היטלר מעדיף "דני" על פני "מילקי" (אבל לא בגלל זה אנחנו מסרבים להרוג אותו)

סקירה על הצגת היחיד "היטלר" − תיאטרון החדר

מאת ורד זינגר

ולפתע פתאום, מתוך שקית נייר שחורה, הוציא אדולף היטלר מעדן "דני" כהה ואכל ממנו בכפית פלסטיק שחורה. "אבל למה 'דני' ולא 'מילקי'"? שאלתי ברצינות ב"שיחה שלאחר ההצגה" − מנהג שהפך זה מכבר למושג ב"תיאטרון החדר". הרי לא זאת בלבד שהמעדן עם הקצפת זול יותר בגרמניה − דווקא בגרמניה − הרי שלדעתי בכוחו היה ליצור באחת, הלכה למעשה, את החיבור הגרוטסקי שהמחזה הזה מבקש לנופף מול עינינו כדגל אדום. זהו חיבור סימביוטי המורכב מהסירוב הישראלי להמית את היטלר בשל ההתעקשות לראות בו את הסיבה (ומתוקף כך להשתמש בו כמקפצה) לשלושת האתוסים שלנו: "עם סגולה", "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך-הוא מצילנו מידם" ו"עם לבדד ישכון".

בזמן שאמיר אוריין − מייסד ומנהל תיאטרון החדר, אחד מכותבי הצגת היחיד (הכותבת השנייה היא טובה רוגל), אחד מבמאיה (הבמאי השני הוא אבי גיבסון בר-אל) והשחקן היחיד בה − שקל את מילותיו, התפרץ אחד הנוכחים. "זה פופוליסטי", קרא, "זה היה הורס הכול".

אבל האמת פשוטה בהרבה. "זאת הייתה החלטת בימוי של הבמאים", השיב לבסוף אוריין, עדיין נרגש, כמעט מרוקן, "מעדן 'דני' נחשב בשעתו − המחזה נכתב ב-1986 − לסמל ישראלי". חמש דקות קודם ישב אוריין מול שולחן שחור, מאופר בלבן, חריצי הקמטים מודגשים ("האיפור לא נועד לדמות את היטלר, אלא דווקא להרחיק את היטלר ממני", הסביר מבלי משים בהקדמה להצגה את תמצית האמנות באשר היא, "כדי שאוכל לראות אותו טוב יותר") וגילם את היטלר הזקן, היודע שימיו ספורים.

אמיר אוריין כהיטלר

מסתבר שהיטלר לא מת בבונקר שלו בברלין בשנת 1945. הכפיל שלו − הוא שמת במקומו, בזמן שהיטלר האמיתי נמלט וחי בסתר. כעת, זקן וחולה − אך עם אותן ג'סטות תזזיתיות בידיים וקול עולה-יורד, המצטרף לצליל נקישת שיניים מתכתי − הוא יודע שימיו ספורים. לנגד עינינו (ומדובר בלא יותר מעשרים זוגות עיניים − היה זה תיאטרון החדר שטבע את המושג: "אינטימי זה נכון") הוא מפתח הזיה שבה הוא מגיע למדינת ישראל והיהודים הורגים אותו. או אז מתעוררים כל הנאצים בעולם ופותחים במלחמת עולם סופית − מותו של היטלר משמש כציון דרך לתחילת סוף העולם כולו.

היטלר מפליג בסיפורים על בלונדי כלבו, על אווה אהובתו ועל יוסף נוימן, ידידו היהודי, הרופא של אמו. בבת אחת וללא כל פילטרים − מלבד האיפור והשיער הרחוקים, כאמור, מהיטלר − נחשפים הצופים לתולדות חייו של הצורר, לשנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית בטרם עלה לשלטון, לסדר היום הכפייתי שלו, לצמחונות ולאהבתו לשלושת עיקרי האתוס שלנו ("אני מתבונן בכם עשרות שנים"), כמו גם לדברי מתיקה. מגביע ה"דני" הוא אוכל ונחנק − היטלר של 1986 הוא ישיש עלוב ונרגן, חולה סכרת, המתחנן שנהרוג אותו כבר.

אבל אנחנו מסרבים לעשות זאת − וזהו המוטו של ההצגה. היטלר משרת אותנו, את עם הסגולה שבדד ישכון, עם שבכל דור ודור קמים עליו לכלותו. "והערכים האלה", אומר אוריין, "לא עומדים במבחן המציאות ההיסטורית ובכל זאת מלמדים אותם מהגן. ואם היטלר מעריך את הערכים האלה − אז משהו לא בסדר. וזאת כוונת המחזה − להצביע על כך שמשהו לא בסדר".

ואכן, דווקא הציונות הפשיסטית (בניגוד לציונות ההרצליינית) מסרבת להרוג את היטלר. מה יהא עליה אם תפסיק להתקרבן? מה יהיה עלינו? ומה יעלה אז בגורל המתנחלים המשיחיים?

לא קל לייצר הצגות יחיד טובות וקשה עוד יותר לגלם את היטלר באופן שבו נקשיב לדבריו בתשומת לב. אמיר אוריין מתמודד באומץ, בטוטליות וירטואוזית, עם שתי המשימות הלא פשוטות הללו. זאת, אף כי בסופו של דבר הוא איננו משכנע אותנו להרוג את היטלר (ואולי דווקא משום שאיננו מצליח לעשות זאת ממשיך קולו להדהד זמן רב לאחר שנכבה האור הגדול בחדר).

היטלר − הצגת יחיד בתיאטרון החדר, רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין
בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל
משחק: אמיר אוריין

אתר תיאטרון החדר

אודות ורד זינגר

כותבת פרוזה, כותבת שירה. עורכת לשון, עורכת תוכן. עורכת שירה - ומבקרת בה, לאו דווקא אותה. עורכת הלשון של "יקום תרבות". ליצירת קשר: vered19@netvision.net.il
הפוסט הזה פורסם בתאריך תיאטרון עם התגים , . קישור קבוע.

4 תגובות על היטלר מעדיף "דני" על פני "מילקי" (אבל לא בגלל זה אנחנו מסרבים להרוג אותו)

  1. "הי – ורד ! – תודה על הסקירה הממצה ! – זה היה כמו גשם-בעיתו. רק אתמול כתבתי : " שברק-אובמה – כבר-ניראה – כמו-הכפיל-שלו… //" והבוקר, כתבתי על ההתנקשות בג'ינג'י, יהודה גליק : " שלפי-התבנית – לא-תרצח ! – זה גם לא-תירַצַּח ! – //" … וחשבתי, שחז"לנו כתבו רק את החלק הראשון – כי הנרצחים היו הנשים או החלשים. ושאם לא-תרצח – אז גם לא-תירצח – בגאולת-הדם… ומכאן, שלהרוג את היטלר – כנקמה-על-הדם – אסור.
    שלחיות את-מכאובי-הזיקנה – זה הרבה-יותר אפקטיבי – כעונש. ///" 2.11.14. (C). המשוררת, אלגל. dalia gall elgal.

  2. מאת ורד זינגר:‏

    תודה לך, דליה, על תגובתך הפיוטית ומרחיבת הדעת.

  3. מאת אבי:‏

    ורד
    לא ראיתי את ההצגה אבל העמדה שלך מעניינת ,
    הרובד הפנימי,של הלאומנות הישראלית ,נקרא לו כך או בשם מתוחכם אחר,אכן ניזון מהדלק המלוכלך של שנאת היהודי ,שימור זכר השנאה לנצח נצחים ,בבחינת "זכור את אשר עשה לך העמלק" ,מזין את צאצאי השנאה והופך אותם עצמם לשונאים

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*