגאוני והביוגרפי בסוף) ולאור, המנפנף בשירת השמאל השטחית, כמו אוהד של בית"ר ירושלים בהיפוך, איננו חתרני, אם היה פעם.

    • מאת אירית פריד:‏

      אני מסיימת את קריאת "אהבת עולם" מאת יצחק לאור. נכון הבלגן גדול ועצום. אבל הביטול שאתה מבטל את היצירה הזאת הוא מוטעה.

  4. מאת קורא בטחורים:‏

    מבזק חפרותי – קורא בטחורים:
    1. פרס טחור הזהב יוענק השנה למר טחור לורשמיין על תרומתו לעסקנות בישראש.
    2. שערורייה בעולם הנברות: פוקי סולק טוען שטרם קיבל פרופסור כבוד בגגל שהוא מזרבי.
    רמי ויסברט וארי מנבול, שכבר זכרו טוענים שמדובר פשוט על פערי איכות.
    3. ג. יבעיט, הבעלים החדשה של רשת "בליקצקי", סיימה לקרוא את "יוליסס" לג'ויס.
    מדיווחים עולה שהיא השמיעה צעקה גדולה בסוף המונולוג של מולי. עובדי המשרד
    נכנסו בחשש לחדרה, שמא קרה לה משהו. "מקה קרה?" שאלו. "גמרתי!", ענתה גברת יבעיט.

  5. מאת סילבי:‏

    יובל יקר, המאמר שלך לוקה במקצת.
    אתה מתפזר ויורה לכל הכיוונים, והופך את ביקורת התרבות שלך עצמך, לעיתים, לפמפלט פוליטי. הייתי שמחה, למשל, לו הייתה מקדיש יותר אנרגיה להתמקדות בפואטיקה של לאור, כמו שמבטיחה ולא מקיימת כותרת החלק הזה של הסדרה, שרואה עצמו במובנים מסוימים כממשיכו של לוין. יש הרבה שאלות שלא מוצו עד תום, בבחינת הקורפוס הלאורי, למשל, שאלת האפקטיביות של הזוית הישרה שלו אל המציאות הפוליטית, השירה לעומת הפרוזה. מה עמדתך הפואטית המורחבת בעניין?

  6. מאת סילבי:‏

    ועוד הערה: יש מידה מתישה במקצת של חזרתיות על הטענה הבסיסית, פיצול האתי והאסטתי. תפתח, תדגים, תעמיק. בעיקר תעמיק… תודה

  7. מאת י.ג.:‏

    תודה, יש התפזרות מסוימת. שני החלקים הבאים יהיו מעט יותר קונקרטיים. הרביעי יעסוק בשירה, החמישי בעמוס עוז. לגבי הכותרת – היא משל העורך, מר אלי אשד. במסה אין כותרת כזאת. לגבי הפמפלטיות של חלק זה – טעות. זה בהחלט חלק פוליטי, אבל מסופקני אם את או מישהו אחר קרא פעם עמדת שמאל מורכבת שכזאת, אותה ציין לשבח גיורא פישר. השמאל לא חייב להיות שקרי, יהיר, וקולוניאליסטי. אפשר גם אחרת, ואני מנתח זאת פה.
    לגבי הפואטיקה של לאור, הנה דעתי המלאה, אם כי רק על השירה, הפרוזה צריכה דיון נפרד:
    http://www.yekum.org/2012/12/%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%92%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%93%d7%99%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%aa%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%99%d7%a6%d7%97%d7%a7-%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%a8/

    כמובן שהזוית הישרה שלו כלפי המציאות היא סבבה, הבעיה היא שהאמצעים האמנותיים שבאמתחתו (כמשורר) מוגבלים ביותר. כל הזמן הפסיחה הזאת ושבירת השורות באמצע והחריזה הפנימית הגסה, הבולטת מדי, המושפעת מדי מזך (מי שרוצה ללמוד חריזה פנימית שילך אצל אסתר ראב) והצעקות, הצעקות על הכיבוש וההתנחלויות – מתאימות להפגנה, לא לשירה. נכון, יאמר לאור, אין אצלי הפרדה בין האתי לאסתטי. טעות!
    בשירי הדרכים והנסיעה שלו, בשירי המוות, בשירי הנופים (ולפעמים השלושה מתחברים) יש לפעמים יופי לירי. לא הרבה, למרבה הצער לשונו של לאור גסה, אין לו כמעט צירופים מעניינים, אבל אין סיבה שלא תהיה ליריות גם בשירים פוליטיים. שתהיה רגישות לשונית. בפרוזה, דווקא ב"עם, מאכל מלכים", לעיתים, בתוך ים המלל המאוהב בדיבור, והחסר עריכה, מבצבצים קטעי אפלה ליריים, מפרקי מיליטריזם, חזקים. אבל הם טובעים כאמור בים של סצנות הבנויות על פי לאקאן וכו'.
    לגבי המשך של לוין – כבודו של לוין במקומו מונח, אבל פרט למחזה אחד, למיטב ידיעתי, לאור הוא סופר ומשורר. מעולם לא התרשמתי מהפרוזה הלא רבה של לוין, ולגבי מחזותיו – גם הוא הפך כאן למין עגל זהב. היתה מחאה חזקה בהתחלה, בסוף היו מחזות מוסר-אימה- מטאפיזיים יפים למדי, אבל הוא יכול להשפיע על מחזאים, לא רואה מה הוא יכול לעזור לסופרים.
    ובאשר לשירה פוליטית – הרי שויזלטיר, שאיננו משורר פוליטי של ממש אבל יש לו נגיעות כאלה (השירים שחזו את מלחמות לבנון למשל) תמיד היה טוב מלאור מבחינה לשונית, הרבה יותר טוב. לאור הוא גרסה מרודדת של ויזלטיר, שגם הוא לא חסר ליקויים וחיפופים, וגם הוא לא ממש מאתגר אינטלקטואלית בשירי המחאה שלו, אבל הטורים מתוחים יפה, והוא אינו מוותר על אמצעים אמנותיים.
    כעת, השורה התחתונה היא כזאת, וכך גם תראה המסה בחלקה הבא: ספרות לא מורכבת (לשונית, סיטואציונית, בבניית הדמויות) היא חסרת אפקט על המציאות. לא צריך להרחיב יותר מדי בנושא השפעת השמאל בימינו. כלום. אפס. למה? כי זאת מדינת פאשיסטים משיחיים? לא רק. כי השמאל נכשל (לא בבניית המדינה, בעשורים המאוחרים יותר), וכך גם ספרותו. כך גם שירי המחאה של רביקוביץ', שבתאי וכו'. זה לא ספרות. כפי שמרבית שירת האני מזרבי מגובח היא זיפת (ויש גם יופי פה ושם). כל כך היה דחוף ללאור, רביקוביץ', זך ושבתאי לרוץ אל הממסד (שהיה אז, בשנות השמונים תשעים, עדיין בשליטת השמאל, גם כשכבר לא היה בשלטון) שהם חיפפו מילות מחאה, בלי לראות את המורכבות האינסופית של הסיטואציה פה.
    יש נסיבות מקלות: מחאה צריכה להישמע די מהר, הכאב על העוול בוער, ואי אפשר לוותר את מחאתם. בתור מצביע חד"ש, על אחת כמה וכמה. אבל היא לא הדהדה טוב כי היא לא היתה טובה. 'חירבת חיזעה' הדהד טוב (מבחינה אתית) כי הוא כתוב מצוין. 'צקלג' הוא אולי אפוס נפילים, כפי שקובע אמנון נבות, אבל גם הוא לא הדהד טוב מבחינת השפעתו על המציאות (ואת זה ניתחתי בחלק הקודם).
    אתן דוגמא עכשווית. סיון הר שפי היא משוררת שאני מעריך ביותר. למעשה כמעט היחידה מדור המתקתקים שמחרבנים פרחים יהודיים, כלומר בית המדרש העכשווי של הדת היהודית, בגרסת "משיב הרוח". ופתאום הופיע לו במוסף "שבת" של "מקור ראשון" (מומלץ, אחלה מוסף, יותר טוב מהציפריה, זה לפחות מוסף ספרות ישראלי) שיר שלה נגד דאע"ש, המכונים גם בשם הפואטי ISIS. השיר היה ארוך, ההתרסה נגד השימוש שלהם בדת היה נכון אתית, אבל שוב – כישלון אסתטי. וכי לא יכולה הר שפי להפגין קצת ביקורת עצמית כלפי השימוש הפשיסטי בדת בקרב בני דתה? זה יכול להיות יותר מעניין.
    ואם לחזור ללאור – זה סיפור עצוב (מבחינה ספרותית). כי יש לו כישרון, יש לו השכלה, יש לו אוריינטציה מודרניסטית שהיא מורכבת מטבעה, אבל פשוט אף פעם לא היה לו האומץ ללכת עד הסוף – להתנתק מהממסד השמאלני, כלומר מ"הארץ" והאקדמיה (הוא נורא ניסה להיכנס לאקדמיה, לא הלך) – ולחיות אולי בדלות, אבל להיות יותר חופשי. היה לו צורך בכיבודים, בפרסים, ובמקביל נהג כמנהג המשוררים המזרבים, וכתב שירי "אכלו לי שתו לי" על אומללות המשורר העני.
    צריך להבין – כשאיש ספרות מנסה להתפרנס מסדנאות כתיבה יוצרת, מחוגים לספרות, מהאקדמיה, מעיתונות, מעמדות בכירות ב"מרכז ההדרכה לספריות", מגרושים שמשלמים על ביקורות ב"ספרים" וכו' (אלה רק אפשרויות שונות, לא כולן חלות על לאור) הרי שהוא נאלץ לפסק את ישבנו, ולתת לכל דיחפין להיכנס ולהתארח. אז נכון, פרנסה היא צורך, ולאנשי ספרות קשה לוותר על מיומנות מילולית שמאפשר פרנסה כלשהי. אבל אז הם מוכרים עצמם, במידה זו או אחרת, בעיקר בארץ הקטנה שלנו.
    כשהקים את "מטעם" הבין זאת לאור, וניסה, במאמץ הירואי משהו, להתפרנס מכתב עת, מהלך כלכלי תמוה למדי בימינו. הוא גם התגאה שאינו מקבל מימון. אבל היה זה כתב עת מגויס מדי לשמאל, לא היה בו הפלורליזם האינטלקטואלי של אהרון אמיר ב"קשת", והשירה נכתבה בצלמו הוא. כך הקים לעצמו דור שירי של ממשיכים, שאינם שווים דבר פואטית.
    אמן אמיתי צריך חופש, חופש דורש ויתור על כסף, וחופש פירושו ויתור על חופשות בברלין או בפירנצה. או כנסים במקומות אלה. לזה לא היה ללאור אומץ. הרי חרדים מפרנסים שמונה ילדים מחמשת אלפים שח. אפשר אם ממש רוצים.
    צריך להבין: מערכת ספרותית היא דבר חשוב מעין כמוהו לספרות. כשכל המערכת מושתת על רדיפת כבוד ופרסים, על פרופסורים חזירים בעמדות כוח (שאותן תקף לאור, אבל רק את מי שנוח לו, לא את ההירשפלדים) שמעניקים פרנסה למשוררים, על ועדות פרס, על גרנטים לשנה בנופים אירופיים, הספרות הולכת פאייפן. אין חכמות. זה קרה גם ליזהר.
    לסיכום – לאור הוא מקרה אבוד, אבל לא בגלל העדר כישרון, הוא עדיין יכול לחלוץ עצמותיו ולכתוב ספר שירה מעולה או ספר פרוזה מעולה המשלב בין האתי לאסתטי באופן מוקפד בצירופיו הלשוניים (בשירה) או בהיר ובנוי במשפטים קוהרנטיים כלבנים בבניין (בפרוזה) אבל הסיכוי שזה יקרה הוא כמו הסיכוי שבוגי יעלון יתחיל לדגמן תחתונים. כי לאור הוא כבר עגל זהב, ענק מקומי, מיתוס, ומי יגיד משהו למיתוס? וגם אם יגיד, המיתוס ישמע?
    בכלל, בארץ לא מכירים במוסד העריכה. הרבה ספרים כ"עם מאכל מלכים" היו יכולים להינצל, עם עריכת מספריים שהיתה מקצצת שבעים אחוזים, ומאלצת לעבוד על השלושים הנותרים. אבל מי צריך את זה כשאתה מכיר את הפרופסור שיכתוב מונוגרפיה?

  8. מאת סילבי:‏

    אתה לא מצמצם את הפוליטי לכיבוש? ללאה איני למשל, אם השטף הפואטי המיוחד שלה, בכל מה שקשור למגדר
    ודחיקת הסיפור של שואת יהודי יוון, שלא לדבר על ורד הלבנון
    מה לגבי ורד צלע, אתה לא רואה פה נסיון להמשיך את לוין?

  9. מאת י.ג.:‏

    גברת סילבי, קצת יותר מאמץ, אני משקיע בתגובות, בהנחה שמישהו מקשיב (הנחה שאין לה על מה להתבסס). אם את רוצה להגיב – אני זורם, בקטע טוב, כמו שאומרים, אבל קצת יותר השקעה.

    1. ישראל היא מדינה קשה שעברה הרבה. לכן, אולי, השמאל כאן הוא דת, כמעט כמו הדת עצמה. מתפלליה ממלאים את "הארץ" כבר עשרות שנים, ומדקלמים "כיבוש", "כיבוש". כך גם לאור. הוא לא באמת איתגר את התודעה הישראלית. הוא היה פעיל נגד הכיבוש, וכל הכבוד על כך. באמת. אבל הוא וחבריו לא שכנעו את עם ישראל הלא טיפש, כי דעתם היתה נגועה בעוד ועוד קולוניאליזם (אצל לאור האישה היא הנכבשת, כמובן, כמו אצל דיין, במקום הפלסטינים) ועוד ועוד יהירות וניתוק מהמציאות. ואני טוען, אולי בטעות, שעדיין אפשרי כאן שמאל שפוי, רודף דו קיום, רק שיפסיק לשקר ולהתייהר. הפרוייקט הגדול של השמאל הוא להצדיק עצמו, להרגיש צודק, וכך גם יזהר.
    וזה לא שאין כיבוש, אבל ספק אם הצד השני אין פעם רצה את החלוקה המוצעת. ובכל מקרה לעולם לא נדע, כי ישראל עפה על עצמה, כבשה שטחים, הפכה את לוחמיה לפסילים וכו'. הנקודה היא שנוצרה דוגמאטיות שאין כדוגמתה אצל השמאל, וזה טראגי, ואת ההשלכת הטראגיות ראינו ועוד נראה. כמובן שיש היבט מרקסיסטי-מטריאלי בארץ, היו עליות שנזרקו לעיירות פיתוח, ועוד ועוד כל טוב.
    אבל אם רוצים לנתח את השמאל וספרותו – אי אפשר שלא להתמקד בכל זאת בכיבוש, בייצוגיו, ובעובדה שיש כאן עם שלם, פלסטינאי, שמדברים עליו בעיתונות, אבל לא שמעו עליו בספרות. למה מר יזהר לא הועיל להערות קצת לבנון לתוך האידליות הילדותיות המאוחרות שלו? למה עמוס לא תאר פעם איזה פלסטיני, ברצינות, אולי לאורך חצי רומן, אולי כגיבור רומן? הכיצד? וילה בג'ונגל? ולאור ניסה, באמת ניסה. לא פגשתי אותו מעולם, כי אינני הולכים לכנסים ופסטיבלים, אבל בלי ספק הוא לוחם. אבל לוחם דוגמאטי, שידע על איזה צד מרוחה החמאה. אף פעם לא הלך עד הסוף באמת, כמו פאסבינדר הנכנס לחובות כדי להפיק סרט. "מטעם", בסופו של דבר באמת היה מטעם. מטעם השמאל הפוסט ציוני, שהמציאות טופחת לו עכשיו על הפנים מכל כיוון, צפונה, דרומה, מזרחה ורב מערבה נותר הים אותו הים. אז אם לאור אינטלקטואל, והוא הרי מנפנף באינטלקטואליותו השכם והערב, היכן חשבון הנפש? למה לא לצאת מהכלוב האידיאולוגי? לחשוב מחוץ לקופסא? לכתוב מחוץ לקופסא? הניסיון השירי הזה לנחס תלמוד בשירתו המאוחרת, כל כך גס (לשונית!).
    הפוליטי הוא כמובן הרבה דברים, למשל המערכת הספרותית הזנותית שלנו, בה קשרים מדיאליים, אקדמיים וכו' הם הקובעים כאן הכל.
    2. מאיפה קפץ לכאן המגדר? ברור שפמניזם לא היה ולא יהיה הצד החזק של תרבות קולוניאלית מיליטריסטית. אגב, השוביניזם הישראלי לא היה ואיננו רק נחלת עזר וייצמן ויצחק לאור. הוא גם ובמידה שווה של הנשים כאן. אלה שמנגבות לבעליהן הקצינים את הדם מהמדים, ואז מוצצות להם (אם להיות יצחק לאורי, לרגע).
    3. לגבי לא איני נא לפנות לאמנון נבות. אישית, הכי אהבתי את "גאות החול" המוקדם. מר נבות טוען ש"ורד הלבנון" הוא פסגת הפרוזה בעשורים האחרונים, אלא אם כן "קו המלח" עקף אותו. בעוונותיי לא סיימתי את "ורד הלבנון". איני היא בלי ספק סופרת אמת, עם הישגים משתנים באיכותם. לגבי "ורד הלבנון" – לא קראתי אותו עד הסוף. לצערי, הרגשתי ששוב עובדים עליי. לא בסיפור עצמו, ונכון, חלק מהעמודים נהדרים; אבל כמו ב"סיפור על אהבה וחושך" אליו אגיע בהמשך המסה, הרגשתי שנקודת המבט הנערית חוטאת לנושאים. הספרות הישראלית, גם במיטבה, פשוט מסרבת להתבגר, לעבור את גיל ההתבגרות. נקודת התצפית של ילד (גרוסמן), נערה (איני) או אימבציל (מרבית הפרוזה) היא השלטת, וכאילו לא מצליחים לצלוח את גיל ההתבגרות. אולי כך גם המדינה, כנראה, אבל מי ישקף זאת בפרוזה? או בשירה? מובן שכל הנזכרים כאן סופרים מצוינים, אבל הבעיה היא בעיה. כמובן שהיה יעקב שבתאי, היה דוד שחר (שאישית, תכניו, מה לעשות, מעייפים אותי, אבל מלאכת המשפט מזהירה) ועוד. אבל זה היה פעם. מה יהיה הלאה?
    לא אמרתי שלאור לא מושפע מלוין (את "ורד צלע" לא קראתי, נשברתי אחרי "הנה אדם") אלא שאין מה להמשיך את לוין בפרוזה, כי לוין לא היה סופר. גם לא משורר. אולי פזמונאי. ומחזאי.

  10. מאת י.ג. - עדכונון:‏

    עדכונון – משום מה נקלעתי לראיון ביו טיוב של הפסיכולוג-חמודי קובי מידן עם לאור. דבר ראשון מדברים על האישומים כלפיו, ודבר ראשון שאומר לאור הוא שנתן לשמאל הרבה יותר משנתנו לו! והנה, ההוכחה הנחרצת למסה שלי, כלומר לאור מודה בגיוסו המוחלט לשמאל, גם ספרותית, ומתחיל להרהר לגבי השמאל רק אחרי שחברים מהשמאל לא הגנו עליו בעקבות הפרשה. אין לי עניין להיכנס לענייני הסיפור הזה.
    אבל בעיניו של לאור, שהוא איש ספרות רציני ביותר למרות הטענות שהושמעו כאן, היה עלבון (נרקיסיסטי) אבל ניצני התפכחות (אינטלקטואלית). בשם הטענה לגבי זכות החפות של כל אזרח עד שהוכח אחרת, ובעקבות הפגיעה האישית בו, מהרהר הסופר והמשורר במידת הדוגמאטיות של השמאל, ומידת הליברליות האמיתית שלו לעומת הליברליות המזויפת, האינטרסנטית. והבנתי שהוא כותב רומן בנושא.
    כולי תקווה שלאור הסופר והמשורר יבין שלאור הפעיל החברתי והמוחה החברתי נפל שבי או בחר להנהיג שבט שמאלי עיוור למציאות, מאוהב בצדקתו העצמית (גם אם לוחם בו זמנית נגד עוולות וכיבוש, אבל המוחים האמיתיים היו רק אלפים בודדים, בהפגנות בשטחים ולא בכיכר מלכי ישראל, היא כיכר רבין). שבט השמאל הצודק והנאור מתפורר, בזה אין ספק. השאלה היא אם אפשר להקים מההריסות איזה אלטרנטיבה, שאיננה אנטי ציונית, שאיננה בוז מוחלט, אלא איזה מאבק למען דו קיום יהודי ערבי במסגרת המציאות המטורפת של המזרח התיכון, שבה אין ולא יהיו צודקים מוחלטים.
    להטיל את הציפייה הזאת על כתפי סופר אחד זה מעט מוגזם, אבל בהחלט מסקרן מה תהיה תגובתו הספרותית של לאור להאשמות האישיות, ויותר מעניין – מה מידת חשבון הנפש ומידת האינטלקטואליות האמיתית של לאור כפי שתבוא לידי ביטוי ביצירותיו הבאות, בעיקר הפרוזה, כי בשירה ('ספר העדר') נראה שהוא תקוע אסתטית, לשונית, בנוסח שהתקבע, והוא לא מורכב במיוחד.
    שהרי בולי, עמוסי וגרוסמני אינם האנשים לחשבון נפש של שמאל שכזה. אולי לאור? מסופקני. אבל אולי.

    • מאת אסף:‏

      הי יובל,
      לא בטוח שאתה זוכר אותי, אבל פעם לקחנו חלק באיזה דיון אינטרנטי בבלוג של רן יגיל ב2011,
      אחרי שהשארתי שם כמה תגובות שלי בעקבות איזו מסת סיכום די מעניינת שעמוס אדלהייט כתב על כמה משוררים מאז.

      לא שזה משנה הרבה..
      בכל מקרה, סתם הערה צדדית כשקצת מפריעה לי לגבי הרשימות הנוכחיות שלך:
      1. אין פה התייחסות ליצירות ספרות. אתה לא מנסה בכלל להציג איזשהו ספר לפני שאתה מסכם את דעתך עליו.
      אפילו אם החלטת להציג ולבקר את העמדות האתיות של הסופרים כפי שהן משתקפות דרך ספריהם בעיניך.
      איפה ההתייחסות ליצירות עצמן? אם אתה רוצה לבקר מישהו, קודם תציג את הספרים. מה העמדות הספרותיות שמרגיזות אותך ביצירות של הסופרים האלה? איך אתה מסוגל בכלל להכניס את הסופרים האלה לתוך הקשר חדש, אם אתה מתחמק מדיון בספרים שלהם?

      2. היו לי עוד הערות אבל זה נראה לי מספיק. אין לי כוונה להיכנס שוב לדיון. גם אם בפעם הקודמת, לא דיברתי ישירות איתך אלא עם רן יגיל, עמוס אדלהייט או אריק א (לא בטוח מי מבינהם שניהם הגיב לי) וסתווית קופרמן (שבעיקר נאצה אותי והכריחה אותי לכתוב את שמי המלא בטוקבקים, אבל זה היה חביב ומשעשע, לפחות בהתחלה)
      ככה שתעשה בהערה שלי מה שאתה רוצה.

  11. מאת גיורא פישר:‏

    שלום יובל
    תודה שהפנית אותנו לראיון עם יצחק לאור.
    הערת עורך קטנה: לא אהבתי את ההערה שלך המגכיחה את קובי מידן "הפסיכולוג חמודי". הנימוס והאינטיליגנציה של קובי מידן, הם אלו שאיפשרו את הראיון. דברים קשים לא הוסתרו ולא נרמזו, אלא נאמרו ונדונו במפורש, גסות רוח ובוטות לא מביאות בהכרח לגילוי האמת, בדרך כלל להפך.
    מחכה לקרא את ההמשך.
    גיורא

  12. מאת י.ג.:‏

    לאסף – אני זוכר איזה דיון. כאן הבעיה היא המרשתת – כנס נא לשני החלקים הקודמים של המסה, חכה לחלקים הבאים, וראה דיון מפורט ביצירות. בגלל שנשאלתי על לאור – הפניתי ללינק הדן במפורט ב"ספר העדר",משלי. אולי לא צריך לפרסם את הדברים במרשתת, אבל אז צריך לסמוך על קהל שיקרא כתבי-עת מודפסים. יש לזה סיכוי?? בזמנו, בדיון, הפגנת ידע מסוים. למה לא תרכוש את גיליון 'עמדה' 31?
    אם ספרות מעניינת אותך. כדאי. כנ"ל לגבי גיליונות של 'עכשיו', 'סימן קריאה' ואחורה. דיון מפורט ביותר ב'צקלג' היה בחלק הקודם. דיון עתידי ב"עם מאכל מלכים" אולי יתקיים, אם אמצא לזה זמן. הרי כבר הוכתר כיצירת מופת, וכל פעילות ביקורתית כיום נעשית על אחריותו של המבקר, כי זה לא מעניין כמעט איש. ושוב חוזר, הכותרת היא משל עורך האתר, לא שלי. לאור הוא חלק בלתי מרכזי בדיוק, שמתרכז בס. יזהר ובהמשך בעוז.

    לגיורא – מר פסיכולוג חמודי עולה לי כבר על העצבים שנים, כנ"ל הצאצא ההוא של ליבוביץ', מה שמו. "שיחות נפש"? הם מבצעים זילות של הפסיכולוגיה, כנ"ל כל המתראיינים אצלם.
    וללאור עצמו – אם במקרה נקלעת לפה – היזכר נא במורייך, מז'אן ז'אנה, דרך ברכט, עבור בפאסבינדר וכו' – היה להם אכפת משמם הטוב?? בחברה כמו החברה הישראלית בימינו, שם טוב הוא לא שוס גדול.

  13. מאת גיורא פישר:‏

    בקשר לצאצא של ליבוביץ' אני מסכים איתך

  14. מאת אסף:‏

    היי יובל, ותודה על התגובה.

    לא היה דיון ביצירות של יזהר ברשימה הקודמת.
    זה בדיוק העניין. אני לא מבין איך אנשים כמוך קוראים לעצמם מבקרים אם הם לא יודעים איך להציג יצירת ספרות.
    הרי אם קראת ספר ואתה רוצה לבקר אותו,
    בוא תגיד לי מה הצלחת לתפוס בקריאה שלך?
    אם אתה מספיק מוכשר, הקריאה שלך והכלים הביקורטיים והתיאורטיים שתשתמש בהם עשויים להאיר את הסופרים האלה בדרך חדשה שתענה לצרכים של דור נוסף של קוראים.

    בוא נתעלם לרגע מהדרישה היותר בסיסית בשביל מבקר, והיא, לדעת לכתוב או במילים פשוטות יותר: היכולת לפתח רעיון מרכזי לאורך רשימה אחת. לצורך העניין, היכולת לכתוב היטב, פחות עקרונית עכשיו.

    הנקודה המרכזית היא שאין לך יכולת לבסס ביקורת על ספר דרך קריאה ודוגמאות שיעניקו לה, להתרשמויותיך ולהצעות שלך איזשהו תוקף.

    אם כל מה שאתה מצליח להוציא מהספרים של יזהר, מתמצא ביחס שלו אל הערבים, אז לא היית צריך קרוא יותר מכמה עמודים בספרו, בשביל לנסח את עמדתך.

    מה בעצם עומד מאחורי כל המלל הביקורתי שלך?
    איך בכלל יכולה להיות פה איזשהי התרשמות ספרותית- כאשר אתה לא מצליח להציג את הספר לפני שהצגת את עמדתך?
    אין צורך שתענה לי על כך. חבל על הזמן. אלה צפיות בסיסיות שיש לי מביקורת ספרות. אם אתה לא יודע להבדיל בין הצגת הסוגיה והקריאה שלך, ניסוח קרטריוניום לביקורת ולבסוף נסיון לנמק את דעתך. אין לך מה לעשות בתור מבקר. אפילו ההתרשמויות החופשיות ביותר על ספרות מצליחות לעמוד בהבחנות האלה. קח אפילו את שתי הפסקאות המפורסמות בקרב חובבי שירה עברית, ששלונסקי כתב על דוד פוגל ולפני השער האפל ותראה שבעזרת הדוגמאות שיש שם, ניתן להבדיל בקלות בין הספר, העמדה הספרותית של המבקר והנימוקים שלו.

    מצד שני, אם האורים והתומים שלך הם מישהו בסגנון של אמנון נבות. אז כדאי שתשים אל לבך כי חוץ מהרשימה שלו על ישראל ברמה, הוא הקדיש את רוב האנרגיות שלו להצגת בעיות בין הספרות הישראלית וקהל הקוראים שלה מאז "עיין ערך אהבה" ב1987 ועד ימינו. לא ראיתי בכתביו איזושהי עמדה, שאלה, והתבוננות בספרות שנבעה מתוך קריאה. חוץ מהרשימה על ברמה.

  15. מאת י.ג.:‏

    אכן, חבל על הדיון איתך. אינך יודע מהו מבקר. קרא את כל רשימותיי כאן, ותראה אך ורק ניתוח טקסטואלי ברמת מיקרו ומקרו שאין היום בביקורת השירה.
    נכון, כאן חרגתי מעט, כאן זהו מטא-טקסט, אנליזה של ספרות השמאל כולה. וגם כאן היה ניתוח טקסטואלי של יזהר, נכון, על בסיס מידת האתיות של הטקסט, פלוס קביעות אסתטיות חמורות – לגבי הכישלון הז'אנרי של יזהר, הערבוב בין רומן ההוויה הסובייטי לבין זרם התודעה, במרקחת כושלת לגמרי.
    ונבות לא התעניין ב"בעיות בין הספרות הישאלית והקהל הקוראים" – אם זאת המסקנה שאתה מוציא אז באמת או שלא קראת נבות או שאתה אימבחליל – או סתם מוסרן מיופייף, שהוא בדיוק ההגדרה של הקהל התרבותי הישראלי, נבות תוקף גלים-גלים, עד שגרונו ניחר, את איכותם האסתטית של סופרינו, "גדולינו", מחד, ואת הזנייתם את כישרונם, מרובה או מועט, לטובת תרבות הפנאי, עיתונאות. בנוסף – הקשרים בין האקדמיה (מירון, שקד) לבין הסופרים נבעו מתאוות כוח הדדית.
    קראת את יזהר, מר אסף? קראת את 'צקלג' מתחילתו עד סופו?? אם לא – מה אתה מבלבל במוח? לך וקרא, לא יקרה לך כלום, מקסימום תשתעמם נורא, ותגלה יופי מרהיב פה ושם. זה 'צקלג'. כעת חזור וקרא את 'חירבת חיזעה' – דבר שעשיתי ממש בסופש הזה – וראה דבר דבור על אופניו, יופי פלוס אתיקה, אגרוף מוחץ, מהודק, רדיקלי, לא מתחנף, לא מתייפיף. אחר כך – חזור אליי ונדבר.
    המסה הזאת היא ניתוח עומק שנועד למתקדמים, לא לזבי חוטם. אפשר לטעון שהניתוח שלי בטעות יסודו, אבל אז צריך להביא דוגמאות שמפריכות את הדברים.

  16. מאת אילן ברקוביץ':‏

    סליחה שאני מתערב, אבל לדעתי החבר אסף צודק! סוף סוף מישהו אומר לך את האמת בפרצוף, יובל, ומאתר נכון את מה שכל כך מפריע ברשימות שלך. התחושה היא שאתה קובע לך את האקסיומה ואז מלהג פה ושם קצת מן הטקסט – כל טקסט, בעיקר שירה אבל גם פרוזה, עכשיו – כביכול כדי להצדיק את הדברים הביקורתיים שלך. בשורה התחתונה זו לא באמת ביקורת ספרותית אלא תיאור של מה שאתה היית רוצה שיהיה בספרות – אולי שירים שלך בלבד ויצירות ספרותיות של אמנון נבות בלבד – ולא של מה שבאמת נמצא בה. נכון שיש הרבה צדדים חשובים בביקורות שאתה מעלה אך הם אתיים ולא אסתטיים. אתה כופה את דעתך על טקסטים מבלי להביא אותם בכלל או שמביא שברירי פסוקים שלהם. הסיבה העיקרית שאני מאסתי בטכניקה הזאת באופן סופי היא אחרת: אתה מזלזל ביוצרים באופן מכפיר! כותב "עמוס עוזי" או פסיכולוגי חמודי וכדומה וזה דבר שלא ייעשה. אחר כך מישהו מטעמך כותב פארודיות, הן אמנם מצחיקות, אבל הן אף פעם לא עליך או על חבריך לקבוצת עמדה ונבות וזה לא הוגן כי רק לכם יש את האפשרות לעשות את זה באתר הזה. בקיצור ולעניין: אסף צודק במאה אחוז. הגיע הזמן שתפשפש במעשיך ותחליט אם אתה רוצה להיות מבקר רציני או אשף של סיסמאות. נראה אותך מציג שיר אחד מההתחלה ועד הסוף וקורא בו לעומק. אף פעם לא ראיתי אותך עושה את זה. ואל תתקוף את אסף. הוא צודק. סוף סוף מישהו אומר את האמת ולא מתחנף אליך.

  17. מאת י.ג.:‏

    ואולי אתה הוא החבר אסף, מר 'משורר בשטח'? המשך לך בפמפום השירה ה"ביקורות" או ה"רשימות" או ה"רצנזיות" או הטיולים בארץ שהחליפו את הביקורים בערבי השירה הצעירה הנפלאה,
    הנהדרת, הנשגבת, פורצת הדרך, ואני אמשיך בשלי.
    פורסמו כאן עשרות רשימות ביקורת שירה שלי, סופר ספיציפיות, מלאות ציטוטים, על חלקן החמאת לי אתה עצמך, משום מה. כאן הניסיון הוא מקיף יותר, ולמעלה מהבנתך. אגב, אינני טוען שהצלחתי, אבל זהו ניסיון לחתך עומק, בעקבות המסורת הקורצוויילית, עם הרבה פחות ידע וכישרון. זה הכול.
    אין כיום מבקרי ספרות בישראל, ואתה בטח לא עונה על הדרישה. מדי פעם חשפת יפה את הקרנפות של עולם ההשקות, אבל בזה החלה והסתיימה תרומתך לספרות העברית. איך אתה אומר? ברכות, והצלחה בהמשך הדרך.

  18. מאת אילן ברקוביץ':‏

    אני לא החבר אסף, הסר דאגה מלבך. באתר הזה רק אתה ואמנון נבות יכולים להתחזות לאנשים אחרים וכל משתמש אחר הוא גלוי וחייב להזדהות בשמו. כל טוב וברכות חמות להצלחה, מאילן ברקוביץ'.

  19. מאת יוסי:‏

    אילן ואסף צודקים. יש תחושה של עצלות בכתיבתך, ונקווה שזו אכן עצלות או פשוט חוסר יכולת משמעתית אינטלקטואלית. ולכן הטכניקה היא "לצעוק" מלל גרנדיאוזי שיסתיר את האי עומק.

  20. מאת י.ג.:‏

    כל הכבוד, עליתם על עצלותי. ברכות! כך גם חוסר יכולת משמעותית אינטלקטואלית! כלומר יכולת כן, זה גם אימי אמרה, אבל לא משמעותית. איך עלית על זה, שאני מכסה בצעקות ובמלל גרנדיוזי על העדר העומק. למרבה המזל נותרו עוד שני חלקים למסה, ואחר כך אבלום פי, או אנסה לשפר את היכולת האינטלקטואלית הבינונית שלי ליכולת משמעותית יותר. יוסי, ילד שלי מוצלח!

  21. מאת אילן ברקוביץ':‏

    אני לא אמרתי את זה אז אל תכניס מילים לפי. אני מאחל לך שנים רבות של כתיבה ביקורתית אבל גם של מתן כבוד אנושי בסיסי למושאי הביקורת שלך כבני אדם.

  22. מאת אילן ברקוביץ':‏

    חוץ מזה שיש לך יכולות ביקורתיות ושיריות טובות לדעתי ואבחנות חשובות למדי. ובשורה התחתונה גם: אלו רק תגובות שלנו. כתוב כאשר תרצה, מאמרים, שירים, ספרים. לכל אחד ישנה הדרך שלו. גם התגובות שלך לדעתי לא תמיד נחוצות. כתבת מאמר? מספיק. אתה כל הזמן מלין נגד הפייסבוק אבל אתה עושה את אותו הדבר: מגיב ומגיב ומגיב. די!

  23. מאת ליאורה:‏

    אסף הלא צעיר הוא הכתבן הקשיש למדי וחסר הכנות והאומץ – יוסי פלס

  24. מאת ליאורה:‏

    "אסף" יש לך אי אילו השגות נוספות ? יוסי ? פלס ?

    דממה ?

    יובל גלעד הוא צדיק אמיץ לב ורב הבנה בשירה וספרות בכלל , לעומת הצביעות וההיתממות של יוסי פלס הפחדן

  25. מאת ליאורה:‏

    לא נראה לי שנשמע או נקרא תגובה של "אסף" = יוסי פלס = מוטי שם טוב , באתר מצוין זה .

    יוסי פלס פחדן מאוד , זהיר ואופורטוניסט חסר יושרה. אלו בדיוק התכונות שאינן ראויות לשום ביקורת או דיון ביקורתי ,

    ובהחלט שלא לפסילה של מבקר טוב וחשוב כל כך כיובל גלעד. היחיד בדורו שכותב ביקורות של אמת ללא שום פחד.

    בקיצור שלום ולא להתראות יוסי פלס

  26. מאת טל:‏

    תודה על הגילויים והחשיפה ליאורה. כתבת דברים חשובים ואמיתיים. יובל גלעד עושה מלאכה ביקורתית חשובה ובהתנדבות מלאה. אין כמוהו , האדם שציינת כעומד מאחורי פסילתו לא ראוי בכלל להתייחסות ובמה כלשהי.

  27. מאת י.:‏

    תודה, אבל אינני ראוי לא לברכות המופרזות, אמנם נעימות, ולא ל"קטילות" העילגות. מתקפות הן חלק מהעסק, והן לא מזיזות לי. לכן אני בכל זאת מעלה לרשת ומגיב, אבל אין מי שיטרח וינהל דיון רציני. זה כמו לתת אגרופים לאוויר. מר ברקוביץ' יעץ לי לא להגיב,
    אבל בכל זאת צריך להעמיד דברים על דיוקם. עם מוטי שם טוב ניהלתי איזה דין ודברים באתר "כאוס"
    של שי אריה מזרחי ז"ל, זמן מה לפני שהחליט לסגור את הבאסטה (ערב נוגע ללב לזכרו התקיים השבוע).
    שם טוב בהחלט היה טרחני ופטפטני למדי. במידה והוא יוסי פלס, הרי זה ברנש הכותב לעיתים רחוקות בציפריה,
    ואף כתב רשימה נאה על "פרחי בדידות לבנים", מבחר משירי המשורר הארצישראלי מרדכי טמקין שיזמתי וערכתי,
    ערב לכבודו יתקיים מתישהו בנובמבר. גילומו כ"אסף", אם זה הוא, בהחלט לא מבריק.

    לגבי מוסד הביקורת – אני לא היחיד בדורי, מה פתאום. לפני חמישים שנה הייתי אך ינוקא בעל פוטנציאל. אבל בהחלט אין כמעט ביקורת. עמוס אדלהייט כותב שנים ביקורות חדות ומשכילות, נוקבות ויפות. הוא אף כינס את ביקורותיו בספר, וכמובן שאיש לא התייחס. מר יהודה ויזן גילה יכולת ביקורתית טובה מאוד, אבל החליט להפוך, בגיל צעיר למדי, לאשר רייך, ולהתמקד בהשוואות תרגומים של פאונד ואחרים. כך הוא בדרכו להפוך לדורי מנור, כלומר יצרן תרבות במקום מבקר ואמן (דוגמא לגרפומניה של מר מנור היתה שוב בציפריה לאחרונה, האיש פשוט עילוי של גרפומניה. המשורר הגרוע ביותר בעברית, שרוקע בחריזה מארשית גבבי מילים בצירופים צורחים כמאיר איינשטיין אחרי הגול כשניצחנו את צרפת במשחק חסר חשיבות לגבינו, מכריע לגביהם). מר אריק גלסנר בעל יכולות, אבל אני מתרשם שהוא עדיין מקווה לקבל איזה חצי קתדרה, ולכן נזהר מלשרוף את הגשרים, כלומר טובל רגלו במים הקרים אבל לא קופץ פנימה. חבל. כך נוצר מבקר תרגומים, שאינו מבקר את התרגומים, כי אינו דובר את שפת רוב התרגומים, אלא את יצירות הסופרים המתורגמים. אבל מי צריך ביקורת של סופרי "זיקית"? ומה פשר גל התרגומים הגואה בארץ? הוצאה שבאמתחתה רק תרגומים? יש דבר פרובינציאלי מחופש לאוניברסלי יותר מזה? ).
    בתחום הפרוזה יש חצאי הבלחות ביקורתיות, אפילו של הברנש ליבנה ב"ידיעות", של ירון אביטוב פה ושם, לצד המון השתפכויות מלל אימבצילי בשבח סופרים גרועים עד בינוניים, חלקם מגדולינו. בתחום ביקורת השירה- מוות קליני.

    ואמנון נבות, שהוא בהחלט מופת בשבילי, עדיין כאן, וגם מוקד. ויש וודאי עוד פה ושם שהחמצתי. אבל בעיקרון, רוח ההולנדר-וייכרט (שאגב, היה פעם מבקר חד ביותר) שורה על המערכת הספרותית, ולכן כל מי שעושה מאמץ, ולו קטן, מגובה בידע ,יבוא על הברכה.

    מצב ביקורת הספרות הוא כל כך רע, שזה פשוט פנומנלי. זה הורס כל יכולת של כותבים להשתפר, להיפתח לעריכה עצבנית ומשפרת, לצאת מהסלפים בפייסבוק. והכנסים של חיים באר מראיין את רנה ורבין ולהיפך, בכל פינה תרבותית בארץ, ודומיהם, לא מועילים גם הם. הפוזיציה החדשה של הסופר בארץ הינה של מפזר בושם תרבותי בשירותים. כמו האופרה ופוחלציה.
    וזאת על רקע פריחה ביקורתית ושיח ביקורתי עירני למדי המתקיים בארץ, בנושאי כלכלה למשל (דה מרקר, נגיד, או איזה מאמר של עשת ב"ידיעות", בו הוא כותב בפשטות את האמת – מחירי הדירות מטורפים כי הריבית אפס, וכל מי שיש לו כמה שקלים קונה דירה, כי אם ישים את כספו בבנק, יפסיד אפילו את המדד, ויוקר המחייה אינו הבעיה, למרות שיקר, אלא שהמשכורות פשוט חרא משכורות, חצי מהציבור מרוויח 6500 ומטה, גם אני). ובספורט – ועוד מעט מתחיל באיירן נגד רומא, גם שם השיח עירני, לפעמים קוטל וצעקני ("חדשות הספורט" שאני מחבב, אבל פרימו באמת לא משהו). בקיצור, יש שם ביקורת, גם אם שטחית לפעמים. וזה חי.

    והספרות? פוחלצה. ויכוח על תפוצות צפון אפריקה לעומת פולין בין משוררים בפייסבוק. זה לא חי, זאת סנסציה שלא מעניינת איש בישראל, פרט לביצת המשוררים. חבל. בשביל שהספרות בארץ תשתקם ממצבה הפוחלצי, צריך דיון ער, ודיון ער צריך מבקרים נוקבים שמבינים לפחות מעט במה שהם כותבים. וסופרים ומשוררים שמחברים בין האתי לאסתטי, כלומר בין המציאות לאמנות. אבל העסק מת, זאת האמת, ושום מכשיר פולסים חשמלי לא יקים אותו לתחייה.

  28. מאת ליאורה:‏

    אני מקווה שכבר ברור לכולם כאן שאין שום "אסף" ואין גם "מוטי שם טוב" – כולם חובשים את כובעו של יוסי פלס הקרח .

    אין סיכוי שיוסי פלס יגיב כאן , וגם לא יצירי כפיו הדמיוניים והמגוחכים – "אסף" האינפנטילי במיוחד .

    באשר ל – יובל גלעד – אל לכבודו להצטנע – מדובר במבקר מסוג מיוחד ,בוטה ,אמיתי ,מסור לשליחותו ולא לשם פרנסה, כבוד, עמדה אקדמית, ואפילו לא עריכת כתב עת . הבן אדם לא דופק חשבון לאף אחד – וזה נדיר ביותר .
    היקף פעילותו , ורשימות הביקורת האיכותיות הרבות שכתב ( לא תמיד חייבים להסכים עם כל דעותיו כמובן ) בשנים האחרונות מציבים אותו בצמרת ביקורת השירה העכשווית.
    עמוס אדלהייט גם הוא מבקר רציני ביותר, אך מאופק יותר וכותב לעיתים נדירות יותר.

    יש לקוות שמיבחר רחב של רשימות הביקורת של יובל גלעד יראה אור בספר.

    עוד יש לשבח מאוד את אלי אשד הנהדר- מנהל האתר הנפלא הזה על הגיבוי המלא , והחופש המלא שהוא מאפשר ל – י.גלעד בהבעת דעותיו הבוטות לעיתים , שבוודאי מרגיזות רבים.

    האמת מרגיזה מטרידה ומסנוורת אך יש לומר את הדברים בתוקף וללא כל התפתלויות של חנפנות אופורטוניסטית שקריות ( בהן דווקא מצטיין מר יוסי פלס וגם רבים אחרים צעירים ממנו ) .

  29. מאת אסף:‏

    טוב, קודם כל, אני קצת מצטער ששתי התגובות שלי כאן חוללו את הסערה הקטנה הזאת. זאת בטח לא היתה המטרה שלי.
    וחבל שהדברים האלה ירפו את ידייך, יובל.

    ודבר שני, יש לי רעיון איך להרגיע את הרוחות פה.
    מכיוון שבתגובות עכשיו, מתרחשת בדיוק אותה התנגדות רגזנית מולי, כמו שקרה ב2011, בפעם האחרונה שכתבתי כמה תגובות אצל הבלוג של רן יגיל. ושוב פעם קוראים לי מתחזה.
    יש לי פתרון פשוט שיכול להיות אפילו נעים לכולם.

    אין לי בעיה לבוא פעם אחת לאיזה ערב של עמדה ופשוט לומר ליובל שלום ולהתנצל על הרושם שהתגובות שלי עשו כאן.
    אני אפילו מזמין את אילן ברקוביץ, ואז נוכל להצטלם בצחוק ובפיוס שלושתינו, יובל, אילן ואני. כי חבל על כל העצבים האלה. אני הרבה יותר נחמד במציאות.
    יש לי הרגשה שאילן יסכים לכך ברצון. נראה לי גם הוא לא רצה לרפות את ידיו של יובל.
    הרי אז בבלוג של רן יגיל הזדהתי בשמי המלא וציינתי כמה פרטים עלי, אז אם זה כל-כך חשוב לכם לפגוש אותי, בבקשה.

    התנאי היחיד שלי הוא שמישהו יעשה לי מחיר על שני ספרים של אריק א

    כתובת האימייל שלי רשומה כאן בהודעות, ואם יובל גלעד רוצה לפגוש אותי באיזה ערב של עמדה או אירוע אחר- הוא יכול לבקש את הכתובת מייל ממנהלי האתר ולכתוב לי הודעה…

    אסף

  30. מאת טל:‏

    לא אמין ומפוקפק מאוד. ממש בדיחה גרועה. אם בכלל תתקיים פגישה כלשהי יוסי פלס ישלח את בנו האינפנטילי שמתאים
    לפרופיל של "אסף" הנכלולי.

  31. מאת ליאורה:‏

    על הליגלוג ההתנשאות והנכלוליות של יוסי פלס ,"אסף" ו"מוטי שם טוב" עוד תגיע תשובה מפורטת.

    בינתיים "אסף" – התנאי שלנו לפגישה הוא מסירת כתובתך המדוייקת והסלולר שלך – לא מסכים ? אז אתה שקרן

  32. מאת ליאורה:‏

    הכוונה לכתובת מגוריך המדוייקת כמובן. הבנת את זה "אסף" = יוסי פלס = מוטי שם טוב עלובי הנפש ,פחדנים ,צבועים שלא ראויים לשום התייחסות.
    צ'אנס אחרון יוסי פלס – להצלת שאריות כבודך העלוב האבוד

  33. מאת י.:‏

    הי ליאורה, מה שלא יהיה שמך, תודה על ההגנה אבל אין בה צורך. אני מבין (בעזרת גוגל) שיש כאן איזה סכסוך בין מוסיקאים קלאסיים, אבל עדיף להתווכח על עניין המסה. שום פגישה לא תתקיים, אין בה צורך, השלום והברכה ליוסי פלס וגלגוליו השונים, גם לך ליאורה, ואנא עברו לקריאת החלק הבא של המסה, או לחלופין – איכלו מלון, הם מתוקים עכשיו מאוד.

  34. מאת גיורא פישר:‏

    אני מבקש לא לערב כאן את מוטי שם טוב, אדם חכם ,ישר, מנהל דיאלוג בשום שכל, ופרש מהפייסבוק ויקום תרבות וכו..

  35. מאת ליאורה:‏

    יובל, כך בקלות אתה עובר בדיפלומטיות סחבקית על דברים חמורים שציין "אסף"=יוסי פלס , בדבר ליקויים חמורים כביכול,
    הקשורים ליכולתך האינטלקטואלית כמבקר. כולל גישה "שגוייה" כביכול , ועצלות מחשבתית וביצועית. כלומר פסילה גורפת וזדונית ?

    זאת החלקת דברים שאינה אתית. מה כאן השלום ומה הברכה ככל שהדברים קשורים לעשב שוטה אינפנטילי= "אסף" = יוסי פלס . מה זה כאן , התנהלות בסיגנון פוליטיקאים בכנסת ? טיפוסים נכלוליים חסרי יושרה ברובם שמילתם אינה מילה ?

    כמובן שאין ן טעם בפגישה, אך יוסי פלס פסול ככותב בנושאים ספרותיים בגלל צביעות מחרידה וחוסר יושרה.
    זאת השורה התחתונה שקובעת ותקפה. ואין כאן שום קשר למוסיקה.

    דרך אגב , קיבלנו כבר את כתובת מגוריו המדוייקת של "אסף" ? מספר הסלולר שלו ? לא , וגם לא נקבל אלא אם כן תהייה שום היתממות שיקרית ילדותית.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*