מאת ורד זינגר

מחזור לְאָן הוֹלֵךְ אֲנִי הַמְשׁוֹרֵר / אילן ברקוביץ’

מחזור השירים “לאן הולך אני המשורר” מופיע בספרו האחרון של אילן ברקוביץ’, “חרוזים” (הוצאת “אבן חושן”, עמ’ 85-83) והוא שנתן לחלק השלישי של הספר את שמו. קסם מיוחד במינו שורה עליו − חיבור מדויק והרמטי, מכמיר לב ומעורר מחשבה בין הילדי למבוגר, בין הזיה מתוקה למציאות מרירה, משובץ בקונוטציות מן המקורות.

במבט ראשון מלווה את שירי המחזור ניגון של שיר ילדים נאיבי מהסוג של שירי מיריק שניר, שיר שבו נשאלת בחריזה קליטה שאלה תמימה דוגמת “לאן הולכים העננים” או “מאיפה מגיעה הרוח”. הציטוט המקדים אותו −

“מי זה הפך אותנו כך אחורה עד כי / נעשה אשר נעשה, תמיד כיוון פנינו / הוא של אחד אשר הולך מכאן”, ריינר מריה רילקה, “אלגיות דואינו”, האלגיה השמינית (1998, כרמל, עמ’ 90, תרגום: עדה ברודסקי) − מעניק רמז מקדים להיפוך שבהמשך, הנאמר, נצעק ונצרח משיר לשיר ומשיר אל שיר.

בשיר הראשון מקופלת התמימות הילדית כמעט בכל משפט:

לְאָן הוֹלֵךְ אֲנִי הַמְשׁוֹרֵר?

לִתְּלוֹת כְּבִיסָה עַל חֶבֶל בִּשְׁכוּנָה כָּזֹאת שְׁקֵטָה

עַד כִּי אֶשְׁמַע מַחְשְׁבוֹתַי נָעוֹת בָּרוּחַ בְּלִי תְּנוּעָה.

הַמְרָמִים שִׁירִים אוֹתִי

אוֹ שֶׁכְּבָסִים שֶׁעַל הַחֶבֶל הֵם תָּוִים בְּמַנְגִּינַת הָרְגִיעָה

אֲשֶׁר נִדְרֶשֶׁת לִי?

מִכָּאן לְהֵרָגַע פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ לִדֹּם לָעַד,

רֵיחוֹת הַבֹּשֶׂם עַל הַבָּד מְשַׁכְנְעִים אוֹתִי לְהִשָּׁאֵר,

לְאָן הוֹלֵךְ אֲנִי הַמְשׁוֹרֵר?

החריזה הקבועה בשיר הפותח את המחזור הולמת את השאלה הכללית, הארצית, הילדית “לאן הולך המשורר?” והנה, נמסר, המשורר בעצם לא הולך, מחשבותיו − הן ההולכות בזמן שהוא תולה כביסה. המחשבות האלה ירגעו רק כשהוא “יידום לעד”.

השכונה ה”כזאת שקטה”, מרמזת על בית הקברות שבהמשך. כעת מובן שהניגון הילדי מוזמן כ”מנגינת הרגיעה אשר נדרשת”. אך המשורר, כאמור, לא עוצר ולא שוקט.  מכאן ואילך מתפתחת דמותו המיוסרת עד הסוף החד. באופן מרתק, אינטליגנטי ומכמיר לב טווה ברקוביץ’ סיפור חזק וכובש. הנה השיר השני במחזור:

לְאָן הוֹלֵךְ אֲנִי הַמְשׁוֹרֵר?

אֶל אֲהוּבָתִי אֲנִי הוֹלֵךְ

לִצְפּוֹת בָּהּ בִּשְׁנָתָהּ

בַּרְבּוּר-כַּדּוּר-גּוּרִית אֲשֶׁר כְּמוֹתָהּ

אַף פַּעַם לֹא רָאִיתִי.

רָאוּי שֶׁהַמַּרְאֶה שֶׁיִּתְגַּלֶּה לִי

יִצָּרֵב לִי בַּבָּשָׂר כְּקַעֲקוּעַ

בָּל יִמָּחֶה, גַּם כְּשֶׁיִּנְשֹׁר עוֹרִי מִמֶּנִי,

רָאוּי שֶׁאֶשָּׁאֵל אַז לְמִצְעָר

לְאָן הוֹלֵךְ אֲנִי הַמְשׁוֹרֵר, לְמִי הוּא שָׁר?

גם בשיר השני לא נוטש ברקוביץ’ את הממד הילדי-נאיבי (“ברבור-כדור-גורית”), וכשזה חובר למשפט כגון “ייצרב לי בבשר כקעקוע בל יימחה, גם כשינשור עורי ממני” נוצר אוקסימורון נבון.  כל שיר במחזור משיל קליפה ילדית ומעורר, בדרכו, קונוטציה למנוסת דוד ולמזמורי תהילים. (“אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ דֶּרֶךְ כָּל בָּשָׂר הַיְתָּה נִרְאֵית לְאוֹר הַיּוֹם” − ומי זאת אם לא בת שבע? “אוּלַי הָיִיתִי פַּעַם מְשׁוֹרֵר אַחֵר”? ומי זה אם לא דוד?).

קליפה אחר קליפה, מסיר המשורר את הגנותיו ומזדקן לנגד עינינו.  כל שיר מבצע צעד רחב ואמיץ לגילוי הבגרות, האכזבה, הכאב, הצרחה. והנה דרכם של כולם אל הלחץ בחזה ואל המוות ודרכו של המשורר אליהם: “אל השירים אני הולך”.

הנה שאר שירי המחזור:

לְאָן הוֹלֵךְ אֲנִי הַמְשׁוֹרֵר?

אֶל אַבוֹתַי אֲנִי הוֹלֵךְ,

הַנֶּחְלָצִים מִצֵּל קִבְרָם וּמוֹפִיעִים מוּלִי,

רַק שֶׁנִּגַּע אֲנִי רוֹצֶה,

אֶת חֹם גּוּפָם אֲנִי הוֹזֶה,

אַל תַּעַזְבוּנִי כָּכָה שׁוּב, אֲנִי בּוֹכֶה,

הִשַּׁאֲרוּ עִמִּי, אֲנִי צוֹעֵק,

לְאָן הוֹלֵךְ אֲנִי הַמְשׁוֹרֵר?

לְאָן הוֹלֵךְ אֲנִי הַמְשׁוֹרֵר?

אֶל הַמִּסְתּוֹר אֲנִי הוֹלֵךְ,

וּמַה אִם נֶפֶשׁ הָאָדָם הִיא בּוֹר

הַמִּתְמַלֵּא מִן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בּוֹרוֹת, אָן נִסְתַּתֵּר

לְלֹא תִּקְווֹת, אוּלַי הָיִיתִי פַּעַם מְשׁוֹרֵר אַחֵר, אֲנִי אוֹמֵר,

אֲבָל לְאָן עַכְשָׁיו הוֹלֵך אֲנִי הַמְשׁוֹרֵר?

לְאָן הוֹלֵךְ אֲנִי הַמְשׁוֹרֵר?

אֶל הָעִיר הָעַתִּיקָה אֲנִי הוֹלֵךְ,

אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ דֶּרֶךְ כָּל בָּשָׂר

הַיְתָּה נִרְאֵית לְאוֹר הַיּוֹם, אֶל הַקַּדְמוֹן

אֲשֶׁר חוֹלֵף מִבֵּית מֶרְחָץ

עַד בֵּית אַרְמוֹן, אֶל הַחוֹמוֹת

אֲנִי הוֹלֵךְ, בָּהֶן אֲנִי רוֹאֶה

אֶת הַנָּבִיא וְאֶת מַלְכּוֹ, אֶת בָּנָיו

וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, מוּבָסִים

וּמֻשְּׁפָּלִים, מְנֻשָּׁלִים מִכָּל הַיֵּשׁ

שֶׁלְּאֵל יָדָם הָיָה לַחֲפֹן, וּמִסְתַּלְּקִים

הָאֲנָשִׁים מִן הַדִּמְיוֹן אֲנִי צוֹפֶה

בַּשֶּׁבֶר הַגָּדוֹל, הָאוֹר חָרֵב,

הָעוֹשֶׁר הַגָּדוֹל נִבְקָע, דּוֹהֶה,

אֲנִי שׁוֹמֵעַ צְעָקָה גְּדוֹלָה, מוֹלֶקֶת רֹאשׁ

שֶׁל כָּל מִי שֶׁפּוֹנֶה כָּעֵת לְהִמַּלֵט

וְאֶת עַצְמִי אֲנִי שׁוֹאֵל, תּוֹהֶה,

עַל סַף סִפּוֹ שֶׁל הַמָּקוֹם הַזֶּה,

לְאָן הוֹלֵךְ אֲנִי הַמְשׁוֹרֵר?

לְאָן הוֹלֵךְ אֲנִי הַמְשׁוֹרֵר?

אֶל הַשִּׁירִים אֲנִי הוֹלֵךְ.

לֹא אֶשָׁאֶר כָּאן עוֹד הַרְבֵּה.

גָּדוֹל הַלַּחַץ בֶּחָזֶה

מוּטָב שֶׁאֲוַתֵּר כְּבָר, אֶסְתַּלֵּק,

אֶפְרֹשׂ כָּנָף, אָעוּף הַרְחֵק,

לְאָן הוֹלֵךְ אֲנִי הַמְשׁוֹרֵר

לְאָן אֲנִי הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵק?

אילן ברקוביץ’ הוא יליד 1973, חולון. מתגורר כיום ברמת גן. ב-1995 ראה אור ספר שיריו הראשון, “מודה באהבה” (הוצאת סער). בין השנים 2014-2007 פרסם טרילוגיית ספרי שירה, “תפוזים; חרובים; חרוזים”, שראתה אור בהוצאת “אבן חושן”. מראשית 2008 כותב את המדור “משורר בשטח” במוסף לתרבות וספרות של עיתון “הארץ”. בקרוב יראה אור הטור הראשון של מדור שירה חדש בעריכתו, “שירת ישראל”, בכתב העת “עיתון 77”. עורך “שלם – עיתון לשירה טוטאלית בעברית” מ-2012.

* ורד זינגר היא עורכת הלשון של “יקום תרבות”. מעת לעת היא תתארח בטור ותכתוב על אודות שירים ומשוררים שאהבה

3 תגובות

  1. אם זה טור הפתיחה של מדור השירה החדש מאת ורד זינגר כי אז יש בהחלט למה לחכות. מזמן לא קראתי כתיבה כה רגישה, מחכימה ומעמיקה על שירה עד כי נותרתי חסר מילים לעומתה. היא מצטיינת במה שרבים כל כך בשנים האחרונות לא מבינים: מצד אחד היא נותנת מקום לשירים לדבר ומצד שני היא מדברת בעצמה, מתוך השירים, לידם ועליהם, מבלי לתפוס את מקומם. אלו אוהבי שירה אמיתיים בעיניי. יישר כוח גדול למחברת הרשימה, ברכות חמות ושנה טובה ומתוקה!

  2. סקירה שמקרבת את הקורא לנפש המשורר, מאירה אותה באור גדול ופותחת את הפתח להבין את שירתו של ברקוביץ ולאפשר לקורא לחוות אותה. היות ואני מכיר את הספר יש בו עוד חלקים שאני משוכנע שיודעי דבר יחשפו בפנינו,

  3. אביחי היקר, רק תיקון קטן, זו לא סקירה, זו קריאת עומק בשירי המחזור. העיתונים מלאים בסקירות על ספרי שירה ונעדרים על פי רוב קריאות עומק שלהם.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 − אחד =