אנטי שירים – ביקורת על "שירים נוראיים" מאת עידו אנג'ל ו"שירע" מאת דודי אור

משורר האינטרקום מתוך החמישיה הקאמרית

שני ספרים שיצאו לאור לאחרונה מנסים לחתור תחת המכובדות שבכתיבת השירה. אחד עושה זאת באופן שכלתני יותר והשני באופן רגשי יותר. האחד בורא עולם והשני בורא אדם.

לא אכתוב יותר שירים

לא ארתום את כיסא הגלגלים

המפורק הזה של המילים

להסיעני כנכה בין ההולכים

אשב על חורבות איבריו

על חוד יודה של המלה "שיר"

כמשרת אחרי המהפכה להשגיח

על טירת אדונו הנטושה

ואחכה לגשם.

כך נפתח ספרו של אנג'ל, "שירים נוראים", העוסק, למעשה, לא רק ביצירת שיר אלא בעצם מעשה האמנות והכתיבה. שיר זה שייך למסורת מפוארת של משוררים המנסים להתכחש לעצם כתיבת השירה ולצורך בה. השיר הראשון מבשר על הכישלון בכתיבת שיר ומזכיר בעצם את שירו של יחיאל מר, "פרזות", שבו אומר המשורר שלאחר שהוכיח את כוחו, הוא יכול לסגת ולהתפרק, מעשה אבירות שאין לו בו עוד צורך.

אולם מה טעם מצא המחבר לשים שיר זה דווקא בהתחלה? נראה שהעמודים אינם ממוספרים בכוונה תחילה. נוסף על כך, הציורים של אמיר גניסלב אינם מתייחסים לשיר ספציפי − המחבר עצמו סיפר לי כי ביקש מאמיר לא לצייר לכל שיר בנפרד. לאחר שקיבל ממנו את הציורים הוא ערבב אותם. הם מבטאים מצב נפשי ולאו דווקא דיאלוג ישיר וברור עם השירים.

שיר הפתיחה הוא תפארת הפתיחה של הספר, המתחברת לתפארת הסיום ומוכיחה שגם בטירה נטושה יש חיים:

בית זה
הריק
דמויותיו איה?
בית זה
עומד
על אדמת מה?
כתם שרוע על
רצפתו כשטיח צנום.
מנין שתת?
אילו בבואות טבועות
בזכרון מראותיו?
תימרות רוח נעות
בוילאות
ועל כנפיהן נישאים
ריחות בשר.
קול מחריק –
"כך!"
ואולי נטרקה דלת.
ואולי המולת הרחוב טורקת
בחלון. אולי הגפן
מפלסת זמורותיה,
סקרנית:
למי העיניים
הדואות מעל האפלה?
מה הצל ההולך
וצבה מול השמש
כמצבה?
בית זה
הריק
מה סוגר עליו
עכשיו
עכשיו
///

אפשר לדבר על ארבע תימות מרכזיות בספר:

1. התימה החנוך לוינית, שבה מתכתב המחבר עם חלק מהמחברים שהשאירו עליו את הרושם הגדול ביותר, כמו סארטר, שבתאי וכמובן −חנוך לוין, ובהם הוא משורר את חיי האהבה המכוערת ומנהל דיאלוג עמם.

2. תימה נוספת היא שירים תל אביביים, ביניהם יש שיר שאולי היה ראוי להיכלל באנתולוגיה של השבוע שעבר, ועל כן אביא אותו בשלמותו:

התיירת שאספתי בשדה התעופה

הפסילה פסולת באסלתי

ויצאה להפגין למען השלום

הו, ריחות בלגיה המעוכלת

נמהלים על כרחם

בהבל נשימתה של יפו העקה!

שלום לך, ג'וזפין!

התשובי יום אחד לזרועותיי?

לפס החום אשר הותרת אצלי

אקרא

מוריס.

3. ישנם, כאמור, שירים העוסקים במלאכת השירה ובדרך שבה נבנה שיר, כפי שהבאתי בפתיחה.

4. התימה האחרונה כוללת שירים על האמנות בכלל, כראוי לאמן הרב תחומי שהינו.

גילוי נאות: אני לומד נרטולוגיה באנטי-סדנה של עידו, ולכן אני יכול, אולי, להבין טוב יותר את הספר. מהרבה בחינות מייצג ספר זה את עידו כפי שאני חווה אותו במפגשינו החברתיים והמקצועיים.

החוויה שלי מהספר הייתה מרתקת. בקריאה ראשונה גָּמָאֲתִּי אותו בפליאה ובהנאה מרובה. בפעם השנייה שמתי לב להקשרים הביוגרפיים והאישיותיים ועכשיו, בפעם השלישית, אני יכול להבין את הסיבה לכך שאלו שירים נוראיים. לשירים בעולם שיצר עידו יש חיים חשובים וממשיים כמו החיים עצמם, דבר מאתגר ודורש מחשבה, היכול לקפל בתוכו ספרים העתידים לבוא.

אסיים את הסקירה הבלתי ממצה הזו עם עוד שיר נוראי מהתימה הרביעית, שכמו נוגע בכל התימות:

בבוקרו של יום שבת פקחתי את עיניי והנה אני יצירת אמנות. את שכני מר סולומון קדמתי בברכת "בוקר טוב" וזה כנגד מילותיי הניף עיניו משקית הזבל שאחז בידו והחל סובב סביבי הלוך וסבוב במפלס הקומה השניה, ליד המעלית, אחוז פליאה, ובחנני וסקרני בתשומת לב של בולאי ואז נעמד וכיווץ אישוניו וסמך סנטרו על כף ידו, ואני הבנתי מתנועתו שכנראה שיך אני לזרם חשוב באמנות, ויכולתי להעלות על דעתי דאדא ופוביזם. אחר כך קרא סולומון לאשתו שתצא והיא יצאה. הסתכלה בי בחופזה בראש מוטה מעט הצדה והשתעממה. נחמץ לבי על הבורות הפושה בעולם ועל שיש אנשים שכל שהם מחפשים הוא רק בידור זול. הלכו הזוג סולומון וגם אני הלכתי. ולאן הלכתי איש אינו יודע. גם אני. בצאתי מן הבניין מלאה אותי תחושת סחרחורת ועצמתי את עיניי ומאז איני יכול שוב לפקחן. חושך נורא. אכן, קשה מצב האמנות במדינתנו. נודדת היא עיוורת, אלמונית ,וסולומונים רבים שטים סביב לה, גם סולומון מסוג סולומון וגם סולומון מסוג אשת סולומון, וקשה. וכל המעשה הצר והקצר הזה קרה. אין המילים שלפניכם חבושות במגבעות המהודרות של הפרוזה, אלא בכובעי הקש של המציאות.

עוד קטע של משורר האינטרקום

הספר "שירע" לעומת ספרו של אנג'ל, כשמו כן הוא. כאדם המוציא לאור ספרים, אני יכול לומר לכם שההבדל בין ספר שנראה טוב לבין ספר שנראה רע אינו לא גדול מבחינת עלות ההשקעה − וכאן חוסר ההשקעה ניכר מכל דף ודף. כבר היה עדיף לעשות ספר אלקטרוני ולא להוציא ספר מתפרק בדיו חצי דהוי, שאפילו הברקוד שלו לא נכתב לפי הכללים. התוכן, לעומת זאת, חושף את כשרונו של המחבר, אשר באופן נועז, לא מתחיל כלל את הספר בשירים שלו אלא בדיגום פזמונים כמו sympathy ו"שלכת" של ז'אק פרוור. כפי שמודה המחבר: "מים גנובים עושים לי טוב". כאן תפארת הפתיחה היא יותר מורכבת, כי היא בפירוש מורכבת ממספר שירים, אבל היא נחתמת באוקטבה הבאה, שכמו מנהלת דיאלוג עם אנג'ל:

לֹא עוֹד יָשׁוּבוּ אֵלַי שִׁירַי

בַּלֵּילוֹת הַלְּבָנִים

אֶסְפֹּר כְּבָשִׂים וַאֲחַכֶּה

לַבֹּקֶר שֶׁיַּשְׁכִּים

לֵיל חֹרֶף מְמֻשָּׁךְ

וְשִׁיר שֶׁנֶּאֱלָם

עָצוּב לָדַעַת שֶׁיִּזְרַח

עוֹד בֹּקֶר בָּעוֹלָם

בניגוד לאנג'ל המסיים את שירו בצורה מינורית, דווקא אווירת המלנכוליה מתפוגגת לחלוטין בשיר האחרון, וישנו מעין חזון של גן עדן:

זֹאת תִּהְיֶה מְסִבַּת גַּן אֲמִתִּית –

עֵצִים וְטֶבַע, בַּחוּרִים וְאַהֲבָה חָפְשִׁית

הַגַּנִּים הַתְּלוּיִים, מַלְאָכִים בְּשׁוּרוֹת

יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ, שְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים חוֹזְרוֹת

וְגָר יָרוֹן עִם אַלּוֹן, עִידוֹ עִם אָסָף, עֹפֶר עִם עִירָד

לֹא בְּלוּז פַּעֲמוֹנֵי נִשּׂוּאִין, סְתָם כֵּיף שֶׁל לַיְלָה אֶחָד

וְשִׂמְחַת הַחַרְמָנוּת תַּרְקִיעַ שְׁחָקִים  –

בְּלִי רִגְשׁוֹת אַשְׁמָה, עוֹלָם חָדָשׁ נָקִים

נִשְׁכַּח תַּסְבִּיכִים, נִשְׁכַּח מַחֲלוֹת  –

אֲוִירָה דָּתִית תִּהְיֶה שָׁם, אוֹרְגְּיַת תְּפִלּוֹת

מְצוּקוֹת נַשְׁלִיךְ הַצִּדָּה

נִבְנֶה עוֹלָם בִּלְתִּי רָגִיל

מְסִבַּת הַגַּן נִפְתַּחַת

עַכְשָׁו זֶה מַתְחִיל

דבר זה מעניק טויסט מבורך לספר שאולי איננו מתוחכם, אבל איננו רע. ה"שירע" פה נתפסת בעיניי יותר כשירים שנכתבו בזמן שמחברם היה במצוקה, כפי שמעיד המחבר בשיר הבא:

מְזַקֵּק כְּאֵב לְשִׁירָה

"אַרְצָה" אֲנִי אוֹמֵר לוֹ

"אַרְצָה"

"קוּם" ."שֵׁב".

כּאְֵב

בּוֹא

עֲשֵׂה שָׁלוֹם

בְּתַחְתּוֹנַי

הַשְׁמַע קוֹל

כּשְַׁכּשֵׁ

בַּזּנָבָ

עם זאת, בדומה לאנג'ל הוא לא מהסס לכתוב שירים שמדברים על מלאכת השירה, כמו למשל בשיר זה:

פוֹטוֹ שׁוֹפּ 2

אֲנַחְנוּ שַׁגְרִירֵי הַסִּטְרָא אַחֲרָא

בַּשִּׁירָה הַמּוֹדֶרְנִית

כְּבָר לֹא מְקַוִּים לְטוֹב

אֲנַחְנוּ הַנֹּסַח הֶחָדָשׁ

הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וְאַחַת תִּהְיֶה

סוֹבְלָנִית יוֹתֵר לְסֵבֶל

לֹא עוֹד שִׁירֵי מִתְיַפְיְפִים

הַסּבֵלֶ

טוֹב פָּחוֹת אֶפְשָׁרִי

מְשׁוֹרְרִים מְתֻחְכָּמִים יָמוּתוּ עַל חֶרֶב

יָשָׁר וְלָעִנְיָן

עַכְשָׁו זֶה הַזְּמַן הַבָּא

אֲנַחְנוּ שַׁגְרִירֵי הַדִּיּוּק הַפּוֹאֶטִי

רוב הספר מדבר את מצוקתו של המחבר, את הקושי שלו לראות את האופטימיות:

זֶה רַק מֵרֶגַע לְרֶגַע

אַל תִּטְעֶה

עַכְשָׁו נִפְלָא

אֲבָל קָצָר –

כְּמוֹ זִיק שֶׁל אוֹר

מָחָר החַשֹׁךְֶ

יחַזֲֹר

עבור שני המחברים זהו ספר שירה ראשון, וככזה עליהם להציג סוג של כרטיס ביקור. מתוך היכרותי איתם אני יכול לומר בפירוש שככאלה, הספרים עושים את העבודה.

את ספרו של עידו אנג'ל אפשר לרכוש כאן

את ספרו של דודי אור אפשר לרכוש כאן

ראיון עם דודי אור

ראיון עם עידו אנג'ל

כתבה על עידו אנג'ל בפרימדונה

הערך על דודי אור בויקיפדיה

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*