האפוס של של ס.יזהר – הפיצול הכפול

להלן חלקה השני של המסה מאת יובל גלעד, השופכת אלומת אור נוקבת על סופרי השמאל בישראל

חלקה הראשון של המסה:


האפוס של ס.יזהר


את שורשי הפיצול בין האתי לאסתטי בספרות העברית אני מוצא בפרוזה של ס. יזהר ובשירת נתן אלתרמן. יזהר של הסיפורים המוקדמים היה אתי ואסתטי גם יחד, מבקר חריף בסיפורים ריאליסטיים כתובים היטב, מהודקים, מימטיים ואמיצים תמאטית, מלווים בנגיעות ליריות. ב'ימי צקלג', החל הפיצול, כאשר בתחילת האפוס עוד נושבת הרוח של 'חירבת חזעה', אבל אחר כך שוקע יזהר במעין אידיליה בסגנון זרם תודעה, העוסקת במלחמה אבל מייצגת את חיילינו באופן פלקטי.

בצד תיאורים פנומנליים, האפוס כולו, אותו הגדיר יזהר כ'סיפור', הוא בריחה אחת גדולה מהאמת שחשף הוא עצמו בסיפוריו המוקדמים, כתב הגנה מיופייף על הציונות. בהמשך, אחרי שתיקה של שלושים ושמונה שנה, חזר יזהר כסופר המתמקד בשפה ובנוסטלגיה באופן סופי. ב'ימי צקלג' עוד נעשה מאמץ מסוים של שיקוף מציאות, אבל למעשה יזהר התעניין יותר בשפה ואפשרויות התיאור שלה מאשר בדמויות חייליו. יזהר המאוחר, שאחרי השתיקה של העשורים, כבר השלים את המהפך, והפך לסופר מתפייט, כאשר כשרונו המזהיר גויס לקוטב האסתטי, מיצר רגעים של יופי לצד הרבה התאהבות עצמית ביכולתו המילולית. ועל שיקוף המציאות המורכבת של הסכסוך הישראלי-ערבי כבר לא היה על מה לדבר.

ואילו אלתרמן, שגם הוא היה במידה רבה סופר מפלגה, מורשת הריאליזם הסוציאליסטי שעלה יחד עם העולים ארצה, פיצל עצמו לשירה האסתטית של 'כוכבים בחוץ', שירי אהבה וכו', ולפזמונים הפוליטיים של 'הטור השביעי', שעל אף הבלחות מחאתיות מוגבלות, מעולם לא חרג באמת מקו המפלגה. 'כוכבים בחוץ' נדפס ב-1938, השנה בה נדפס סיפורו הראשון של יזהר, 'אפרים חוזר לאספסת', בכתב העת 'גיליונות'. עם זאת גם יזהר וגם אלתרמן לא היו מעולם סופרי מפלגה מוחלטים, אלא מקרים מורכבים של גיוס ספרותי במקביל לפריחת כישרונם האסתטי, באופן היוצר סתירות ופיצולים.

יזהר, הפנומן הספרותי, שהחל את דרכו בפרוזה מימטית עם נגיעות ליריות, בסיפורים כ'השבוי' ו'חירבת חזעה', החל לפעול מתוך יושר אמנותי ואינטלקטואלי מזהיר, חושף את כשלי מלחמת העצמאות, בזמן אמת. הביקורת העצמית על הציונות (מבלי לאפס את המפעל הציוני, כמנהג ימינו) הייתה אותנטית, רפלקסיבית, ומרתקת ספרותית. אולי יזהר המוקדם פעל על פי הדגם הענק של טולסטוי, ובכל מקרה קוצר היריעה של הסיפורים הפך אותם להדוקים כאגרופים. הריאליזם המימטי של יזהר המוקדם הצליח להתעלות לפסגות הז'אנר, וזאת בעזרת סיטואציות מקוריות, מתוארות היטב, דרמות כמעט מטאפיזיות ומקומיות בו זמנית, ושפה נפלאה ושירית.

ימי צקלג

זמן קצר אחרי קום המדינה ופרסום הסיפורים החתרניים הללו עבר יזהר לפעילות פוליטית – הוא הפך חבר כנסת לשני עשורים. בכך "גויס" על ידי המפלגה השלטת, מפא"י ההיסטורית, גיוס שהקהה את יכולתו לבקר כסופר. סיבה נוספת, ספרותית-ז'אנרית, יכולה להיות נטייתו של יזהר ללכת בשבילי זרם התודעה של מרסל פרוסט, תוך נחישות להמשיך בדרכו הלשונית של סופר זרם התודעה העברי הדגול גנסין, אבל שבילים אלה הובילו אותו אל יופי מהדהד לעתים, מיופייף במקרים רבים. יש סתירה מובנית בין עיסוקו של פרוסט בזיכרון האישי, בתיאורי הנוף ובאהבות הנעורים של גנסין, לבין האפיקה המלחמתית הנוקבת שיזהר חתר לעצב. לכן באפוס הגדול 'ימי צקלג' (1958) נעלמה כמעט לגמרי החתרנות של הסיפורים המוקדמים. ב'ימי צקלג' התחולל, לדעתי, ויתור כמעט מוחלט על הספרה האתית, על ייצוג מציאות על כלל גווניה (כלומר, תיאור גם של ה"אויב", למשל), כמו גם ויתור כמעט מוחלט על  סיטואציות קונפליקטואליות דרמטיות מורכבות שבאו לידי ביטוי בסיפוריו המוקדמים (בניית דמויות מורכבות לא הייתה מעולם הצד החזק שלו).

השפה היא המלכה אצל יזהר מעתה ואילך, עד לפרוזה המאוחרת שלו, כולל. אין רע בשירה בפרוזה, בספרות שהשפה היא מרכזה. השאלה היא מה מידת החידוש הלשוני או התמאטי, ומה מידת המקומיות הכנה שהוא מצליח להערות לתוך הז'אנר. האפוס של יזהר אמנם מנסה ללכת בעקבות פרוסט וגדולי זרם התודעה, אבל ג'ויס, פוקנר, בְּרוׄך ואחרים גם אמרו דברים נוקבים על העולם בתקופתם, תוך כדי מיפוי התודעה ונבכיה: פוקנר צלל למעמקי הדרום האמריקני ותאר באמפתיה מעמיקה את שחומי העור בעידן בו הגזענות עוד הייתה בשיאה; מוסיל העמיד מראה מדעית בניתוחו את תודעת אירופה של ימיו; ג'ויס מיפה את הדיוניסי והאפוליני בשיקוף תודעתם של בלום ודדלוס, ואילו דֶבְּלׅין גזר את ברלין והדביק חזרה במונטאז' כמו-קולנועי מסחרר.

ב'צקלג', השיוך של ז'אנר מקיף-כל עם ההירואיזציה של חיילים ישראלים יוצר מעין מרקחת לא אותנטית, בלתי קריאה אפילו לחובבי ז'אנר זרם התודעה ובני בית בו. כלומר – שילוב בין מדיום חתרני בבסיסו, המנסה לפרק את התודעה למרכיביה בעזרת בדיקת היחסים בינה לאובייקטים בעולם, לבין מעין ריאליזם סוציאליסטי מפא"יניקי, כשילוב של בשר עם קצפת. וזאת מבלי לדון או לשפוט את כשרונו הגדול של יזהר. על הדברים כבר עמד קורצווייל בפסילתו את יזהר, ובמידת מה גם יצחק לאור, בספר מסותיו 'אנו כותבים אותך מולדת'. אבל לניתוחים אלה אני מבקש להוסיף את הפיצול הבסיסי בספרות השמאל הישראלי בין האתי לאסתטי.

'ימי צקלג' אמנם נפתח ברוח 'חירבת חזעה': " 'אהלן ערבושקים!' צהל פתאום צ'יבי… ומבין הבתים הרחוקים ההם נתגלו שתי דמויות, קופצות ורצות מטה לעבר המדרון… 'דפוק אותם מהר!' נתלהב שאול… 'אישה!' צועק מישהו. 'עוד אחת!' צועק אותו בחור… צ'יבי משלח בהם צרורות דשנים, וגם האחרים אינם טומנים רוביהם… 'כלבים!' צועק צ'יבי ומוסיף לטרטר במקלע…" (26). תיאור אמיץ של קלגסות צעירים שיורים על ערבים בורחים מכפר, גם נשים. גם "אני צריך לדאוג להם? מי צריך אותם. לי אלה הן סתם בקתות-סרחון-מפורעש… שבו פה במזבלה שלכם ואני הולך הביתה" אותנטי, אמיץ וחתרני. ושיאה של המראה האפלה מגיעה בתהייה למה לא לאנוס – " 'בעצם – אמר שאול – למה אינני מסוגל עוד? הלוא עשיתי כבר דברים שמעולם לא חלמתי לעשות. אני? כולנו! כבר הרגנו, מרחוק וממגע… ולא שרפנו? ולא פוצצנו? אז למה לא לאנוס?'".

אבל מרגע זה, פחות או יותר, הערבים הופכים לחרגולים וסוגי רמשים אחרים באופק, הביקורת העצמית והרפלקסיה כמעט נעלמות, ויזהר בורח כל עוד נפשו בו, לאורך אלף עמוד, מהמסקנות הישרות אליהן הגיע. האשמה העיקרית בטרגדיה הפלשתינית היא אירופה שכמעט חיסלה את עמנו והובילה אותנו להימלט לכאן ולגרום עוול לעם אחר. אבל כל שנדרש היה מהשמאל אז, ולמעשה גם היום, הוא הכרה בעובדה זו, במורשת הקולוניאליסטית עליה רכבה הציונות לכאן, וניסיון להינתק מאותה יהירות גזענית קולוניאלית, גם אם אין פתרון "צודק" לסכסוך היהודי-ערבי. אבל יזהר היה חלק מהמורשת הקולוניאליסטית הציונית, והתקשה להתמודד עם מה שהתגלה לחייליו, לכן פיצל עצמו לאתי ואסתטי: האתיקה החלקית למדי של חבר הכנסת, המחנך וכותב המאמרים "יפה הנפש", והסופר האסתטי.

שפתו של יזהר כה יפה, חלק מתיאוריו כה פנומנליים, ואהבתו לנערים כה גדולה, שדברי הביקורת שהפציעו בתחילת האפוס הולכים וטובעים בתיאורי טבע מזהירים ומיופייפים גם יחד, כמו "כשעוד בהרת-אור מוריקה דועכת מעל קו האופק המדוקדק – אפסה הרוח באין יודע, ונתפרשה דממה ענקית עד פאתי עולם… ותממשה רחבוּת שוחקת וחגיגית… עד שכמעט היית מייבב געגועים מהרגשת קטנוּת זקוקה לבית…" או "שתיקת-הלילה צרצרה עלה ורדת. השמים כלל אינם שחורים כאדמה. זו נתקרשה לעיגול אטימות צפופה, שחורה ובלי כל המשך הלאה. ואלה היו אפורים, פתוחים, מפורשים ונמוגים בקמרון רוטט גבהות…"

יש כאן דיסוננס מתמיד בין המלחמה, מחלקת ה"נערים", כפי שאוהבים לקרוא להם בעברית, ולא גברים-חיילים, ניסיונם לכבוש את הגבעה, הצליפות, העייפות והקושי לישון, לבין האסתטיזציה של תיאורי הנוף והתודעה, וההרהורים המביכים למדי, בחלקם. דיסוננס בין הבחירה בזרם התודעה גורף-כול, שאמור להיות מראה בלתי מסננת, לבין סופר המפלגה מורשת הריאליזם הסוציאליסטי. דיסוננס בין היושר של תיאור הגירוש ואחר כך הבוז של חיילינו ל"מקומיים", לבין ההערצה חסרת הגבול לנעוריהם, למלחמתם, לקורבן שלהם.

'צקלג', בחלקים ניכרים, הוא מעין אידיליה ארץ-ישראלית בסגנון שמעונוביץ', עם תיאורי נוף מפעימים ומדי פעם תיאורי הוויה ונימי תחושות ביד אמן, מעורבבים לבלי הפרד עם דיאלוגים טיפשיים למדי והומוריסטיים לכאורה, מעין הומור טוב-לב ועולץ של לוחמים צעירים, מספרים זה לזה סיפורים וצ'יזבטים, וקטעי קרב שבהם תובנות בנאליות בשפה גבוהה כמו "לא רוצים מלחמות. לעזאזל, לא. מבחישים בגורלו של אדם כאילו היה תבן פורח".

ומאחר שיזהר פועל בזרם התודעה, הערבוב בין המספר לדמויות מלא – כך שערבים נמלטים מתוארים כ"רחישה חגבית בין עשבי הגבעה שמעבר לגיא, לא נקל להדבירה" – ואין כל מרחק אירוני או ביקורתי בין המספר לתודעת החיילים. מכאן שזאת, לפחות במידת מה, גם דעתו של יזהר ושל הציונות השמאלית כלפי הילידים. אינני טוען כאן כלל ועיקר נגד מעשי החיילים הישראלים, שגרועים מהם נעשו וייעשו בעתיד בעולם. מדינות גם לא פורחות מתוך טקסים על דשאים בוושינגטון, אלא נקנות בדם. אבל יזהר עד כדי כך מזדהה עם ה"נערים", שהוא למעשה מעניק להם תעודת כשרות ספרותית-אידאולוגית, וכך גם לשנאתם ולבוז שלהם לערבים ה"ילידים". כמובן, אין סיבה לאהוב אויב שנלחמים נגדו. אבל גם אין סיבה לשנאה גורפת, גזענות ודה-הומניזציה. מלחמה היא עבודה מסוג מטונף. יזהר מראה זאת בפסקאות בודדות באפוס, אבל טובל הכול ביופי, יופי ועוד יופי.

ופתאום, באמצע שלל תיאורים יפים עד מיופייפים, היושר של יזהר מפציע בכל זאת ומאלץ אותו לומר: "לעזאזל הכול. לא כך. מה פה, ספרות פה, או אמת פה. זו מליצה, וגם כל מה שקודם". ואחרי כמה תיאורי שרב פנומנליים כ"עולם נידון לשריפה. פסיעת הצל הדקה נצטמצמה לפס דל חרוך ומהבהב" שהושפעו עמוקות מגנסין והשפיעו השפעה גדולה על ישראל ברמה הצעיר, מובאות שוב אמירות לא אמינות, הירואיזציה של אורי, אחד מהחבר'יה, המתאר את הפיכת הנערים לגברים, שתוך כמה חודשי קרב, הפכו ל"בחורים זהב-פרוויים, מחושלים, יודעי-מלחמה… כל אותם סחוטים ומרוחים של היום – יעמדו לפניך נוצצים כחצוצרות-תרועה של תזמורת, תנו לנו משהו גדול ויפה – ותראו איך אנחנו!". זהו המיליטריזם הישראלי האטוּם, מכוסה יופי כשכפ"ץ מוסרי.

ה"משהו הגדול והיפה" הוא המלחמה. והמוות. רחוק כל כך מהאנטי מלחמתיות האותנטית של עמיחי. אז אולי הנערים היו שטופי אידיאולוגיה, ומלחמה בלי אידיאולוגיה לא קיימת. אבל כך הם דיברו? במליצות הירואיות כאלה? תוך כדי צליפות שחטפו לאורך כל האפוס? היכולות האסתטיות הדגולות של יזהר טורפות את היושר האתי שלו, ויוצרות פסקאות, עמודים ופרקים שלמים מיופייפים שלמעשה עורכים אידאליזציה ל"חבר'יה". יזהר אמנם מקפיד להשתמש במונח הצה"לי הנודע "לדפוק" כמטאפורה לפגיעה באויב, כשהחבר'ה מתייעצים האם לירות, אבל הערבים רצים "כמו דמויי גלמי-נמלים, חפזו חפז מבוטל לחלוף את השטח הגלוי" – ויזהר מזדהה, ומכאן עד ל"ג'וקים המסוממים' של רפול הדרך קצרה. והאוריינטליזם מבצבץ כל העת אצל החייל הישראלי שמונה לעצמו את הרביעיות של בטהובן, את הסונטות לפסנתר, פאר המערב ואירופה, בשעת מנוחה.

מותר לסופר לתאר אפלה, שנאה, גזענות, ואפילו לאהוב את השנאה. הרי היו כבר לוטראמון, ז'אן ז'אנה, בודלר ועוד בעולם. אבל הניגוד בין המוסרניות האסתטית של חיילים מהרהרים לבין "ערבים דמויי גלמי נמלים" בעייתי, חד צדדי. זהו השמאל היהיר הרואה את הפלסטינים מרחוק, ורודף שלום לאורך עשורים מבלי לראות את אותם פלסטינים, מבלי להכיר ברצונותיהם, תוך רצון לכפות פתרון, מבלי לקחת אחריות, רק כדי ששוב אפשר יהיה להרגיש צודקים.

היופי והשקר כרוכים לבלי הפרד אפילו בתיאור מותו של אחד החיילים, פיניל'ה. תיאור קרב כ"ממשות קודרת ושאננה. אבל אם אתה מקשיב יפה, בין כל עמודי הפלצות של ההתפוצצויות – אינך מבחין בכאלו… האם אלה צעקות? …אין ספק: דבר מתהווה, דבר מיוחד מתהווה… הולך ובא עלינו… עוד התבקעות מחרישה נפלה פתאום בתווך בין שני המשלטים, וגלגל האבק הֶעתים פאתי מערב, ונוגה חום קודר …". אין ספק – יזהר משורר בפרוזה עילאי. אבל איזה תודעת חייל מנסחת לעצמה פצצות נופלות כ"ממשות קודרת ושאננה"? ואיזה "דבר מיוחד מתהווה"?

מה שמתהווה הוא מוות, וההוויה ויופייה ורגעיה הם עניינו של משורר הווייה, לא של סופר מלחמה. אלא אם כן האתיקה שלו טבולה באסתטיקה עד להחניק, באיזה עליצות אידילית מעורבת עם אימת המלחמה בתיאורים מליציים יפהפיים לעתים, מיופייפים לעתים קרובות מדי – "מי משריק שם ושורק? שריקה נמוכה, סלסולים אין גמר. קנוקנות המבקשות להיתפש, מתכרכות להן תלתלים-תלתלים, עורגות אישה-אישה לעברה, מסבך ערגונות עגומים, ואין להם התרה. מי שורק ככה? מי שרוע על האדמה הקרושה…". זה גנסין פר-אקסלנס, רק שהגיבורים של גנסין היו צעירים מבולבלים בין נערות, לא לוחמים בין צליפות.

וגנסין היה אסתטיקון נועז, חדשן, בשירה בפרוזה שלא נודעה לפניו בשפה העברית. ואסתטיקון שכזה הוא גם אתי – כלומר פותח דלת בפני הספרות העברית שבה יכלו ללכת סופרים וסופרות רבים ורבות (מה שלא קרה, למרבה הצער). גם יזהר היה חדשן לשוני, אבל את האתיקה של השמאל הציוני הוא קבר תחת האנדרטה ללוחמי מלחמת תש"ח אותה הקים, והיא קבורה שם עד היום.

לפני הקרב וההסתערות על הגבעה, שוקעים החיילים בהרהורים ובניסיונות שינה. התיאורים מתישים למדי, עם הבלחות מדויקות. המפקדים של הלוחמים הצעירים מוצגים כמי שאחראים לפקודת הסתערות מיותרת למדי – כלומר – זאת החתרנות העיקרית שמרשה לעצמו יזהר, אחרי התיאורים החדים בתחילת האפוס – המפקדים ה"רעים", עם הפקודות השרירותיות הלא מוסברות, והנוער הרך שנאלץ להילחם.

יזהר מתפייט לאורך מאות עמודים, אוהב את הנערים לאורך האפוס כולו, ומדי פעם הערבים מפציעים לכמה עשרות מילים, מתוארים כך: מיית ים צועק, צעקות שמסתמנים בהן מיני 'אללה' ו'יאללה', צעקות חרורות, כבפולחן של רעבים, של עולים בבריקדות, מטורפות עיוורון חגיגי… עם פראות צונפת…" האם יזהר מודע לקולוניאליזם הציוני של הדובר, לקולוניאליזם שלו עצמו, לתיאור הערבים כילידים פראיים? האם זה תיאור ביקורתי או שנאה פשוטה ודה-הומניזציה של ערבים? איפה המרחק – אירוני, מתריס, או טראגי – שיוצר את הביקורת? האם בשעת קרב התרחשה באמת סמטוחה שכזאת בין שפה גבוהה לקללות גזעניות? או שאולי יזהר מתייפייף? האם חיילינו באמת הרבו כל כך להרהר או שיזהר פשוט מנסה לטהר את הנשק? ללקק רובה עם לשונו הנהדרת?

לדעתי המספר שונא את הערבים בעיקר על כך שהם משחיתים את טוהר הנשק והמידות של החבר'יה, וכך גם השמאל הישראלי הקולוניאליסטי לדורותיו. על כך יזהר לא סולח להם. כמובן שהתודעות מעורבבות כאן במונולוגים פנימיים, אבל מה, רק לחיילינו תודעות? למה אנחנו לעולם לא מסריחים, ותכונה זו שמורה רק לאויב?

נכון, יש פסקאות בודדות אמיצות של ביקורת (חריפה) ב-1156 העמודים (פסקאות שניתן לספור על שתי כפות ידיים), אבל מה הטעם בהן אם הן טובעות בים המילולי האסתטיקוני? הנה פסקה אתית חזקה: "בשעה שאני אפסיק לירות – האם מזה תגמר המלחמה? לא! אחרים ימשיכו למות ולהמית – ואני אהיה עריק ולערוק אינני רוצה, וגם לא יכול. על-כן אני מוסיף ורוצח… אני, ככולנו, כבר יריתי, כבר שרפתי, כבר עיניתי, פעם ופעמיים והמון פעמים, כבר יש עיניים לאפלה והן מלוות אותי… ואני הלוא רוצה דווקא להיפך! רוצה לאהוב, לעבוד, להאמין….".

איך מתיישבת פסקה בודדה אמיצה כזאת עם תיאור הערבים כסירחונות? עם ההצדקה לאורך נהרות של מילים את מעשי חיילינו בעזרת תיאורים אוהבים אינסופיים? יש כאן פיצול תודעה, לא זרם תודעה. פיצול תודעה לאסתטי, הטהור, הצודק, האוהב נוף, האוהב בטהובן ומוצרט, המוסרי, לבין התפרצויות שנאה כלפי כל מה שמקלקל את אותו טוהר נעורים – כלומר הערבים, ה"כלבים".

מעולם לא נלחמתי במלחמה, למזלי. הייתי בטירונות כלל צה"לית לפני הפיכתי לג'ובניק. בסיום הטירונות, בטקס בהר הרצל, כינס אותנו המ"כ ונתן הרצאה על הצבא, תוך שהוא מכנה ערבים "ערבושים". הערתי לו שזה לא אתי לקרוא להם כך. אמר לי שאינני מכיר אותם. אחרי הטקס, אחרי שבירת הדיסטנס, באוהל, פתאום עשו לי "שמיכה". חטפתי בומבה אדירה בראש, ואחר כך כשהתאוששתי לא היה סביבי איש. בני כיתתי נקמו בי על אמירתי. סיפור קטן. אישי. אבל האם באמת כל כך חיוני לצייר את הערבים כ"ערבושים"? האם השנאה לאויב כל כך חיונית והכרחית?

ושוב ושוב החבר'יה בורחים למוסיקה הקלאסית, המערבית, הנפלאה אבל כל כך לא שייכת לכאן: " 'לילה רוה מוצארט…' נושם עמיחי לאמור… מתחתית עומק חשכת מעגל האופק, ופרפורי נמוכי כוכבים… מעברי שביל החלב הזורח במבטי אהבה, דומע ערגה…". למה בחורינו מזמזמים מוצרט ואחר כך – " 'ההוא המצרי'… אני מצאתי אותו. כאן שכב סרוח כל הלילה…'כבר הסריח?' תמה יהודה מקצועית. – הוא הסריח עוד כשחי".

היכן המספר? האם הוא מזדהה עם נקודת התצפית הזו? האם זרם תודעה לא אמור להכיל גם את תודעת המספר? ואם כן, למה קולו אינו נשמע? האם זאת רפלקסיה ביקורתית או אהבה עצמית מערבית ושנאת אמת למזרח ה"מסריח"? נקודת תצפית של חייל זועם או תודעה משולבת של סופר מתנשא ויהיר על הילידים? אין כל מרחק בין המספר לבין החיילים. שום אירוניה. שום שיפוט. רק הבזקים זעירים של אותנטיות מכוסים על ידי הררי מלל מאוהב ביופיו.

ראו גם :

ס. יזהר קורא ב"ימי ציקלג"

"ימי ציקלג" בוויקיפדיה

אלישע פורת על "ימי ציקלג"

גידי נבו על עיצוב המרחב ב"ימי ציקלג"

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ארץ ישראל, סופרים עם התגים , . קישור קבוע.

37 תגובות על האפוס של של ס.יזהר – הפיצול הכפול

  1. מאת אלי אשד:‏

    דרור מזרחי כותב בפייסבוק :

    "אני חושב שיזהר תאר את המציאות כמו שהיא,כתמונה.אמירתו באופן כללי היא להגיד בקול רם דברים שאחרים חשבו ולא העזו לומר.בזה כוחו (מלבד מהעברית המופלאה)."

  2. מאת י.ג.:‏

    WTF?
    דברים שלא העזו לומר זה 'חירבת חיזעה' או 'השבוי'. אחרי מלחמת העצמאות. 'צקלג' כבר מאוחר בהרבה,
    ופרט לפסקאות בודדות שאינן מחדשות על סיפוריו המוקדמים, זהו ספר המתפייט בלי הכרה ובלי הגבלה,
    פועל בז'אנר זרם תודעה מבלי להבין את הז'אנר ואפשרויותיו, וממשיך את גנסין בתיאורים מרהיבים לפרקים,
    מיופייפים ומשעממים לעיתים יותר קרובות. זה אפוס כל כך בעייתי, כל כך לוקה ביושרו (וליזהר היה יושר)
    שלא היתה לו ברירה אלא להשתתק לעשורים. משם – הספרות העברית איבדה את הכיוון. כיום מדברים
    על יזהר, אבל כמעט לא קוראים אותו, אם קראו אותו פעם בכלל. מה שאיננו מדד לכלום כמובן, שכן ישראל ברמה, שתיאורי הטבע והנוף האורבני שלו עולים ברגישותם הלשונית על אלה של יזהר, נקרא על ידי חמישים איש אולי.
    סופר של סופרים. יהושוע וקניוק העריכו אותו.
    אבל אם לחזור ליזהר – אסתטיזציה היא מפלטו של השקרן. מהאסתיזציה של יזהר, יצאו לטעמי אסתטיזצטורים לאינספור בספרותנו, מוכשרים הרבה פחות ממנו (אסתטיקה – תורת היופי, אסתטיזציה – התאהבות ביופי). כל פיגועי-פיגולי 'הליקון', 'הו', כל מאוהבי היופי החוסים תחת צילם הבינוני של הרבי אריאל הירשפלד שליטא או רבי יואל הופמן, כל הדרור בורשטיינים, כל ה'גלריה' של 'הארץ' ופטפוטי התרבות בלי אמנות להתבסס עליה, כל האמיר אור והאוניברסליזם המיתולוגי מהתחת שלו, כל היופי המנותק מאתיקה – לדעתי – יצאו מיזהר, שקולקל על ידי המדינה וכיבודיה, כשהקמת המדינה היא נקודת שבר בספרות העברית שטרם התאוששנו ממנה. לפני – אצ"ג וביאליק, עגנון וברנר – אולי גאונים, אבל בעיקר מחברי אתיקה ואסתטיקה, אחרי – יזהר, אלתרמן וכו'. אין מה להשוות. וחבל. והיו גם טובים יותר, מתמוז ודוד שחר עבור בקניוק ועד יותם ראובני עוד.
    אבל מה שנותר זה 'סוס אחד השתין בבר' , שהתחלתי לקרוא – WTF? זה אותו שמטיף ל"שלום" בכל פינה? אפשר לכתוב סיפור מעניין על סטנדאפיסט, זה חומר טוב, אבל מה הקשר שלו לישראל 2014? אסקפיזם של ריאליזם בגרוש. פיצול – מאמרים "אתיים" בעיתונות, ספרי ילדים ונוער למבוגרים, "אסתטיים"כביכול. קורצווייל טוען שהפובליציסטיקה החליפה את הדתיות בספרות העברית שאחרי קום המדינה. כיום הפובליציסטים כותבים ספרות.

  3. הי -גלעד ! – מי שכותב על אתי – ואסתטי – בלי להבין – שאלה הם שני-הצדדים של אותה-המטבע – כל הדוגמאות שלו לא-משכנעות. ואפילו אתה, כנראה יליד-הארץ – כותב כמו מהגר ! – אבל יזהר היה יליד-הארץ – וכמוני הכיר את הריח
    של החושות – שבהן גרו הערבים/האריסים יחד עם התרנגולות והעיזים – והאש-והעשן של המדורה ! – / 2. ערבושים, כמילת-גנאי, עדיפה על פעולה אקטיבית פוגענית. כן גם לקללות יש חשיבות במיתון האלימות וההתמודדות איתה. אבל
    אתה – לא-מבין כנראה שום דבר – בתחום של המילים שאתה כותב עליו – ורק תולה את עצמך על השמות-המפורסמים – בלי לומר שום דבר חדש ! – כמשוררת/סופרת, ומורה לאמנות אני מרשה לעצמי לומר עליך : "אתי-שמתי – פתי-אסטתי"…// טוב שיזהר כבר לא-יכול לקרוא את השטויות שלך ! – תשמור את-התקיקינות-הפופוליטרוקית שלך – לתח… //" (יזהר היה אוהב את זה, את "התקיקנות-הפופוליטרוקית" הזאת.) ///" 8.10.14. (C). אלגל. dalia gall elgal.

  4. מאת י.ג.:‏

    אוי לתרבות בה כותבת תגובה כה אדיוטית היא משוררת וסופרת, אפילו על פי הגדרתה-היא.
    "ערבושים" עדיפה על פעולה? ומאין מגיעות פעולות אם לא מתיאור המציאות במילים?
    אז פגעתי לך בציפור הנפש המפא"ינקית, דווקא שימחת אותי, וגם המגיב הקודם. זה מוכיח שעליתי על משהו
    רציני. יזהר ליקק וליקק בלשונו, בחרמנות מיליטריסטית, כל עוזי ואם=16.
    "הריח של החושות" – אלוהים, תהיה בריאה, וכמוך כל עם ישראל הקולוניאליסטי,, ושאריות ה"אינטליגציה" האשכנזית עם יזהר שלהם. חג שמח.

  5. מאת י.ג.:‏

    האתי והאסתטי חד הם? אללי, כך בוטלו להם היוונים, וכל מי שניסה להגדיר תורת יופי
    ותורת מוסר כנפרדות במחי טמטום מקלדת. אם הייתי מורה לספרות, הייתי שולח אותך לקרוא את "ימי צקלג" כולו,
    פעמיים. זה נראה לי עונש הולם.

  6. "הי – גלעד ! – בשיחותי עם ס. יזהר, ביוזמתו, על-כתיבתו, הסברתי לו, למה לא-קראתי – ולא-אקרא את "ימי ציקלג".
    אתה לא-ראוי להסבר. אבל שכנעתי אותו, שיש לו עורכת-גרועה – וגם לקצר את "ימי ציקלג". משימה, שהוא כבר
    מסר לביצוע – לזוג-הסופרים,.. אבל נפטר לפני שהיא בוצעה. כמשוררת/סופרת, אני בלתי מפלגתית מוצהרת. ואתה
    רק עוד מבקר, שהופך את הספרות – לפוליטיקה – ואת ספרי-השירה – לכתב-עת פוליטי… אבל יזהר היה לא-רק סופר מחונן – אלא גם אישיות כריזמטית , שקשה להפריד בינה לבין יצירתו. באונ. באר-שבע, ישנו ד"ר לספרות, שלימד את
    "ימי ציקלג" – בלי שקרא אותו … וד"ר אחר לספרות, שלימד את "תמול שלשום" של עגנון, בלי שקרא אותו … זאת
    האוניברסיטה של השמאל-הפוליטי/הספרותי – שהורס כל חלקה טובה של היצירה ישראלית. ספר שירי, "רק לא טנק" –
    1998, היה הטריגר של יזהר, לכתוב את "מחפשים את אליהו"… להנאתך ! – וחג-סוכות שמח ! -//" 9.10.14. (C). אלגל. dalia gall elgal.

  7. מאת י.ג.:‏

    טוב, עם זה כבר אפשר להתפלמס. לא הכרתי את מר יזהר, וככלל למבקרים אין צורך להכיר את הסופרים.
    עם זאת מה שסיפרת מעניין. לגבי האוניברסיטה של השמאל הפוליטי ספרותי שאת יוצאת נגדה – הרי זה בדיוק
    מה שאני אומר במסתי, ותראי בחלק הבא. חבל שהבנת להיפך. אולי הקיטוע הוא הבעיה. למסה עוד שלושה חלקים שיעלו בעתיד,
    ומומלץ לקנות את כתב העת 'עמדה' גיליון 31 כדי לקרוא אותה, בשלמותה, אבל לא רק אותה, כאמור. מסה מעניינת של דנה חפץ על מסעות אבל אצל עמוס עוז, מסה של מר אליהו אשד על שנהר, שירים מעניינים ופרוזה.
    בכל אופן, המסה הזאת מסרבת לחלוקה בין הספרות ה"טהורה", ה"נקייה", מירוק המצפון האסתטי לבין הפוליטיקה ה"מלוכלכת", "מכוערת" וכו'. מר נבות, המבקר האחרון, הזהיר אותי ממפגש זה, אבל התעקשתי. אם החיים והספרות התנתקו להם ('סוס אחד השתין בבר') אז צריך לבדוק מאיפה זה התחיל. מועדים לשמחה, למי ששמח.

  8. מאת סער:‏

    תודה על חלק נוסף במאמר המעניין.

    1. זו בכלל לא כזו טעות להתייחס לאתי ולאסתטי כאחד, ויש לכך בסיס איתן למדי בהגות של דיוויד יום, וגם בהיגיון בריא, במידה ואתה מייחס סובייקטיביות לשיפוט המוסרי שלך. אני ממש לא פילוסוף וגם את הדברים הללו של יום קראתי די מזמן, אבל בהחלט לחשוב על האתי והאסתטי כשני צדדים של אותו המטבע זה סביר, ומכל מקום לא מדובר ב"מחי טמטום מקלדת."

    2. נראה שאולי גם אתה למעשה, בשל נקודת המבט שלך, מערבב בין השניים הלכה למעשה בביקורת שלך כפי שמשתקפת במאמר עד כה, אבל כמובן שאחכה לקרוא גם את המשכו.

    3. בינתיים אציין שנדמה כאילו על כתיבה 'יפה,' נגיד, אתה מטיל שיפוט מוסרי שפוסל אותה כמתיפייפת (מוסרית), ומתוך הערות שלך על הקטע הקודם נדמה שאתה הכתיבה היותר פוליטית/אתית אתה מוקיע כמתכערת (אסתטית). ס. יזהר, בסופו של דבר, פנה מהכתיבה המוקדמת שאתה מהלל לפוליטיקה, וכי יש מעשה יותר פוליטי מפנייה לפוליטיקה? אם יש לך בעיה עם הבחירה הפוליטית, ברמת הבחירה במפא"י (נדמה לי) וכו', זה עניין אחר, אבל סבוך בהרבה ונדמה לי מחוץ ליריעת המאמר. אז מה אם פנה לעסוק יותר בעמקי השפה לאחר מכן? הרי לא תוכל להאשים אותו בהתחמקות מהזירה הפוליטית אחרי ששירת כחבר כנסת, שוב – בין אם אתה מסכים אם הפוליטיקה שלו או לאו.
    (ואם מרקס בסוף ימיו היה יושב לחבר סונטות? ואם גווארה, בתשחרותו, פרט עלי מיתר? גם הציפורים, כשהן שרות, אינן רק שירתן, וגם הדאע"שי העורף אינו רק הנף הלהב.)

    4. ימי צקלג, בשורה התחתונה, היא יצירת מופת אסתטית, אך אין לשפוט אותה כלא מוסרית דיו בשל כך. אני אישית לא הרגשתי שחרבת חזעה היה מעמיק יותר מבחינה פוליטית, אלא רק שהמסר שם היה ישיר יותר, כמעט פלקטי. השימוש בדימויים שם, קרונות וכל העסק, לדעתי אינו עולה על הביקורת בימי צקלג. ימי צקלג כמו כל יצירת מופת גדולה מכיל הרבה, הרבה מאוד. אם אתה זוכה לקצת יופי של תיאור הנוף במשלט והרי חברון שמנגד, זה לא מפחית מעוצמת המילה 'ערבושק', ואם אתה מחייך כשחיילים מדברים ביניהם מצ'ואיסטים ומטופשים, גם שם הרווחתי. אני לדעתי מכל הבחינות זכיתי להרבה יותר מימי צקלג לעומת חרבת חזעה והשבוי. מטבע הדברים ומטבע אורך היצירה כמובן שגם תמצא הרבה יותר מה לבקר בימי צקלג.

    5. דליה, קשה לפענח את התגובות שלך, אבל – לקצר את ימי צקלג?! ולמה? לא לקרוא את ימי צקלג זה פספוס אם כי לא נורא, יש הרבה כאלה, אבל מדוע לקצרו? נשמע כמו משהו שכל קורא יכול להחליט לעצמו, לא? מה לקרוא ומה לא. גם אולי התנ"ך יכול להועיל מעבודת עריכה, אבל אני אישית מעדיף את אפשרות הדפדוף והרפרוף.

    התגובה ארוכה, ארוכה מדי, אבל זה רק משום שהמאמרים האלה באמת מעניינים (אפילו אם איני מסכים. כלל.) שוב תודה.

  9. מאת י.ג.:‏

    תודה על הקריאה. אני לא מחבר או מפצל בין האתי לאסתטי. הטענה שלי, שכנראה לא הובנה, פשוטה:
    האתי קיים בעולם, האסתטי קיים בעולם, הדתי קיים גם הוא בעולם. כך לפי קירקגור, ולא רק. הפיצול מבוסס על קטגוריות אנושיות, עתיקות ביותר, שרירות. וכך גם הקביעה לגבי מידת החיבור ביניהם, היחס ביניהם, רמת החשיבות של כל אחד וכו'.
    ספרות טובה (בחלק הבא הדיון הוא בשירה, בעיקר) יוצאת נשכרת (כמו כל אמנות, בעצם)
    מחיבור בין מערכים אלה. היא לא מצביעה ואומרת – "הנה, עכשיו אני, ס. יזהר, יראה לכם מהו יופי!" ואחר כך "הנה, אני ס. יזהר, אלמד אותך בינה מוסרית!", אלא מחברת ביניהם באופן אורגני, לגוף אחד בלתי ניתן להפרדה. החלוקה ביניהם היא חלוקה פילוסופית, הגותית, נובעת מאהבת החכמה
    או אהבת היופי. טענתי איננה שהיופי והמוסר אינם יכולים להתחבר. להיפך! חובה עליהם להתחבר,
    בדרך כלל לפחות, כדי שיצירת אמנות תהיה יצירת אמנות. והמוסר יכול גם להיות לואי פרדינן סלין
    שהיה רופא וסופר גאון ואחר כך אנטישמי עצום, וספריו מלאים שנאה (מתוך אהבה ואכזבה) כלפי המין האנושי.
    לכן המוסר אלף פנים לו, וכך גם היופי.
    אצ"ג – יופי ומוסר, יופי ואתיקה. ביאליק – כנ"ל. יזהר? 'חירבת חיזעה' כן, 'ימי צקלג' – ממש לא. האם יש יופי בצקלג – ודאי. האם יש מוסר? יש, גם אם מעט יחסית להיקף האפוס. האם 'צקלג' הוא יצירת מופת? מסופקני. האם אני מבטל את היצירה שנהנית וקראת, סער, מה פתאום? למה מי אני? כולה משורר בן 43, שחטף בחילה ממצב השירה העברית, מצב בו או שאתה כותב 'אתי' כביכול, או שאתה כותב אסתטי.
    יזהר הפך לפוליטיקאי, אבל במה בדיוק תרם? האם לצד היותו סופר גדול (שהתפצל והשתתק) היה גם פסל, שיצרתו הגדולה היתה פסל של עצמו המונח במרכז התרבות העברית המפאי"ניקית? כאמור בחלק הראשון, ציינתי אני איש שמאל ומצביע חד"ש. גם אין לי טענות מיוחד של קיפוחי מפא"י שודאי היו, אבל לפני זמני. טענתי היא נגד ה ק ו ל ו נ י א ל י ז ם של השמאל, שהרס את השמאל כולו, וגם פגע ביחיסינו עם שכנינו, כלומר דפק את הציונות. את הקולוניאליזם הבאנו מאירופה, ויזהר (ובגלל זה הותקף על ידי קורצוויל, בין השאר) היה גילום של ההוויה הארצישראלית, או של היהודי החדש, הישראלי, המתנתק מעברו (עגנון, מקרא). ומי שמעוניין – חפשו את "שיירה של חצות" מאת אמנון נבות, באחד מגיליונות 'מאזניים', או את המתקפה של קורצוויל על יזהר, כמו גם את זו של יצחק לאור על יזהר ב'אנו כותבים אותך מולדת', ספר מסות מעניין.
    טענתי רק ממשיכה את דבריהם עם איזה תוספת – מבחינתי 'צקלג' הוא מונומנט אדיר, כישלון מפואר, שבסיס כישלונו – הפיצול בין האתי לאסתטי. קטעים אתיים (בודדים מאוד) שבהם יזהר מפגין את יושרו (היוצא הדופן מבחינת סופרי ישראל שאחרי קום המדינה) ובלי סוף קטעים אסתטיים. האסתטיקה, אם היא לא מחוברת לאיזה אמת, הופכת לפיגול יופי, בושם בשירותים, התאהבות עצמית. כל זה קיים גם קיים ב'צקלג', ומומלץ לכל סופר ואו משורר לפתוח, לקרוא ולגבש דעה בנושא. הבעיה איננה 'צקלג', אלא בדיוק אותו מיתוס יזהרי, שעליו עמדה גברת גל אלגל. יזהר היה כריזמטי, יזהר ביסס את פוזיציית הסופר הישראלי הראשונה, פ חות או יותר (ואלתרמן את פוזיציית המשורר). באו אחריהם מי שבאו, ואמרו – הנה – אפשר לפצל בין האתי לאסתטי. קודם אתיקה – חיזעה, אחר כך אסתטיקה (צקלג) ואז פרס ישראל!. כלומר – האסתטיקה לבדה, היופי המאוהב בעצמו, מבטיח יותר מבחינת התקבלות.
    אישית, אין לי שום בעיה לקרוא את 'יוליסס' לג'ויס, את 'הסהרורים ' לברוך, כלומר אפוסים קשים של זרם תודעה. הבעיה היא שיזהר נפל בין כיסאות הז'אנרים – רומן מלחמה – נכשל, רומן תודעה – נכשל, שירה בפרוזה – הצלחה חלקית מאוד, מרהיבה אמנם, לפרקים קצרים. יענו – שעטנז בעייתי (ב'צקלג', כאמור).

  10. מאת סער:‏

    טוב – אני מצפה להמשך המסה.

    בינתיים אני תוהה בנוגע לעמדתך:

    האם לשיטתך כל מעשה של אדם חייב לשלב בין השניים (אתי/אסתטי) גם יחד? זוהי אולי אידיאה, אבל זו גם נקודת מבט שמגבילה את בן/בת האדם ולא מקבלת את הסתירות והמורכבויות שבנו. בסופו של דבר, מפעלו הגדול של ס. יזהר, כשמתבוננים בו כיום בכלליותו, מכיל הרבה מזה והרבה מהאחר: במישור האסתטיקה והשפה (כמו שכל עיון במבואות מילון אבן שושן מוכיח) ובמישור האתיקה (כמו שכל מאמר על הספרות בישראל ביחס לתש"ח מוכיח).

    וחוץ מזה, במאמר מוסגר, יישום חשיבה פוסט-קולוניאליסטית למציאות הישראלית לא מניב הרבה, ובעיקר מעוות רבות את ההיסטוריה. ההיסטוריה שלנו, על הישגיה ועל פשעיה, לא תואמת לדעתי לרעיונות האירופאים הגדולים הללו. וחוץ מזה לא "חמישים" איש בלבד קראו את ברמה, וזו טענה שלדעתי מסגירה איזו שיפוטיות שהיא לא מוסרית ולא אתית ורק תסכולית. ולא שאין סיבה לתסכול אבל יש גם סיבה למסיבה.

    שוב תודה לעת עתה וניפגש בהמשך המסה.

    (ועוד – אם ימי צקלג הוא כישלון קולוסאלי, אולי יזהר בגאונותו רק הקדים והתעלה על עצמו כמו אינשטיין [לא זה של סלקום] כשהקדים להעלות את רעיון האנרגיה האפלה [ואז פסל את הרעיון], שהרי כישלון קולוסאלי שכזה בספר על הקמת המדינה הוא אולי שיא ההלימה בין צורה ותוכן, ברמת המטא.)

  11. מאת י.ג.:‏

    אהלן, האתי והאסתטי הם מושגים אנושיים שימושיים לתיאור אספקטים של טוב-אמת ויופי. לכשעצמי – אין לי שום שיטה.
    קטונטי. מקסימום מבקר ספרות, גם זה לא בטוח. אבל כן, כשאצ"ג הפאשיסט האמין בפאשיזם היהודי שלו, וחיבר אותו לאזהרות על חיסול שיטתי של העם היהודי לפני שזה קרה עם יפי שורות וויטמניות-אקספרסיוניסטיות אז לטעמי הוא אתי ואסתטי גם יחד, ואצ"ג היה גם דתי.
    אני חושב שהספרות הישראלית הדלדלה כתוצאה מפיצול לאסתטי (נניח ישראל אלירז, בית המדרש ההליקוני והמזבלה של 'הו') והאתי (נניח כל הספרות האנטי אשכנזית החדשה, שיש בה יסוד אתי, אבל יסוד אסתטי מדודלדל ביותר). זה רק אספקט אחד. אמנון נבות מאשים שני גורמים: מכירת הספרות לתרבות הפנאי, בידור שטרף את האומנות, בחסות תרבות הצריכה, ומאשים גם את האקדמיה (מירון-שקד) שבמטרה להאציל את עצמה לקחה חסות על כמה סופרים (עמוס עוז ושות') והפכה אותם לפסלים בתמורה לנזקקות של הסופרים לחסות אקדמית. כיום חלומו הגדול של כל סופר או משורר הוא להיות מורה לכתיבה יוצרת באחת האוניברסיטאות, שזו משרה בעייתית, אבל עדיפה על שירות לקוחות של סלולר.
    בקיצור, יכול להיות יופי (יונה וולך, הורוביץ), יפהפה באמת, שאין לו שום משא ומתן עם המציאות הפוליטית חברתית וכו'. אני מניח, למרות שלא עולות בדעתי כרגע דוגמאות (אולי בכל זאת ספרות השנאה לאשכנזים, למשל מואיז בן הרוש) שיהיו בה אספקטים אתיים וחידלון אסתטי לא מבוטל (פרט לאיזה ישירות בוקובסקית חשובה לכשעצמה). אבל בשביל זה צריך להיות וולך או הורוביץ. וכמה יש כאלה? לכן, לסופרים ומשוררים שאינם עילויים,] מומלץ לחבר בין האתי (איזה תוקף מוסרי כלפי הקיום, איזה אמת קאגורית כלשהי) עם אסתטי (אמצעים אמנותיים, צירופים לשונייםרגישים ושכלולם, אלוזיות וזיקה לטקסטם עתיקים וכו').
    כי השאלה היא תמיד מה מידת החידוש והתוקף של האסתטיקה לכשעצמה הזאת. יופי חדש- לשוני, סמאנטי, יש בו אספקט אתי לכשעצמו, הוא פותח אפשרויות לשוניות ומחשבתיות. יופי ישן הוא גווית יופי, קלישאה, או התאהבות עצמית. להבדיל ביניהם – זה כל העניין.
    כשאלירז מהלל את ההוויה וגילוייה המטאפיזיים הוא נתפס כאן כמעין משיח מקומי על ידי כוהני האסתטיקה, בשעה שהוא משורר לירי טוב שממחזר את עצמו בלי סוף, ובעיקר פוסע בעקבות רילקה ולמעשה מתרגם אותו לעברית. המסקנה – אין חידוש לשוני. אין חידוש לשוני (פרט לצירופים יפים, פה ושם) אז ההתבצרות ביופי היא מלכודת. או מקרה גרוטסקי יותר כאמיר אור, שאת החיקוי מהתחת של מר קוגיטו ההרברטי אפשר היה לקרוא במוסף הציפר של השבוע האחרון (ויש לדעת, העובדה שציפר מכניס יותר ויותר ספרות ישראלית ושירה ישראלית נובעת מסיבה פשוטה – שוקן סגר לו את הברז, הוא לא יכול לשלם שכר סופרים, ולכן נאלץ להדפיס גם יותר ויותר ספרות ישראלית פרופר, ולא רשימות מסע או געגועים ליהדות הגרמנית הגדולה).
    לטעמי יזהר בהחלט לא היה גאון, אלא רב מג לשוני. כור מחצבתו היה גנסין שהקדימו בהרבה, ויזהר גם מודה שהוא המורה שלו (בראיון עם הלית ישורון ב'חדרים', אם אני לא טועה).
    בקיצור – אתי ואסתטי אינם דת, וההגדרות הללו ותיאור יצירת אמנות כאתית או אסתטית היא בעיניי המתבונן, למרות שלדעתי אפשר באופן אובייקטיבי למדי להצביע על כיוון זה או אחר.

    באשר לקולוניאליזם, סער, הרי שהציונות, למרבה הצער, הגיעה מאירופה עם המחלה הזאת. נכון ובפירוש, הציונות איננה תנועה קולוניאליסטית פר אקסלנס, אלא שיבת עם למולדתו כבריחה מאירופה של פליטים מוצלים מאש בתוספת אספקטים משיחיים, אבל הרצל וציונים רבים לקו בקולוניאליזם אותו ראו ככרוך עם הלאומיות כפי שראו באירופה, וראה היחס ליהדות צפון אפריקה מאז ועד ימינו, או לפחות עד לפני עשור או שתיים, והיחס לערבים.
    \האם זה מכשיר טוב לניתוח ספרות ובעיותיה? אין לי מושג. ניסיתי. החלק הבא יהיה החלק הפוליטי פרופר של המסה, "אני מאשים" כלפי השמאל בכללותו, מתוך נקודת מבט שרואה בהרס השמאל אסון לאומי, שכן גם אם המציאות המזרח תיכונית מוכיחה שדו קיום כאן הוא חלום באספמיה, עדיין יש צורך בשמאל כאופוזיציה אינטליגנטית שמעמידה אופציה ריאלית, מחוברת למציאות, ולא איזה משיחיזם של 'שלום' כעגל זהב.

  12. מאת י.ג.:‏

    צ"ל שם קטונתי, כמובן. ועוד נ.ב – בגיליון החדש של 'עמדה' גם חלק ממונוגרפיה של רן יגיל על יצחק אוורבוך אורפז, פלוס סיפור של הסופר. ועוד נ.ב. – מר נבות טוען בעקבות קורצוויל שעיתונאים (מאיר שלו למשל) השתלטו על הספרות. זה קטגורית נכון. מר שלו קיבל את תואר אביר האמנויות הצרפתי, הם כנראה איבדו שם את השכל. פעם נתנו לגדולים אמיתיים, כמו דוד שחר, או להבדיל לו ריד איש הוולווט.

  13. מאת ע.:‏

    הפיצול שציינת של אתי-אסתטי הוא שיטה טובה להבחין במגבלות הפרוזה והשירה העברית.

    לא קראתי את המסה בגיליון עמדה, כך שאינני יודע מה צפוי בהמשך – אך מעניין דווקא לסקור את אלו שאינם יזהר או אלתרמן – כנראה המייצגים הטובים ביותר של "משורר / סופר המפלגה" בישראל. אלא דווקא את אלו שצינת בתגובות (המעניינות לא פחות מהמאמר) כמו אלירז, סומק, ארז ביטון המאוחר, משוררי משיב הרוח (כמו הנאו-חסידיות לש סיון הר-שפי) ואחרים.

    לטעמי הם מעניינים יותר כי אישים כאלתרמן ויזהר היו ובאמת אינם עוד והתקופה שלהם עברה – אבל ארים פועלים עדיין ובקורת על יצירתם יכולה וראוי גם שתיכתב כדי לשמש כותבים בהווה ובעתיד.

  14. מאת י.ג.:‏

    תודה, אכן יש לטפל גם בגורמים שציינת (פרט להר-שפי שהיא לטעמי המעניינת שבין משוררי 'משיב הרוח').
    על אלירז וסומק כתבתי כאן רשימות מפורטות, אבל כשרציתי למסמר אותן בדפוס – איש לא רצה להדפיס,
    גם לא כתבי עת חצי מחתרתיים. מעניין. מאחר ואני חובב מרשתת אבל מודע למגבלותיה העצומות (מזבלה ענקית של פטפוטים ללא היררכיה) הרי שיש לגבות ביקורת רצינית במרשתת גם בהופעתה בדפוס. רק שאין (כמעט) מי שידפיס דברים כאלה, וכך נוצר מצב (שקרה לי כבר ) של כתיבת מסה ביקורתית מקיפה (במקרה שלי,
    על השירה העברית הצעירה) שלא נמצא לה היכן להידפס. אז הפעילות הביקורתית שנעשית חינם תמוהה לכשעצמה, אבל אם אפילו אין איפה להדפיסה – הרי שהמבקר כבר חורג לגבול התימהונות. אבל יש לביקורת הרבה במה לטפל, (העסק כאן עוד לא לגמרי אבוד, יש עוד כמה סופרים ומשוררים וסופרות ומשוררות לא רעים ורעות) רק אין מי שיעשה את זה. אישית, אני מקווה לטפל באסתטיקונים האסתטיזצטורים, יצרני היופי בגרוש, במסתי הבאה, אי"ה.
    כל מי שקצת מסוגל וירתם לעניין – יבורך.

  15. מאת ע.:‏

    מחכה ומצפה ומסה הבאה.

    דע שיש מי שמחכים למאמריך, קוראים אותם ולאט-לאט המים חודרים את האבן היבשה. גם כשאתה לא שם לב, המים חודרים.

  16. מאת אמנון נבות:‏

    ליובל ולמגיבים שלום רב.

    בלא לנסות ולערער על הביקורת וההדגשים האסתטיים מוראליסטיים של 'ימי צקלג' וההשתמעות שלהם בהקשרים
    שונים, ראוי להדגיש שיזהר של "ימי צקלג" ו"סיפורי מישור" אינו יזהר של "חירבת חזעה".יזהר רחק מאוד מהסיטואציה
    הקונקרטית ("שיירה של חצות","השבוי" ותעוקת הנוף – ולפני יזהר החדש,השונה (ובעיקר – הלכוד בתפקידיו הציבוריים
    כחבר כנסת וכנציג בכוח של צעירי דור תש"ח – תפקידים אותם לא טרח למלא,ואיש לא ביקש זאת ממנו.התפקידים נועדו למלכד אותו ולהשתיקו או להכווינו) עמדו לפניו שתי ברירות: כיוון ההפשטה (האירועים והקונפליקט נבלעים בנוף – "סיפורי מישור") והכיוון הארכיטיפי המבקש להנציח את חווית הדור ("ימי צקלג"). את הסיטואציה הקונקרטית של המלחמה ניפץ לאלפי מכיתות ורסיסים ,ונקט (באורח מזהיר) בתימאטיקה מפזרת.חוויית המלחמה קולקטיבית של "היחיד והגדודים" נשברה לאלפי התנסויות של עשרות לוחמים.(הסיטואציה של מחלקת לוחמים בודדת מתרחבת
    בלי הרף ככל שמתרחב קרב ההגנה על המשלט ). בחציו השני שוב אין זה קרב של כיתת לוחמים מגובשת על משלט
    נידח אלא קרב גדול שכדרך המלחמה התרחב ללא צורך ; מדובר בגבעה נמוכה שאין לה שום משמעות איסטרטגית
    בקרב על הנגב. הקרב המשני הזה היה מיותר למדיי והדם השפוך – לחינם.(ככל שניצתן להגדיר זאת במסגרת מה
    שהיה לוחמת גרילה)

    בטרם נגיע אל העיקר, ראוי אולי להעיר (מה ששמעתי מכלי שלישי) : בשנות הכתיבה של 'ימי צקלג' היה יזהר חבר
    כנסת,אבל את ימיו לא בילה במליאה אלא בחדר קטן באוכספורד אליה הגיע בעילום שם ובאוניית=משא. חלפה שלושת
    רבעי שנה עד שהחלו לחוש בהיעדרו. – אבל אז שלושת רבעי 'ימי צקלג' היה גמור (אבל לא מושלם – זמן לחזור על המהלך לצורך כתיבה נוספת לא ניתן לו).הרומן יצא לאור פגום ועמוס שגיאות הגהה ומוזרויות לשוניות. (יש לי את המהדורה הראשונה – 'רכשתי' אותה במשיכה בגיל 16)

    אני סבור שמדובר ברומן המהפכני ביותר בתולדות הספרות הישראלית (הישראלית,לא העברית) מאז קום המדינה.
    רקק שלצורך הגילוי הZה עלינו להשתחרר מיזהר שלי ,חירבת חזעה, ו'השבוי'.לעומק העניין ,ההתמודדות של יזהר
    עם חווית לוחמי דור תש"ח וסוגיות שונות של מוראליזם היא רק תכסית,היינו שיכבה אחת ולא חשובה במיוחד: לעומק
    העניין יזהר מתמודד עם סוגייה שהעסיקה מאוד את המרחב התרבותי הישראלי ולא הוא לבדו : האם ההוויה היא שמכתיבה את ההכרה, או שההכרה היא שמכתיבה את ההוויה.זה היה מרחב הדיון הסמוי והגלוי,ויזהר התמודד כאן,
    אם למצת זאת באורח ציורי, בין הספרות הסובייטית ("אנשי פאנפילוב" ,"הדון השקט") לבין כתבי ויליאם פוקנר שהם
    הקוטב המנוגד.(עניין זה, השפעת פוקנר,טעון בדיקה נוספת,רק שלא כאן המקום)

    הבעייה המרכזית של 'ימי צקלג' היא שאין הכרעה.יזהר לא היה אמיץ דיו להכריע בין שתי התפישות.המטריקס שלו
    היה ונשאר הרומן הסובייטי ה"גדול" (כמותית) אבל בתוך הרצף טמונים שני "מוקשים" נהדרים, שמאותתים לכיוון השני
    - היינו, שההכרה היא שמכתיבה את ההוויה.אני מתכוון בדברי אלה לסיפור ה'פנימי' שיזהר טמן בזהירות בחלקו השני
    של הרומן – ומה שבטוח בטוח ,לקראת הסוף: מדובר במשולש ה"רומנטי" בין מפקד המחלקה (מדובר במפקד כיתה שמנהל את הקרב – הקצינים נעלמו בשלב מוקדם מאוד:( צביקו המ.פ. מסתפק בביקורים קצרים ובטקס מסורתי של שתיית קפה עם הלוחמים)) לבין החובש עמיחי ובת זוגו (אותה לא ראה המ.כ. מעולם, אפילו לא את תמונתה).בדמיונו
    היא שיקוף מעודן, מעט יותר נשי,של החובש. המ. כ. שואל למותו של עמיחי בקרב, כדי שהוא עצמו יזכה לנחם את ה"אלמנה" היעלית למראה.כצפוי , (ההשתמעויות ההומוסכסואליות המשניות ברורות ,רק 5איש לא העז לעלות על דעתו,בשנות החמישים של המאה שעברה) המ.כ מתעשת לאחר עמודים רבים, גוער בעצמו על הניוון המוסרי והקיומי שתקף
    אותו ויוצא לקרב יחיד מול רבים שנועד להציל את המשלט.ה'מטריקס' זכה לניצחן לאחר שעורער כדבעי.

    אכן,לא מדובר בסופר אמיץ : הוא ביקש להיות נציגו הבכיר של דור בארץ (ממילא היה קשיש מהם בעשור וחצי לפחות)
    ומייצגו ; ואת חייו ניהל בצמוד לעגלת הממסד – בתחילה הפוליטי,אחר כך האקדמי; הממסד הספרותי של סוף שנות החמישים חש בזרות המהותית של "ימי צקלג" והביע התנגדות עזה (בראשם קורצוויל ,שהיה יותר סנסטיווי ורגיש מחבריו המבקרים).פרס ביאליק,או ברנר,איני זוכרׂ, נמנע ממנו: הממסד התרבותי המפא"י תמך בו, ככפוי שד – לא יותר מדיי, לא בשצף קצף.גם הם חשו בזרות ובחריגות – רק לא ידעו לנסח אותה,או בפשטות, מילאו פיהם מים.ויחד עם זאת: אין ספק שהגדולה הספרותית של יזהר ניצחה ,וזה – חד פעמי בתולדות הספרות העברית.

    דעתי היא, שלמרות הפגמים ושפע הבעיות שיוצר הרומן הזה והשתמעויותיו יש למנות אותו בין עשרת ה"גדולים"
    של הרומן הארץ ישאלי – בין "מכאן ומכאן", של ברנר ,"עד ירושלים" לראובני ו"תמול שלשום" לעגנון לבין "קו המלח" של יובל שמעוני,שראה אור לאחרונה.אנחנו עניים מכדי לוותר על "ימי צקלג".

    ועוד הערה : בל אחטא בשפתי, אבל מעטים מאוד קראו אותו באמת,ומעטים עוד יותר התמודדו אתו – אבל הוא קיים
    ועומד על המדף,ממתין בסבלנות לכל מי שהגיע למבוי סתום ביחסיו על הספרות הישראלית.

    הערה: מאמר נרחב ("ימי צקלג – בימינו" ) פרסמתי ב"משא" של 'דבר' עם צאת המהדורה השנייה במחצית השנייה של
    שנות השמונים ׁ(אז עוד היה מקום למאמר בן שלושת אלפים וחמש מאות מילה במוסף אחד)

    • מאת לולי:‏

      לא אגיב לגופם של דברים, אבל אני מוצא צורך לתקן שתי עובדות היסטוריות, מחשש שמא יתקבעו וישמשו למאן דהו כאסמכתה.
      1. יזהר לא הפליג לאנגליה באוניית משא ולא הסתתר בחדר צר באוקספורד 9 חודשים בעודו משמש כחבר כנסת, ושם כתב את ימי צקלג. להד"ם.
      2. במלחמת השחרור היה יזהר היה קצין מודיעין בחטיבת גבעתי. אמנם חטיבת קו שני באותם הימים, אבל חטיבה לוחמת. לא תרבות, לא תובלה, לא בית קפה. במסגרת תפקידו זה נקלע לקרב על חירבת מאחז ומיד ידע שעליו יכתוב את ספרו הגדול.
      אתם מוזמנים לקרוא פרטים נוספים כאן:
      http://wp.me/pXLKy-10V
      וגם כאן:
      http://wp.me/pXLKy-UR
      ואפילו כאן:
      http://wp.me/pXLKy-P5

  17. מאת י.ג.:‏

    תודה על התגובה, אמנון. קטונתי מלהעריך את יזהר, ואני גם אומר זאת. יזהר בלי ספק היה סופר גדול,
    אם כי אני לא חושב שפוקנר כאן הוא המודל (הוא המודל של עמוס עוז) אלא פרוסט. אבל מסכים כמובן לאבחנה
    בדבר רומן סובייטי גדול, שמתנגש עם רומן תודעה פרוסטי, והתוצאה – כישלון מהדהד, פנומנלי אולי, אבל כישלון.
    לא בגלל רמת הקריאות והקליחות שלו, חלילה, אלא כי הדמויות פלקטיות, רומן התודעה לא מכיל כל וחשוף דיו
    מול המראה, ונותרי רק קטעים יפים כאיים צפים בים מיופייף.
    אבל מובן שיזהר ענק מקומי, השאלה היא איזה ירושה השאיר לבאים אחריו. מאחר והוכתר כגדול המספרים העבריים/ ישראליים, נשאלת השאלה מה הפוזיציה שהעביר הלאה? אני כן רואה באומץ האתי של 'חירבת חיזעה' דבר משמעותי.
    אצל יזהר ההכרה מכתיבה את ההוויה? אני מניח שכן, אבל זאת הכרה מיופייפת, כמעט אינפנטילית.

    קראתי לאחרונה את 'מקדמות' שלו, ספר שובו לאחר שלושה עשורים. המוסיקה של המשפטים הארוכים יפה, התיאורים בחלק עדינים, אבל היצמדותו לתודעת הילד ותיאוריו, מחוויות התשתית הנפשיות הזכורות של הטבע ועד לתיאורי המאבקים עם ערבים על רקע רצח ברנר, כול כולם נצמדים לתועדת ילד מנקודת התצפית של מבוגר נזכר. אבל אין כל מרחק בין יזהר המספר לבין הנערים ב'צקלג', כפי שאין מרחק בין צקלג המספר המקשיש לבין הילד שהיה ב'מקדמות'. כך נוצר משורר הוויה טוב לעיתים, כי משורר הוויה חי את הרגע כילד, אבל סופר למגורים בעייתי מאוד. לדעתי יזהר בפוזיציה הילדותית-נערית בלתי ביקורתית של 'צקלג' ואחריו איפשר לגרוסמן-שלו- עוז (עוז במידה פחותה מהשניים האחרים) להיות סופרי נוער מחופשים לסופרים למבוגרים. הספרות הישראלית מעול לא התבגרה ולכן מעולם לא הצליחה לשקף את המציאות הישראלית, שדורשת הכרה במוות שנוכח פה תמיד, הסכמה למות, והליכה מעבר לרומן ההתבגרות (BILdUNGSROMAN) אל הרומן למבוגרים.

    בקיצור – יזהר אולי היה מוכשר כאצ'ג או גנסין, אבל התוצאה תקועה – בין רומן סובייטי לרומן תודעה, בין רומן מלחמה אנטי מלחמתי לבין שיר הלל מיליטריסטי למלחמה המבגרת נערים, בין רומן אפי שפירושו עלילה והתפתחות עלילתית לבין שירה בפרוזה שתכליתה רגעי ההוויה. לדעתי, אחת הסיבות, היא שהאתי והאסתטי לא התחברו לו. וזה קשה מאוד לחבר אותם במציאות הישראלית המורכבת. בכל אופן, קראתי את "שיירה של חצות" שלך שפורסם ב'מאזניים', לא את הדברים במשא. שם היו דברים נוקבי למדי על כישלונו של יזהר בכתיבת רומן חברתי, אם אני זוכר נכון.

  18. מאת אמנון נבות:‏

    אכן,יזהר מוכשר כמו גנסין או אצ"ג,ו"ימי צקלג" למרות שהוא פגום וסובל קשות במעברים שבין המיקרו והמאקרו
    טקסט,הוא ניסיון חד פעמי בתולדות הספרות העברית.וכאמור,למרות שהיה קשור באפסר לממסד הבן גוריוניסטי
    ,הסופר שבו ניצח,לפעמים בנקודות, לפעמים בנוק אאוט.באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת זה לא היה פשוט.

    יחסי ל"ימי צקלג" ידע תמורות רבות. בגיל 16,כשקראתיו לראשונה ,קיבלתי את חוות דעתו השלילית של קורצויל
    (אמנם,לא במלואה,אבל בעיקרי הדברים) עם הזמן וקריאות נוספות חלה תמורה לא פשוטה ביחסי לספר הזה.ויותר
    מכל,ולי כמבקר, היה חשוב המאבק הפנימי הגלום בו בין הפורמאלי לבין הדיוניסי =כאוטי.וכן,יזהר הושפע מגנסין,אבל לא מפרוסט,שלא היה נגיש באותם שנים (מעניין,גם דוד שחר נחשד בהשפעה פרוסטיאנית, למרות שאת פרוסט קרא לראשונה בגיל 45,רק לאחר שלמד צרפתית על בוריה ומבנה העל של "היכל הכלים השבורים" היה מגובש).

    לנו,שהננו חסרי פרספקטיבות היסטוריות נאותות, קשה להבין שהמעבר בין הרומאן הסוביאטי לרומאן המערבי (ולרומן
    הבורגני) היה טראומטי.(צריך לקרוא היטב את הקורפוס של משה שמיר כדי להבחין בשבר הטראגי. מעברו אל הימין
    לא ננבע ממניעים אידאולוגיים לבדם. שמיר הוא מקרה קלאסי של סופר רציני וערכי העומד בפני שוקת שבורה.אמנם, לפחותים שבסופרי דור תש"ח המעבר היא פחות טראומטי- הם הסתגלו מהר,כמו שאומרים.אני מעדיף אלף מונים את שמיר ואת השבר.(עיין,למשל, ברומן מושכח שלו, "הגבול",מאמצע שנות השישים של המאה שעברה)
    את מה שכתב יזהר אחרי "סיפורי מישור" אני מעריך הרבה פחות – הזיכרון שם מנוקה ,מנופה ומרוח בשיכבה עבה
    של פורמאלין משמר.ועדיין, דיי ב"ימי צקלג" כדי להעמיד לו גומחה בפנתיאון

  19. מאת י.ג.:‏

    בלי ספק יש לו מקום בכל פנתיאון של ספרות ישראלית. למה מי אני שאגיד אחרת. העניין הוא לא להוריד את הראש ליזהר. וגם אקרא עוד, בעתיד, גם את 'צקלג'. ואינני מבקר פרוזה בכלל.
    עם זאת, נשאלת השאלה איזה ירושה השאיר לבאים אחריו. וכאן נכנס לטעמי העניין האתי והאסתטי. אומר לעצמו סופר צעיר רציני או סופרת צעירה רצינית, אם יזהר נכשל בחיבור בין האתי והאסטתי, אז למה מי אני שאצליח? לתאר את המציאות הישראלית המורבת ורבת הסתירות, את הסכסוך, את העוני?
    בראיון עם הלית ישורון יזהר אומר "הטענה היא שיש כביכול בחוץ משהו שאני מגיב עליו, ומתרגם אותו למילים. זה לא כך. המשהו הזה הוא בפנים, סוג של תמונה או מוסיקה או לחץ או כאב, שאני הופך אותו לתמונה של נוף".

    תיאור מדויק של עצמו ושל 'צקלג', אבל מה לעשות שהוא כותב סיפור פורמטיבי על מלחמת העצמאות ועל מחלקה? יזהר רצה לדבר את הנופים הנפשיים שלו, הראשוניים, באופן פנומנלי. אבל מה הוא רוצה מהחיילים? למה באפוס מלחמתי?
    "בסופה של הכתיבה התמוטטתי, פיזית נפשית, הכול. ירדתי מהפסים. אנשים שלחמו בכבעה ההיא נתנו לי את הסיפורים שלהם ובהם השתמשתי, כמין לבנים לדבר אחר, לא כדי לתעד" אומר יזהר. אין לי טענה ליזהר שהתחשק לו להשתמש בסיפורים באופן כזה או אחר, זכותו, אבל האם בכך לא ויתר על מימד אתי? לא רוצה לשקף את המציאות – סבבה, נזרום איתך, בקטע טוב, יענו. אז למה להשתמש בסיפורים של לוחמים?

    "אני אומר לך , אילו לא הייתי בארץ במלחמת העצמאות, אלא בקנדה, אז את 'ימי צקלג' הייתי מחבר אל הזדמנות היסטורית מסוימת שהייתי נוכח בה שם. ישנו הצורך המוקדם לכתוב על אנשים שנמצאים לבד, בתוך ניתון זמן-מקום" אומר יזהר לישורון. אוקיי, רוצה לכתוב סיפור על בדידות חייל? על בדידות קיומית? על עליונותו של הזמן על המקום? עליונות המקום על הזמן? מצוין! אבל למה אתה משתמש, ומשתמש זאת המילה, בשכול ובפציעות ובכאב של שני הצדדים, וזאת אחרי שנקטת עמדה מוסרית מובהקת ב'חירבת חיזעה' או 'השבוי'?? אולי לסידור (שאתה תארת) כחבר כנסת היה חלק בדבר? נמלט לו ח"כ מהכנסת לאוקספורד, ומתייפיף לו (בפנומנליות, אוקיי) עם נערים שמנסים לכבוש גבעה. WTF? (כמו שאומרים היום).
    אז ההישג הוא הישג אמנותי מזהיר, אבל הוא מלא סתירות. הוא שעטנז. ובעיקר – הוא מותיר אחריו אדמה חרוכה. פיצול בין האתי לאסתטי. הנערים – הם חלק מהנוף הנפשי של יזהר, והערבים – האחר המסריח. כאן יזהר הסופר לוקה בחולשת אינטלקט. גנסין השאיר שירה בפרוזה – פתח אפשרויות. יזהר השאיר אפוס בלתי אפשרי – דלת סגורה. לא רק יזהר. גם יעקב שבתאי היה ענק, כמובן, אבל מה יעזור למי שינסה ללכת בעקבותיו? (ויש הרבה שמנסים, הכישלונות מעוררי הזדהות כי אוהבים את שבתאי, אבל מי יכול לכתוב שבתאי יותר טוב משבתאי? זה נוסח סגור).

    אם היה סופר אמיץ באמת, ולא רק פנומן ועילוי וכו', היה מחבר בין 'חירבת חיזעה' לבין הנוף הנפשי. או כותב תיאורי נוף לבדם, בלי מלחמה. אבל הוא נתקע בעצם, רגל פה רגל שם.
    יזהר מתאר את דרך עבודתו: "אני הלכתי במקום ההוא עם מגדיר צמחים, נשארתי שם בלילה לראות את הכוכבים. אספתי נתונים, תחקיר, צילומי אוויר.. הלכתי והסתכלתי בצומח, שיהיה דווקא הכלך ולא השומר". סבבה, אני זורם. סופר לא צריך להיות שום דבר, אולי רק אדם חופשי. אתה רוצה לתאר נוף, הוויה, נופים של הוויה, הוויה של זמן? אז למה באפוס מלחמתי? יזהר אולי עשה את זה הכי טוב שאפשר, אבל זה עסק מועד לכישלון מראש, מותיר אחריו חורבות של פיצול בין האתי לאסתטי.
    קורצוויל קרא ליזהר ניהיליסט. כלום זה מילה שיזהר אוהב וחוזרת הרבה באפוס. סבבה. אני זורם. אבל שוב, למה חיילים? יזהר היה אסתטיקון ניהיליסטי, לדעתי. זה אולי סבבה בצרפת, או בשבדיה. אבל כאן יש סכסוך, ומוות מתמיד, וקולוניאליזם, וטירוף דתי, והברנש מתייפיף בלי סוף. כשחזר משתיקתו, בעיקר התייפיף, ויתר על החיילים. אבל יזהר משורר בפרוזה פחות טוב מגנסין או מברמה. הוא צייר של פרסקואים, יש לו תנופה, אבל צירופים ליריים חד פעמיים מפעימים כמו של ברמה, של הקשבה טוטאלית לנוף, טובעים אצלו בים של מלל. של מים.

    ואחר כך, כשבאים לאור ורביקוביץ' וכותבים שירת שמאל, אין שום מודל מורכב לשונית ואתי בו זמנית. למה מי היה אחרי קום המדינה? בחלק הבאים של המסה אני מתייחס אל שני אלה, וגם אל השקרים עליו מבוסס השמאל הישראלי. הסיפור של המקום הזה הוא טרגדיה, והטרגדיה עדיין בהתהוות ולא הגיעה לשיאה. "

    אני לא מחקה את המציאות, אני יוצר את המציאות" אומר יזהר. סבבה, אני זורם. אז למה להשתמש בחומרי מציאות נפיצים? למה הערבים צריכים להסריח ותו לא? אתה רוצה להיות משורר הווייה? סבבה. לך על זה. רוצה להיות צייר במילים, יאללה, אני זורם. אבל מה לעשות שאיסאק באבל (ונכון, באבל יש רק אחד) הצליח גם להיות משורר בפרוזה ענק, גאוני, וגם לתאר את מצוקת היהודים הנרצחים, את קלגסות המלחמה? אז אולי אי אפשר להיות באבל, אבל למה לא להתקרב, לנסות?

  20. מאת אמנון נבות:‏

    אני מזכיר לך ,יובל,עיקר גדול בביקורת – שאין אפשרות אמיתית למוד את היצירה בכלים של היום,מבעד לשקפים
    עדכניים של פוסמודרניזם ופוסטקולניאליזם והומי באבא ושאר זבלותא.עלינו,כמבקרים אחראיים, להניח את הנחות היסוד של התקופה.אי אפשר לצייר מ ח ו ץ למסגרת התמונה של הדור. אין ויכוח על מצבו של יזהר כאיש ציבור לכוד שנאלץ
    לגנוב לעצמו זמן=כתיבה חלף ישיבה ב"מליאה" ועיסוק במשרץ הפוליטי.השאלה היא לא אם ס.יזהר היה אמיץ (הוא
    לא היה) או מוכן לצאת מתוך המרחב המגודר במיסבך סלילים חוטי("גדרתיל") בלשון ימי צקלג של דורו שנענש בפיקוח הדוק של "זקני האומה",ס.יזהר היה ונשאר בשר מבשר הממסד הבן גוריוניסטי,ולמעשה,אין גם סופר אחד בן "דור
    בארץ" שחרג מהמרחב שהוקצה לו (אלא בשנות השישים,משהתרופף הממסד הנוקשה) .ככלל, ס. יזהר היה אדם
    נשוא פנים,"אפרתי" ,טיפוס של "אני ואפסי עוד" (הכרתיו מעט) ,וקשריו עם הממסד המפרנס היו גורדיים,ללא ספק.
    הביוגראפיה שלו כפלג עני ותלוי של משפחה עשירה ודורסנית הכתיב מה שהכתיב .ועדיין,כסופר,חזור, כסופר, חרג בלי
    הרף מגבולות ה"מותר" או האפשרי בקונטכסט של זמנו.יזהר לא השתתף בקרבות תש"ח משום שהיה מבוגר מדיי
    (ונשמר היטב כנכס ודאי על ידי הממסד).הוא היה קצין היסעים וקצין תרבות,לפיכך,יש יושרה רבה בניסיון לדובב ישירות לוחמים (בניגוד לבן דורו שמיר,למשל)..

    .אכן,המודל שלו היה חד פעמי ו"סגור".גם כיוון שהיה לו הרבה מה להסתיר ולטשטש).איסאק באבל היה סיפור שונה לחלוטין – הוא היה זר בכל מקום בו שהה,והמאמץ להתערות ,להיות חלק ניכר היטב והיה חלק מן העוצמה שלו עד שסטאלין נתן בו את עין הנחש .יזהר היה חלק מהממסד וכתב "נגד עצמו" ונגד הקולקטיב שלו. (ומכאן ההתמוטטות המתוארת בראיון) כך או אחרת,הוא לא יכול היה להיות מודל,יוצר נוסח או ז'אנר,משום שהשתמש במודלים קודמים (גנסין). היה סופר אחד ש"פיצח" את הרצף היזהרי,אבל הוא מת בן 27 (ישראל ברמה).

    נדמה לי שהכרת הנסיבות בהן נכתב "ימי צקלג" וההכרה בחדפעמיותו הכרחיים למהלך זורם ושפוי של הסיפורת
    העברית.חוששני שבלי משים, מדידתו באמות המידה של האתי והאסתטי כששניהם טבולים ב"תובנות" פוסמודרניות
    חדשות רק תזיק: היא מייתרת את ההתמודדות הממשית עם יצירת סיפורת ענקית ונפטרת ממנו באמצעות עקימת חוטם והשתקעות מחודשת באבירי הפח של הפוסטמודרניזם – לא שמישהו באמת קורא אותם אלא אם הוא חייב.

    לאור ורביקוביץ אימצו מזמן מודלים אחרים.

  21. מאת י.ג.:‏

    אמנון, מודה שלמדתי את הומי ק. באבא והפוסטקולוניאליסטים אצל מר חנן חבר לפני שנים רבות, אבל מאז לא נגעתי בחבר'ה האלה, המדקדקים בקוצו של יוד ושמים זין על נפגעי הקולוניאליזם עצמו.
    יזהר היה סופר גדול? הסופר הישראלי הכי גדול? אולי, לא יודע. אתה יודע יותר טוב. בין הגדולים, יחד עם שחר ומי עוד? גם הולך.
    אבל למה אני צריך לקרוא את יזהר דרך משקפי מפא"י של אז? למה לא לקרוא אותו כיצירת אמנות?
    אני לחלוטין לא קורא אותו דרך מבט פוסט קולוניאלי, המסה שלי הציונית מטבעה, רחמנא ליצלן. את יזהר, כמו כל סופר, צריך לקרוא כאדם, ואם כאדם שמנסה לבקר, אז כאדם שמנסה לבקר. המתיקות שלו, אהבת הטבע שלו, כולם עטופים ביופי ועוד יופי ועוד יופי ועוד יופי ועוד יופי ועוד יופי ועוד יופי ועוד יופי. וזה סופר שכתב את 'חירבת חיזעה'! לא פלא שפסגת הישגיו כח"כ (לא שנה או שנתיים, קרוב לעשרים שנה!) הינו החוק להגנת פרחי בר. פרחי בר זה חשוב! ואישית, אני רחוק מלאהוב את המין האנושי (רק בודדים, פה ושם, על טבע המין האנושי עמדתי עוד בבית ספר, כשילדים שהיו טבעיים ואנשי שיחה בבודדת, הפכו למפלצות בקבוצה). אבל האם לא ניתן לקבוע באופן נחרץ, מבעד למשקפי התקופה או משקפיים עתידיות, שיזהר הפך לאסטתיקון מאוהב ביופי, בעודו שם זין על בני אדם??!! והאם אסתטיזציה ריקה, מאוהבת בעצמה, איננה כשל אסתטי בר תוקף החורג את גבולות הזמן?
    אוקיי, אין מוכשרים כמוהו. מי אני הקטן שאגיד משהו. אבל מה הוא עשה עם כשרונו?! (אגב, יזהר שיבח את קסטל-בלום, אפרופו פוסטמודרניזם).
    יזהר לא "נאלץ" להתפרנס ובלית ברירה הפך לח"כ. יזהר ליקק את המגפיים הצבאיות שסירסו אותו. הוא מצא אמנם עיקוף (יופי ועוד יופי) כי לומר את האמת (הציונות היא שלוחה קולוניאליסטית, ובו זמנית הצלה לעם היהודי) לא יכל. לא רצה. לא רצה להיות יכול. בעצם כן יכל, זה העניין, אבל לא התחשק לו להתאמץ.
    תארת את יזהר היטב, את האיש. יש יושרה בניסיון לדובב לוחמים? כן. אבל האם כך דיברו הלוחמים? במעין מליצות הוויה רילקאיות? גנסין אולי דיבר כך, או לפחות כך עבדה התודעה שלו, אבל חבורת לוחמים צעירים מפוחדים מוטלים למערכה? ההתייפיפויות התמימות של חלום על נערה? נערים צעירים הם חרמנים, וחלומם (בדרך כלל) גזור מפלייבוי!
    יזהר, הפנומן, הגאון, מה שתרצה, היה קצין תרבות ונשאר קצין תרבות מפא"יניקי, וזה אחרי שירה צרור מופתי לבטן של הציונות, מבלי לאפס אותה, כמנהג ימינו. השפה המליצית, הספרותית, המתייפיפת, עם המשפטים הארוכים שהפרוזה העברית עוד לא השתחררה מהם, בבסיסם כשל אתי, אבל גם כשל אסתטי. אתה עצמך כתבת ב"שיירה של חצות" על שמרונותו (ב'צקלג') ועל אפס החתרנות שלו. השמרנות באה לידי ביטוי גם באסתטיקה, וזה בולט גם ב'מקדמות' המאוחר. היו תיאורי נוף פנומנליים, אבל גם הרבה תיאורי נוף מחורבנים! מיופייפים, מאוהבים בעצמם, מאוהבים בשפה במקום להשתמש בה כדי לדייק, להכאיב בצירופים, גם בתיאורי טבע!
    אולי יש בלי סוף נסיבות מקלות ליזהר, אבל הן מבוטלות כי כישרון כזה מופיע פעם בדור, אם בכלל. כישרון כזה הוא כלי נשק, כפי שהבינה מפא"י, ולירות פרחים, לדאוג לפרחים, פרחים בקנה ובנות בצריח, זה מודל מחורבן לספרות העברית, הישראלית, שדווקא מהלך בלתי שפוי היה תורם לה, בהתחשב במציאות הלא שפויה בה היא מתנהלת. פובליציסטיקה שהשתגעה אני מוצא דווקא אצל יותם ראובני, רק הפרוזה שלו (המאוחרת) כל כך בלתי ערוכה (אבל אמיצה, מערבת הגות ואמת, ביקורת נוקבת ושירה בפרוזה) בתקופה שבה ספרות לא מעניינת יותר כמעט איש.
    ובאבל, אני קורא אותו, בתרגום לצערי, ושאריות השערות על ראשי סומרות! ככה מחברים אתיקה ואסתטיקה! שירה בפרוזה עילאית, מדויקת כאיזמל מנתח טוב, וכאב טראגי. לא יודע על חייו כלום, אבל הוא חי את היופי ואת האדם בו זמנית. יזהר חי רק את היופי, ולפעמים יצא לו יופי, ולפעמים התייפיפויות (הרבה פעמים, לדעתי).

  22. מאת יובל:‏

    ואחרון, לפני הנפת דגל לבן: הרי לא מעט מניתוחיך את הפרוזה הישראלית, יוצאים מבסיס מטריאלי.
    והרי המטריאליזם איננו שיטת ביקורת אסתטית. אני מאוד מעריך ביקורת מטריאלית כזאת: מכירת הספרות
    לתרבות הפנאי בחסות מנחם פרי ומאה אלף קונים, מכירת הספרות לעיתונאות, הקשר בין האקדמיה (מירון ושקד)
    לסופרינו הגדולים, בחזקת שמור לי ואשמור לך – אני זורם, אבל כל זה הינו ניתוח מטריאלי, שלא לומר מרקסיסטי.
    מצד שני – אמנות וספרות זכותן להיבחן על פי אמות מידה ז'אנריות אסתטיות, ואסור לאנוס ספרות עם תיאוריות.
    אבל מה לעשות, החבר יזהר היה קולוניאליסט, בן תקופתו (שטרם עברה, אצלנו, למרבה הצער), וסופרי השמאל נכשלו, גם אם כישלון יפהפה ומהדהד – כבמקרה יזהר. והכישלון – יש לו גם בסיס פוליטי. אם צריך לנתח על פי התקופה – אז זאת היתה התקופה.

    ומצד שני – יכול להיות שאני טועה, יזהר היה גדול סופרינו, 'צקלג' גדול ספרינו, ואסור לערבב בין הפוליטי לאסתטי, או בין האתי לאסתטי. אבל גם בבוחן ז'אנרי אסתטי גרידא – 'צקלג' מקבל מעולה ובלתי מספיק בו זמנית.

  23. מאת אמנון נבות:‏

    כמה דברים:

    שים לב,יובל, שאינני קורא תיגר על האבחנות שלך.הן לגיטימיות ובמידה רבה עקרוניות – למבקר המבקש (במחיר לא
    פשוט) לבטא את דורו ואת הזרות שהוא חש כלפי הממסד של דורות קודמים ותובנותיו המוראליסטיות והאסתטיות יש צדק רב בשאלה מה 'הותירו' אלה בני דור תש"ח לדורות הבאים..כל מה שאני מבקש הוא הרחבת הפרספקטיבות וראיית היצירה על רקע המרחב התרבותי והפיזי הממשי שלה.

    זה עתה קראתי ביקורת תיאטרון העוסקת במחזה "רוחות" של איבסן. המבקרת טענה,אין במחזה הזה דבר וחצי דבר -
    חצי תריסר זריקות פנצילין וכל הטרגדיה הבורגנית הזאת הופכת עורבא פרח! באופן הזה אנו עלולים לאפס את רוב
    יהמרחב התרבותי היסטורי.(מה שהפוסמודרניזם עושה בפועל ממש) אישפוז קצר וטיפול תרופתי היה פותר את בעיית דון קיחוט! אין לזה קצה ואין בזה טעם.

    במרד הפנימי של יזהר (שחלקו סמוי) יש להתבונן על רקע הציות המוחלט של דורו,על רקע העובדה שמחצית מהסופרים בני דור תש"ח (מנסים אלוני ועד קגיוק ושחר ואורפז ופנחס שדה- כולם חיילים שהשתתפו במלחמת השחרור בפועל ממש) נכנסו למצב של השהייה בת עשור וחצי,משום שהמרחב התרבותי בעשור שאחרי מלחמת השחרור הותיר לספרות מרחב ביטוי צר ומוגבל. באופן מוזר (ואולי לא כל כך),רוב סופרי תש"ח לא השתתפו בשום
    קרבות; גורי כתב את מיטב שירי המלחמה שלו בפנסיון בצ'כיה,שמיר ישב כל המלחמה ב"כסית").לשון אחר : דאגו היטב שחווית המלחמה הממשית לא תשפיע כהוא זה על כתיבתם.רק כך אפשר היה להפיק את ההרואיות שאולי הייתה דרושה לציבור המוכה והמדמם ביום הקטנות שאחרי המלחמה. על רקע זה יש להבין את המפעל הגדול של "ימי צקלג",חד פעמיותו וייחודו (שאינו מתמצה בפורמולות של הספרות והאתי אסתטי). היה כאן ניסיון ליצור אתוס שבכל פרספקטיבה נכשל- נותר רק יזהר לבדו כחריג ערכי,וזאת,בלא לתהות כהוא זה על האבחנות הספציפיות של המאמר שכתבת.

  24. מאת יובל:‏

    תודה. הסיוג הזה בהחלט במקום, ואין ספק שיזהר היה משכמו ומבעלה כלפי בני דורו. מעניין גם מה שכתבת, שרובם כלל לא נלחמו במלחמה עצמה.
    מלחמה ואהבה הם שני הנושאים הקשים ביותר לכתיבה, לדעתי, ואם לא חווית אותם על בשרך – אז קשה שבעתיים. ה"אכזבה" המסוימת מיזהר נובעת מהיושר האתי של 'חירבת חיזעה', כמו גם השלמות האסתטית האריסטוטלית שלו – התחלה, אמצע, סוף, אמירה, חיבור בין תוכן לצורה. ב'צקלג' התואם בין התוכן לצורה נפגם, גם אם הצורה פנומנלית. זה נכון גם בבדיקה ז'אנרית. יזהר טען כל העת שנמנע מאידאליזציות והירואיזציה של הלוחמים – אבל טענות לחוד ומציאות לחוד. המשקפיים של האתיקה-אסתטיקה הן כמובן רק זוג אחד ולאו דווקא מיטיבי לבחינת אמנות, כלומר מועיל אבל בעייתי.
    בעייתי גם השימוש בתיוג הקולוניאליסטי על רקע התקופה, אני יודע, אבל יזהר, ב'חירבת חיזעה', ב'השבוי' ועוד, הראה שהוא הקדים את זמנו בעשרות שנים, גם מבחינת הראייה הנכוחה של המציאות הישראלית מול ה"מקומיים". אמן ענק חייב לצאת מזמנו ותקופתו, להתבונן מבחוץ, ועם זאת לכתוב כשכל כולו בתוך המציאות הקונקרטית (וכאן הטענה כלפי יזהר – שבעצמו טוען בראיון שהשתמש במלחמת העצמאות כי היתה זמינה לו). כמעט כל הספרות הישראלית כשלה כאן, אין כמעט דמות ריאליסטית, רק מעין צברים קיבוצניקים כ"הוא הלך בשדות". אין סיבה לעשות הנחות סוף עונה בדיעבד, הנחות ארבע במאה. הרי את מקומו של יזהר איש לא יקח לו, אבל הספרות הישראלית בכל זאת צריכה להתקיים ולצאת מהבור אליו נפלה, ואם המודלים בעייתיים, אז צריך להבין את זה – לא לערוף להם את הראש כמנהג דאע"ש, אלא לקחת מה שאפשר (תיאורי נוף גנסיניים אדירים, תנופה לשונית ושיקוף הבזקי מדי של מציאות חלקית ביותר) לבקר ולחפש מודלים תקפים יותר, גם אם בספרות לעז.
    בעצם, הספרות היתה הטלוויזיה של התקופה. יזהר רומז כל העת (ב'צקלג') על מודעות לאספקט הקולוניאלי של הציונות המתנשאת על הילידים, אבל מסרב להראות, כמו ב'חיזעה', סיטואציות ממשיות (חוץ מאחת או שתיים). כלומר זה לא שהוא לא עונה על הציפיות שלי, כקורא שמאלן ב-2014, הוא לא עונה על הציפיות שלו מעצמו, מהתשתית האתית שהניח הוא עצמו. אבל אכן כל תקופה אחרת, והציונות הלוחמת היתה זקוקה לספרות מגויסת כמו הסובייטים, והזיקה של ברית המועצות לשירה העברית היתה גם היא חזקה, דורסנית (בחריזה האלתרמנית, הגולדברגית, המארשית).
    עם זאת בשירה הגיוס הציוני התרופף מהר יותר, בשירי האני של זך ועמיחי. אבל פרוזה תמיד מגויסת יותר. ונכון, גם הקולוניאליזם הוא מכונת סי. טי. בעייתית לבחינת ספרות. אבל הלכתי על זה, באופן חד פעמי. שוב תודה.

  25. מאת אמנון נבות:‏

    טוב, הדיוק חשוב:

    שים לב שבעיני הדור ההוא,דור תש"ח, הם לא לחמו מלחמה קולוניאלית,אלא לחמו ב ה ם מלחמה קולוניאלית(חלק ממדינות ערב היו מגובות על ידי האימפריה הבריטית – ירדן,ובמידה פחותה יותר,מצריים),והעובדה שהמאבק על המדינה היה מגובה על ידי ה ג ו ש הסוביאטי (שסיפק לנו נשק) היה בחינת 'כיסוי דם' שאין ערוך לו להצדקת המלחמה וכשרותה..גם על רקע זה יש להבין
    את המאבק הפנימי ב"ימי צקלג" בין הרומן הסוביאטי הגדול לבין הרומן המערבי הבורגני.בתפישה שלנו, היום, בעיקר
    לאחר מלחמת ששת הימים, הכל התהפך! ועוד עניין : שים לב, שרוב חברי המחלקה (השלדית) שהחזיקה במשלט
    הם בני מושבים (ולא בני קבוצות וקיבוצים) שהזיקה שלהם לתנועת העבודה הפועלית הייתה זמנית ובמידת מה מפוקפקת.הפיקוד (מפקד המחלקה ,הפלוגה וכו' ) הם פלמחא"ים כשרים שמעל לכל חשד.(ופחדנים גדולים,ולא בכדי) ס. יזהר עצמו היה בן מושב
    (שהתייחס לפלג הליבראלי שדיזנגוף ודודו העשיר ורב ההשפעה של יזהר היה סמוך אליו.הובלתו של יזהר באפסר
    אלא המפלגה הפועלית הראשית היה הישג גדול של הממסד הבן גוריוניסטי ומפעלות התרבות שלו ,שהוכו מכה אנושה עם מות ברל כצנלסון. (ולא הישג ספרותי תרבותי בלבדי – ממילא רוב סופרי דור בארץ היו שמאלה ממפא"י ההיסטורית (מפ"ם ,שאל מפעלות התרבות שלה, בראשות שלונסקי והנגבי, היו מחוברים) אלא הישג פוליטי גדול.

    הקריאה של היום, כשהיא מנוערת מפרפקטיבה היסטורית,עלולה ליצור עיוות פרצפטואלי.אין בכך כדי לסתור קריאה כזאת, בתנאי שהיא מודעת להקשרו של הזמן והמקום, למרחב התובנות של התקופה ומגבלותיה,שאינן טובות או גרועות ממגבלותינו אנו, כיום הזה.

  26. מאת גיורא פישר:‏

    חברים מקשיבים לקולכם
    תודה לכם על השיח המרתק. ככל התלמידים בני גילי, גם אני למדתי בתיכון את "השבוי" ו"חרבת חזעה". עשיתם לי חשק לחזור ולקרא את הספר שעדיין שמור אצלי, ולחפש את "ימי ציקלג".

  27. מאת י.ג.:‏

    לגיורא – תודה.
    בקשר לדבריך, אמנון, כמובן שמלחמת העצמאות היתה מהמוצדקות במלחמותינו, כמו שאומרים,
    ואני רחוק מרחק מזרח ממערב מאיפוס המפעל הציוני. והמפעל הציוני לא היה מפעל קולוניאליסטי,
    אלא מפעל לאומי מוצדק בעל זיקה קולוניאליסטית מצערת.
    לגבי יזהר – הרי הוא היה הכי קרוב לחשיפת הקולוניאליזם הזה. אם לגלוש לגמרי לפוליטיקה (מה שיקרה
    ממילא בחלקים הבאים של המסה) הרי שהציונות, או מה שנשאר ממנה, חייבת לטהר מעצמה את שרידי הקולוניאליזם.
    אז הלוחמים היו לוחמים, המלחמה היתה מוצדקת, הכול בסדר. ואת התקופה אתה מכיר כמובן טוב ממני,
    אמנון. אבל המוסיקה הקלאסית, המוצרט הזה, היאשה חפץ מנגן במדבר קונצ'רטו – לעומת הערבים המסריחים -
    את זה יזהר היה חייב לחשוף טוב יותר, גם בתיאור חיילינו הגיבורים (באמת!) ובמסגרת הנרטיב ההכרחי.

    זה כאילו היה אצלו בסמוך למודע ב'צקלג' (סמ"ל, נדמה לי, קרא לזה פרויד), בעוד ב'חירבת חיזעה' ו'השבוי' זה היה במודע. לא היה לא שום מרחק מהנערים. על היתרונות והחסרונות של זה. ובנוסף – הוא כפה עליהם את שפתו הר כגיגית. שפתו החגיגית. אבל ההישג הלשוני – כביר כמובן, לפרקים.

    בכל אופן, בהמשך המסה יעלה ויבוא גם מר עמוס עוז. וגם אצלו, חוסר המודעות לקולוניאליזם משווע. אם במקרה יזהר הרי הנסיבות המקלות הן של מדינה נלחמת על חייה בראשיתה, אצל עוז של 'סיפור על אהבה וחושך' זה לא תקף. לא כ"נו נו נו" לקולוניאליסטים, אלא כי פיתרון במקום הזה כבר לא יהיה, אז לפחות ניפטר נא מהספח האירופי המזורגג הזה.

    ואגב, יזהר כתב מאמרים נגד מלחמת לבנון הראשונה. והיה נוכח למדי כמחנך, גם בספרים, בישראל של התקופה, שנות השבעים והשמונים. מה מנע ממנו להכניס את כל זה לפרוזה המאוחרת? למה להתכחש עד כדי כך להישגיך הגדולים של הסיפורים המוקדמים? הרי יזהר המאוחר כבר היה בעל פרס ישראל, בעל פנסיה, חתן בעמו. כי יזהר תמיד רדף יופי, דיבור על יופי ותוך כדי יופי, ופיצל עצמו לפוליטי או האתי, ולאסתטי. (נכון שב'גילוי אליהו' עורר איזה שערוריה בדבר עקירת שיני זהב של ערבים במלחמת העצמאות, אבל זה כבר היה בשולי היופי, מעין פרובוקציה שמאלית מאוחרת, כמו עמוס עוז שכינה את נערי הגבעות ניאו נאצים, או איזה דבר גאונות שכזה.

  28. "12.10.14. דליה גל אלגל : איך אפשר לשאול "למה חיילים ?!" – זה מה שיש לנו כאן. כעת חזרתי מקברו של אחי היחיד./ תודה לכולם על הדיון, שקראתי את כולו ! – /
    זה מאוד משונה, שיליד-הארץ יראה את עצמו כקולוניאליסט, זה משהו דפוק בתובנה הפוליטית, שהמהגרים (העולים) מכתיבים לנו… אבל אנחנו כבר יותר מ- 90 % של האוכלוסיה. / לאור אימץ – אונס. ורביקוביץ' אימצה – התאבדות… / כמו שיזהר השתמש בסיפורי חילים, הוא השתמש גם בציורים ויצירות מוזיקליות – לתאורי-הנוף וההוויה שלו. / לדברי פרופסורית, שקראה את "ימי יציקלג", הוא מרחיב את התיאור של מגוון-הדיעות בצד-הפוליטי שלו – וכמעט מתעלם מהצד הנגדי. וזה פיספוס, אם בוחנים את הספר כאפוס של התקופה. (כתבתי מהזיכרון)./ אין לי ספק, שהכשלון הספרותי של השמאל- הוביל אותו גם אל הכישלון הפוליטי ! – / אני משוררת, עם 6 ספרי שירה – ולא הוכנסתי ללקסיקון שלהם… זאת האיכות-האקדמית שלהם… / עד כאן הערותי. נכנסתי בעיקר כדי לענות על השאלה החוזרת שלכם, מה היא הירושה הספרותית של יזהר ? – ואצטט את עצמי, בקטע האחרון של ספרי ה- 6, שמספיד אותו : "98. ראי, איך השחר נפטר מהסופר ס. יזהר – שגם השם-הזוהר לא-עזר לו … שמת. שעבר בין הזמנים – כמו שכתב בין מכתב למכתב – כמו שאהב בין אהבה לאהבה – בין כל הדברים הלא-גמורים הלא-ברורים והלא-רגילים של-המילים – שהשאיר-לי – - – - – לשיר-אליךְ – לה, לה-לה, לה, לה-לה, לה – / 21.8.2006 ///" (מתוך, "שירת ראי", 2007, ע' 116

  29. מאת יובל:‏

    הי דליה, תודה על הדברים. אני לא בטוח שרביקוביץ' התאבדה. בכל אופן אסתכל בספריך בספרייה.
    הלקסיקון של שוורץ שווה לתחת. ולא רק כי אני לא שם. זאת מאפייה אקדמית של באר שבע,
    לפרופסור שוורץ יש כסף, יש אקדמיה, יש הוצאת ספרים, ומשוררים רבים עוברים לכתוב פרוזה רק כדי לזכות
    בחסותו (הכלכלית, האקדמית).
    כתבת שהכישלון הספרותי של השמאל הביא אותו לכישלון הפוליטי – וזה בדיוק מה שהתכוונתי לומר בהרבה מילים.
    רק זה אולי הפוך – או בכל אופן הדברים כרוכים זה בזה.
    לגבי הקולוניאליזם – קולוניאליזם הוא הלך רוח, תפיסה תרבותית, לפיה המערב נעלה על המזרח (זה אוריינטליזם, אם לדייק, הקולוניאליזם הוא כיבוש אימפריאלי של ארצות רחוקות, ליתר דיוק שיטה להסדרת שלטון על עמים כפופים לאימפריה.) מה לעשות, שהיתה הרבה התנשאות ציונית על ה"ילידים". זה נכון גם לגבי תקופת המושבות. מצד שני, בני הדודים כמובן לא בדיוק חיבקו אותנו כאן, והכול התקלקל לבלי שוב.

    ולאמנון ולדיון האמנותי בהקשר של יזהר, עוד מילים אחרונות (אני מקווה, תש כוחי) עם הרבה ז'רגון, ובלי פוזיציות קולוניאליות עדכניות או חצי עדכניות:
    יזהר התחיל בסיפורי מימזיס, חיקוי מציאות, כפי שמגדיר זאת אאורבך בספרו הקשה והבלתי קריא למדי. וזאת בעקבות אריסטו, שראה ביצירה שיקוף מציאות. 'חירבת חיזעה' ו'השבוי' מימטיים בבסיסם, מנסים ומצליחים לייצג מציאות (למרות שיש אספקט מיתי, ארכיטיפי ואולי אקסיזטנציאלי בסיפורים האלה, ברקע). אחר כך, ב'צקלג', יזהר הפך לפורמליסט – כלומר התמקד בעזרים האמנותיים – כלומר בהרחבת הזמן למרחב ולהיפך (ואין לי הרזולציות של מר נבות, כל מה שכתב לגבי בה נכתב 'צקלג' חשוב מאוד). ובו זמנית, התקשה (בצדק) להיפרד מיזהר האתי, המצביע על קלגסות בשעת מלחמה. כך יצא לו שעאטנז – רומן פורמליסטי כלומר עם דגש על צורה – מעין זרם תודעה שירי-מלחמתי שהדגש שלו על הרחבת הזמן למרחב ולהיפך – מה שאמנון קרא לו ההכרה קודמת להוויה – ובו זמנית רומן מלחמה קונקרטי על חיילים קונקרטיים בקרב קונקרטי (מימזיס). החיבור המרהיב לא עלה יפה.
    יזהר אולי הבין את זה, ובמאוחרים ('מקדמות' וכו') הפנה עורף למציאות, והתמקד באמצעיו האמנותיים, בתיאורי טבע ונוף בראשיתי. יזהר נפגע מהמדינה ומהציונות, תמימותו הילדית נפגעה, והוא ברח לילדותו. זכותו. אבל אז, מעשה שטן, כבר היה מי שהתעלה על תיאוריו: ישראל ברמה הצעיר, שמת בדמי ימיו. למיטב ידיעתי קניוק ויהושוע פרגנו לברמה הצעיר, יזהר לא (אם ידע בכלל על קיומו).
    יענו – התחיל במימזיס, בחיקוי מציאות, המשיך במימזיס מנסה להיות מעורבב בפורמליזם (אבל הם לא נדבקו) וסיים בפורמליזם צורני בלבד, עם איזה רקע של סיפורי ילדותו, רצח ברנר, דמות אביו ועוד, שהם באמת רק תפאורה מקרטון.

  30. מאת אמנון נבות:‏

    גבירותי ורבותי,יובל וצוות התגובות – הרשו לי לומר דבר מה. בראש וראשונה התנצלות – עקב פגיעה זמנית (כולי תקווה)
    ביכולת הראייה וההקלדה ודאי נפלו טעויות כתיב ופגימות ברצף התגובות שלי כאן,ועל כך אני מתנצל. כולי תקווה שהדבר לא מלווה ב"ירידת כושר הריכוז של המבקר" , אם לנקוט פראפראזה על שיר מפורסם של נתן זך.ולעצם העניין: כמבקר ספרות,היינו, כאחראי על היש מטעם האין הגדול (ולהיפך) עלי לקבוע ש"ימי צקלג" הוא קודם כל ומעל לכל רומאן המלחמה הגדול (והיחיד) של הספרות העברית מאז אביגדור המאירי,ולמעשה היחיד בתולדותיה של הספרות הישראלית.למרות שהקיום שלנו כאן רצוף מלחמות, הספרות (כולל דור תש"ח) עמדה וגבה למלחמה,ובמקרה הטוב, ניצבה תלויה בין היחיד והגדודים – כמאמר השיר האלתרמני ההוא.וגם אם ימצאו פגימות למכביר, וגם אם תטענו כאן בצדק שלמרות תפישת המרחב של יזהר,הוא היה ונשאר סופר קאמרי, הדברים הם קל וחומר.וגם הטענה ש"ימי צקלג" עומד על
    קביים נוקשות של ספרות המלחמה הסוביאטית ונסמך עליהם כברירת מחדל – עדיין מדובר בסיפורת נפיצה וטעונה
    מאוד.כל הטענות שהועלו נגד ס. יזהר והרומן הזה תקפות וראויות לדיון ממצה , האיש היה איש ממסד, נכון.האיש
    היה,בבד בבד, אבן בנעלו ומלח על פצעיו ,ששאב מלוא חופניים דבש מן הכוורת הממסדית והפך את הדבש הזה לדיו
    ממוגלת, – לפחות מנקודת תצפיתו של הממסד השמרני,אמת.שהיה אדם לא אמיץ בלשון המעטה שבהמעטה,שבין הזמנים תפקד באורח שתפקדו הסופרים הבולשביקים הנאמנים ביותר , שלא ראה צורך להתייצב בראש חבריו מ"דור בארץ" ונהג בהם ריחוק אדנותי,שלא
    העניק להם כזית סיוע ערכי או מוסרי כשאיבדו את דרכם ואת הבטחון העצמי שלהם,שהמרחב אותו תיאר ביד אמן היה סוג של 'כיסוי דם' לזוועות מוסריות, כטענתו של יובל כאן, בדיון.הכל אמת,ותפקיד הקטיגור ,יובל,מוכר לי היטב,
    ועדיין, "ימי צקלג" ,אתם יודעים מה, עצם העובדה שנכתבה יצירה בקנה מידה כזה ,מוכיחה, לפחות לדידי, שהספרות
    חזקה מכל החולשות והפגימות הקולקטיביות והאישיות של יזהר ושל כולנו.יזהר,דוגמא ומופת לסופר הלכוד במגבלות
    דורו,ואולי הלכוטד ביותר (משום שנסמך על שולחן הממסד הפוליטי) ריסק אותם כשישב לכתוב את יצירת=חייו.שהטעין את רומאן המלחמה הכמו=סובייטי שלו אופוזיציות קשות ונפיצות (ומיהר לחזור בו,אבל את מטעני הנפץ השאיר כמות שהם.) כן, כשהייתי מבקר צעיר, קרתי וחזרתי וקראתי ב"ימי צקלג" מתוך חשד עמוק.עם השנים החשד הסתעף,התעדן, הפרספקטיבות התרחבו,והחד פעמיות של הרומן הזה הפציעה,מלאת דם,כמו תינוק, כמו פג. (אני זוכר את ישראל ברמה הצעיר אומר, וזה היה חודשים אחדים לפני מותו,) – "גם יזהר צריך גילוי מחודש וקריאה אחרת".אז הגבתי בתדהמה. היום אני אולי מתחיל להבין למה כיוון.)

  31. מאת אלי אשד:‏

    הערה על יזהר:
    "ימי ציקלג" הוא ללא ספק הרומאן הגדול והחשוב ביותר שנכתב על מלחמת העצמאות . ( "פרקי אליק " של שמיר הוא כנראה הספר השני החשוב מבחינה ספרותית על מלחמה זאת ).
    אבל יזהר כתב לא רק את הרומן החשוב ביותר על מלחמת העצמאות ,הוא כתב גם את הרומן החשוב ביותר על מלחמת יום הכיפורים: "גילוי אליהו " מ-1999 שהוא הספר היחיד בכלל שהוא כתב על תקופה שלאחר מלחמת העצמאות.
    הרומן החשוב האחר היחיד שבכלל מתחיל להתקרב לעוצמה של יצירה זאת על מלחמת יום הכיפורים הוא "תיאום כוונות " של חיים סבאתו גם הוא פורסם בשנת 1999.
    וראו על כך את רשימתי "היכל התהילה של הספרות היפה על מלחמת יום הכיפורים"ב"יקום תרבות ":
    http://www.yekum.org/2013/10/%D7%94%D7%99%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%AA%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%A4%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%99%D7%95%D7%9D/
    על מבצע סיני ועל מלחמת ששת הימים אגב לא נכתבו שום יצירות ספרות בולטות,אם כי בהחלט נכתבו יצירות מעניינות ואף ביזאריות.אבל לא מהבחינה הספרותית הטהורה.אולי רק הפואמה של יעקב אורלנד "תל פאחר – בלדה עם ואריאציות על נושאים קיומיים" מ-1976היא יצירה ספרותית חשובה על מלחמת ששת הימים.
    ומהפזמונים אולי "עמק דותן " של דליה רביקוביץ, למרות שהיא שנאה את השיר הזה שנאה גדולה,ואולי גם "גבעת התחמושת " הפזמון של יורם טהר לב.

  32. מאת יובל:‏

    לאמנון – אם קבעת – קבעת. לא מתווכח. לדעתי שוסטקוביץ', אם נתעקש על דוגמא סובייטית, דפק טוב יותר
    וחזק יותר את הממסד, מתוך הממסד. אבל כרומן מלחמה – 'צקלג' הוא מה שיש לנו, והוא פנומנלי. לך יש יותר פרספקטיבה ויותר שעות יזהר.
    אבל מה – אני מתכוון, כמשורר, להתמקד בתיאורי הטבע והוויה שלו. ולעשות השוואה מול ישראל ברמה ז"ל. ושם, באיזה מסה, אראה שהרגישות הלשונית של ברמה עלתה על זו של רבו, ואעשה קלוז אפ איזמלי על צירופים לשוניים, כדי להפריד אחת ולתמיד בין תיאורים מיופייפים לתיאורים יפים (גם אצל ברמה).

  33. מאת אמנון נבות:‏

    אלי איש יקר,אני חסיד גדול של שירת קדיה מולודובסקי ('פתחו את השער פתחוהו רחב' ) וכו' אבל במצבה הנוכחי
    של ספרותנו מן הראוי שננקוט עמדה של צייקנות חשדנית במשטר רשיונות היבוא של ניאופיטים לרגע.סבתו הוא ללא
    ספק אישיות תורנית בהיקף מסוים,פדגוג תורני חשוב ואברך משי האוחז לרגעים בעט סופר,והממואר שלו מימי מלחמת יוה"כ הוא מצויין,ואפילו קראתי זכרונות ילדות שלו (נהדרים) משכונות העוני של ירושלים שלפני מלחמת ששת הימים,
    אבל סופר הוא לא.(מבחינה זו,פרס ספיר שהוענק לו ולשכמותו, היינו, לא סופרים או סופרים לצורך הרזומה והמוניטין
    נגלה כפוזיציה הרסנית ומזיקה מאוד.) הלוואי,אני אומר, הלוואי והיה לנו גילוי אליהו (נניח, אפילו אפס שמצהו של
    הכתיבה הסיפורתית משברת הגרם של רבנו נחמן מברסלב),,אבל גם הספרות התורנית שרויה בדור האחרון באיזה כיבוי מאורות יסודי.לגבי אורלנד – נו טוב, אין דבר, שתיקה,כמאמר הגיבור הראשי של "יומנו של מטורף" לגוגול.אברכי משי הסמוכים על שולחן הממסד אינם מחלתה הבלעדית של היהדות התורנית.- עובדה.באשר ליורם טהור הלב ופזמוני רביקוביץ – הבה נתייחס אליהם כדרך שהתייחסו בפטרבורג לזוגתו האימתנית של פטרוביץ' החייט ב"האדרת" של
    גוגול – בהמהום תמוה.

  34. מאת אלי אשד:‏

    אמנון
    לא אמרתי שהטהר לב והרביקוביץ אפילו אורלנד הן יצירות מופת.
    לא נכתבו לצערנו יצירות מופת או אפילו יצירות בולטות על מלחמת ששת הימים אלא רק שהן הטובות ביותר ממה שיש.מכלל מה שפורסם על המלחמה ההיא.
    לילדים הסיפורים המבדרים ביותר על המלחמה ההיא הם כמובן סיפורי דנידין הרואה ואינו נראה במלחמת ששת הימים ( לא פחות מטרילוגיה של שלושה ספרים ,דנידין היה עסוק מאוד באותם שישה ימים). אני מסכים שאין המדובר ביצירות מופת ספרותיות.

  35. מאת י.ג.:‏

    ובקולנוע יש לא מעט, למשל על מלחמת לבנון (אלא אם מחשיבים את ספרו הנודע של רון לשם).
    הקולנוע הישראלי פורח, יש קהל, יש יצירות טובות (גם אם לא אוטרים ברמת גיתאי או זוהר)
    ויש חיבור למציאות. אין חידושים ז'אנריים או אסתטיים, אבל איזה חידושים יש כיום בעולם בכלל?
    מסקנה: הספרות הישראלית, כמו שאמרו על יאסר עראפת בזמנו, לא רלוונטית. אולי רק לצרכי יצוא
    ומירוק מצפון של קוראיו הגרמניים של גרוסמן. (וזאת למרות שעוד יש כמה סופרים וסופרות ומשוררים ומשוררות
    טובים וטובות בודדים ובודדות בישראל של ימינו). יענו – אבד החיבור למציאות, אבד גם החידוש הלשוני
    אחרי המודרניזם של שנות השישים. מה נשאר? יוכי שלו ומאיר ברנדס. או חיים בארות. מעין פוחלצים קהילתיים של משהו שפעם היה ספרות, וכיום תלוי מעל ראשינו, פוחלץ מת המתבונן בנו ביבושת. אפילו יזהר מושא רשימה זו הוא כיום פוחלץ תרבותי. בלוריתו מתנפנפת בשיעורי ספרות, דודות תרבותיות אוהבות אותו נורא ובאות לרב שיח בין רנה ורחין לחיים חאר, או בין דב אלחוים לאיראל חירשפלר המאחר את רוני גומק, בנושא "הפרחים היהודיים באמנות הפרוזה של ס. (העילוי המצפוני)יזהר" באוניברסיטת אריאל.

  36. מאת כנס על ס. יזהר:‏

    כולכן מוזמנות ליום עיון בנושא "ז.יזהר – בראי הספרות", באולם בר שירה, אוניברסיטת תל אביב, ה-1.11.14.
    משתתפים:

    פרופ' יאיר חיתפלד – "ז. יזהר – החוליה המקשרת בין עגנון לרועי חתן?"
    ד"ר רועי חטן – "היהפוך כושי עורו? ז. יזהר והמזרחיות".
    סא"ל שמעון חדף – "האם היה יזהר ג'ינג'י בילדותו – או, איך לקבל קתדרה בקלות"
    פרופ' שירה אביב – "אבות ובנות בשירת ז. יזהר, או – האם היה סמילנסקי פדופיל?!"
    קמב"ץ יופי אמיר בור – "יזהר בראי המיתולוגיה – הנערים כאלים פגאנים"
    המשוררת גב. חגי משקול – "יזהר ואני – סיפור שהיה " (זכרונות)
    ד"ר יגאל שוונץ – "יזהר כמחנף – היהירות כאידיאולוגיה"
    תא"ל גלחד מחירי – "ז. יזהר והננו חואטיקה – יזהר הגמדי בראי הספורט".
    פרופ נחן רך – "אוניברסליזם של חצות? יזהר וה"אל ביתי" של פרויד"
    אולטרה פרופ. חביבר קדיה – "ח. יזהר – אישה מזרחית מודחקת?"

    מגיב: הומי ק. באבא, אוניברסיטת אוקפסורר.

    הכנס במעמד שר התינוק, מר שי ביזון.
    הכניסה חינם, ההרשמה מראש.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*