יותר מזה אי אפשר לעשות על במה : ביקורת על ההצגה: "מיץ מיץ לימונדה", תיאטרון חיפה מאת אפי כהן

בימים אלה מעלה תיאטרון חיפה את "מיץ מיץ לימונדה", מחזהו הקווירי של ג'ושוע קונקל האמריקאי. המחזה העכשווי הזה )שהוצג בהצלחה באוף-ברודווי) משלב בין שני נושאים הרותחים על סדר היום הציבורי העולמי: זכויות הקהילה הלהט"בית וצמחונות.

צילום: אייל לנדסמן

סיפור אהבה בין שני בנים בני אחת-עשרה, הכולל סקס ומשחקי תפקידים, זהו דבר שעדיין לא ראינו על הבמה הישראלית. הסיפור מתרחש בחווה לגידול תרנגולות באחת מארצות הדרום הפונדמנטליסטי של אמריקה. אמורי (גיל רשף) הוא נער נשי ועדין, האוהב לשחק בבובות וחברתו היחידה היא תרנגולת שמנה הנוטה למצבי רוח דיכאוניים (קון ריכטר). אליוט (ולדי פסחוביץ') הוא בריון קטן שמרביץ לאמורי בבית הספר, אך אחר הצהריים הם נפגשים באסם ושם הם עושים מעשים אסורים.

לאמורי יש סבתא (המגולמת על ידי אייל רוזליס) הנוזפת בו שבנים לא צריכים לשחק עם בובות.  היא משמשת מעין סוכן-דיכוי של החברה ההטרוסקסואלית, הפטרכיאלית ואטומת הלב. המחזאי בחר להעניק לה סרטן, אולי כעונש על משחטת התרנגולות שלה.

צילום: אייל לנדסמן

למחזה של קונקל יש תבנית של מחזה ילדים, אך הוא טומן בחובו מסרים חתרניים, חשיפת סבלם של בעלי החיים, למשל. הוא מזכיר לנו כמה גיל ההתבגרות יכול להיות תקופה גיהנומית, כשהכל שביר, מסוכן וממולכד.

אמורי, בנאיביות שוברת לב, לא מבין למה אסור לו לשחק עם בובות ולמה אסור לו ללבוש שמלות נוצצות ולחלום על השתתפות בגרסה מקומית של "רוקדים עם כוכבים". מולו אליוט הוא דמות מסקרנת הרבה יותר. הוא נקרע בין חובותיו כגבר כפי שהוא תופס אותו  − עגול כמו חבית ושעיר כמו קוף שיושב בערב מול הטלוויזיה ושותה בירה − לבין משיכתו המוזרה, המשונה והמסוכנת לאמורי. נוסף על כך יש לו גם תינוק טפילי וסימבולי שיושב לו בבטן ומשמש מעין אני-עליון המזהיר אותו מפני אהבתו.

צילום: אייל לנדסמן

מה שמייחד את ההצגה היא העובדה שיש לדמויות מעין מקהלה המורכבת על ידי שלושת מפעילי חיות המשק. כשרונם המתפרץ של השחקנים המרכיבים אותה ניכר. קרן אור, מעיין וייסברג וארז שהרבני מפליאים לגלם דמויות משנה שונות.

כשצופים בהצגה הזו אי אפשר שלא להיזכר במתיו שפרד ז"ל, שגדל במדינה דרומית כזאת, ובסופו המר − ברצח שזיעזע את העולם. האם יהיה זה גם סופו של אמורי? נראה שלא. בסוף המחזה רומז המחזאי שאמורי אכן הגשים את חלומו ונסע לעיר הגדולה, בעוד אליוט נותר לבדו עם כמיהתו הבלתי ממומשת.

להצגה הזו יש ניחוח פרינג'י רענן. הבמאי עופר עמרם יצר הצגה באנרגיה גבוהה שלא מנסה להתחזות למה שהיא לא. במילים אחרות, אנחנו רואים תיאטרון שנהנה לשחק בכל הכלים העומדים לרשותו ולא להעמיד פנים שהוא מייצר עולם ריאליסטי.

שימוש רב דימיון ומצחיק באביזרים (את התרנגולות יוצרים מכריות ומאטבי כביסה) יחד עם תלבושות ססגוניות ומפתיעות (בגד גוף עם חלק של בובה המשתלשל בין החלציים כדימוי לאיבר המין) שומרים על עניין ועל מתח גם כשיש נפילה בתחום הטקסטואלי.

בביצוע התיאטרלי בולטים גיל רשף בדמות אמורי וולדי פסחוביץ' בדמות אליוט. לרשף גוף עדין ושברירי, שיוצר נוכחות מעניינת בחיבור לקולו החזק. מולו מצליח גם פסחוביץ' לשמור על אנרגיה גבוהה בכל רגע שלו על הבמה, ומפליא בדיוק רגשי מעולה. הדמות שלו, למעשה, היא העושה את ההצגה − הקונפליקט שלה הוא הדלק שמתניע את ההתרחשות.

לסיכום: הצגה מדליקה, מרעננת, בעלת הומור ושפת תיאטרון ייחודית, שיש בה אמירה עכשווית שפוגעת גם ברגש. מומלץ.

מיץ מיץ לימונדה

יוצרים:

שני טורדורי פרנסתמר אורמעין רזניקעופר עמרםאור מורןאדם קלדרוןאריאל מקוברהיידי ליפמן יוסף.

שחקנים:

רון ריכטרקרן אורמעיין ויסברגארז שהרבניולדי פסחוביץ'אייל רוזלסגיל רשף.

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך תיאטרון. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*