בתמונה: אולכסנדר דקו

הקדמה ותרגום: אנטון פפרני

הסיפורת האנטי-פאשיסטית והאנטי-מלחמתית של אולכסנדר דקו מוּכּרת לקהל הקוראים האוקראיני בכלל, ולמבקרי הספרות באוקראינה בפרט, אך הפעם היא מיוצגת על-די כליל נובלות – סוגה ספרותית חדשנית, שעדיין לא היה לה אח ורע בספרות עולם – לא בתורת הספרות ולא ביצירה ספרותית.

כליל נובלות בסיפורת כמוהו ככליל סונטות בשירה. על מנת ליישם הלכה למעשה את הקונספט הספרותי המתגלה בסגנונו של הספר “השלג על פרגי השָני”, אשר גיבורהּ נמצא במשך כמה ימים על הגבול בין החיים למוות, נדרש המחבר למצוא את צורת-הביטוי הספרותית שלא הייתה כמוה – כך נוצר כליל הנובלות. בהתאם לפיתוחו התיאורטי של המחבר כליל נובלות יכול להיות פשוט או מורכב. בספר שלפניכם מוצג הכליל המורכב, הבנוי מארבע-עשרה נובלות וכל אחת מהן מורכבת משני פרקים. הפרק הראשון של כל נובלה מראה את האדם הפצוע אנושוֹת, כשהוא נתון בדעה צלולה. הפרק השני של כל נובלה מתפתח כטקסט רצוף ללא פסקאות, והוא מגולל בפני הקורא את חייו הקצרים של הגיבור. כליל נובלות מאוחד על-ידי עלילה אחידה וגיבור אחד. אילו היו שתי נובלות – זה היה דיפטיך. אילו היו שלוש – זה היה טריפטיך. אך זה כבר יישאר למחקרם של חוקרי תורת הספרות. ומי יודע – מן הנמנע שהסוגה הפרוזאית החדשה מפיתוחו של אולכסנדר דקו – כליל נובלות – תתגלה כתגלית ספרותית רבת חשיבות.

אודות הגיבור

ברוניסלָב איוונוביץ’ באצ’ינסקי נולד בשנת 1918 בכפר קודרֶה שבחבל קייב, למד במכון האקדמי לחינוך בעיר ניז’ין, שימש כמורה בית הספר במחוז מקאריבסק, נלחם כלוחם גרילה ביחידת הפרטיזנים ע”ש סובורוב1 ולאחר מכן שירת כקצין בסיירת “פרומין'”2 שביום ה-20.12.1944 הוצנחה בקרבת הכפר ליפטאל בהרי הבסקידים שבסלובקיה.

1. סלחי לי, אימא

בבוקר ההוא בושש השחר לעלות. עבים כבדים, מדובללים שטו מעל הר הזאבים. מעת לעת עב זה או אחר היה מצליח לאפוף את צמרת האשור, אך בכל פעם ענפי העץ, המכוסים בכפור חלקלק, נחלצו מחיבוקו.

לבסוף, התמלאו השמיים תוגה אפרפרת. לפתע-פתאום מצאה לה קרן-השמש הזריזה ביותר פתח צר בין העבים והחליקה על-פני הפסגה. תכף ומייד הצטלל האור. הקיצה בקתת-העפר המוסתרת, התעוררה בלחשם וברחש תנועותיהם של השוכנים בה.

כעבור שעה קלה הדהדו היריות הראשונות. נדָמו האנשים. נדם האוויר בבקתת-העפר. עצר את נשימתו השומר בפתח. בעוד רגע קט נשמעו יריות נוספות. הפעם ירו בקרבת מקום.

פרטיזנים סלובקים וסיירים סובייטיים קמו מיד על רגליהם. אנשים חמושים הגיחו בדלת ותפסו מחסה בקרבת בקתת מסתורם. גדוד-העונשין הנאצי יצא למתקפה במדרון. חיילי האויב הסתערו במעלה ההר, כשהם יורים ללא הבחנה. הכדורים עפו מעל ראשיהם של המתגוננים או נקרו את הסלעים וניתזו לכל עבר. הפרטיזנים השיבו אש בתת-מקלעים. הנאצים התפרשׂו מסביב, תפסו מחסה מאחורי העצים, האבנים והשיחים.

השקט חזר והשתרר על-פני הר הזאבים. אפילו הרוח נדָמה. לרגע-קט נראה ההר כאדמה בתולה ריקה מאדם. הפרטיזנים ולוחמי הסיירות עצרו את נשימתם, כי הרי רק היא העידה כעת על כך, שכל המתרחש אינו חלום.

קריאה מקרקרת קרעה את הדממה. להקת-העורבים גדולה וצפופה נסקה מעל ההר. ערבוביית הצרחה הצטלצלה באוזניים. אך אף אחד לא הגיב על מהומת הציפורים. חלפו העורבים מעל היער ונעלמו מאחורי ההר.

הציפורים כאילו הזכירו לפרטיזנים שעליהם לסגת. אכן, עליהם לסגת. עליהם להיחלץ מהר הזאבים, המכותר מכל הצדדים. רק פרטיזנים-תושבי ליפטאל הכירו את משעולי ההרים, בהם ניתן לחמוק מההיתקלות בכוחות הנאצים. זה לא הזמן לחשוב, מדוע העמדות הקדמיות לא התריעו על הסכנה הרובצת, איך קרה שהגרמנים הצליחו להתקדם באין רואים כמעט עד מקום מסתורם. כעת אחת דאגתם – לסגת ללא אבידות.

ברוניסלָב בשינסקי שומע את הקריאה: “אִספו את הפצועים! חִלצו את הצנחנים! אנחנו מכותרים!”. הנאצים מופיעים בסְבך השיחים כמטחווי-יד מהם. הסייר שוכב מאחורי אבן-הגלל ומשקיף למטה. עלים יבשים-קפואים מרשרשים מאחוריו. הפרטיזנים ולוחמי הסיירות-לוחמי חולייתו נעלמים מאחורי הסלע.

“עוד אצטרף אליהם. רק אחַפה קצת על נסיגתם, כדי שהם יתרחקו, יספיקו להימלט.” אל תמהר לנוס על נפשך, לוחם סיירת! לא הבטחת את ביטחון ידידיך. האויב הנכלולי הופיע כאן לפתע. ברגע המכריע הזה, כשלא ניתן להעריך את כוחו ולחזות את צעדיו להבא, תודעת הסייר הטילה אותך אל מאחורי האבן הזאת, כדי שתבלום את מתקפת אויביך. “איזה מין לוחם הייתי, ועוד בסיירת צנחנים אילו הייתי מתנהג אחרת? במצב נואש הסייר תמיד משאיר תקווה”.

הוא הניח את האקדח בכיסו. ביד ימינו הוריד מחגוֹרוֹ את הרימון וזרק אותו לשיחים, אשר מאחוריהם הסתתרו האויבים. הפיצוץ הרעיד את הסלעים. תפזורת-הרֶסס הוטחה באבן. בשינסקי קם בקפיצה, זרק ישר למטרה את הרימון השני – הפעם שמאלה, שם הוא הספיק להבחין בהסתערותה של שורת-חיילים נוספת.

המקלע ירה לכיוונו. כדורים נותבים נורו בצרורות והוטחו באבן בשקשוק זָעֵף. ולפני שברוניסלָב עשה צעד אחד בעקבות הפרטיזנים, קווקווי הכדורים הנותבים החדשים פגעו גם בו. כמה נחשי-עופרת הכישו במפשעתו. הסייר צנח לאיטו, נשען בגבו על האבן. אחר כך נפל, בהטיחו את חזהו באדמה הקפואה. ידיו נפשקו בתנוחה הבלתי-טבעית, האופיינית אך ורק להרוגים. אישוניו קפאו ללא ניע, עיניו היו עצומות למחצה מתחת לגבות שחורות ורחבות. ורק לעת ערביים שום ניד וניע של שרירי פניו המגולחות, הגרומות והמוצקות לא הגיב עוד על הכאב. רגע אפל נדם-נעמד בעיניים. ואולי כבר ירד הליל? “זאת אימי השכיבתני לישון ערב צאתי לדרך. היא חושבת שאירדם.”

אימא! סלחי לי, איני רוצה להדאיגך, ואף על פי כן איני יכול שלא לדבר אלייך. עת ארוכה לא אהיה בבית. כמה זמן? אולי עד תום המלחמה! אני צוחק. אבל אל תחשבי שזוהי הלצה. זוהי אמת לאמיתה, אימא. כמובן, לא הייתי מתלוצץ כך. אהיה בשטח אויב. המכתבים אינם מגיעים משם. אימא, כוחו של האויב עדיין רב מאוד. הייתכן שאנשים צעירים ועזים, בלי עין הרע, כמוני, לא יצאו לקרב? יטיסו אותנו במטוס. מבעד החלונות נשקפים הברקים, המבריקים כהרף-עין בקרבתנו ובמרחק-מה. אך העבים הכבדים של דצמבר מסתירים לחלוטין את המטוס מעיני האויב. מעל מרגלות הקרפטים העבים הידלדלו לפתע ושטו לקראתנו, מזרחה, כקילומטר אחד מעלינו. ומתחת למטוס – עקומת-האש של המְצָדים והמוצבים, החפירות והטנקים, אש סוללות-התותחים והשריפות – הסתמן קו החזית. תותחי נ”מ יורים ללא הרף. לפתע-פתאום נרעד המטוס, הזדעזע מעוצמת המהלומה הכבדה. הוא נענה בנהמת-המתכת החורקנית, התנועע כהנה-וכהנה, האט לפתע, אך בכל זאת המשיך בטיסתו. פיגרו אחריו הברקים, נשארו הרחק מאחוריו. הנה הטייס מנפנף בידו, קורא למישהו מבעד הדלת הפתוחה של התא. למי הוא מאותת? כנראה, אינו יכול לעזוב את ההגה. מפקד חולייתנו, הסייר קלינוב, כבר ניגש אליו. המטוס ממשיך לטוס כמקודם במסלול שנקבע לו, אבל כנף אחת מאבדת את יציבותה. הצנחנים שיושבים מצד אחד של תא-הנוסעים מוצאים את עצמם בזווית נמוכה יותר מאלה שיושבים מולם. ברגעים כאלה מתקדרות הפנים. לוחמי הסיירת נאחזים במזוודים המשמשים להם כמושב. המפקד כבר חוזר. מה בפיו, איזו בשׂורה? ישב. רומז בידו, מזמין אליו את לוחמי הסיירת. יותר קרוב! עשרה ראשים נצמדים זה לזה במעגל: שלושה אוקראינים, שני רוסים, שני גרוזינים, ביילורוסי, יהודי וגרמני. גם אישה אחת ביניהם. שמותיהם של כולם הומרו. לכל אחד יש סיפור בדוי משלו. קלינוב מצטחק, אני משיב לו חיוך, אך מאחורי החיוכים הללו מסתתרת חרדה. אנו טסים בשמי סלובקיה. עד מקום ההצנחה המוסכם נשארו עוד שלוש מאות קילומטרים! המטוס מנמיך את טיסתו? בעוד שיעדנו עדיין רחוק כל כך! מה נעשה? נדון. המפקד מתייעץ איתנו. אומַר את דעתי אחר כך. כל הכבוד לנָדיה סטרוקובה! נגיע ברגל! גם זובצ’נקו תומך בדעתה, כולם תמימֵי-דעים איתה. אינם רוצים לחזור שנית ללא נחיתה. זה המטוס חג במעגל. תראו, איזה כוח אדיר מצמיד אותנו לדופן המטוס. הוצנחו מטה מִזוודי הנשק, התחמושת והמזון. המפקד, לא שכחת מה סיכמנו? אני הראשון שיצנח אל תוך האוויר הנסער, הריני סגנך, ואתה תהיה אחרון. רוח-ההרים הפרועה משליכה בשצף-קצף את אבני הסלעים, קולעת לצמות מבודרות את צמרות האשורים ואשוחי-ההרים, נושאת באוויר את פתיתי-השלג הזעירים והדוקרניים. לאט-לאט זורה אותם על-פני הארץ. אחר כך מלחכת את השלג שרק מתחיל להסתמן, מטאטאת אותו אל מתחת לאבנים, מחדירתו לכל גוב ומאורה או חוזרת ונושאת אותו באוויר. הוי הרוח, הנושבת בכל מקום, איך היא פיזרה את הצנחנים! מי – על ההרים הרובצים על ליפטאל, מי – בשמורות היער בבקעות בין ההרים האלה. ושעה שהיינו תלויים בין הארץ לשמיים מתחת למצנחינו, נחלצו הפרטיזנים לקדם את פנינו, כי הבינו שהגיעו נציגיו של צבא-המשחררים היוצא למתקפה. תחילה הם מגלים את המִזוודים, ואחר כך – את אחד הצנחנים. מאז ניגשו לחיפושים במשנה הכוח. רק למחרת, הודות לפרטיזנים, הצליחו לוחמי הסיירת להתאסף. רק נדיה סטרוקיבה לא הייתה בינינו. עוד זמן רב היא התנדנדה על חבליו של המצנח שנתפס בין שני אשוחים, וכעת חוזרת לאיתנה בחום ביתם של אנשים טובים, אפשר לסמוך עליהם. פרטיזנים, אתם מציעים לנו יער עב? מקובל עלינו, תודה לכם. סבך השיחים עוטף את המדורה, אשוחים צעירים כורעים ברך מעל השיחים. סבֵי-אשורים זוקפים את קומתם מעל כולם, מסתירים את הפרטיזנים ולוחמי הסיירות. כאן, ביער עב בין ההרים, האש אינה נראית לא מלמעלה ולא מלמטה. אפילו הרוח יורדת אך ורק עד האשוחים. התיישבנו בצוותא כבני משפחה אחת. סביב המדורה, בסך עם לוחמי הסיירת יושבים גם סטָניסלָב מיקה, האחים דאניֶב, שווגלה האב ושווגלה הבן. שעה טרופה, אך מאושרת נפלה בחלקנו. לראשונה אחרי לילה קשה ויום תמים שעבר בחיפושים איש אחר רעהו, ישבנו לנוח בנפש עליזה ובלב שמח. שווגלה האב הביא שני בקבוקי יי”ש שזיפים כדי להתחמם. בעצם, כבר לא היה צורך בטיפה מרה, כי התחממנו ליד המדורה. היה לנו מצב רוח כזה, כאילו קטפנו כוכב מהרקיע. שמחנו שהתאספנו בצוותא. הנה מיקה רוצה להתרומם, אוחז כוסית בידו, אבל זובצ’נקו לא מרשה לו. מיקוֹלָה אוחז את כתפיו: דבר כמו שאתה, בישיבה, הרי כולנו בני חוג אחד. כעת רודולף, בחור גרמני שהצטרף לצבא האדום והתנדב לסיירת שלנו, מתרגם לסטָניסלָב מיקה: לא נקלענו הנה באקראי. את כולנו אסף כאן מאבקנו נגד אויבנו המשותף, הנאציזם הגרמני. יחי שחרורן של ארצכם וארצנו מידי הנאצים, לחיים! תכף ומייד קלינוב נושא את עיניו: אכן, הפרטיזן לא דייק בדבריו. כבר גירשנו את הפולשים הנאצים אל מחוץ לגבולות ארצנו. כעת אנחנו חייבים לא רק לשחרר את הארצות הכבושות, אלא גם להביס כליל את הנאצים. תשמע, איך שכולם דיברו פה אחד! לא כולם ידעו שהאויב כבר גורש מאוקראינה. מוות לנאציזם! מוות להיטלר! רבותיי! אני ממשיך לדבר בישיבה. אל לנו לשכוח, אחיי, שהאויב עדיין חזק מאוד. הוא עדיין מכביד את אכפו עליכם, הצ’כים והסלובקים, על הפולנים וההונגרים, על הרומנים ועל עמי חצי האי הבלקני ועוד על אומות וארצות אחרות. גם במולדתי, על אדמת גרמניה, עוד שולטים הנאצים, רק בכוח נשקם, העיר רודולף – אכן הצבא שלכם נושא את השחרור מידי הנאצים והנאציזם. כמה שזה לא ידרוש מאתנו קורבנות, נעשה זאת בהכרח. לא נעזוב את אף אחד לאנחות. שווגלה מתלהב לשמע דבריו: השמעת בני, מהי אחווה? תודה לנו, אתם אומרים. תודה לצבא האדום. גם אנשים אחרים, אתם אומרים, לא יושבים בחיבוק ידיים? גם את זה אנחנו יודעים. ידוע לנו שכעת אין על אדמת צ’כיה וסלובקיה אף עיר, כפר או אפילו אחוזת-בית שלא היו שם אנשיכם החמושים. דוכא המרד הסלובקי, אך הוכחתם לנאצים את כוחכם והסתתרתם בנאות ההרים. דיברנו, התלוצצנו, צחקנו. כאילו הגענו הנה לבלות ולא להילחם. אבל גם זה טוב, אפילו הייתי אומר שזה ממש נפלא. ארוחת הערב וחום המדורה ריפו את לוחמי הסיירת. העיניים החלו להיעצם מאליהן. הצעתם לנו שנישַן עד הבוקר ואתם תשמרו? תודה. אבל כל הלילה הקודם חיפשתם אותנו. כל היום התאספנו. כעת אתם לא ישנים, כמונו, כבר לילה שני ברציפות. עלינו לישון חליפות. לחוליה שלנו זוהי פקודה. טוב לשמור בזוגות – פרטיזן אחד וסייר אחד. מקישה האש במדורה, אנחנו מקשיבים רוב קשב. השומרים מתחלפים כל שעה. עוד מעט יעלה הבוקר. לעת השחרית נצא להרים, למטֶה הפרטיזנים. לא צריך ללכת להרים בקיבה ריקה. קשה בהרים לאיש רעב, שם נחוץ הכוח. סעדנו. עכשיו נשתה תה ונצא לדרך. כמה חמים המים! תראו, תראו, אי אפשר להחזיק את הכוס ביד, היא כמעט ונשמטת מידי. אוי! לא אחזתי אותה, כוס מים רותחים נפלה על בטני, איך נכווה גופי.

2. אני מת?

לילה מסביב. אני עדיין שוכב, כפי השכיבה אִמי השכיבה אותי. ורק הברקים מסנוורים את עיניי, בוקעים אותי במפולש. אך הכאב במפשעה מטריד אותי יותר מכול. כל גופי נצרב. הצריבה הזו עזה עד כדי כך, שזעקת-הכאב פורצת מאליה. איני יכול אפילו לצעוק. שיניי החשוקות מונעים ממני לפתוח את פי. כמדומני, שתיתי תה. כוס מים חמים נשמתה מידי ונשפכה על בטני. שמא זה רק נדמה לי? ואולי הכול היה במציאות?

איזה חושך. אי-שם נשמעים קולות מרוחקים. מי זה מדבר שם בטבור הליל? אבל זה לא לילה! פשוט אני שוכב בעיניים עצומות. ולא כי! אפילו לא ניסיתי לפקוח את עיניי. עיניי היו פקוחות, אך טחו מלראות. כעת אני רואה. איפה אני? אני שוכב על הארץ! הנה אנשים עומדים מנגד. מיהם? מי? הרי אלה הם הנאצים! אציץ בזהירות.

הגרמנים מכתרים את בקתת-העפר. אף אחד לא אוזר עוז כדי להיכנס פנימה. יורים צרורות ארוכים בדלת, זורקים רימונים באשנב היחיד. הרימונים נופלים כמו לתהום. הבקתה בולעת את כוחם העצום, ורק זעזוע ההר מעיד על עוצמת הפיצוץ.

צרור-רימונים נופל תחת הדלת. הפיצוץ הבקיע את הקרשים, עיקם את המשקוף והשליך את הדלת המושחתת על המפתן. מבקתת-העפר מגיח עשן סמיך מהול באבק. פיח שחור מאכֵּל, זוחל על מדרון ההר בין העצים, שוקע על השבילים, ממלא את הגבים והנקיקים, מתפתל בין השיחים. כעת האויבים הבינו שבבקתה לא היה אף אחד. כמה גרמנים פורצים פנימה. כל השאר מסתכלים עליי. אני שרוע על הארץ. דום, הסייר! רק השכל יתגבר על הכוח הגס.

הם ניגשים אליי? אליי! איפּוֹל בשבי? לא, לא! רק לא שבי! הגרמנים רואים אותי כבר המון זמן. למה לא ניגשו קודם? הם נשארו אדישים. אבל למה? למה? אולי חשבו אותי למת. כן, בטח חשבו אותי למת. טוב, אעמיד פנים. אני לוחם ביחידת סיירת. לוחמי הסיירות חייבים להיחלץ מכל מצוקה. רוחשים לנו כבוד וחיבה – בין היתר, גם בזכות התכונה הזאת. אך כנראה, כדי למלא תפקיד שכזה, נחוצה סבלנות אדירה. הרי אינני יודע, מה האויבים יעשו בי. כמה זמן הם יישארו לידי. והרי מתקרבים צעדיהם, אני שומע את דיבורם מעל ראשי.

מאז שהפיל אותי צרור המקלע – אני שוכב ללא ניע. עבור המרצחים אני גווייה. הנאצים מתנפלים עליי, כלהקת-התנים העטה על טרפהּ. אחד מהם חולץ את מגפיי ומנגב את נעליו המטונפות, כשהוא בועט בבטני. השני מוריד ממני את השעון וכעת הוא זן בו עיניו, בעמדוֹ מעל גופי בקוע-הכדורים. השלישי נובר בכיסיי, מוציא את האקדח, משליך את שיירי הצְנימים מהכיס השני.

כעבור שעה קלה אני מוצא את עצמי מוקף בכיתת הגרמנים התוקפים. וכל אחד מהם משתדל לתקוע את חרטום מגפו בצלעותיי. זה שנבר בכיסיי מרים את תת-מקלעו כדי לבקע שנית את גופי השרוע. פי הקנה נעצר מעל לבי, אחר כך עובר לעבר עיניי ואני רואה את הקליע. קטן, כבד ומעוגל – הוא יפגע בעיני. אבל איפה הוא ייצא? אינני רוצה לצעוק. לא רוצה! אחרת – עינויים, התעללויות, אולי גם שבי. קרוב לוודאי, זהו המוות. חייל אחר מסיט בידו את הקנה המכוון: הקליע יינתז מהאבן, יכול גם לפגוע באחד מאיתנו, אל תירה. החייל מוריד את נשקו – באיטיוּת ובאי-רצון – והופך את גופי ברגלו. השמיים מתנדנדים על נדנדת העבים. הם כבדים, כהים-קרועים וכולם נוהרים מזרחה. עבי השמיים, דִרשו בִּשְלומם של פוֹלִיסיָה כור מחצבתי, של קייב ודנייפר. מי ייתן וירפאו את פצעֵי המלחמה ואילו אנחנו נביא להם את הניצחון. לפתע-פתאום טרטר המקלע על ההר. הקליעים זמזמו מעל הראשים. האויבים הרפו ממני וזינקו להרים, לעבר מקור הירי. חלפה שעה קלה והצעדים נדָמו כליל.

סוף כל סוף! נשארתי לבדי. כל גופי – תפוס במלקחיים, קלוע כפקעת-חוטים. קצה החוט חבוי עמוק, הרחק מגשת. אנסה להניע אצבע, רגל או שפתיים. איני מצליח לעשות זאת. ברגע הזה, כשהמוות חלף על פניי, העצבים שולטים בי, ואני לא שולט בהם.

על כן אני מוכרח לשכב כמשותק. גופי ומוחי קיימים בנפרד. מוחי מבין ושואף, אך הגוף אינו מציית לו. כל אחד מהם קיים לחוד. ואין לי, לסייר, שום אמצעי כדי להחיות את גופי. כמה מבחיל חוסר-האונים הזה, כשאני מוקף אויבים! מוחי כואב מרוב מאמץ. אך גופי אינו עונה לו, ולו בתנועה אחת ויחידה. היום חשך בעיניי. דוק האפלולית אפף את הכרתי ונשארה בעיניי ככְחול דמדומי הערביים.

כְּחול אפלולית הערביים כבר גלש על נאות ההרים, כשהגענו יחד עם הפרטיזנים לבקתת-העפר על הר הזאבים. אנשי הגרילה דיברו פה אחד, שיסעו זה את זה, בתארם על פגישתם עם הצנחנים, על המִזוודים שהוטמנו בגיא. לחצנו בעדינות את ידיהם של בעלי הבקתה. רגעי השתיקה הקצרים היו בעינינו כשעה ארוכה. כל אחד אחז תת-מקלע בכוננות מלאה, כשכולנו מוכנים להתגונן בכל רגע. בעל הבית שחור-הזקן שפקד על כולם ניקב את כל אחד מאיתנו במבט חודרני. מי המפקד? מבטא אוקראיני צח. ואתה? אוקראיני? יהודי? איזו דרך הביאה אותך לבסקידים? אתה אחי לנשק או זר? קפיטן קלינוב! יש לך סגן? כאן מאיוֹר בשינסקי! אני מח”ט דיין מורזין מפקדה חטיבת הגרילה הצ’כוסלובקית הראשונה ע”ש יאן ז’יז’קה. אתם יכולים להציג תעודות? רק תבינו רבותיי, זוהי מלחמה – אומר כהצטדק בעיני עצמו. מקבוצת המארחים, העומדים בחצי-מעגל, יוצא איש בעל קומה בינונית ובנוי לתפארת, חיוך טוב-לב נסוך על פניו. בת-שחוקו משכינה בנו שמחה. מתבהר האור בבקתת-העפר, מתפוגגת המתיחות, כל הלבבות נמלאו רוך וחמימות, כאילו באנו לפגישה רומנטית. הוא פוסע צעד אחד לקראתי. גם אני הסגן פה. סמח”ט איוון סטפנוב. לא הרגשנו איך זינקנו זה לקראת זה. חיבוק עז של זרועותינו התהדק בתנופה נלהבת. דוגמתנו הדביקה את כולם. שוב שמחו הפרטיזנים ולוחמי הסיירות למפגשם של האחים לנשק. אני וקלינוב התדיינו עם מורזין וסטפָּנוב. שאר לוחמי הסיירת היו במרכז התעניינותם של כמה עשרות פרטיזנים. בקתת העפר המתה וסאנה מצחוקנו העליז, היה ונדָמה הצהלה, אך שוב ושוב התלקחו קריאות-השמחה הקורעים את השקט. אך חוג הדברנים הלך ופחת. ויתרו המארחים על הדרגשים הטובים ביותר, בהציעם אותם לאורחים, כדי שינוחו כהוגן. בטבור הלילה נרדמו גם המפקדים. סוף כל סוף, התרדמה נפלה על כולם, ורק השומרים אורבים אי-שם למרגלות ההר, כשהם מתחבאים מהרוח הקרה מאחורי האשורים-הסבים.

המארחים הקצו את פינת הבקתה לחוליית-הסיור שלנו. הבאנו את כל הציוד שהוצנח מהמטוס. כיתות-הקרָב של הפרטיזנים יצאו למשימות וחזרו, ואילו לוחמי הסיירת התכוננו למסע. חקרנו את מסלול ההליכה. הקשבנו להנחיותיהם של פרטיזנים סלובקים מנוסים, כיצד ניטיב להגיע ליעדנו. ציפינו להחלמתה של האחות הרחמנייה ולבשורות מהדרך הצפויה לנו בעתיד הקרוב. אנחנו, לוחמי הסיירת, ניצלנו כל דקה פנויה, כדי לבלות אותה בצוותא. כדי להדק את קשרי הידידות איתי, סיפר לי סטפָּנוב על גיחות המפציצים שטסו הלוך וחזור בין מחוז פולטאבה לאנגליה. הוא השתתף בגיחות האלו. בהטילו את פצצותיו על המתקנים הצבאיים בגרמניה, המפציץ היה ממשיך בדרכו במסלול ישיר. באחת הגיחות מטוסו יורט בשמי גרמניה. הטייס נאלץ לצנוח. בשעות היום היה מסתתר מפני עיני הזרים ובלילות התקדם מזרחה, עד שבשטחה של סלובקיה הגיעו לאוזניו השמועות אודות הפרטיזנים. בקרבת בקתת-העפר, ליד אבן-הגלל הגדולה נשקף בראי רחוק קו האופק בין ההרים. דוק הכפור השקוף מושך את מבטי, משרה בי שלווה, מעורר את מחשבתי. איזו תכלת מקסימה! רק כאן, בבסקידים ראיתי לראשונה את נאוֹת ההרים. אני זן את עיניי ולא אשבע מִראוֹת. מבעד חלון המטוס ראיתי את ההרים בכל רחבי אירופה. כשאתה טס מעל ההרים ורואה את פסגותיהם, מתעוררות בך מחשבות שונות. ביום בהיר לכל פסגה ישנם שני צדדים – המואר והמוצל. הצד המואר – הוא אנחנו, האנשים שחיים למען זולתם. והצד המוצל – כמוהו כאופֶל, בו מצאו את מקלטם הנאצים. ואילו אני הייתי יכול לגלות לך את מקראת היער. את כל הדפים והשורות. היער הוא כור מחצבתי. עוד לפני המלחמה הייתי חוטב-העצים הצעיר ביותר במשק היער. הפקתי טרפנטין1. כינו אותי זהבי – כה עדינים היו החיתוכים שעשיתי על קליפת האורנים. אילו חיתוכים? אלה הם החריצים על גזעי האורנים שבהם ניגר השרף. האם לא חשת את ניחוחו של שׂרף האורנים? ואני לא ראיתי את ההרים. איוון, אינך מכיר את ניחוח הטרפנטין. זהו בושם היער. ריח שרף-האורנים הוא ערֵב כל כך ואין לו אח ורע. אולי לא הייתי מכיר את היער עדי כדי כך, אלמלא הנאצים, הם אלה שאילצו אותי. תאר לעצמך שהחל משנת ארבעים ואחד הייתי במחתרת, אחר כך ביחידת גרילה. היער הזין אותנו, הסיק את מעוננו, שימש מסתור מפני האויב. היער היה לנו לעזר. הגרמנים הרהיבו עוז להיכנס ליער רק בכוחות גדולים. ברוניסלָב, לא עברו שבועיים מאז שבאת, אך אני רואה שאתה כבר מתגעגע לאוקראינה. מובן מאליו, איוון, שאני מתגעגע. לך זה יותר קל, אתה כבר התרגלת. אתה כבר מזמן משוטט באירופה. להיטלר ולכל עושי דברו המנוולים אייחל את הגעגועים האלה, אשר המצאת בשבילי… סלח לי, סייר, לא רציתי לפגוע בך. הרי לכם איזה חיבוק. איוון, איזו יד כבדה יש לך. הנחת אותה על כתפי, כאילו העמסת עליי משקולת, ועוד לחצת. איזה כוח. ובכל זאת העלבת. הייתי רץ הביתה, למכורתי ללא מנוחה, ללא ארוחה. הייתי לוחך את הדשא בדרך, אך הייתי רץ ללא לאות, אילו רק הייתי יכול. אבל כל עוד הנאצים רומסים את פני האדמה, לא תהיה מנוחה לבריות. לא תהיה, איוון. מצפצף מעליי הירגזי, מצייץ לו מעל ראשי ברום צמרתו של האורן. ציף-ציף. ציל-ציל. צוויץ-צוויץ. חיוך חביב נסוך על שפתיו של איוון. גם על שפתיי? מן הסתם, גם כן. אנחנו, לוחמי הסיירת, עצמנו עיניים ללא הידברות בינינו. לא מנינו רגעים. לא ידענו כמה זמן עמדנו בעיניים עצומות. גם פקחנו את עינינו בה בעת. החלפנו מבטים. שתקנו עוד. מה ראית, איוון פטרוביץ’? ראיתי את העולם אחרי המלחמה. ומה אתה ראית, ברוניסלָב איוונוביץ’? גם בעולמי כבר מגלידים פצעי האדמה, בשלוּת הלחם נסוכה בשיבולים. היערות והדרכים שקועים בשלוות השלום, מלבלבים הגנים, משתרעים השדות מאופק עד אופק. זמירי אדמתי מתרוננים בגיל ובשמחה, הקִיץ הקץ על ההפצצות והקרבות, עשן השריפות ושפיכות-הדָמים. אמרתי לבני האדם: שִמרו על פרחי אדמתכם. ומה ענו לך הבריות? מה ענו האנשים? הם אמרו: אנחנו זוכרים, אך אמרו זאת בביטחון כזה וברגיעה כזאת, שנחרדתי בלבי. אנחנו משיגים את שלוותנו בכוח הנשק. ואצלם כל מילה שקולה כנגד קליע או פצצה. לנגד עיני רוחי עמדו המפעלים האדירים כמו ערים. ושום דבר אינו נועד למלחמה. אתה יודע, ברונטסלב, אין בכך שום פלא. בעת ההפוגה, כשנדם הקרב, אני רואה בעיני רוחי את השלום בעולם הרוגע. כמו עכשיו. השמש שוקעת לאיטה מעבר לאופק. בהיותה חיוורת-צהובה היא הופכת למאחר שורודה-כתומה עם עטרת-השָׁני האדירה. השמש תשקע כָּליל, אך העטרה הזו עוד תישאר מעל האופק עד צאת הכוכבים הראשונים.

דקו, אולכסנדר (25.12.1926, העיר צ’רניגיב) – פרוזאיקן, חוקר ספרות, מתרגם. חבר אגודת הסופרים הלאומית של אוקראינה (1988), חתן פרסים ספרותיים: ע”ש קוציובינסקי (1997), ע”ש בולאינקו (2003), ע”ש ג. סקובורודה. עיטור “עתיר זכויות” דרגת 3. ותיק מלחמת העולם השנייה, זכה לצל”שים צבאיים. סיים את חוק לימודיו במכון צ’רניגיב להכשרת מורים. עבד בתעשייה. בין השנים 1973 – 1976 כיהן כעורך בהוצאת “מיסטצטבו” (אמנות), קייב. כיהן כיו”ר אגודות הסופרים האוקראיניים בגרמניה (1999 – 2004) ובישראל (החל משנת 2005). ייסד את כתב העת לספרות ולפובליציסטיקה “סובורניסט” (קייב 1997, מינכן 1998 – 2004, בת-ים החל משנת 2005) ומכהן בו כעורך ראשי. הוציא לאור: נובלה תיעודית “זמר נוגה” (1970, על ל.גליבוב) ורומן “הזמירים שרים לעת שחר” (1988, על המשורר ו.זבילה, שני הספרים יצאו לאור בקייב). בשיתוף פעולה עם מ. סיבצ’נקו כתב ספר מחקרי “לאוניד גליבוב: המחקרים והחומרים” (קייב, 1969). רוב יצירותיו של אלכסנדר דקו מתבססות על התעודות העוסקות בעובדות שלא נחקרו די הצורך. כתב על גורל הילדים במלחמת העולם השנייה. תרגם מספר יצירות מהשפה הגרמנית (א. ליוֹסט, פ. פימן, מ.חטרי) ומהשפה הביילורוסית (א. מחנאץ’, ג. וסילבסקה). אולכסנדר היה מועמד לפרס ע”ש שבצ’נקו לשנת 2013.

כתביו: “אמני צלילי הפלא”: פובליציסטיקה. 1968, 1984; “פרלוּד פוליסיה” נובלה. 1980, 1989; “השלג על פרגי השָׁני”, 1982 (כל הספרים – קייב); “קדושים. נובלה-כרוניקה מגטו שפטובקה” קייב – 1995, מינכן, חמלניצקי: 2000, 2002; כתבים: בארבעה כרכים קייב 1997 כרכים 1 – 3, קייב, מינכן 2001 – כרך 4; לא לעורר את החיה: סיפורת, מסה. קייב 2003; הזמירים שרים לעת שחר, זמר נוגה. חמלניצקי 2006. השלג על פרגי השָני: סיפורים, נובלות, פובליציסטיקה. בת ים 2007.

ספרות אודותיו: ס. קריז’ניבסקי “אולכסנדר דקו – בן 70// אוקראינה הספרותית מיום ה24.12.1996; מ. מצ’קובסקי, תחילת האביב באפלולית, רומן מסאי אודות אולכסנדר דקו, חמלניצקי 2002; ד.בילואוס, חיפושיו והשגותיו של אולכסנדר דקו// א.דקו, לא לעורר את החיה, קייב 2003.

מתוך: “אנציקלופדיית אוקראינה העכשווית” (2007), כרך 7, עמ’ 310

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

עשרים − תשע =