חור התחת הקדוש

לאור החזרה לשגרה, מצ"ב אנתולוגיה החוגגת את הקיום האנושי – ההתבגרות, הלידה, המוות והחיים, של מיטב משוררינו הצעירים והצעירים ברוחם.

אנה הרמן מתוך לקסיקון הספרות העברית החדשה

גולם / אנה הרמן

"הָעוֹלָם קָדוֹש! הַנֶּפֶש קָדוֹש! הַעוֹר קָדוֹש! הַחֹטֶם קָדוֹש!
הַלָשוֹן וְהַזַּיִן וְכַף הַיָד וְחוֹר הַתַּחַת קָדוֹש!"
אלן גינסברג
הָיִיתִי בַּת אַחַת עֶשְֹרֵה, יָשַבְתִּי בָּאַמְבָּט
וְלֹא יָכֹלְתִּי לְהַבִּיט, גּוּפִי צָעַק: "אַתְּ בַּת
אַחַת עֶשְרֵה עַכְשָו", וְהִתְכַּסֵּיתִי בְּשֻמָן.
יָשַָבְתִּי בָּאַמְבָּט כְּמוֹ בְּמִדְבָּר שֶאֵין בּוֹ מָן.
הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה, נוּרִית עָמְדָה שָׁם. "אַל תָּצִיצִי!"
צָוַחְתִּי. הִיא הִבִּיטָה, וְאָמְרָה: "כְּבָר יֵש לָךְ צִיצִי",
וְהִתְכַּסֵּיתִי בִּכְלִמָּה, אָׂמַָרְתִּי: "לֹא נָכוֹן".
הִיא לֹא חָדְלָה לְהִסְתַּכֵּל, הִיא לֹא חָדְלָה לִבְחֹן.
הַשֶּקֶר צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם, שְנֵי שְקָרִים קְטַנִים -
חָזִי גִּדֵּל פַּקְעוֹת כְּאֵב שֶגָּחוּ מִבִּפְנִים,
וְצִפָּרְנַיִם שֶל דֶּמוֹן חָרְטוּ בְּעֶרְוָתִי
קַוֵּי תַּחְרִיט שֶל שְׂעָרוֹת, כְּתַב חַרְטֻמִּים פְּרָטִי.
מִבַּעַד לִשְקִיפוּת הַמַּיִם מַבָּטָהּ גָמַע
אוֹתִי כְּשֶהִתְכַּסֵּיתִי בְּשֻמָן וּבִכְלִמָּה.
שֻמָן עָׂטַף אוֹתִי כְּגֹלֶם, וְגוּפִי חֲסַר-
הַמַּחְשָבָה וְהָרָפֶה הָפַך לִהְיוֹת בָּשָר.
וְכַעֲבֹר שָנָה הִרְגַּשְתִּי אֵיךְ רַחְמִי נִפְתָּח
כְּמוֹ פֶּרַח אַרְגָּמָן בְּתוֹך הַגוּף הַמְפֻתָּח,
כֱּמוֹ אֶצְבָּעוֹת שֶנִפְתָּחוֹת מִתוֹךְ אֶגְרוֹף שָחֹר,
יָרַד לִי דָּם וְקִיּוּמוֹ שֶל פֶּצַע וְשֶל חוֹר
רִחֵף כְּצִפֳּרִים כֵּהוֹת בֵּינוֹת לְעַנְנֵי
מֹחִי שֶהֶאְדִּימוּ בְּרֹאשִי הַמִּתְעַנֶּה.
יָרָד לִי דָּם וְלֹא יָכֹלְתִּי לְסַפֵּר לְאִיש.
הַדָּם נִסְפַּג בַּתַּחְתּונִים, נִשְאַר בָּם וְהִבְאִיש.
טָמַנְתִּי אֶת הַתַּחְתּונִים הַמֻּכְתָּמִים בְּתוֹך
הַמְּגֵרָה וְנִיחוֹחָם הַחַד אִיֵּם לַחְתֹּך
אֶת צַוָּארִי כָּל לַיְלָה, וְעָטַפְתִּי בַּשְמִיכָה
הָאֲדֻמָּה אֶת כָּל גוּפִי אֲבָל רַחְמִי בָּכָה.
הַדָּם הִמְשִיך לָרֶדֶת וְעָטַפְתִּי בִּשְכָבוֹת
רָבּוֹת אֶת מַה שֶבֵּין הַיְרֵכַיִם הֶעָבוֹת,
וְהַפִּיג'ָמָה הֻכְתְּמָה מִתַּחַת לַבְּגָדִים.
הָלַכְתִּי וְהֶחְוַרְתִּי וְסוֹדִי הַמַּאְדִּים
טִפְטֵף בַּקַּיִץ הַלוֹהֵט לְאֹרֶךְ יְרֵכַי,
טִפִּין-טִפִּין נִסְחַט סוֹדוֹ שֶל הַבָּשָר הַחַי.
אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת צִלּוּם הַרֶנְטְגֶן הַלָבָן
שֶל אוֹר  הַשַּחַר שֶחָשַף אֶת עֹמֶק כְּאֵבָן
שֶל יְלָדוֹת בְּּנוֹת שְתֵּים-עֶשְרֵה שֶמִתְבַּיְּשוֹת לַחְשֹף
אֵיךְ מִתְפַּתֵּחַ בָּן כּוֹכַב הַמַּאְדִים, אַךְ סוֹף
הַנְּעָרוֹת לְהִתָּפֵס; עֵינֶיהָ הַבּוֹלְשוֹת
שֶל אִמָּא לֹא הִנִּיחוּ לִי, הִצְלִיפוּ בִּי כְּשוֹט,
וְלֹא יָדַעְתִּי אִם הַדָּם יוֹרֵד בִּגְלַל מַבַּט
עֵינֶיהָ הַמַצְלִיף בִּי אוֹ מִפְּנֵי שֶאֲנִי בַּת.
צָעַדְתִּי בְּבֶגֶד-יָם שָחֹר עַל הַאַסְפַלְט
עַד שֶהִיא צָעֲקָה: "תַּגִּידִי, מַה קָּרָה, קִבַּלְתְּ
מַכָּה בַּיְרֵכַיִם, מָה אַתְּ לֹא רוֹאָה שֶיֵּש
לָךְ דָּם בֵּין הָרַגְלַיִם? אַתְּ צְרִיכָה לְהִתְבַּיֵּש".
הִיא דָּחֲפָה אוֹתִי עַד שֶנָּפַלְתִּי, וּשְלוּלִית
קְטַנָּה שֶל דָּם נוֹתְרָה עַל הָאַסְפַלְט כְּדֵי לְהַבְלִיט
בִּפְנֵי הָאֲנָשִים שֶהִתְאַסְּפוּ כַּמָּה מֵבִיש
הַפֶּצַע שֶחָשַפְתִּי כְּשֶנָּפַַלְתִּי עַל הַכְּבִיש.
עַל סְתַו שְנַָתִי הַשְּלֹֹש-עֶשְרֵה עֲדַיִן מְכַסֶּה
הַכֶּתֶם הַדָּלוּחַ שֶהוֹתַרְתִּי עַל כִּסֵא
הַפְּלַסְטִיק שֶעָלָיו כְּמוֹ בְּהֵמָה שֶנִּשְחֲטָה
רָבַצְתִּי וְנָטַפְתִּי דָּם בְּעֶרֶב הַכִּתָּה.
וּבְקוּמִי מֵהַכִּסֵא יָכְלוּ כֻּלָם לִרְאוֹת
כֵּיצַד שָעַט הַדָּם דַּרְכִּי לַמְרוֹת הַהַשְבָּעוֹת,
כֵּיצַד דָּהַר מִבַּעַד לַתַּחְבֹּשֶת וּלְבַד
הַתַּחְתּוֹנִים וּבְעוֹדִי יוֹשֶבֶת שָם לְבַד
דָּלַף וְהִסְתַּנֵן לוֹ דֶּרֶךְ כְּחוֹל הַמִכְנָסַיִם.
כֻּלָּם יָכְלוּ לִרְאוֹת כֵּיצַד כָּשַלְתִּי, מְנַסָה עִם
מִיץ פֶּטֶל שֶשָּפַכְתִּי עַל הַכֶּתֶם וְעִם סְוֶדֶר
סְבִיב הַמָּתְנַיִם לְהוֹכִיחַ שֶהַכֹּל בְּסֵדֶר.
אנה הרמן היא ילידת ירושלים, 1973. שיריה הראשונים ראו אור ב-1994 מעל דפי כתב-העת הספרותי אב. בין תרגומיה: היומנים של סילביה פלאת. כתבה יחד עם דורי מנור את הלברית לאופרה אלפה ואומגה. (הקיבוץ המאוחד, 2001). והיא שותפה במערכת כתב העת הו! השיר לקוח מתוך ספר שיריה הראשון, חד קרן : שירים  (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2002) פרט לכך ראה אור ספרה ספר הרפואות הפשוטות : שירים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2006)

דודי אור - מקור NRG

אֹסֶף הַתַּחְתּוֹנִים שֶׁלִּי/דודי אור

מִגִּלְעָד לָקַחְתִּי
אֶת תַּחְתּוֹנֵי הַהוּגוֹ בּוֹס
מַזְכֶּרֶת לְזִיּוּן נִשְׁכָּח בְּדִיזֶנְגוֹף סֶנְטֶר
אוּדִי לֹא רָצָה לְהַשְׁאִיר
אֶת תַּחְתּוֹנֵי הַטַּנְגָּה
שֶׁיָּשְׁבוּ כָּל כָּךְ יָפֶה עַל יַשְׁבָנָיו
"הֵם שֶׁל בַּעֲלִי הַמִּיתוֹלוֹגִי"
אָמַר וְלֹא יָסַף בְּאוֹר סַמִּים הָזוּי, בְּבֵית חֲלוֹמוֹתָיו
שׁוּב אֲנִי נִזְכָּר
זֶה לֹא בֵּיתִי
וְלֹא מִבְצָרִי
אֲנִי כָּל כָּךְ אַרְצִי
וְלֹא מוֹלַדְתִּי …

דודי אור, בוגר צוות הווי הנח"ל, למד מוזיקה אצל פרופ' צבי קרן, והמשיך במגמת הקומפוזיציה באקדמיה למוזיקה בתל אביב. עוד קודם לכן, ב-1977 הוא לקח חלק לצד עופרה חזה, דני מסנג ואחרים במופע "Here is Isreal" שהועלה מול קהילות יהודיות בארצות הברית. הוא סיים את לימודיו אצל פרופ' לאון שידלובסקי ב-1983, ומשנת 1980 ולאורך עשור שימש כַּמנצח של חבורת הזמר מטה אשר ושל חבורת הזמר "מוסיקל"; בשנים אלו גם החל לכתוב מוזיקה עבור הצגות בתיאטרון הרפרטוארי בישראל, בין היתר ל"ריקודו של ג'ינגיס כהן" (בית ליסין) שזכתה במקום הראשון בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר ב-1984.
תחת עודד קוטלר כיהן אור כמוזיקאי-הבית של קבוצת התיאטרון נווה צדק שפעלה במרכז סוזן דלל שבתל אביב בין 1985 ל-1988. ב-1986 הוא קיבל, במשותף עם קובי ניב וישראל גוריון, את פרס כינור דוד עבור "המלך הלך לישון" שהייתה הצגת הילדים הפוליטית הראשונה בישראל. הצגות אחרות שעבורן יצר את המוזיקה כוללות את "בערבות הנגב" ו"החייל הטוב שווייק" (בבימוי אהרון אלמוג), אף הן במסגרת הקבוצה בסוזן דלל. עוד באותו עשור, נמנה עם עיתונאֵי "דבר" ו"על המשמר" ובמשך כתשע שנים שימש בהם כתב לענייני מוזיקה. ב-1990 חיבר את המוזיקה לסרט הטלוויזיה "רותי נעים" שביים אמנון רובינשטיין בערוץ הראשון. בשנה זו ייסד את משרד ההפקות "תרבות לנוער", שעד לסוף פעילותו שש שנים אחר כך היה אחראי למספר רב של הצגות ילדים ונוער ובהן להיטי "פגישת מחזור" עם אקי אבני ועדי טופול. אז גם נקלע למשבר שהביא אותו להפסקה ממושכת מעשייה ציבורית. מאז 2004 אור הוא כתב התרבות של "ישראל פוסט" (שבשנים אלה עוד הופיע תחת השם "אנשים").
כיום כתב מעריב סופשבוע.

ריקי כהן, צילום: אריק סולטן

שֶׁתֶן / ריקי כהן

הַמַּיִם נוֹתָרִים חֲמִימִים בָּאַמְבַּטְיָה אַחֲרֵי שֶׁהַתִּינוֹק נִשְׁלָף עַל יְדֵי אָבִיו, נֶחְלָץ מֵהָאִינְטִימִיּוּת הַמֵּימִית, וּמוֹתִיר לְאִמָּא בִּלְעָדִיּוּת כִּמְעַט מֻחְלֶטֶת עַל כָּל אֵיבָר בְּגוּפָהּ.
הִיא מְנַתֶּקֶת אֶת כִּסֵּא הַתִּינוֹק מֵהַקַּרְקָעִית, מַחְלִיקָה פְנִימָה עַד צַוָּאר וּמַשְׁתִּינָה בָּאַמְבַּטְיָה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיֶּיהָ, בְּזֶרֶם חַד וְתוֹקְפָנִי, שֶׁנּוֹרֶה הַחוּצָה בְּלִי שְׁלִיטָה בַּתְּחִלָּה הִיא נִתְקֶפֶת הֶלֶם מִן הַמַּעֲשֶׂה הַמַּתְרִיס וְהַתּוֹקְפָנִי שֶׁל הַגּוּף, אֲבָל אָז הִיא נִכְנַעַת, צָפָה בְּמֵי הַשֶּׁתֶן רְפוּיָה וְנִפְסֶדֶת, מִתְעַלֶּמֶת מֵהָרֵיחַ וּמְנַסָּה לֹא לַחֲשֹׁב עַל מַה שֶּׁיָּבוֹא אַחַר כָּךְ, לֹא לִשְׁמֹעַ הִזְדַּקְּקוּת.
זֶהוּ רֶגַע עִלָּאִי שֶׁל אֹשֶׁר, בָּאַמְבַּטְיָה, עִם הַשֶּׁתֶן. הִיא מַצְלִיחָה לְנַתֵּק אֶת הָאָזְנַיִם מִן הַגּוּף, לֹא לִשְׁמֹעַ אֶת הַמִּתְרַחֵשׁ מִחוּץ לַחֶדֶר, לֹא לִהְיוֹת שַׁיֶּכֶת לְמִישֶׁהוּ שֶׁרוֹצֶה.
כָּךְ נִרְאֶה הַחֹפֶשׁ. בַּחוּץ מַמְשִׁיךְ הָעוֹלָם אֶת פַּס הַיִּצּוּר הַתּוֹבְעָנִי שֶׁל צְרָכִים וַהֲזָנָתָם. הָרִצְפָּה הַמְגֹאֶלֶת דּוֹרֶשֶׁת בִּדְחִיפוּת סְמַרְטוּט, הַחֲפָצִים הַחַדִּים מְבַקְּשִׁים לְהִסְתַּלֵּק לְמָקוֹם גָּבוֹהַּ, הַיְרָקוֹת בַּמְּגֵרָה מְבַקְּשִׁים לְהִתְחַלֵּף בִּטְרִיִּים מֵהֶם, הַסִּיר עוֹמֵד עַל כָּךְ שֶׁיְּמַלְּאוּ אוֹתוֹ בְּתַבְשִׁיל מֵזִין, מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה מִתְחַנֶּנֶת לְעוֹד סִיבוּב. אִם תִּשְׁלֹף אֶת הַפְּקָק, יִשְׁמְעוּ זֹאת כְּאוֹת וְיִסְתַּעֲרוּ עַל מִפְתַּן הַדֶּלֶת. הִיא נָחָה בְּתוֹךְ הַמַּיִם הַמֻּשְׁתָּנִים שֶׁהוֹלְכִים וּמִתְקָרְרִים סְבִיבָהּ וּלְרֶגַע אֶחָד אָרֹךְ מְבַקֶּשֶׁת לְהַקְפִּיא אֶת עַצְמָהּ בְּתוֹכָם. הָרֶגַע נִגְמַר. הִיא מַקִּיזָה אֶת הָרֶפֶשׁ לַבִּיּוּב, וְרוֹחֶצֶת בִּיסוֹדִיּוּת אֶת גּוּפָהּ בִּסְפוֹג. חָמֵשׁ-שֵׁשׁ דַּקּוֹת וְהַחוּצָה, מְנֻגֶּבֶת, לוֹבֶשֶׁת טְרֶנִינְג, מְעִיפָה מַבָּט אַחֲרוֹן בְּטִפּוֹת הַחֹפֶשׁ עַל הָעוֹר. עַכְשָׁו הִיא קְצָת פָּחוֹת נִכְלֶמֶת מֵהָרוֹדָנוּת הַסְּמוּיָה שֶׁל גּוּפָהּ, וְהוֹלֶכֶת לְמַלֵּא אֶת תַּפְקִידָהּ בַּהַשְׁכָּבָה הַלֵּילִית.

ריקי כהן, משוררת וכותבת סיפורים קצרים, עיתונאית, ממקימי אתר ynet, אוהבת ספרים, מוזיקה, חתולים ואינטרנט.  השיר מתוך ספרה הראשון "ערימה מלוכלכת בכל חדר" ספרא, 2013
פרשנות על השיר אפשר לקרוא במאמרו של גיא פרל "חצי מבט" באתר פסיכולוגיה עברית

http://www.hebpsy.net/blog.asp?id=42

יואב איתמר - צילום: פרג'

פְּסוֹרְיָאזִיס / יואב איתמר

כַּאֲשֶׁר מְנַהֲלִים  אֶת הַחַיִּים לְפִי אַזְעָקוֹת,
צִבְעָם שֶׁל הַחַיִּים אֹדֶם.
יְבָבַת אוֹטוֹבּוּס, צְעָקָה שֶׁל כְּאֵב,
גּוֹרֶמֶת לְעוֹר הַשְּׁפִיּוּת לְדַמֵּם.
הַגֵּרוּד, הַקַּשְׂקֶשֶׂת, הַחֶנֶק בָּעוֹר,
הַצְּרִיבָה שֶׁגּוֹרֶמֶת לְגָרֵד בַּטֵּרוּף
לוֹ הַשֵּׂכֶל לֹא הָיָה עוֹכֵר אֶת בֵּיתוֹ,
אוּלַי הָיָה טַעַם לְהַצִּיל אֶת הַגּוּף.
אפשר לקרוא אודותיי בתחתית העמוד.

הכחשה / מאיה קופרמן

מאיה קופרמן - צילום: מוטי קיקיון - לקסיקון הספרות העברית החדשה

השיר הזה הוא שיר המשך לשיר "בית" שבו מתארת המשוררת את השירותים בביתה, ושגרמו לאימו להגיד את המשפט האלמותי "השירותים שלנו נקיים יותר" זהו מעין שיר התנצלות על השיר ההוא.
מאיה קופרמן נולדה בספטמבר 1982 בחיפה. היא בוגרת כיתת האמן של מתא"ן (מפעל תרבות ואמנות לנוער) לכתיבת שירה ופרוזה ובוגרת כיתת השירה של הליקון ומשכננות שאננים לשנת 2000. שיריה פורסמו לראשונה ב-1998 בכתב-העת 'הליקון' ובהמשך בכתב העת 'גג', 'עתון 77' ו'מטעם'. זוכת המקום הראשון בתחרות השירה של קרן תרבות חיפה לשנת 2004 ובפרס שרת החינוך והתרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת 2005. עבדה ככתבת במגזין 'TimeOut תל-אביב'. כיום חיה בגרמניה.

אז ילדת / גילי חיימוביץ'

מזל טוב לגילי חיימוביץ, על ספרה "תינוקת" הנה שיר בנושא האנתולוגיה מתוכו

גילי חיימוביץ'. צילום :רוב קנטור

אז ילדתְ \ גילי חיימוביץ'

אָז יָלַדְתְּ,

הַפּוֹת נוֹשֵׁם לִרְוָחָה,

הַחֲצוֹצְרָה מְחַצְרֶצֶת.

חַיַּיִךְ נִמְסְרוּ

לְלֹא הֵרוֹאִיקָה,

וְיֵשׁ לָךְ תִּינֹקֶת הִיּוּלִית.

אַתְּ אוֹבֶדֶת לְנִבְכֵי הַבַּיִת

עוֹבֶדֶת אֶת הַבַּיִת,

אֶת הָאֱלִילָה הַקְּטַנָּה שֶׁיָצַרְתְּ

לְמִי יֵשׁ בִּכְלָל מִרְוַח נְשִׁימָה

לִצֹּר פֶּסֶל, תְּמוּנָה אוֹ שִׁיר עַל פָּנֶיהָ?

רַק אוֹדוֹת פָּנֶיהָ הִתְעַלִּי בְּהִלּוּלִים.

אֶת הַהֶכְרֵחִי זַמְזְמִי לָךְ בַּמּוֹחַ

כְּשֶׁקְּצֵה גּוּף תָּחוּב בְּפִיהָ,

כְּשֶׁאֶצְבָּעֵךְ בְּאַפָּהּ מְפַלֶּסֶת נַזֶּלֶת.

אֵין לָךְ קַצְווֹת גּוּף שֶׁנִּשְׁאֲרוּ פְּתוּחִים אֶל הָעוֹלָם.

אֵין רִשָּׁיוֹן לִהְיוֹת עַל הַקָּצֶה יוֹתֵר, אִמָּא.

מֵהַבָּלָגָן, מִגּוּפֵךְ, מִבְּדִידוּתֵךְ הַמֵּינִיקָה, הַחֲדָשָׁה הַמִּתְמַכֶּרֶת.

הַבְּדִידוּת מְמַגֶּרֶת לְבֵיתֵךְ.

בַּעֲלֵךְ הוֹפֵךְ לְאֹפֶק.

//

עוֹבֶדֶת יַלְדָּה, אוֹבֶדֶת עֵצוֹת.

יוֹלֶדֶת הִתְמַסְּרוּת חֲדָשָׁה,

בְּכָל פַּעַם שֶׁאַתְּ קָמָה מִמִטָּה,

בְּבֵית חוֹלִים אוֹ בַּחֲדַר שֵׁנָה,

בְּאִישׁוֹן לַיְלָה לְנַחֲמָהּ,

לְהִתְכּוֹפֵף וּלְהָרִים אֶת הָעֲצַבִּים

שֶׁבְּרִצְפַּת הָאַגָּן.

גילי חיימוביץ' נולדה בירושלים. היא בוגרת בי"ס לאומנות 'קמרה אובסקורה' במגמת קולנוע ואייסיס ישראל – המרכז לפסיכודרמה ושילוב אומנויות במסלול ההכשרה לתראפיסטים בשילוב אומניות.  את דרכה ככותבת החלה בעיתון 'העיר' כעיתונאית ובעלת טור בענייני תרבות שנקרא 'אזור התעשייה'. לאחר מכן עבדה ברשת עיתוני מעריב ככותבת, עורכת ומבקרת ספרות.  כמו כן פירסמה שירה בכתבי עת שונים כגון 'עמדה', 'מ'טעם' ו'שבו'. גילי גם ביימה את הסרט הקצר 'מילון למי שאין בו צורך' שזכה בתמיכת משרד התרבות. בשנים האחרונות היא מתגוררת בטורונטו קנדה. שיריה באנגלית ראו אור באנתולוגיה המקבצת שירת מהגרים אודות טורונטו. בקנדה גילי משתתפת בפסטיבלי שירה בינלאומיים ומפרסמת בכתבי עת ספרותיים.  גילי עובדת גם כמנחת קבוצות ותרפיסטית בשילוב אומניות ומשתמשת בכתיבה ככלי טיפולי המגשר בין המודלים השונים של האומנות.

ספריה

  • דבק מגע : שירים (תל אביב : גוונים, תשס"א 2001)
  • משתקפת כמו אושר : שירים (תל אביב : גוונים, תשס"ב 2002)
  • אש כוחותי : שירים (רעננה : אבן חושן, 2007)
  • Living on a blank page (Toronto : Ice Flow Press, 2007)
  • עונת המוך (חיפה : פרדס, תשע"א 2011) <שירים>
  • תינוקת (תל אביב, עמדה, 2014)

עטיפת הספר תינוקת

לסיום: תגלית חדשה, בן שמואלי, תלמידה של ענת לוין, שסייעה בבחירת השירים לפוסט זה.

בן שמואלי - צילום עצמי לבחירתו

להקיא במלכותיות

כל הלילה שתינו,
כמו בכל לילה;
חיכינו לקרני השמש,
שימיסו את הקרח
בעורקים החולים שלנו.
אף אחד לא חייך
אבל כולם צחקו
והאש התפטמה בקרשים
וקרטונים.
ואף אחד לא חייך.
כשהשמש שרפה את
החשיכה בראשים היפים שלנו
זה הריח ראוי;
אז הלכנו לים,
ושתינו אותו
בקשית.
המים היו דהויים
אבל כולם בילו.
בצהריים, ריח הדגים בפה
וטעם החול באוזניים
היו כבר
יותר מדי.
הם גרמו לכולנו להקיא במלכותיות.

עיר רפאים

עייפתי באנשים
שיש להם עניין
בעיר הזאת.
תל אביב וירטואלית.
דביקה. אפופת טלאים.
אני משועמם ממנה
לפחות כמו שהיא
ממני;
ואני
נשמה תועה, נרקבת -
נרדף על ידי עיר
שהשתגעה
מרוב בטון
וקפצה
מאחד העזריאלים.
תראו אותי
מדווח על כך באובייקטיביות מופלאה
מתוך מסתור בדירה שטבעה
במצולותיו של הגז הרך
ששטף את הרחוב.
תראו אותי
מאלף את הגז;
"אתה מתוק, צבעוני
נעים – נכון?”
אני אומר לו, מלטף
את ראשו;
ומניח לו לצרוב את לשוני
בכחול.

חרדת ביצוע

ולא התרוקנתי
אפילו לא פעם
אחת, לאורך כל הערב.
שמרתי אותו בפנים
ושתיתי
ושתיתי
וכולי.
הבטן שלי
התנפחה, והייתי
רוח רפאים שכזאת
עם הפרצוף הלבן שלי.
בטח נראיתי חולני למדי.
כשהשחר הסתער על הלילה
הכוכבים פצעו את דרכם,
טובעים ביקום
שחור והוגן;
ואת
צללת במיטה
נקיה כמו הירח.
יצאתי בשקט. הלכתי מהר.
שרטטתי צעדים לוחצים
לעבר המכונית.
כשהגעתי
קרעתי את הרוכסן
ושלפתי אותו
והשתנתי
כמו בהמה;
הייתי
רעל מתוק. ידעתי
להחדיר באדמה
קצף צהוב
דוחה.
בן: נולדתי בניו יורק. גדלתי בחדרה. מתגורר ביפו. לומד במנשר. בן 23.

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה. קישור קבוע.

2 תגובות על חור התחת הקדוש

  1. מאת דני:‏

    על נפיחות עוד לא כותבים שירים?

  2. " תגובה מגונה :
    'אני משתינה עליך בקשת' – אמרה-הקטינה – למדורה – /
    ויצאה-לאור ! – //"
    13.9.14. (C). אלגל. dalia gall elgal.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*