גלולת הפלא הזו תספק גם למבוגרים שמיעה אבסולוטית

מה זאת שמיעה אבסולוטית?

איך היא מתאפיינת?

רחל סנדובסקי -בינשטוק מנסה לענות על השאלות האלו

מנפלאות השמיעה:

בעקבות כתבות ומחקרים על שמיעה אבסולוטית

מאת:  רחל סנדובסקי-בינשטוק ­­

שמיעה אבסולוטית היא היכולת לזהות צליל  בשמו על פי תדר בלבד, דהיינו – על פי גירוי שמיעתי בודד, ולא בהסתמך על היחס בינו לבין צלילים נתונים אחרים. אדם בעל שמיעה אבסולוטית מסוגל, למשל, להבחין האם קטע מוזיקלי מסוים מנוגן בסולםהמקורי בו נכתב. רוב האנשים, לעומת זאת, מסוגלים לזהות רק את היחס בין צלילי הקטע המוזיקלי ורק סטיה ביחס ביניהם תצרום באזניהם כטעות או זיוף.

לפני שנים רבות קראתי באחד ממוספי סוף השבוע ראיון שנערך עם סר לורנס אוליבייה – השחקן הבריטי הנודע.  הוא תיאר את רגעי תום ההצגה, כשהקהל מריע, והוא עומד על הבמה, מולו.

תחושה של ים.  כך הוא אמר.  המרחב, הצבע, ריח המלח.  תחושה של ים שאופפת אותו כשהוא קד לתשואות הקהל.

היה משהו בתיאור התחושה הזו שלו שהיה מובן לי וברור, וכמעט ששמעתי את הים.  הרגשתי שאני מבינה לגמרי את ה”התבייתות” המסויימת הזו של תחושה מיוחדת וספציפית לגבי סיטואציה שחוזרת. מעין חריטה או צריבה.  ואז זה תמיד שם.

נזכרתי במאמר הזה כשקראתי לא מכבר כתבה יפה ומעניינת העוסקת בשמיעה אבסולוטית, מביאה סקירה ונתונים לגביה, קצת סטטיסטיקה, קצת פיזיקה, ומתארת מעורבות חווייתית-רגשית מיוחדת שנובעת ככל הנראה מרגישות רבה לתדרי קול.                                             ב

בעקבות זאת, “הצצתי” במספר איזכורים-מאמרים נוספים בנושא (מצאתי שאפילו נערכו מחקרים),  כדי לנסות וללמוד, אולי, על דברים נוספים שיכולים להיות קשורים אל, או לנבוע במידה זו או אחרת מהשמיעה הזו, מעבר לזיהוי הצלילים.

השמיעה האבסולוטית היא דבר שאתה יודע, מילדות, שיש לך, פשוט כי אומרים לך…  אבל אתה גם מרגיש את זה.  לפעמים יותר מדי.  החוויות סביב זה, שהן אישיות וסובייקטיביות לחלוטין יכולות להיתפס כדברים מוזרים עד כדי כך שפרט לקומץ חברים קרובים ששמעו פה ושם על תחושותיי, לא נטיתי לתאר את הדברים ובטח שלא לעומקם.  הכתבות שקראתי הוציאו אצלי מריבצו (לצערי לא תמיד הוא רובץ) את אותו שדון קטן שאת מעלליו אתאר, אך לצורך כך ביוגרפיה מוסיקלית קצרצרה:

בגיל שמונה התחלתי לנגן באקורדיון. לא בחריצות רבה, לא תוך השקעה מיוחדת, אבל זה היה לי נחמד וחביב.  אינני מבינה מה גרם לי, לאחר כשנתיים לעזוב את הכלי והנגינה. אני זוכרת שאמי לקחה אותי אל האקדמיה למוסיקה בירושלים, כדי לנסות, אולי, להעביר אותי לכלי אחר, והגברת יוכבד דוסטרובסקי, שלמיטב זכרוני הייתה המנהלת, בדקה וקבעה נחרצות – “לילדה יש שמיעה אבסולוטית”.  חשבה שדווקא צ’לו יכול להתאים.    מה שכן הבנתי, באופן חד-משמעי, הייתה הדרך בה אני שומעת מוסיקה. פשוט – הצלילים לפי שמותיהם.

זכורים לי שעורי הזימרה בבית הספר, המורה מנגנת באקורדיון, ובמקום המלים והפזמון מתרוצצים בראש הצלילים לפי שמותיהם.  זה קורה באופן מיידי, ללא כל פערי זמן, יחד עם שמיעת הצלילים עצמם, בצורה בלתי רצונית ובלתי נשלטת.  ההאזנה ליצירות מורכבות יותר, קאמריות וסימפוניות היא חוויה שונה.  בכתבה שקראתי מתואר מעֵין אפקט של תוכי.  אני הרגשתי שיש בי שדון קטן שכל פעם מרים ראש.

זה קורה כך: הקונצרט מתחיל. (זה יכול להיות גם קונצרט בבית, ליד מערכת שמע, לדוגמא). השדון מתעקש להכריז את שמות הצלילים. יש נסיונות להתעלם ממנו. לא הולך. ואז נוצר מעגל קסמים – ככל שאני מנסה להתרכז ולהתמקד במוסיקה, וככל שהיצירה מתקדמת, כך השדון נעשה פעיל יותר, רץ ליד.  מה זה רץ? שועט!  מזהה, מפרק, מזנק מכלי לכלי ולא נותן מנוח. הצלילים והמוסיקה מסביב מתערבלים בהגדרות של פָה, סי בֵּמוֹל, דוֹ, סול דיאז וכן הלאה וכן הלאה.  בקיצור – “הלך” הקונצרט…   ואני שואלת את עצמי אם זו מוסיקה.

אני יודעת שכן, אבל אולי גם לא כל-כך.

כאו אולי המקום לומר לו לשדון שהוא חצוף ביותר!   מי הוא שיעז “לפרק” את באך ובטהובן?!     ואכן אני חושבת שהמאפיין העיקרי של חוויות השמיעה שלי נעוץ בכך שהדבר המרכזי שאני מרגישה שקורה, מעבר לזיהוי הצלילים, זה פירוק.  פירוק לגורמים של המוסיקה שאני שומעת בזמן המסויים בו אני שומעת אותה.   זה מתסכל היות שלפי תפיסתי יצירות מוסיקליות הן מבנים נהדרים ויפים.  הכי יפים.  קונסטרוקציות שלמות שהולכות ומתפתחות וניבנות על ציר מסויים של זמן, וחוויית השמיעה צריכה להיות חווייה שהולכת וניבנית במקביל, ולא מפרקת או מתפרקת.    קשה, אבל אפשר לגייס כוחות נפש, ולהבין ולחוות את המוסיקה גם תוך הפירוק הזה, הנובע גם מהזיהוי הבלתי רצוני והכל-כך לא נחוץ של הצלילים.

אצלי, למשל, מסייעת לי נטייתי מאז ומעולם לפיזור נפש וחוסר ריכוז (קראו לזה “שלומפרית”), ואז, מתוך איזושהי פאזה של חוסר ריכוז ואולי גם ריחוף, אני אכן מסוגלת לשמוע ולחוות מוסיקה בצורה שהייתי מגדירה כזַכָּה יותר.  בעצם “זכה” לא נראית לי ההגדרה המתאימה כאן.  אולי “נקייה”.  לא יודעת.

מאידך, רבים יתרונותיה של השמיעה הזו.                                                                                         בצ’לו אמנם לא ניגנתי, אבל לאחר תקופה קצרצרה של חלילית עברתי לנגינת פסנתר.             השמיעה, להערכתי, עשתה את כל העבודה.  מתקנת מייד כל טעות אפשרית, נותנת בקרה מיידית על כל צליל שמופק.  לא צריך סולפג’, לא צריך תאוריה, לא צריך להסתכל על הכלי ובעצם לא צריך דבר. השדון הקטן כל הזמן בפעולה.  והיד מרגישה, חלקיק שנייה לפני שהיא מנגנת, את מה שיישמע.  והכל כל-כך קל, כל-כך טריוויאלי.

הידיעה הברורה שתמיד זה שם – לא עשתה שרות טוב למוטיבציה.  בפסנתר עוד ניגנתי קצת, מדי פעם, לפי מצב הרוח, אבל את האקורדיון עזבתי, כמעט טוטאלית, למשך למעלה מארבעים שנה, כשאני יודעת תמיד, בוודאות גמורה, שאין לי כל בעייה לקחת את הכלי ולנגן ככל העולה על רוחי.  (מה שגורם לי לחשוב  על ההשלכות הלא-חינוכיות, במידה מסויימת, של השמיעה האבסולוטית וגם רגשות אשמה של “איך לא עשיתי עם זה משהו”).

שְׂדוֹת פעולה נוספים של השדוֹן הקטן

אינני מצוייה בפיזיקה של הקול, בתדרים של הרץ  (כפי שקראתי במאמרים)  ובכל הכרוך בכך.  אינני יודעת היכן ואיך זה “יושב” בראש כשהשדון מפענח את הצליל.  אולי זה פענוח, אולי תרגום, אולי התחברות עם זיכרון מסויים שקשור לחשיפה לכלי נגינה וצלילים בילדות. מה שאני יודעת, ומבחינתי בוודאות – שזה נמצא גם בבסיסם של התעתועים שמזמן לי השדון.  אלו הן החוויות המוזרות, הבלתי ניתנות להבנה והסובייקטיביות לחלוטין, כמובן, שמרכיבות חלקים מסויימים בחיי.  כל הזמן.  ב”תעתועים” או חוויות אלה, אני מתכוונת בעיקר לגווני הקול, שקשורים לדעתי גם הם באיזושהי צורה לאותה פיזיקה שאינה מוכרת לי, ושעומדת בבסיסה של השמיעה האבסולוטית.  הגוונים האלה הם הרבה יותר מִגְוונים.  למעשה הם צבעים רבי עצמה שמציירים, צובעים ומעצבים חוויות פנימיות בלתי פוסקות, אדירות לפעמים, שמתקיימות רק בתחום התחושות.  סובייקטיביוּת לשמה.

ביחידה מסויימת בה שירתתי בצבא היה פסנתר.  ניגנתי בו מספר פעמים, ובכל פעם הצליל שלו הציף אותי בתחושה חריפה של פלסטיק בצבע וורוד (וורוד מכוער ודלוח), שגרמה לי לבחילה מרוכזת וממוקדת, עם רצון הולך וגובר להקיא.  לא הקאתי!!  (היו מסביב חניכים.  מה יגידו??  היא מקיאה בגלל הפסנתר שהיא מנגנת בו?!).

חווייה נוספת, קשה יותר, מלפני מספר שנים, הייתה בסמינר סוף שבוע במלון בצפון.                  בערב, החברייה רצו לשיר.  היה שם פסנתר כנף – דבר שאינני מסוגלת לעמוד בפניו.  ליוויתי את השירה ואחר-כך עברנו קצת למוסיקת רקע.  הכל התנהל כשורה עד שאחד האקורדים (ביד שמאל, ועד היום אני חושדת בצליל מסויים בו) גרם לי פתאום לסחרחורת מוזרה, והרגשתי שאני מתחילה לאבד את ההכרה (דבר שמעולם לא קרה לי קודם – וגם לא לאחר מכן).  מתוך תדהמה ורצון להבין מה קרה ניגנתי שוב את אותו האקורד, וזו הייתה טעות חמורה.  הכל הסתחרר, התערפל, נחלש, והרגשתי שהחיים אוזלים מתוכי.  מבועתת, בשארית כוחותיי אספתי את עצמי, עם בחילות נוראות, חרֵדה מהנסיעה חזרה לירושלים באותו ערב.  שלל בקבוקים קטנים של מים מינרליים בחניות בדרך החזירו אותי לחיים.

אני סבורה שהדבר שגורם לי לחשוב שהשדון הקטן מקבע תחושות שקשורות כנראה בוויברציות מסויימות של גלי קול בצורה דומה לקיבוע של גובה הצליל, הוא שכאשר ה”חווייה” חוזרת – היא חוזרת באותה תחושה.  רק כך אני מסוגלת להבין את שתי ה”חוויות” שתיארתי.

אבל לא רק צלילים ופסנתרים.                                                                                                                               חוויות מסוג דומה יש לי גם מקולות אנושיים.                                                                                                   מקדמת דנא שמתי לב שישנו קריין חדשות מסויים שבכל פעם שאני שומעת את קולו מציפה אותי תחושה של קקאו.  לא המשקה.  האבקה.  אפילו המירקם שלה.  וגם הריח.   הייתי שומעת חדשות ברדיו, קולות הקריינים היו די דומים ביניהם, ומעולם לא עניין אותי להתעמק בהם או לנסות לעמוד על ייחודם.  אבל תחושת הקקאו – בלתי נשלטת, וודאית לחלוטין – הייתה קיימת רק לגביו.  איתנה ויציבה.                                                                                                                              קולו לא משתנה עם הגיל, ופעם אפילו הגעתי להרצאה שהעביר בנושאי תקשורת.  העמדתי פני מקשיבה, ובספסל האחרון באולם ההרצאות התבשמתי בניחוחות הקקאו ובתחושת האבקה, שהייתה לי בשפע,  “און ליין”.

קיימים גם קישורים מוזרים שמייצרים תמונות, ושלגביהם אין לי כל הסבר או יכולת הבנה ופענוח ממשיים.                                                                                                                                    בוַולס מסויים שניגנתי לפני מספר שנים, בעמוד השני בשורה התחתונה  (אני נוכחת עכשיו ששכחתי את הוולס כמעט לגמרי, אבל זוכרת את העמוד והשורה…),  נגינת שתיים או שלוש התיבות הראשונות הייתה מציבה למול עיניי את פניה של ילדה שלמדה אתי בבית הספר היסודי. אין לי קשר מיוחד עמה, יכול להיות שראיתי אותה פה ושם במשך השנים – לא יותר מאשר ראיתי ילדים אחרים מני אז, וברור לי שלא נתקלתי בה בתקופה שניגנתי את הוולס.  אבל כאילו להכעיס, מפעם לפעם כשניגנתי את הוולס והייתי מגיעה למקום הזה – תמונתה הייתה עולה לנגד עיניי, בהירה וחד משמעית כאילו היא מצולמת שם.                                                                            אחרי מספר תיבות היא הייתה דועכת ונמוגה, ובהמשך נגינת הוולס הייתה נשכחת ממני לגמרי.     בכל פעם, לפחות בתחילת התקופה בה ניגנתי את הוולס, כשהייתי מתחילה לנגן אותו, לא זכרתי מה שיקרה בעמוד השני למטה.  אבל זה קרה בכל פעם.                                                                       אין לי הסבר.  כנראה שצירוף הצלילים שם גרם לאיזושהי “התבייתות” גרפית על קלסתר פניה, וכמו עם השמיעה – ברגע שזה התקבע (בצורה בלתי מודעת ובלתי נשלטת),  באותו מקום בדיוק היא תמיד תצוץ ותצוף.  בדיוק כפי שדוֹ הוא דוֹ ופָה הוא פָה.  מוזר.                                                   את הוולס לא עזבתי בגללה. ממש לא.  אבל באיזשהו שלב הרגשתי שאני לא כל-כך אוהבת להגיע לעמוד השני למטה.  הייתה בזה אי-נוחות מסויימת.

וגם נופים.  כמובן.  הפיורד הנפלא. ייתכן שהיה בנורבגיה.  לא יודעת.  לא הייתי בנורבגיה. אבל בעצם קצת כן.                                                                                                                                       לפני מספר שנים שמעתי הקלטה של רומנסה רוסית יפהפייה בביצוע מהפנט של נגן האקורדיון אמיל אייבינדר.  אמן-על.  היה שם איזשהו הידהוד, משהו בצלילים ובהתפשטות שלהם במרחב שהעביר אותי מיידית אל פיורד בנורבגיה.  לא רק הפיורד אלא כל סביבתו.  ההרים התלולים, הגיאיות, והרומנסה נשפכת אליהם ומתוכם.                                                                                          ראיתי את הפיורד באותה בהירות ששמעתי את צלילי האקורדיון ואני זוכרת כל נקיק וקפל-קרקע שם.                                                                                                                                                           את הרומנסה הזו שמעתי מאז בביצועים נוספים ויפים, בכל מיני כלים, אבל אל הפיורד אני חוזרת רק בביצועו של אמיל אייבינדר.                                                                                          מצאתי את עצמי, בעקבות הפיורד, רוכשת דיסקים של רומנסות רוסיות.  לא מבינה שם אף מלה אבל מתמוגגת מהמוסיקה.  וכמובן מקבלת את ה”מנה” שלי:

באחד הדיסקים ישנה רומנסה יפה להפליא.  קשה לתאר את קולו של הזמר ששר אותה.  עשיר מאד, עמוק מאד, כהה, יוצא ועולה מתוך אדמת צ’רנוזיום כהה, כמעט שחורה.  לא יודעת איך להגדיר.  מה שאני מאד יודעת להגדיר זו התחושה המיידית של עוגת שוקולד עשירה, כהה מאד, שוקולדית מאד, מחוממת קלות!  (לא מסוג עוגות השוקולד “סוּפְלֶה”  עם הקקאו הנוזלי המבעבע בפנים!!!).     כבר כמה שנים, כשאני רוצה להרגיש עוגת שוקולד אמיתית אני מכניסה את הדיסק                                                                                             הזה למכשיר הסטריאו.

גם עולם הקריסטלים והגבישים מצליח להסתנן, מבעד ל”ירכתי” המודע, והפעם מדובר ב”מסע” מרתק במיוחד.

חבר שמנגן היטב, ניגן לי לפני שנים ספורות יצירה קטנה, אהובה עליו, יפה מאד, מיוחדת ויוצאת דופן, מנוגנת בצלילים גבוהים יחסית (כוונתי לאוקטבה גבוהה).  אמר שהיא גורמת לו לתחושות וסוג של זכרונות חריפים, והסביר. (כאן – מייגע לפרט ואין צורך).                                                 אי אפשר היה שלא “להשתגע” מייד עם שמיעת היצירה.  היה בה משהו מעורר מאד, חד עד חריפות. כמעט דוקרני.  נסחפתי מיידית לתוך איזושהי מתיקות חמצמצה ומיוחדת, עם תחושה שאני מוקפת בהמוני קריסטלים קטנים, חַדֵי-שוליים, זגוגיים מאד,  בצבעים זוהרים ובוהקים, נמצאים בתנועה, כמו על סרט נע, מתערבבים ומתערבלים עם סוכריות קטנות, מתוקות-חמוצות, קשות מאד – כמו זכוכיות, גם כן בצבעים חזקים ובוהקים, והם כל הזמן בתנועה – הקריסטלים והסוכריות, מתחככים אלה באלה, רוחשים, מתפצפצים, כשמעל הכל שׁוֹרָה שמחה מסויימת,  מחודדת משהו, מתריסה ואפילו מתחצפנת . (מהמלה חוצפה. לא ממש חוצפה אבל כמעט).              אני זוכרת שלא יכולתי להכיל את התחושה או להביע אותה במלים,  וכל הזמן, כשהוא ניגן את הקטע המיוחד הזה, יכולתי רק לומר – “סוכריות,  סוכריות”….  (למרות שאלה היו יותר הקריסטלים – משהו בזכוכיתיות שלהם – מאשר הסוכריות).                                                                                                        השקעתי מאמץ ולמדתי לנגן את הקטע.  הוא לא קל לביצוע, אבל הצלחתי איכשהו להשתלט עליו היות שתחושת הקריסטלים ריתקה אותי.  סיפרתי את הדברים לרוני, חברִי המבין, עמו נהגתי לנגן באותם ימים (בשנים האחרונות אני משתדלת ומנגנת באקורדיון)  והוא התעקש שאנגן לו את הקטע.   מה שקרה היה מדהים:                                                                                                           הייתה לו חתולה, שוֹשִי, הייתה אז כבת שבע עשרה והייתה מסתובבת לידנו כשהיינו מנגנים, שקטה, לא מפריעה, רגילה למוסיקה ולאנשים שמנגנים סביבה.                                                        כשהתחלתי לנגן את הקטע הזה, היא התחילה לצאת מדעתה.  פשוטו כמשמעו.                           נהגנו לנגן בחדר ספרייה בו יש מדפים עד התקרה.  החתולה זינקה על הספרייה, לכיוון התקרה, התחילה לקפוץ בטירוף בין המדפים,  להפיל דברים,  לרוץ בתזזיתיות נוראה קדימה, אחורה, ללא כיוונים מוגדרים,  בפרט בחלקים העליונים של הספרייה.  נוצרה תחושת כאוס מטורפת והייתה לי הרגשה שבעוד רגע היא פשוט תזנק למעלה,  תקרע את הגג,  ותעוף החוצה.  כאילו מתפוצצת מתוך עצמה.  היינו בהלם.  לקח רגע להתעשת והפסקתי מייד לנגן.  לקח גם זמן להירגע.                 מאז, הקטע הזה לא קיים עבורנו.

עם השנים שמתי לב שקורה שמצבים, התרשמויות ומראות “מנגנים” את עצמם.                                 כוונתי שזו לא המוסיקה שמעוררת את התחושות או האסוציאציות, אלא, פחות או יותר, ההיפך.

מחלון חדר מגורינו נשקפים עצי ברוש, אורן וקזוארינה עתיקים וגבוהים.                             בלילה, במיוחד כשהירח שנמצא פעמים רבות ממש ממול, מאיר, ויש קצת רוח, אני עומדת ממול ומרגישה חוסר אונים מוחלט אל מול היופי והקסם.  ההרגשה הזאת, שאתה לא יכול להכיל את זה.  היא יוצרת משהו שקרוב לכאב.  אולי זה הגוון הכסוף של העלים המחטניים, התזוזה הקלה ברוח, האור שעובר בין הענפים, בהיר ועדין, משתנה כל הזמן עם תנועתם.  אולי השקט של שעת הלילה המאוחרת – שקט שאין שני לו.  כל פעם זה קצת שונה.  תלוי בירח, בבהירות או בעננות המשתנה תמיד, אפילו בלחות, וברוח.   הערבסקה הראשונה של דביסי משתנה בהתאם.  לפעמים מעורפלת וחלומית, לפעמים מאירה בצבעי פנינה, לפעמים קצת יותר כהה ומרוחקת, אבל תמיד יש בה את הזרימה התנועתית המתערבלת- מתערפלת-משהו שאופיינית לה.  רק כשצלילי הקסם נמוגים אני זזה מהחלון, ממשיכה לספוג לתוכי את רכּוּת השַלווה של שעת הלילה המאוחרת.

הפתקים

מעבר לנחשולי הקקאו, הקריסטלים וחבר מרעיהם האינסופי, קיים עולם הפתקים.                         שם נמצאת תמצית היופי.  שם הכל מודע, רצוני, נשלט ומכוון. ואותו פירוק לגורמים של המוסיקה שתיארתי בראשית דבריי ממלא שם תפקיד ראשי, ולמעשה הוא המהות עצמה.                                בעולם הפתקים אני יוזמת לפי בחירתי את הפירוק הזה, ולאחר מכן בונה ממנו את עולמות האושר.  מה שמסייע לי כאן רבות, טכנית, זו הכתיבה המאד מהירה שלי.

מגיל צעיר מאד, כשאני שומעת קטע מוסיקלי שנושא חן בעיניי, וברור שאם לא יֵירשם – לא יִיזכֵר (דהיינו – “יברח”, יאבד) – אני נאחזת בכל פיסת נייר אפשרית ורושמת מיידית את מה שאני שומעת.  (שמות הצלילים. לָה, דו דיאז וכו’ וכו’).  זה נעשה אוטומטית. האוזן שומעת דבר יפה (רק דברים יפים, ברור) והיד מתעדת מייד.                                                                                          ברור שאינני רושמת יצירות מוכרות, שכן ניתן להגיע אליהן בקלות יחסית (דיסקים, תווים), אלא דברים שפעמים רבות מקורותיהם “עלומים”.  קטעים או חלקים של יצירות יפות שפעמים רבות איני יודעת את שמן או מי כתב אותן. לפעמים גם יצירות שלמות. (לא גדולות מדי!).   איזה עולמות של יופי!!   כך זה קיים, ונמצא, ונגיש לי.  שדה הצייד העיקרי היה תמיד הרדיו.                                                                                                                                                                                                                          בכל מקום בבית מסתובבים פתקים, דפים, פיסות נייר, אפילו שולֵי-עיתונים, כשעליהם משורבטים שמות צלילים עם סימנים נילווים  (חצים למעלה, חצים למטה, סימני “פרמאטה”, הוראות קטנות- לסלסל, ליילל, וכד’).  בכל פעם שאני מסדרת את הבית (אני קצת “בלגניסטית”)  הפתקים נושרים מכל מיני מקומות.  בלית ברירה אני נאלצת לבסוף להשליכם (לפח, כן, למרות שקשה לי לכתוב זאת)  וכאן יש היבט טראגי מסויים.                                                                                                                      בעוונותיי ובחטאיי אינני נוהגת בד”כ לרשום את שמות הקטעים. זה נובע מכך שהרבה פעמים לא היה בכלל שֵם. פשוט רשמתי מה ששמעתי והיה רלוונטי לי באותו רגע. וגם מכך שברור לי שאזכור דבר שאני עובדת עליו.  תמיד שוכחת, בסוף.  חבל.  חלק מהדברים אובדים לעד כי אין לי עם מה ל”חבר” אותם כשזיכרונם מתעמעם, בגלל ה”היבט” הטראגי השני – עניין הקצב.  זה יותר מהיבט טראגי. זו הטרגדיה.  ה”מוקש” הגדול, כי אם קטע לא הספיק להיטמע בי מספיק ואין רמזים מספיקים על הקצב, הפתק הופך להיות גבבה סתמית של שמות צלילים.  זה מתסכל בצורה נוראה, ולא פעם שמעתי את השדון הקטן בוכה ולא ידעתי איך לנחם אותו.                           מצאתי כמה “פתרונות” חלקיים ועלובים לדבר, עוזרים קצת לפעמים.                                                 נחמה-שמחה יש לי בכך שקטע שנרשם במלואו, שזכור לי מבחינת הקצב ושאני מצליחה לנגנו –  לא יישכח לעולם. כאילו נחקק באבן. אני זוכרת קטעים כאלה גם מימי הילדות הרחוקה.           כנראה זה נובע מכך שהשגת הדבר הייתה כרוכה במאמץ מסויים. באיזושהי השקעה.

בשמיעה שלי לא השקעתי דבר. כמו שלא השקעתי בנטייה קלה לקשקשים בשיער או לקצת עודף משקל. נולדים עם זה וזהו זה.  גם לא הרגשתי לגביה אושר מיוחד למרות שלא פעם נשאלתי על כך.  האם זה אושר כל-כך גדול להרים את שפופרת הטלפון כדי לחייג, ובמקום לחשוב על מה שצריך לומר, לתהות מדוע בֶּזֶק שמו שם דווקא סוֹל?!  לא סול יפה, לא סול נקי, אבל עדיין סול.                    (או ה-פה דיאז הנקי למדי של משאית המשקאות הקלים שצופרת בעקשנות כבר כמה דקות מתחת לבית)…                                                                                                                                אני לא מוסיקאית. היו תקופות ארוכות מאד, שנים, שכלל לא ניגנתי ושבקושי האזנתי למוסיקה.

אני אפילו יודעת שרבים ממכריי כלל לא יודעים שיש לי חיבור כלשהו למוסיקה.

בשנים האחרונות אני מנגנת באקורדיון ומגלה בו ודרכו עולם ומלואו. המוסיקה הופכת          לדבר מרכזי בחיי, מעסיקה את מחשבותיי, מנווטת את סדר היום שלי וגורמת לי להרגיש שזה צו הטבע. משהו חזק ממני שמצווה זאת. החוויות נהדרות. מה שתיארתי הוא קצה קרחון.    השמיעה היא כלי שעוזר ומקל להגיע אל מחוזות היופי והאושר שאותם הנפש מחפשת, כנראה תמיד.   השדון הקטן לא ממש מפריע. למדנו לחיות זה לצד זה, לתת חירויות, אוויר, מרחב…

ראו גם

ראו עוד על שמיעה אבסולוטית

שמיעה אבסולוטית מאת שירה שמי

תגובה אחת

  1. לדני קיי היתה שמיעה אבסלוטית למרות שלא קרא תווים. בחלק מההופעות שלו הוא היה מנצח על תזמורות והוא היה יכול להבחין בכל זיוף שהוא/

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

עשרים + 6 =