1. פחות מאמת אין טעם − באמת?

ויכוח קשה יש לי עם ידידה על שירתה של שולמית אפפל. ישנם כאלה שמוכנים להישבע כי אין גאונית יותר משירתה, בעוד שאני טוען כי המשוררת ויתרה לחלוטין על אמצעים אומנותיים וכל מה שהיא עושה הוא להכות בנו, בדומה לבוקובסקי ומשוררים מסוגו, בסיפורים הקשים שעברה, אבל אם אצל בוקובסקי אפשר לחוש בלב האדם הפועם מתחת למיזנטרופיה, אצלה אינני מצליח לחוש זאת, לפחות לא בספרה האחרון. אם אימצתי “אני מאמין” בשירה, הרי הוא מצוי בשיעור שלימדה אותי פעם נורית זרחי. כתבתי שיר גלוי מאוד, והיא אמרה לי: “לעולם אל תכתוב ‘אימא שלי לא אהבה אותי’. כתוב: ‘אימא שלי התייחסה אליי כמו שחף'”. פעם סיפרתי את זה למישהי, וכשאמרתי את המילה “שחף” היא התחילה לבכות.

באחת הספריות הניידות שנפרשו בעירנו נתקלתי לאחרונה בספר ישן של שולמית אפפל. ומה רבה הייתה הפתעתי לגלות שמבחינת הנושאים שירתה לא השתנתה, אבל מבחינת האמצעים האמנותיים − אפפל בהחלט השתמשה בהם בעבר. מאחר שאפשר למצוא אצלה מטאפורות או את כ’ הדימוי במשורה, משמע היא יודעת כיצד ואיך להשתמש באמצעים אמנותיים אך בוחרת שלא לעשות זאת − אולי משום ש”פחות מאמת אין טעם לכתוב”.

הבעיה היא שנדמה שהמחברת סבורה שגם יותר מאמת אין טעם לכתוב, וכאן מתחילה הבעיה שלי איתה.אני חושב שהמטרה הראשונית של הכתיבה היא לספק תקווה לחיים, ואת זה אני לא מקבל ממנה מספיק.

הנה מאמר של יובל גלעד החושב ההפך:

2. האומץ לעשות בה מעשים

כבר שלושים או ארבעים שנה שישראל אלירז כותב את אותו השיר. הוא רואה אור בהוצאות שונות ובספרים שונים כמעט בדייקנות מתמטית − אבל זה אותו השיר, ואין לו ראשית ואין לו סוף וכל חלק יכול לבוא בעקבות כל חלק, או להיפך או לסירוגין. הפואטיקה משתנה מעט מאוד, התובנות נשארות אותו הדבר, ולא ניכרים אומץ או התפתחות. יתרה מכך, נדמה שלא נדרש הרבה מאמץ כדי לחקות את נקודת המבט ואת הדרך הפואטית שלו.

מובן שעצם היכולת לחקות איננה אומרת דבר, למעט אולי העובדה שיש לו סגנון מובחן, אבל אני נזכר בשורותיו של דן פגיס על זב חלב ותוהה האם באמת כל דימיון בינו לבינו הוא מקרי בהחלט? אי אפשר שלא להעריך את רציפות הקול. החשש הוא מפני הקיבעון של חלק ניכר מהמשוררים שלנו בתוך דימוי, בתור פאזה, בתוך החשש שאם ישנו ולו במעט את דרכם, הקהל יפסיק לאהוב.

אני קורא עכשיו  את ספרו של סיבילי גרינברג “בדו-עיר”, שיצא בהוצאת אבן חושן, וחושב על האומץ שלו לקחת את השפה ולעשות בה מעשים. והשירה שלנו הרי כל כך לא אמיצה, כשמישהי מעזה לכתוב “זין” או “כוס”, כבר קושרים לראשה כתרים כגדולת משוררות דורה וכשמישהו מעז לומר שהאשכנזים לא היו בסדר הוא מלך “תרבות וספרות” ב”הארץ”. אבל מי יכול בכלל להיות אמיץ באמת כשכל הביצה קטנה מאוד ואדם שהעלבת אתמול לא ייתן לך את הפרס מחר ותיפול לתוך בור כלכלי, שלא לומר לתהום הנשייה, ולא תזכה להגיע לריזורט באמריקה בסופו של דבר דווקא בגלל המחסור בפרס זה.

3. השירה העברית היא דיבוק בגופה המפרכס של ישראל

אני חושב שלפחות פעם אחת חייבים לומר זאת: העיתונות העברית וכתבי העת העבריים, שהיו האינקובטור שבו צמחה הספרות העברית והלשון העברית פועלים עכשיו נגדה, כמו בקטע הנשכח מ”עוזי ושות'” על פתרון בעיית המיאזימה, שבו בסופו של דבר פוטרו שני האנשים היחידים שיכולים היו לפתור את הבעיה, כי המנגנון הבירוקרטי התנפח עד שלא היה כסף לשלם להם. כך גם המוספים הספרותיים בעיתון. הם מקבלים מקום מצומצם, משלמים במשורה – ובמקרה הכי גרוע אחוזים בידיהם של אנשים מרי נפש, עם כישרון מוטל בספק, שאין להם שום רצון או יכולת להבין מה נכון לשירה עכשיו, סביב מה היא עומדת, חלקם אפילו התגרשו ממנה ומנוונים לנו עוד דור של קוראים. המדיות החדשות נותנות לנו סוג של תקווה אבל גם מחייבות אותנו לעשות את עבודת הברירה והמחשבה בעצמנו, משום שאי אפשר עוד להאמין לאיש.

בקיצור, חברים − אנחנו נמצאים בביצה הולכת ומתייבשת, וכרגיל בשעת משבר, ננקטים הצעדים ההפוכים מהדרוש כדי להציל אותנו ואת תרבותנו. בואו ועזרו לי לעשות את ההבדל. המשיכו לשלוח, המשיכו לכתוב וביחד נעשה את השינוי.

7 תגובות

  1. שלום יואב
    אישית טרם נחשפתי לשירתם של שולמית ואלירז. לגבי שולמית לדעתי קשה לשפוט שירים הבאים מכאב וקשה לחשוב על דמויים בזמן כאב ואם כבר כואבים אז הכאב הוא די דומה והלבטים אם להשאר בגוף הגשמי אם לעזוב אפשר לבחור אם להתעכב על השירים אם לא. לגבי אלירז מה הטעם ללעוס את את אותו הטקסט יכולה להבין את הנטישה. גם מבלי להיות חשופה למילים עצמן על פי תאוריך.
    לגבי העיתונות היא לא במה הנותנת הזדמנות שווה לכולם היא פופוליסטית ולצערי היא זו שגם ״קובעת״ את דעת הציבור. אינני נכנסת לנישה הזו. בוחרת לוותר עליה מראש. אני גם לא צורכת את הנישה הזאת זה לא יעד להגשים בשבילי אני בעד הגישה של סנדלרי הרחוב השקועים באומנותם ומחפשים את זה שישדרג את שפת הביטוי שלהם.

    תודה שאפשרת
    מרינה

  2. לגבי שולמית והאמצעים האמנותיים ומבלי להביע דיעה לגבי גאונות כזו או אחרת, כי קטונתי, – לעיתים האמת החשופה,במקום ובצורה הנכונה היא האמצעי האמנותי החזק ביותר. דימויים ושאר ירקות רק מרככים ומתווכים את הרגש החשוף. נכון – אמא שלי לא אהבה אותי עשוי להיות פשוט וניו-אייג’י כמעט אך לומר כי אמי אהבה אותי כמו שחף לא בהכרח אומר דבר לכולם. מעבר לבידוד של המילים מן הרגש, לי אישית זה מזכיר את שחף חבר שלי ומרחיק אותי לגמרי מכל הסיפור בעוד ששימוש נכון במיקום ובתזמון של אמא שלי לא אהבה אותי יכול להכות בעוצמה רבה.

  3. “12.10.14. דליה גל אלגל : שירה, כמו כל כל מילה – היא צורה של העברת-אנרגיה. וההנאה של הקורא/והשומע – היא יתרת-הזכות של האנרגיה – שקיבל מהשיר. היתרון של שיר עם מטאפורות ודימויים, על-פני שיר ישיר, הוא בכמות האנרגיה שהוא מעביר. במצב כזה, קושי בהבנה – הוא ביזבוז-אנרגיה. מה שהמאיס את השירה הזאת על הקוראים.
    //” אני ממליצה לכם להכנס לפייסבוק שלי ולקרוא שם את שירי. בתודה – אלגל. (C). dalia gall elgal). //”

  4. לדליה גל אלגל,
    נכנסתי לאתר הפייסבוק שלך. שירייך הם גרפומנייה נרסיסטית ללא תקנה, ללא מענה תרופתי ידוע.. ניחא. הבעיה העיקרית היא שאת גם גרפומנית של טוקבקים.
    עצה קטנה: אין צורך לרשום את תג סימן זכויות היוצרים בסיום כל שיר/תגובה. לא נראה שמשהו עתיק ממך משהו.

  5. לטעמי הנושא הראשון והשני הינם בבסיסם אותו הדבר. גם לאמת האישית וגם לאומץ לכתוב על נושאים או להשתמש במילים מסוימות ישנה זכות קיום אך ורק אם יש בהם מן הפואטיקה. אם הם משרתים את הפואטיקה, אם הם עושים את מה שכל סוג של אומנות נועד בסופו של דבר לעשות – לעורר רגש. אם שירה היא “ההיסוס המתמשך בין צליל למשמעות”, אני כנראה בוחר בצליל. משמעות, חשובה ככל שתהיה, יכולה תמיד להיות מובאת ביתר בהירות בפרוזה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתים עשרה + שתיים =