סיפור קצר ליום השבת / "דלק הנר על השולחן, דלק הנר" של מייקל הלפרין (מרוסית : אילנה גורדיסקי)

דלק הנר על השולחן, דלק הנר / מייק הלפרין

(מרוסית: אילנה גורודיסקי)

הצלצול נשמע כשאנדרי פטרוביץ' כבר איבד כל תקווה.

"שלום, אני בקשר למודעה. אתה נותן שיעורים בספרות?"

אנדרי פטרוביץ' התבונן היטב במסכו של הוידאופון. גבר כבן שלושים. לבוש בקפדנות: חליפה, עניבה. מחייך, אך עיניו רציניות. אנדרי פטרוביץ' חש צביטה בלב. את המודעה המשיך לפרסם ברשת רק מכוח ההרגל. במשך עשר שנים היו שש פניות. שלושה טעו במספר, עוד שניים הסתברו כסוכני ביטוח, כפי שהיה מקובל בעבר, ועוד אחד התבלבל בין הספרות לליגטורה *.

"נו-נותן שיעורים", אמר אנדרי פטרוביץ' כשהוא מגמגם מהתרגשות. "ב-בית. אתה מתעניין בספרות?"

"מתעניין", הנהן בן-שיחו. "לי קוראים מקסים. אפשר לשאול, מה התנאים שלך?"

"חינם!" כמעט נפלט מאנדרי פטרוביץ'. "התשלום הוא לפי שעה", אילץ הוא את עצמו להגות, "על פי ההידברות. מתי היית רוצה להתחיל?"

"אני… בכל אופן", היסס בן השיחה.

"השיעור הראשון ללא תשלום", מיהר להוסיף אנדרי פטרוביץ'. "אם לא תאהב, אז…"

"בוא נפגש מחר. מחר זה נוח לך?" אמר מקסים בהחלטיות. "מחר בעשר בבוקר. לקראת תשע אני מסיע את הילדים לבית ספר ואחר כך יש לי זמן פנוי עד שתיים".

"כן, זה נוח", שמח אנדרי פטרוביץ'. "תרשום כתובת".

"תגיד לי אותה, אני אזכור".

באותו לילה לא ישן אנדרי פטרוביץ'. הוא הסתובב בחדרו הקטנטן, כמעט תא, מבלי לדעת איפה לתקוע את ידיו הרועדות מרוב דאגות. מזה שתים עשרה שנה התקיים מקצבת-אביונים. מאותו היום שפטרו אותו.

"אתה מומחה לתחום צר מאוד", אמר לו אז המנהל של בית הספר התיכון למדעי הרוח בעיניים מושפלות. "אנו מעריכים אותך כמורה בעל ניסיון, אבל המקצוע שלך הוא… צר לי. תגיד, היית רוצה להחליף מקצוע? בית הספר יכול לממן לך חלקית את עלות הלימודים. אתיקה ווירטואלית, יסודות המשפט הווירטואלי, היסטוריית הטכניקה הרובוטית. אתה לגמרי מסוגל ללמד את כל אלה. אפילו תחום הקולנוע עוד פופולארי למדי. זה נכון שלא נשאר לו זמן רב, אבל בשביל אדם בגילך… איך אתה מסתכל על כל זה?"

אנדרי פטרוביץ' סירב, אף על פי שבהמשך התחרט על כך הרבה. הוא לא הצליח למצוא עבודה אחרת. מקצוע הספרות נלמד במוסדות חינוך בודדים, הספריות האחרונות נסגרו, הבלשנים שינו את מקצועם בזה אחר זה כל אחד למה שהיה יכול. כמה שנים התדפק על דלתות הגימנסיות ובתי הספר המקצועיים. אחר כך הפסיק, סבל כחצי שנה בקורסים להסבה מקצועית. כשאשתו עזבה אותו, עזב גם את אלה.

חסכונותיו אזלו במהירות, ואנדרי פטרוביץ' נאלץ להדק את החגורה. תחילה מכר את האארומוביל שלו, שהיה ישן, אבל בטוח. את הסרביז העתיק, שנשאר מאמו, ואז את החפצים, ואז…. אנדרי פטרוביץ' הרגיש חלחלה בכל פעם שנזכר בזה… ואז בא תורם של הספרים. עבי כרס, עתיקים, מנייר, גם הם מאימא. האספנים שלמו עבור העתיקות כסף טוב. כך, הרוזן טולסטוי האכיל אותו חודש שלם, דוסטוייבסקי – שבועיים, בונין – שבוע וחצי. בסופו של דבר נותרו לאנדרי פטרוביץ' כחמישים ספרים, אהובים עליו ביותר, אלה, שחזר וקרא עשרות פעמים, אלה, שמהם לא היה יכול להיפרד. רמרק, המינגואיי, מרקס, בולגקוב, ברודסקי, פסטרנק. הספרים עמדו על הכוורת ותפסו ארבעה מדפים בלבד. אנדרי פטרוביץ' ניקה את האבק מכריכותיהם מדי יום.

"אם הבחור הזה, מקסים"…. חשב אנדרי פטרוביץ' בבלבול כשהוא מתהלך בעצבנות מקיר לקיר. "אם הוא… אז, אולי, יהיה אפשר לקנות חזרה את בלמונט, או את מורקמי. אז את אמדו"….

"שטויות!.." – הבין אנדרי פטרוביץ' בפתאומיות. זה לא משנה, אם יהיה אפשרי לרכוש אותם חזרה. יש משהו שהוא יכול להעביר הלאה. זה מה שחשוב! זה הדבר היחיד שחשוב! להעביר הלאה לאחרים את מה שהוא יודע, את כל מה שיש לו.

מקסים צלצל בשעה עשר בדיוק, דקה בדקה.

"תיכנס", התרוצץ אנדרי פטרוביץ', "שב בבקשה. ממה היית רוצה להתחיל?"

מקסים היסס, התמקם בזהירות בקצה הכיסא.

"ממה שאתה חושב לנכון. תבין, אני בור. בור גמור. לא לימדו אותי כלום".

"כן-כן, זה ברור", הנהן אנדרי פטרוביץ'. "כמו גם את כל השאר. בבתי הספר הממלכתיים לא מלמדים ספרות כבר כמעט מאה שנים ועכשיו כבר לא מלמדים אותה גם בבתי הספר המקצועיים."

"מה, בשום מקום?" שאל מקסים בשקט.

"אני חושש שבשום מקום. תבין, בסוף המאה העשרים התחיל משבר. לאנשים לא היה זמן לקרוא. תחילה לילדים, ואז הילדים גדלו וכבר לא היה להם זמן לקרוא לילדים שלהם. עוד פחות זמן מאשר להורים שלהם. התפתחו תענוגות אחרים, בעיקר ממוחשבים. משחקים. כל מיני טסטים, קווסטים". אנדרי פטרוביץ' נפנף בידו. "נו, וגם הטכניקה, כמובן. המקצועות הטכניים החלו להדוף את מקצועות הרוח. קיברנטיקה, מכניקת הקוונטים, אלקטרודינמיקה, פיזיקה אנרגטית. ואילו הספרות, הגיאוגרפיה, ההיסטוריה. כל אלה נדחקו לשוליים. במיוחד הספרות. אתה מקשיב לי, מקסים?"

"כן, תמשיך בבקשה".

"במאה העשרים ואחד הפסיקו להדפיס ספרים. האלקטרוניקה החליפה את הנייר. אך גם אז, בגרסה האלקטרונית, הידרדר הביקוש לספרות במהירות, בכל דור בכמה רמות יותר מאשר בדור הקודם. כתוצאה, כמות מדעני הספרות פחתה, עד שכולם נעלמו: אנשים הפסיקו לכתוב. הבלשנים החזיקו מעמד כמאה שנה יותר – על חשבון הדברים שנכתבו במשך עשרים המאות הקודמות".

אנדרי פטרוביץ' השתתק, מחה את הזיעה שכיסתה את מצחו בפרק כף ידו.

"קשה לי לדבר על זה, אמר לבסוף". אני מודה, שהתהליך הזה הוא עקבי. הספרות נכחדה כיוון שלא הצליחה להשתלב בהתקדמות הטכנולוגית. אבל הילדים, אתה מבין… הילדים! ספרות הייתה הדבר שעיצב מוחות. במיוחד השירה. זה מה שעיצב את עולמו הפנימי של הבן-אדם, את הרוחניות שלו. הילדים גדלים חסרי רוח, זה מה שמפחיד ונורא, מקסים".

"אני בעצמי הגעתי למסקנה זו, אנדרי פטרוביץ'. לכן פניתי אליך."

"יש לך ילדים?"

"כן", ענה מקסים בנבוכה. "שניים. פבליק ואניצ'קה. נולדו בהפרש של שנה. אנדרי פטרוביץ', אני צריך רק את הבסיס. אני אמצע יצירות ברשת, אני אקרא. אני רק צריך לדעת, מה. ועל מה לשים דגש. אתה תלמד אותי?"

"כן", השיב אנדרי פטרוביץ' בנחישות. "אני אלמד אותך".

הוא קם על רגליו, הצליב ידיים על חזהו, התרכז.

"פסטרנק, אמר בחגיגיות. – "הארץ התכסתה שלגים, בכל מרחב, לכל מרחק. דלק הנר על השולחן, דלק הנר "…

"אתה תבוא מחר, מקסים? – שאל אנדרי פטרוביץ' בעוד הוא מנסה להשתלט על הרעד בקולו.

"בוודאי. רק דבר אחד… אני עובד כמנהל משק בית אצל זוג אמיד. מבצע שליחויות, עושה חשבונות. משכורתי אנה גבוהה. אבל אני", מקסים סקר בעיניו את החדר, "יכול להביא מוצרי צריכה ומזון. כל מיני חפצים, אולי גם טכניקה ביתית. זה במקום התשלום. האם זה בסדר מבחינתך?"

אנדרי פטרוביץ' הסמיק. הוא היה מוכן לעבוד גם בהתנדבות.

"כמובן, מקסים, אמר. אני מחכה לך מחר".

"ספרות זה לא רק מה שנכתב", דיבר אנדרי פטרוביץ' בזמן שהוא מתהלך בחדר. "זה גם איך נכתב. השפה, מקסים, היא הכלי, בו השתמשו הסופרים והמשוררים הדגולים. הנה תקשיב"…

מקסים הקשיב בריכוז. זה היה נראה, כאילו הוא מנסה לזכור, ללמוד את הרצאתו של המורה בעל פה.

"פושקין", אמר אנדרי פטרוביץ', והחל לדקלם.

טברידה, אנצ'ר, יבגני אונגין.

לרמונטוב, מצירי.

ברטינסקי, יסנין, מאייקובסקי, בלוק, בלמונט, אחמטובה, גומיליוב, מנדלשטם, ויסוצקי.

מקסים הקשיב.

"לא התעייפת?" שאל אנדרי פטרוביץ'.

"לא-לא, בשום אופן. תמשיך בבקשה".

יום החליף יום. אנדרי פטרוביץ' התעורר לחיים, חיים שבהם, במפתיע, מצא עניין. את השירה החליפה פרוזה. זה לקח הרבה יותר זמן, אך מקסים התגלה כתלמיד שקדן, שקלט את הכול מיד. אנדרי פטרוביץ' לא הפסיק להתפלא, איך מקסים, שיה בהתחלה חרש למילים, שלא הרגיש, לא תפס את ההרמוניה שבשפה, הבין וגילה אותה בכל יום יותר לעומק מביום הקודם.

בלזק, הוגו, מופסאן, דוסטוייבסקי, טורגנב, בונין, קופרין.

בולגקוב, המינגוואי, באבל, רמרק, מרקס, נבוקוב.

המאה השמונה עשרה, התשע עשרה, העשרים.

קלסיקה, סיפורת, מדע בדיוני, ספרי בלשים.

סטיבנסון, טוון, קונן דוייל, שקלי, האחרים סטרוגצקי, האחים ווינר, ז'אפריזו.

ביום רביעי אחד לא הגיע מקסים. אנדרי פטרוביץ' התענה בהמתנה כל הבוקר, תוך כדי שניסה לשכנע את עצמו שמקסים חלה. "לא יכול לבוא", לחש לו קולו הפנימי, העקשן והשטותי. מקסים הדקדקני והפדנטי לא יכול. במשך כל השנה וחצי הוא לא איחר אפילו בדקה. ועכשיו אפילו לא התקשר. לקראת הערב כבר לא מצא אנדרי פטרוביץ' את מקומו, ובלילה לא עצם את עיניו. לקראת עשר בבוקר למחרת הוא השתגע סופית, וכשנהיה לו ברור שמקסים לא יבוא גם היום, סחב את עצמו לוידאופון.

"המנוי מנותק משירות", הודיע קול מכני.

הימים הבאים חלפו כבחלום בלהות. אפילו הספרים האהובים לא הצילו מהתסכול החד ומתחושת חוסר התועלת העצמית המתחדשת, אותה לא חש אנדרי פטרוביץ' מזה כשנה וחצי. להתקשר לבתי חולים, לחדרי המתים, הלם ברקתו. ומה לשאול? האם לא הגיע אליהם אחד בשם מקסים, כבן שלושים, סליחה, לא יודע את שם משפחתו?

אנדרי פטרוביץ' יצא מביתו רק כששהייתו בין ארבע כתלים החלה להעיק עליו.

"היי, פטרוביץ'!" נפנף לו הזקן נפדוב, השכן מלמטה. "לא ראיתי אותך הרבה זמן. למה אתה לא יוצא, מתבייש או מה? הרי אתה לא קשור לכלום".

"באיזה מובן מתבייש?" נאלם אנדרי פטרוביץ'.

"נו, מהזה שלך"… נפדוב העביר את כף ידו על גרונו. "זה שהיה בא אליך. ואני עוד חשבתי, איך זה שפטרוביץ' לעת זקנתו מתעסק עם האוכלוסייה הזאת?"

"על מה אתה מדבר?" הצטמרר אנדרי פטרוביץ'. "על מה אתה בכלל מדבר?"

"מה, אתה באמת לא יודע?" נרתע נפדוב בבהלה. "תראה חדשות, כולם מדברים על זה."

אנדרי פטרוביץ' לא זכר איך הגיע עד למעלית. עלה לקומה הארבע-עשרה. בידיים רועדות מישש את המפתח בכיסו. רק בניסיון החמישי הצליח לפתוח את הדלת. צלע עד למחשב, התחבר לרשת, דפדף בכותרות החדשות. הלב נכמר פתאום מכאב. מהתמונה הביט מקסים, שורות בכתב נטוי מתחת לתמונתו היטשטשו מול העיניים.

"התגלה על ידי בעליו", קרא אנדרי פטרוביץ' בקושי מהמסך בעודו מנסה למקד את מבטו "נתפס בעת גניבת מוצרי מזון, לבוש וטכניקה ביתית. רובוט-מחנך ביתי, מספר סידורי DRG-439K. פגם בתוכנה המנהלת. הודיע שהגיע למסקנה עצמאית לגבי חוסר הרוחניות של הילדים של ימינו, והחליט להיאבק איתה. לימד את הילדים על דעת עצמו מקצועות שמחוץ לתכנית בית הספר. הסתיר את פעולותיו מבעליו. הוצא משימוש. נהרס לפי פקודה. הציבור מודאג מה… החברה היצרנית מוכנה לשאת ב…. הוועדה שהוקמה במיוחד החליטה…"

אנדרי פטרוביץ' קם. ברגלים נוקשות וברכים שסירבו להתכופף פסע למטבח. פתח מזנון. על המדף התחתון עמד בקבוק קונייאק מלא שהביא מקסים כתשלום עבור הלימודים. אנדרי פטרוביץ' קרע את הפקק, התבונן לצדדים בחיפושיו אחר כוס. כשלא מצא כוס לגם מפי הבקבוק. השתעל, הפיל את הבקבוק, התמוטט בגבו אל הקיר. ברכיו התכופפו ואנדרי פטרוביץ' התיישב על הרצפה בכבדות.

הכול אבוד, סיכם לעצמו. הכול אבוד. כל הזמן הזה הוא לימד רובוט. חתיכת מתכת חסרת רוח-אנוש אטומה. השקיע בה את כל מה שהיה לו. את כל מה ששווה לחיות עבורו. את כל מה שהוא חי עבורו.

אנדרי פטרוביץ' התגבר על הכאב החד בלבו והתרומם. פסע עד החלון וסגר את התריס היטב. עכשיו, כירת הגז. לפתוח את המבערים ולהמתין חצי שעה. וזהו.

הצלצול בדלת תפס אותו בחצי דרך לכירה. אנדרי פטרוביץ' נקש בשיניו והלך לפתוח. על הסף עמדו שני ילדים. ילד כבן עשר וילדה הצעירה ממנו בשנה-שנתיים.

"אתה נותן שיעורים בספרות?" שאלה הילדה מבעד לשיער שחזר ונפל על עיניה.

"מה?" נדהם אנדרי פטרוביץ'. "מי אתם?"

"אני פבליק", צעד קדימה הילד. "וזאת אניצ'קה, אחותי. אנחנו ממקס".

"מ… ממי?"

"ממקס", חזר ואמר הילד בעקשנות. "הוא בקש למסור, לפני שהוא… שאותו…"

"הארץ התכסתה שלגים, לכל מרחב, בכל מרחק", פלטה הילדה בקול צלול.

אנדרי פטרוביץ' אחז בליבו, בלע ברעד את הרוק ודחף חזרה למקומו את ליבו שביקש לקפוץ מתוך חזהו.

"את צוחקת?" שאל בשקט.

"דלק הנר על השולחן, דלק הנר", אמר הילד בנחישות. "זה מה שהוא ביקש להעביר מקס. אתה תלמד אותנו?"

אנדרי פטרוביץ' נגע במשקוף הדלת וצעד לאחור.

"אלוהים אדירים", אמר. "היכנסו, היכנסו, ילדי".

*ליגטורה – תורת האיות (הערת המתרגמת)

מקור:

הלפרין מייק, Seagull Magazine, ניו יורק. 16/9/2011

השיר "ליל חורפי" מאת בוריס פסטרנק תורגם על ידי יעל טומשוב: http://www.yekum.org/2011/08/

אודות אילנה גורודיסקי

בעלת מ.א. בספרות עברית אוניברסיטת בן-גוריון, מגמה מחקרית. ספרנית, עורכת ומנחת ערבי יצירה כתובה בבאר שבע. נשואה + 1.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

3 תגובות על סיפור קצר ליום השבת / "דלק הנר על השולחן, דלק הנר" של מייקל הלפרין (מרוסית : אילנה גורדיסקי)

  1. מאת אהבתי!:‏

    אבל לדעתי: יותר למרכז ולהתמקד ולשמור שפרטים שוליים יהיו ריאלים כדי שלא יפריעו. מי הכותב? ישראלי? תודה.

  2. מאת אילנה גורודיסקי (אוזריאנסקי):‏

    שלום אהבתי!

    מתנצלת על עיכוב בתגובה: לא נכנסתי לאתר מזמן.

    כל הפרטים אודות הכותב מופיעים בשורת כותרת. אני רק תרגמתי את הסיפור.

    תודה,

    אילנה גורודיסקי

  3. מאת אילנה גורודיסקי (אוזריאנסקי):‏

    גם בסוף הסיפור יש שורת הערות עם פרטים על המקור.

    תודה,

    אילנה

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*