סופרי ה"שמאל הישראלי": חלקה הראשון של מסה מאת יובל גלעד

הפגנת השמאל בירושלים, הערב

הפגנת שמאל בירושלים. צילום: "פלאש 90". "במידה רבה, מסה זאת גובלת בנקרופיליה או בניתוח פתולוגי של גופה"

להלן החלק הראשון ממסה גדולה של המבקר יובל גלעד  - '"אני מאשים' כלפי צביעותו של השמאל הישראלי, בונה ההתנחלויות לאורך השנים, תוך כמיהה אינסופית ל'שלום', בו זמנית". המסה פורסמה לראשונה בכתב העת "עמדה" מספר 31.


הפיצול בין האתי לאסתטי אצל סופרי השמאל הישראלי

מאת יובל גלעד

במסה זו אנסה לעמוד על מה שאגדיר כפיצול שחל בין האתי לאסתטי בספרות העברית שמאז קום המדינה, פיצול שהולך וצובר תאוצה מעשור לעשור. פיצול זה, המבוסס לטענתי על תודעה קולקטיבית ישראלית המשקרת לעצמה, יצר דלדול של שני האספקטים, כך שמצד אחד ישנה ספרות העוסקת ביפה, תוך הזנחת כל עמוד שדרה אתי,  בעל זיקה למציאות, ומצד שני ספרות "אתית", אבל שטחית כעיתון. הספרות האסתטית לוקה באסתטיזציה ריקה, בהתייפייפות שהיא משחק בקלישאות. הספרות האתית היא בעיקרה מחאה כנגד מציאות חברתית, ילידת אופנות מגדריות-מגזריות למיניהן, ואין כל הבדל בינה לבין מאמרים בעיתונות.

כמשורר, עיקר העניין שלי הנו בשירת העשורים האחרונים, ובה גיליתי את הפיצול המובהק הנ"ל, שלמעשה הושלם, והתחלתי להתחקות אחרי שורשיו. אבל פיצול זה קיים ושריר גם בפרוזה העברית, וראשיתו, כך אציע, בקרב סופרי השמאל הישראלי מראשית ימי המדינה ועד ימינו, ובצביעות וחוסר היכולת שלהם להתמודד עם מציאות ישראלית מורכבת.

אין להפריד בין השמאל הפוליטי בישראל לספרותו, ולכן מסה זאת תנתח בהמשכה את כישלון הרפלקסיה העצמית של השמאל הישראלי בכללותו, תוך נגיעה בשורשים המשיחיים והקולוניאליסטיים של מדינת ישראל. המסה היא מעין 'אני מאשים' כלפי צביעותו של השמאל הישראלי, בונה ההתנחלויות לאורך השנים, תוך כמיהה אינסופית ל'שלום', בו זמנית. כמיהה זאת מעולם לא הייתה אותנטית, שכן לא הסכימה לשלם את המחיר הנדרש לדו קיום ופיוס, והשקר העצמי השליך גם על הספרות. השמאל הישראלי פיצל עצמו ל"אני" נאור ומערבי, מול מתנחלים כ"עשבים שוטים", בשעה שפיצול זה הינו שקר מוחלט, שכן כל ממשלות השמאל מאז מלחמת ששת הימים פעלו למען חיזוק ההתנחלויות, ומדינת ישראל הושתתה על לאומיות אתנית-דתית עם נטייה למשיחיות המשתקפת בסמליה מאז ומעולם.

אבל המסה נכתבת על ידי מצביע חד"ש ותיק, הרואה בנפילת השמאל ובהיעלמותו אסון והפקרה של מדינת ישראל והציונות לידי שנאת הערבים ופשיזם של המונים משולהבים לאומנית, נכון ל-2014, אחרי מבצע 'צוק איתן'. בתקופה זאת עומדת הדמוקרטיה הישראלית, הבעייתית מעצם הגדרתה על בסיס הזדהות אתנית-דתית-יהודית, למבחן אולי אחרון: האם הגזענות והשנאה לערבים תופנה סופית גם כלפי אזרחי ישראל הערבים?

לא תהיה במסה זאת כל הצעה לפתרון הסכסוך בן מאה השנה, וייתכן שגם אין כזה. אבל תהיה גם תהיה כאן הצבעה על אחריות סופרי השמאל הישראלי למצב ההכחשה העצמית של השנאה לאחר הערבי, אחריות למצב של ספרות בלתי מעמיקה, אתית ואסתטית, שתוכל להציב מראה מול ישראל העכשווית. אבקש לטעון שהספרות הישראלית התכחשה וממשיכה להתכחש לקיומו של עם פלסטיני, של קיום ישראל במזרח התיכון, וסופריה המרכזיים – עוז, גרוסמן ויהושוע – פיצלו עצמם לעיתונאים כותבי מניפסטים מוסרניים מחד, וסופרים מדולדלים מאידך, שספרותם היא אסקפיזם מוחלט. אסקפיזם זה נכתב רובו ככולו בז'אנר הריאליזם המימטי המיושן של המאה התשע עשרה, ולכן כישלונו לתעד את המקום הזה חריף בהרבה מאשר אילו היה לפחות ספרות ניסיונית מבחינה אסתטית.

הספרות העברית, כיום הישראלית, הידרדרה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא במהירות אולי חסרת תקדים בספרויות העולם, מהתחייה המרהיבה של העברית כשפה מדוברת רק לפני כמאה שנה לערך ועד למצב הנוכחי, של שפה מדוברת דלה ומאונגלזת. מפסגות ביאליק ואצ"ג, ברנר, עגנון וגנסין, חלה מפולת שצברה תאוצה בעיקר בשלושת העשורים האחרונים. אמנון נבות במאמריו ובמסותיו חזה את תהליכי המסחור ומכירת הספרות לתרבות הפנאי, כמו גם את חיסולה המוחלט של כל ביקורת ספרות או מערכת ספרותית ערנית. לכך יש להוסיף את רוח הזמן הדיגיטלית-שטחית של ימינו, עידן של בהייה במסכים הולכים ומזעירים, רוח קפיטליסטית מבאישה.

אבל במסה זו אבקש להתמקד בספרות העברית עצמה ובמדינת ישראל, תוך התעלמות מתהליכים גלובליים הרסניים והשפעתם. בספרות העברית של ימינו נותרו רק סופרים ומשוררים אמתיים בודדים, רחוקים מכל תהודה או הכרה ציבורית, בקרב מאסף אחרון ואבוד כנגד כוחות השוק והעדר כל שיפוט אסתטי, נצורים מול חגיגות תרבות אינסופיות. ישראל של אלפיים וארבע עשרה, לפחות בעשירוניה העליונים ובשרידי האינטליגנציה המשכילה שלה, היא מדינה קפיטליסטית חזירית, רודפת נדל"ן והון ביום, ובשעות הערב אצה-רצה לתיאטראות, אולמות קונצרטים והופעות מוזיקליות, למוזיאונים ותערוכות, לחגיגות תרבות ריקה ורחוקה מאמנות ואפשרויותיה.

נכון לכתיבת שורות אלה חווה ישראל פריחה של פסטיבלים, אירועי תרבות, כנסים, הופעות, חגיגות חלוקת פרסים, פטפטת כנסים אקדמיים תרבותיים, וכל זה ביחס הפוך לרמת האמנות הנוצרת בה (יוצא דופן בעניין זה הוא הקולנוע הישראלי). מידת שביעות הרצון העצמית נעדרת הביקורת, ותחושת צריכת התרבות המוגברת, הולכים וגדלים במקביל להצרת גבולות החתרנות המחשבתית, האסתטית והאתית, שהורחבו בשנות השישים והשבעים בתל אביב שהייתה מעין מקלט יצירתי. התרבות הישראלית מודל 2014 נתונה תחת ז'דאנוביזם של צפיחית בדבש, ולכן אין פלא שהזרם המרכזי הפורח בשירה העברית הצעירה הנו הליריקה של שירת המשפחה, של אהבה עצמית בחסות בני משפחה נהדרים, כאשר קידוש הילדים כעגל זהב, בחסות המאבק הדמוגרפי בערבים, הפך לנרטיב המרכזי של ישראל.

כיום, בעידן המרשתת והפייסבוק, רדיפת הלייקים, הפרסים, ההצלחה המהירה והרעש התקשורתי הפכו לחזות הכל. התלקקויות עם פרופסורים לספרות מפריסי פרסים, פעילות נמרצת של השתתפות בערבי הקראה, רבי שיח בין משוררים וסופרים בפסטיבלים, סדנאות כתיבה יוצרת שמעבירים גרפומנים מוכרים לגרפומנים אנונימיים, קתדרות הממחזרות בשפה אקדמית קאנונים מדולדלים, הזניית רסיסי כישרון לטובת ספרות בורגנית ולא מאתגרת לשונית-סמאנטית או תמאטית-מחשבתית, תעשיית הוצאות לאור בתשלום, מאות סופרים ומשוררים המנסים להתפרנס מעיסוקים צדדיים הכרוכים בספרות ומזנים את טיפות הכישרון המעטות שהיו להם מלכתחילה, אהבה עצמית אינסופית ותאוות הצלחה והנצחה, כל אלה מאפיינים את השיח הספרותי בימינו, בלא שנותרה ולו טיפת ביקורת רצינית שתבחן דברים לעומקם. כל אלה הינם מאפיינים של תרבות מקדשת אסתטיקה, פולחן יופי ריק, חלול, מנותק מהמציאות.

אבל עדיין, ועל אף כל הגורמים הללו, נשאלת השאלה: למה הנפילה הייתה כל כך מהירה ומוחצת? איך ספרות שהדביקה במהירות אור את פעריה מספרות העולם, תוך הפנמת זרמים אמנותיים כרומנטיקה ומודרניזם תוך עשורים ספורים, הידלדלה עד כדי כלום במבצע? איך ספרות ששילבה השפעות זרמים עולמיים עם מקומיות אותנטית הפכה למעין בזאר של פלגיאטים וציטוטים מספרות ותרבות המערב, כאילו איננו עם בעל שפה עתיקה במזרח התיכון? במידה רבה, מסה זאת גובלת בנקרופיליה או בניתוח פתולוגי של גופה, כי זהו מצבה של ביקורת ספרות עברית בימינו.

טענתי היא שבמשך שנות המדינה, ממלחמת העצמאות ועד ימינו, חל פיצול בין ספרות אתית המתיימרת לשקף מציאות חברתית או פוליטית, ובין ספרות שעיסוקה ביפה. הפיצול יצר דלדול של שני האספקטים. התחקותי אחרי שורשי פיצול זה הובילה אותי אל סופרי המפלגה מקום המדינה ועד ימינו, כאשר בהמשך תתמקד המסה בהדגמות מתוך יצירת ס. יזהר ועמוס עוז. מפלגת מפא"י ההיסטורית היא כמובן המפלגה ששלטה בעשורים הראשונים, והיא גם זאת שעיצבה את הספרות כאן.

ה"גיוס" חל גם על שירה – אלתרמן וגורי למשל. בהמשך, עם עליית הימין לשלטון, כבר החלה הלאמה תרבותית הדרגתית ממילא, שכן הימין הז'בוטינסקאי הישר נעלם כבר כלא היה, מותיר רק דמגוגים כוחניים שכל זיקה בינם לספרות או אמנות לא קיימת. וכך נותרה הספרות בחסות הצד השמאלי של המפה, בלתי אותנטית וחסרת יכולת להתמודד חזיתית עם המציאות הישראלית המורכבת של סכסוך מתמיד עם הפלסטינים ומדינות ערב מחד, ופערים חברתיים פנומנליים מאידך, וזאת כתוצאה מצביעות יהירה עליה אצביע בהמשך.

קירקגור קבע שלוש ספֵרות לקיום: הדתי, האתי והאסתטי. קורצוויל כידוע טען שהספרות העברית ויתרה לחלוטין על הספרה הדתית, ונותרה רק עם האתיקה והאסתטיקה. אבל חוסר היכולת האתית של הספרות הישראלית להתמודד עם המציאות המורכבת ורבת הסתירות הולידה ספרות מאוהבת במילותיה, ריקה, מיופייפת, פרח מפלסטיק.

החלקים הבאים במסה זאת :

החלק השני

החלק השלישי

החלק הרביעי

החלק החמישי

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך סופרים, תרבות עם התגים , . קישור קבוע.

18 תגובות על סופרי ה"שמאל הישראלי": חלקה הראשון של מסה מאת יובל גלעד

  1. מאת א.נ.:‏

    וכבר פתחת בטעות,יקירי,בטובך,ורשאי אתה לעיין במזכר=פנימי,שובושוב.וליבי נוקף,נסתמאו עיינך מתתסוגה הגדולה ,שאפיונה העיקרי מיזוג עמוד השדרה-כמה שנשאר זה זקוף כדרדר רמוץ- האתי עם המיסחור:השמאל המרוכך המלקק בחדרים האחורים של החוגים הביזנטיים,בפנימי שמלות קיסרי החוגים ומטרוניטות האקדמיה. ברנר.

    • מאת י.ג.:‏

      מר א.נ., לפני שאתה לוכד עריק, נא קרא את המסה כולה. היא תתפרסם כאן בהמשכים,
      ונדפסה כבר ב'עמדה' 31, רק 58 שקלים! מוקדה הוא הפיצול בין האתי לאסתטי, והנקרופיליה
      הולכת אחורה ליזהר. את "שיירה של חצות" של כבודו קראתי היטב, ולא רק אותה.
      למשוררים באשר אתם – שרוצים לשפר קצת את הכתיבה – מומלץ!
      כי בישראל 2014 יש רק שירה אתית (כביכול) או אסתטית (כביכול), כלומר – מעט מאוד.
      אבל הרבה פרסים, חגיגות, ערבי מחווה, פסטיבלים וכו'.

  2. מאת ירון נהרי:‏

    חשבתי שזנחת את האתר הזה (התכוונתי לכתוב דלוח, אבל אז יואב איתמר היה מוחק את תגובתי) ומרענן לראות אותך כותב כאן שוב – אם כי מגיעה לך במה משמעותית יותר.

    האם הכל כל כך גרוע? אין אף נקודה של אור? או שאת זה אתה מתכוון להראות בפעם הבאה?

    • מאת י.ג.:‏

      בינתיים זה רק פרסום מרשתתי של מסה ארוכה, אבל האתר הזה לא דלוח (לגבי עורך השירה -
      אמלא פי מים).
      מה שכן, גם רבות מהביקורות שלי כאן היו דלוחות – כלומר מחייבות מדי. השירה הישראלית עמוק בחרא,
      רודפת פרסים, מזיינת את המוח בעניינים פוליטיים חברתיים (אתיקה, יענו) או מחרטטת יופי סטייל הייקו או אוניברסליזם פולני בגרוש. ועייפתי לצוד את הנוכלים, כי הם רבים, רבים מאוד, חזקים מאוד בעמדות הכוח הספרותיות, ואוהבים להיות מרומים וצודקים. וכך גם הקהל המועט.

    • מאת יואב איתמר:‏

      אם כל כך רע לך איתנו, מר נהרי, מדוע אתה זורם לכאן עם מילותיך הדלוחות שוב ושוב? הרי כבר הבנו שאנחנו מניאקים שרק זוממים להשחית את הספרות העברית בפעם הקודמת..,

  3. מאת חיים מזר:‏

    א.נ.

    אם מה שכתבת הוא פרודיה, לא רע, אבל אם רצית להגיד מה שהוא, אנא כתוב בצורה שכל בר דעת ירד לצפונות לבך. תביא בחשבון שאתה מעוניין שהקוראים יבינו את דבריך. הסגנון שלך הוא פוסט מודרניסטי מובהק. אפשר להסכים או לא להסכים עם דבריו של יובל גלעד. לי עצמי אין דעה בנושא. אבל אפשר להבין אותו. את דבריך לא! בפעם הבאה במחילה מכבודך תתחשב גם בקורא.

  4. מאת י.ג.:‏

    לחיים – תודה. מר א. נ., שאני רואה בעצמי רק תלמידו הקטן (למרות שנפגשנו פעם אחת בלבד בבית קפה,
    והוא היה עסוק בפלרטוט עם סופרת אחת), מכוון לומר שהאמת שאין בלתה היא שהספרות הישראלית מיסחרה
    עצמה לדעת מאז שנות השמונים לערך, מהלך שהמבקר חזה, ראה במו עיניו, נגעל, התריע ולשווא.
    הדברים מתומצתים ב"מזכר פנימי" שלו, אבל גם ברצנזיות רבות, ואף מסות, חלקן ב'מאזניים' (מי היה מאמין
    שפעם 'מאזניים' היה בית למסות רציניות).
    בקיצור – כסף ותאוות פרסום ומכירת הספרות על ידי מר פרי ובהמשך יורשיו בתמורה לרבי מכר דלוחים,
    טענה תקפה שאין לי דבר נגדה, להיפך. במסה זאת אני עושה רק רוצה להוסיף משהו, ניסיון להצליב בין הפוליטיקה לספרות השמאל, כסיבה להתדרדרות ולחנפנות האסקפיסטית במסווה של ריאליזם פסיכולוגי שקרוי כאן בטעות ספרות,
    כשבהמשך יפציעו גם לאור, רביקוביץ' וזך להופעות אורח.

  5. מאת סער:‏

    מבלי להידרש לשאר הטענות בטקסט, יש כאן הנחת יסוד סמויה שכל משורר משתייך לשמאל, שאחרת איך נקשרת "הספרות העברית," כככל ובדמותה כיום, ל"שמאל הישראלי" ככלל ודמותו כיום.
    חוץ מזה תודה על מסה (או חלק ראשון הימנה) מעניינת, אפילו אם שגויה. צפיחית בדבש.

  6. מאת י.ג.:‏

    תודה על הקריאה, אבל ממש לא. בהמשך יצוינו לטובה (לא שהם צריכים אותי) שמיר, אצ"ג ודוד שחר, כולם ימנים עד ימנים מאוד. להיפך, השירה הימנית, דתית או לא, היתה פחות נגועה בשקרי השמאל (לה יש והיו את שקרי הימין הלאומני-פאשיסטי).
    הטענה היא פשוטה – השמאל, עד כמה שאפשר לקרוא לו שמאל, שהקים את המדינה ושלט בה בעשרות שנותיה הראשונות, גייס את הספרות. ס. יזהר כתב את "חירבת חיזעה" הנהדר, ואחר כך מיהר להתחייל לשירות בכנסת, פרס ישראל ושאר כיבודים, ואז "צקלג" כבר היה אכול מאסתטיזציה שהיא מפלטו של השקרן. אם הימין היה שולט בזמנים אלה – סביר להניח שהיה גם הוא מגייס את הספרות, רק שאז היו פחות שקרים – כי הימין תמיד מתגאה בלאומנותו הפאשיסטית.
    כיום הספרות איננה מגוייסת פר אקסלנס. היא פשוט מפוצלת. וכך מאז קום המדינה, פרט ליוצאי דופן שהיו וישנם עדיין. כלומר: ספרות של "שיח לוחמים", דרך שירי חיים חפר ואלתרמן המולחן ועד למכתבים למערכת של בולי מצד אחד ("אתיקה") ומצד שני – ספרות ריאליזם פסיכולוגי מנותקת מהמציאות, שזאת המצאה די ישראלית, ספרות ריאליסטית פסיכולוגית אסקפיסטית (סוס אחד הלך לבר? או איך קוראים לספר החדש).
    כיום, בעקבות חוסר היכולת להסתכל למציאות בעיניים, יש ספרות "אתית" (מגדרים, מגזרים, צפון פולניה או צפון אפריקה, להט"בים ומה שלא יהיה, החד הוריות העניות וכו' ), כלומר ספרות מגזרית (מופרטת!) של פלגים מהציבור, מעין מפמלטים חברתיים-פוליטיים בגרוש שבינם ובין ספרות יש מעט, או ספרות אסתטיקונית מגעילה (מ"הליקון" ועד "הו" ו"דחק", יופי לשם יופי). משוררי וסופרי הימין – אמנם לא גויסו פוליטית, כי ממילא ראשי הימין, בעידן שאחרי ז'בוטינסקי, מתעניינים בספרות כמו בחזה של גולדה מאיר. והשירה הדתית נגועה גם היא בבעיית המיופיפות האסתטית לשמה.

  7. מאת סער:‏

    אני לא חושב שס. יזהר של ימי צקלג נחות בכל עניין שהוא מ.ס. יזהר של חרבת חיזעה. לא הגיוני לי שעודף יופי יפגע באמת. בכל מקרה זה נשמע כמו שילוב מעניין של ביקורת אתית של הספרות מחד וביקורת אסתטית של המדינה מאידך. בהצלחה.

    נ.ב. שמעתי גם שמתקיימת ספרות שהיא הן אתית ואסתטית ואולי אף דתית, אבל יכול מאוד להיות שזו אינה בזירות ברות־ביקורת.

    בכל מקרה מחכה לחלקים הבאים ושוב תודה ושנה טובה.

  8. מאת אילן ברקוביץ':‏

    שנה טובה יובל וברכות חמות ויישר כוח על כתיבת המסה ופרסומה כאן אבל תגיד, לא יכולת לחכות קצת עם זה? עד שכבר כותבים על שירתי ועוד איך כותבים (כתבה ורד זינגר וכתבה יפה כל כך) מה אתה נדחף? הרי מסתך כבר פורסמה בדפוס, ב"עמדה" ואם אתה באמת בז למרשתת ולפייסבוק אז מה אתה מפרסם אותה גם כאן? וברצינות: המסה שלך חשובה אף אם עכשיו כשקראתיה קצת יותר לעומק מאשר בפעם הראשונה עת שלחת לי אותה היא קצת מערבת בין ז'אנרים של כתיבה ואירועי תרבות. אתה מדבר על השירה הישראלית אבל מתרכז בעוז; יהושע וגרוסמן וכותב שמתעניין בשירה של העשורים האחרונים אבל על פי דבריך תעסוק בהמשך ברביקוביץ, לאור, כלומר שבעצם לא תכתוב על משוררים צעירים באמת ושירתם. יש טעמים רבים בביקורת שלך אך אני לא משוכנע כי הם מדויקים. נושא שירת המשפחה קיים בוודאי וכבר אלי הירש הצביע עליו אחרי שאני הצבעתי עליו ברשימותיי אך שניכם טוענים בעדו בעוד אני טענתי כי משוררינו הצעירים עוסקים בפירוקו וחותרים תחת המודל הבורגני השבע של המשפחה מדושנת העונג. ויש עוד דברים לדון בהם אבל אותך לא מזמינים לפסטיבלי השירה ואני מתנגד להם אז מה שנשאר הוא רק לחכות לתגובותיו הדלוחות באמת של מורך ורבך, אמנון נבות, שאני מקווה כי יום אחד תתפכח ממורותו ורבניותו המפוקפקת ופשוט תכתוב מהמיית לבך, בתבונה ובלא התלהמות, את אשר אתה חושב.

  9. מאת י.ג.:‏

    שנה טובה, אילן. המסה באמת עוסקת יותר בפרוזה מאשר בשירה. האמת שזה הפתיע גם אותי. זאת מסה מעט ניסיונית, מבחינת הניסיון לקשר בין פוליטיקה לספרות, לאוורר את הדבר הזה שלא מדברים עליו. מר נבות, מר אדלהייט ע., מר מוקד ג., הם מבקרים נהדרים, בנוסף לפעילויות ספרותיות נוספות. כתבי מר נבות רלוונטיים היום יותר מתמיד, ואיש לא טורח לכנס אותם בספרים, בעוד מר מירון מפציץ באלפי עמודים, בלי סוף, ועכשיו גם יש לו הוצאת ספרים.
    אני לא בז למרשתת, כי זה חינם ופתוח לכל אחד. אבל אני גם לא מת עליה, אין כמעט כלום לקרוא בה.
    אני אוהב תגובות, זה חי, אבל זה גם נטול היררכיה. כל דאלים גבר.
    לפייסבוק אני באמת בז.
    לגבי השירה הצעירה – עייפתי מזה. זה פשוט משעמם. אני מבין את הרצון שלך לעודד, אבל טוב לב איננו ביקורת. יש כמה משוררים טובים, כמה משוררות טובות. אין כמעט ספרים שלמים טובים. ובעיקר, יש הרבה משוררים צעירים עם המון אגו ומעט מאוד כישרון, אבל עם יכולת לייצר הרבה מאוד רעש בביצה ספרותית שהיא בועה, כמו בועת הנדל"ן, שאין אפילו מי שיפוצץ אותה. החלום הוא להיות מתורגם, להיות רוני סומק, להיות אמיר אור או משעול, אבל למי באמת יש צורך בשירים שלהם? מה זה הדברים האלה? הם רציניים? מי שמעניק להם פרסים הוא רציני?
    אני חושב שהפיצול בין האתי לאסתטי בספרות הישראלית הוא מפתח שיכול לפתוח הרבה דלתות. אין לי עניין להעליב איש, אלא לשפר. זה תפקידו של מבקר. יש משוררים מוכשרים שכותבים שירה אסתטית מאוהבת ביופי, יש כמה מוכשרים, חלקית, שכותבים שירה המגיבה למציאות, יש מעט מאוד משוררים שמחדשים לשונית או סמאנטית, או לחליפין משקפים מציאות מתוך מורכבות אסתטית. זה נכון גם לגבי פרוזה.
    ובעיקר – ועל זה אנחנו דווקא מסכימים, אני חושב, החבר'ה הצעירים פחדנים. אין להם אומץ. כולם רוצים להשתייך ולזכות בפרסים, ואם יש לאמנות איזה שהוא צו קטגורי, אז זה להיות חופשי. החבר'ה לא רוצים חופש. הם בורגנים קטנים. זה קשור גם בפרנסה – יותר קל "ללמד" סדנת כתיבה יוצרת ממרבית העבודות. ונחמד לקבל פרסים.

    ובעיקר – הספרות פשוט לא רלוונטית. היא לא מעניינת איש. היא בושם תרבותי בשירותים. זה לא חייב להיות ככה.
    זה לא תמיד היה ככה – להיפך – הספרות העברית התחילה כפנומן של תחיית שפה ואומה. למה היא לא מעניינת? כי מעטים עוד רוצים להתגבר על הקושי שבשירה או בפרוזה רצינית. ובנוסף – כי רוב הספרות הישראלית חרא. לא מדברת לאיש. מתייפייפת. אני חושב עכשיו על איזה נער צעיר, בודד, שמחפש קולות שידברו אליו. מי ידבר אליו? איזה קשר יש לספרות הישראלית למציאות על מורכבותה האינסופית, ומורכבות הנפש האנושית? ומורכבות הסכסוך הישראלי פלסטיני? ומגדלי ההון שצומחים כאן לצד עוני של מרבית העם? מה הטעם בשירת מחאה מיופיייפת גם היא, אם האמת היא שכמעט כל אחד ממשוררי המחאה, אם היתה לו הזדמנות, היה קונה לעצמו דירה במגדל? למה לנער הבודד או הנערה הבודדה לקנות ספר שירה ישראלית? פרוזה ישראלית? אם הסופרים והמשוררים לא עושים מאמץ מתמיד ועמוק לייצר יופי לצד אמת, אסתטיקה לצד צדק, משהו שרלוונטי לחיים העכשוויים אבל גם מחובר למופתים אסתטיים מתוך ניסיון לפרוץ למשהו חדש? ואם מנסים, קצת, אז מיד רצים לפייסבוק לעשות לייק לכאילו מבקרים, להשתתף בעוד ערב, להפיץ את עצמם לכל עבר, כמו זרעונים עיוורים בדרך לביצית אדישה.
    מצטער, א. ב. , פשוט לא מסכים לגבי השירה הצעירה. יש כישרון מסוים, יש איזה אנרגיה, אבל כמעט הכול מיופייף, שקרי, צווחני, רודף כוח ופרסים, בקיצור – לא משלב אתי ואסתטי, והדתי הרי אבד לרובנו. לא קל לשלב בין האתי לאסתטי, אפילו קשה, אני אישית, למשל, גלשתי לאסתטיזציה בספר שיריי השלישי, לצערי. כל כך גלשתי, שאפילו רפי וייכרט כנראה אהב אותו. ואם זה לא תמרור אזהרה, מה כן?

  10. מאת אילן ברקוביץ':‏

    תגובתך מרגשת אותי, יובל, כי ניכר ממנה שאכפת לך, וזה העיקר מבחינתי, חרף חילוקי הדעות בינינו. יכול להיות מעניין עבורך לכתוב מסה מקבילה גם על השירה הצעירה אם כי אני חושש שהנחת המבוקש במקרה הזה כבר בוצעה מבחינתך. לאחרונה פרסמתי בדף הפייסבוק שלי שירים של אלפרד כהן, מספרו הראשון, "אינדיפופנונסטופ" (2014, הוצאת פרדס); תנחום אבגר, מספרו הרביעי, "הימים היו יפים מאיתנו" (2014, אבן חושן) וכן גם שירים משל שמעון מרמלשטיין ורוני אדם, שניהם פרסמו ספר שירים ראשון בגיל מבוגר יחסית. האם אצל כולם מתרחש מה שאתה מתאר בדבריך? האם זה תמיד מעניין לבחינה? ומה באשר לספריהם הראשונים של משוררי ערספואטיקה בהווה ובעבר, רועי חסן ועדי קיסר, אתה מדבר על קהל מועט אבל באירועים שלהם, שבהם הייתי, נכח קהל רב מאוד. זה משנה? אולי לך. אולי לאחרים. אמנות השיר היא גם מסע פרטי שלא תמיד נחוץ לכבול אותו בעבותות לאומיים. כך או אחרת – שא ברכה ושנה טובה ומתוקה, והמשך לכתוב מסות ורשימות על ספרי שירה אך ורק מתוך כוח פנימי ולא מתוך התחשבות ב"מה יגידו" הישראלי הנפוץ. כה לחי.

  11. מאת י.ג.:‏

    כבר מאוחר, אז רק בקשר לעניין אחד: מה פתאום עבותות לאומיים. כל אחד חופשי לכתוב על מה שמעניין אותו,
    ורק זה. נכון שאם כל מה שמעניין אדם זה חשבון הבנק שלו, והטחורים שלו, זה קצת בעייתי לשירה.
    אבל וולך והורוביץ היו אסתטיקונים נפלאים. מה אמרו על העולם, אמרו, אבל זה לא היה המרכז. המרכז היה הדמיון והחופש המודרניסטי בלשון. כך גם אבידן. חטיבות ניכרות בשירתו הן בלתי שימושיות כיום. אבל הוא פרץ דרך שצעירים רבים עוברים בה כיום. כך שאסתטיקה היא דבר נפלא, אסתטיזציה בגרוש היא המחלה. דורי מנור למשל. כותב כאילו הוא חי במאה התשע עשרה בפריז, ורלן ובודלייר, ובעצם יותר נכון ויקטור הוגו המתקתק (בשיריו),
    פתאום כאן, בישראל אחרי 'צוק איתן', בחרוזים דלוחים, ומעמדת תרבותיות נאורה, גבוהה, כביכול. WTF? שירה אסתטית יכולה להיות אתית – אם היא נותנת דבר מה לעולם (פתח חדש לעבור בו, יופי שנסתר מעיניי העולם), ולא קלישאות של יופי.

  12. מאת ירון נהרי:‏

    יובל גלעד ואילן ברקוביץ',

    הדיאלוג ביניכם הוא הדיאלוג הכי מעניין שקראתי כבר… אני לא יודע כמה זמן.

  13. 27.9.14. אלגל : הי – יובל גלעד ! – קראתי – וגם את התגובות. כמי שחייתה את הזמן הזה, לא-חידשת לי דבר. שיטת-הכתיבה האקדמית – החוזרת על עצמה שוב ושוב – ולא-מוסיפה דבר – האם-לא-הגיע אולי הזמן – לשנות גם אותה ? – היא נראית לי כמו המיים לרחיצת-המכחולים-של הצייר – שלא-הוחלפו – ומוהלים באפור-אטום את כל הצבעים והגוונים. וככה כותבים (כל) בוגרי-האונברסיאות… // שנה-טובה ! – ((למה ב- 'ט' ?), ה 'ט' – מקבלת מלמעלה – וה 'ת' – מקבלת מלמטה … //" (C). אלגל. dalia gall elgal.

  14. מאת י.ג.:‏

    הי דליה, תודה על הקריאה, אבל אין שום קשר בין כתיבתי לכתיבה אקדמית. מי שיקנה את גיליון 'עמדה',
    יוכל למצוא שם שני מאמרים (מעניינים) שכתובים אקדמית, האחד, של דנה חפץ, על מר עמוס עוז,
    שאפילו עוסק ב'מנוחה נכונה' בו אעסוק בהמשך, והשני, על יצחק שנהר, מאת מר אשד. וגם אלה אינם אקדמיים באמת, אלא רק כתובים אקדמית בכדי לנסות לפצח את הכספת הגדולה של האקדמיה, שהיא משאת הנפש האחרונה של אנשי הספרות העניים.
    לגבי החידוש – לא לי לקבוע. אבל תצטרכי לראות בהמשך. בגלל שהעיסוק הוא בסופרים שדנו בהם בלי סוף, ובפוליטיקה הלעוסה, על פניו זה יכול להיראות כך. חכי להמשך.
    בעיקרון – העובדה שהספרות הוזנתה משנות השמונים, הפכה להיות ספרות של רבי מכר, את זה כבר ביסס
    מר נבות וכל בר דעת וחובב ספרות רציני יכול לראות את זה.
    השאלה היא – מאיפה צצה מגמת האסתטיזציה הריקה של "הליקון" ו"הו", של משוררי "קשב", של הירשפלד ובורשטיין ושירי ההלל האסתטיים שלהם לישראל אלירז (משורר חכם שאכול עד קצות אצבעותיו באסתטיזציה)? ומאידך, אותה פרוזה עבשה,] שמרנית עד אימה, שמציעים לנו כאן (ויש יוצאי דופן, יותם ראובני, למשל). מאיפה צצו כל הפרחים האלה? למה מדור 'גלריה' של 'הארץ' מלא פרסומות לאינסוף מופעים, אירועי תרבות, רבי שיח שאין בינם לבין אמנות חיה ועכשווית דבר וחצי דבר? ולמה אין מי שישקף את המציאות הכל כך מורכבת כאן בישראל? ולמה אין שום ערבי בכל הספרות הישראלית המזורגגת, פרט ליוצאי דופן בודדים, כמו התאומים החרמנים על חנה גונן? ולמה אין כמעט שום חידוש לשוני-אסתטי בשירה או בפרוזה העברית כבר שלושה עשורים? (וגם כאן יש נסיבות מקלות, כמו הדרדור הרוחני הברברי של עידן המסכים).
    לדעתי – מדובר בפיצול בין האתי לאסתטי. אני לא קראתי עדיין טענה כזאת בביקורת, וקראתי הרבה ביקורת ספרות עברית. כל קשר ביני לאקדמיה הוא מקרי בלבד. הקאתי את עצמי מהאקדמיה לפני למעלה מעשור, שלכשעצמה לא התעניינה במיוחד בלאכול אותי.
    יופי לשם יופי, ולעומתו מחאת מגדרים. מחאת מגדרים תמיד תהיה חלקית. כמו מיליציות המס שעליהן מתריע כל העת 'דה מרקר' – כלומר – עובדי חברת החשמל דואגים לעצמם, עובדי הנמלים לעצמם, עובדי המדינה לעצמם, וכעת – גם שירת החד הוריות, המזרחיים, בקרוב תהיה שירת גפילטע פ יש ועוד. כלומר – שום תמונת עולם אתית מורכבת של המציאות הישראלית.
    כך נמצא שס. יזהר ואלתרמן, שפיצלו עצמם לכותבי מאמרים "אתיים"בעיתונות (יזהר, אלתרמן כתב את 'הטור השביעי') לעומת כתיבה אסתטית ('צקלג', 'כוכבים בחוץ'). כך יכול בולי לכתוב אינספור מאמרים לעיתונות, בכל פעם עם רעיון מופרך אחר שיציל את השמאל, ובו זמנית להנפיק מעין 'ניצבת'. זה אסקפיזם במסווה של ספרות.

    ולעומת זאת – יש בלי סוף עדויות על שילובים בין אתי לאסתטי. כאמור – וולך והורביץ עניינים העיקרי היה בדמיון ושפה, אבל עשו שם נפלאות וחידשו בשפה העברית. זה אתי. עמיחי הצליח, חלקית ולפעמים, לשלב בין האתי לאסתטי, והוא עולה, לטעמי, עשרות מונים על זך האוניברסליסט. ובעניין ביאליק ואצ"ג אין בכלל מה לדבר – ביאליק הלאומי והפרטי גם יחד, אומר דברים נחרצים ובו זמנית מצליח אסתטית, בעזרת גיוס הרומנטיקה עליה דילגה הספרות העברית, קלאסיציזם ועוד (וראו את "בעיר ההריגה" – שיר מגויס לחלוטין להצהיר על זוועת קישינב – ובו זמנית הישג אסתטי). ואילו אצ"ג – אקפסרסיוניזם שוצף מהול אולי בוולט ויטמניות, יחד עם לאומנות יהודית ונבואת משורר שצפה את השואה.
    אז נכון, ביאליק ואצ"ג נולדים לעם פעם אחת, וגם זה לא תמיד. אבל מה באשר לשילוב מקומי, אמיץ ומוגבל, בין אתי לאסתטי? אי אפשר. כי התקבעה כאן תפיסה של ספרות מתקתקה, יזהרית (ויזהר היה כמובן עילוי של שירה בפרוזה), כלומר בושם תרבותי בשירותים, או ספרות פוליטית רדודה, עבשה, פלאקטית (עם יוצאי דופן, כמובן!).
    לראיה – ראו מה קורה בקולנוע. נכון, בינתיים, לטעמי לפחות, לא צמחו לנו כאן אוטרים בשיעור קומה של אסי דיין, אורי זוהר ועמוס גיתאי, אבל אין ספק שהקולנוע רלוונטי, חד, גם אם חסר חידושים אסתטיים. אפילו הסרטים הפוליטיים (/לבנון', 'עג'מי') אותנטיים.

  15. מאת אמנון נבות:‏

    אבקש להעיר שהתגובות המסומנות באותיות א. נ. אינן שלי ולא נכתבו על ידי.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*