זר לא יבין זאת :מחשבות על המסע לפולין

במובן מסוים יש ישראלים שהם מדחיקי שואה. לא, הם אינם מכחישים אותה, חלילה. ברור שהם יודעים ומאמינים שקרתה שואה, הם מכירים ניצולי שואה, לפעמים מקרבה ראשונה. הם כואבים את השואה ומזועזעים ממנה עד עמקי נשמתם. השואה מלווה אותם מדי יום ביומו ובמיוחד כשהם עומדים דום בצפירה ביום השואה, אבל די להם בכך. הם אינם רוצים שהיא תהיה קשורה כל כך לחייהם, הם מעדיפים להסיט את הראש ולא לרצות לראות יותר, להדחיק אותה קצת.

אנסה להביע כאן הרגשות שעלו בי בשובי ממסע לפולין, כן, מסע כזה שיש המכנים אותו מסע של שישה מחנות בחמישה ימים. כדי להביע את הרגשותי אצטרך לשאול לצערי מונחים מהקונטקסט היומיומי, כי בדיון הזה, כמו בכל הדיונים הנוגעים לשואה, אנו נדרשים להשוות בין דברים ששנות אור מפרידות ביניהם. יש לנו שפה אחת לתאר בה גם את היומיום וגם את השואה.

שחררו אותנו כבר מן השואה

יש לנו חיים והחיים כאן מספיק קשים גם כך

"לנסוע לפולין? למחנות ההשמדה? לא, לא אני. שאחרים ייסעו, לי אין כוחות לזה. זה מדכא ומעציב מאוד. למה שאחזור ואחיה את מה שהיה? מה אני כבר יכול ללמוד שאינני יודע? הרי אנחנו טבולים בשואה. אני רוצה לחיות עכשיו את החיים ולא לחיות את מה שהיה. אני לא רוצה שהקטסטרופה של אז תכוון אותי בחיי היום. די לחיות בצל השואה. מה בסך הכול אנחנו רוצים? אנחנו שחיים בתוך סיר הלחץ הזה שנקרא מדינת ישראל, רוצים קצת לנשום אוויר צח של חופש מהטראומה, חופש מצל השואה. שחררו אותנו כבר מן השואה. יש לנו חיים והחיים כאן מספיק קשים גם כך.

רכים וצעירים הולכים לשם

יכולה להיות להם טראומה

רבים יוצאים נגד המסעות לפולין של תלמידי התיכון. אולי  יש בטענתם מן ההיגיון. למה לשלוח את ילדינו הרכים  בני השש עשרה והשבע עשרה למחנות האלה? אין להם קיבולת לכל הזוועה הזאת. למה הם צריכים לראות את הנעליים המסריחות האלה? את הערימות האינסופיות של שיער ומשקפיים ותותבות ואת האפר שנותר ממיליוני היהודים שהומתו בתאי גזים, ואפילו הוא נמכר לחקלאים והיה  אחד ממוצרי תעשיית המוות?

יש גם כאלה שטוענים שכל המסעות האלה לפולין לא נועדו אלא לעשות מילדינו חיילים נאמנים. למה לא מלמדים אותם גם על מה שקרה לעמים אחרים? הם יודעים משהו על רצח העם הארמני? על הטבח ברואנדה? על מה שקרה בבוסניה? למה ממהרים לשלוח אותם לראות דווקא את מחנות ההשמדה בפולין?  למה שלא  ילכו לראות מה עושים היום לפלסטינאים? איך עוקרים עצי זית ומתעללים בחקלאים? שילכו לראות איך אנחנו מתייחסים לסודנים ולפליטים אחרים שנסו על נפשם מן התופת באזורי מגוריהם באפריקה ובאו לתפוס כאן אצלנו מחסה. יש גם אצלנו מספיק פשעי גזענות. זה העם שלנו, שעבר את השואה, שעושה את מה שהוא עושה לעמים אחרים. אז למה צריך ללכת לראות את מחנות ההשמדה האלה?

אני אומר שבדיוק כאן גלומה טענה שסותרת את כוונת דובריה. כדי לא לעשות עוול לאחרים, ילדינו צריכים לדעת מה העם שלהם עבר. ואיך ידעו? הרי כל הזמן אנחנו עסוקים בלהדחיק ולהדחיק כדי שנשמותיהם לא ייפגעו. לכל תקופת גיל מוצאים טיעון מנצח, אומרים שזה לא מתאים, עדיין לא מתאים. בגן הילדים – לגמרי אסור. אולי רק להסביר את פשר הצפירה. ושצריך לכבד את ניצולי שואה אך חלילה מלומר שהיו עמים שהתכוונו להשמיד אותנו.

ובבית הספר – קודם כל שילמדו אותם את מה שצריך ללמד. תראו באיזה מקום עלוב אנחנו במבחני המיצב. גם ככה מלמדים אותם מספיק על השואה, אז למה שייסעו לפולין? שיא הקצף על ימי בית הספר יוצא נגד אותם מסעות לפולין בכיתות י"א-י"ב.  איזה מסע חינוכי זה כבר יכול להיות? בלילה הילדים, שם בפולין, משתוללים ויוצאים לתרבות רעה, שותים אלכוהול ועושים עוד כל מיני דברים שאפשר להניח שלעולם לא היו עושים לולא המסע לפולין.

המנהיגים שלנו בכל הדורות עסוקים רק בניצול השואה

כדי להפחיד אותנו וכדי לקדם את האינטרסים שלהם

אנחנו עם בטראומה. אנחנו לא רוצים שהמנהיגים שלנו ינהיגו אותנו תחת טראומת  השואה. הגיע הזמן שהם ישתחררו ממנה וגם ישחררו אותנו ממנה. מתי כבר נשתחרר מצל השואה? ואולי במקום לדבר כל כך הרבה על השואה, מוטב שהמנהיגים שלנו יפתרו סוף סוף את מצוקתם הכלכלית של ניצולי השואה. איך ייתכן שכל כך הרבה ראשי ממשלה מתנערים מאחריות? כן, בטענה הזאת, על הזנחת ניצולי השואה, יש אמת. וזה בלי קשר אם אתה בעד או נגד המסעות לפולין, בלי קשר אם אתה חושב שהפוליטיקאים שלנו מדברים יותר מדי או פחות מדי על השואה.

למה לנסוע לשם ולתת לפולנים להרוויח מתעשיית השואה?

הם לא הרוויחו מספיק?

כן, עצוב להסתובב בערים ובעיירות בפולין, הריקות מיהודים, ולדעת שמאות אלפי בתים שבהם מתגוררים היום פולנים, היו שייכים פעם ליהודים. נכון, הפולנים מרוויחים מהנסיעות שלנו לפולין. אבל האם זאת סיבה לא לנסוע לפולין? וכן, גם סוכנויות הנסיעות מרוויחות מהנסיעות לפולין, וגם זאת לא סיבה לא לנסוע. זה בסדר שהן מרוויחות, צריך רק להגביר את הפיקוח על כך שהן לא יעשקו את הנוסעים, בעיקר לא כשמדובר בתלמידי בתי הספר.

ויש האומרים כי צריך אמנם לזכור את השואה ולכבד את הנספים, אבל לא לדוש בה כל כך הרבה. השואה שייכת לתקופת הגלות ואנו בתקופת התקומה. לנו יש מדינה ועצמאות וגורלנו נתון בידינו ולא בידי אחרים כמו שהיה בגלות. האמנם היום, כשיש לנו מדינה, לא תתכן עוד שואה? האם אתם בטוחים בכך, או סתם אומרים זאת כדי לצאת לידי חובה?

על שום שאלה הקשורה לשואה אין תשובה פשוטה. גם אם דשנו כבר עשרות שנים בשאלות איפה היה האלוהים בשואה, וכיצד ייתכן שבעיקר יהודים דתיים הושמדו, ומדוע היו ניסיונות ההתנגדות מועטים כל כך, ומדוע העולם שתק, יש להמשיך לדוש בהן, גם אם אנחנו כבר עייפים מכך.

באמת היית שם? אתה?

יש לך קשר משפחתי לשואה?!!

את כל הטיעונים והשאלות הללו שמעתי שוב ושוב מאנשים ששמעו שאני מתכוון לצאת למסע לפולין או ששמעו שחזרתי ממנו.  אז כן, אני מכריז בזאת שאני יוצא מהארון. כן הייתי במסע בפולין. כן, נשאתי בגאווה את דגל ישראל בבירקנאו ולבי השתולל מהתרגשות, שגאתה והציפה אף את עיניי בדמעות.

"איזה דיכאון לנסוע לשם" אמרו לי אנשים לפני שנסעתי. "זה בטח היה מאוד מדכא" אמרו לי אחרי שחזרתי.  אז לא, אני לא בדיכאון. ולא, אינני חושב שמישהו מחברי למסע היה בדיכאון. לא כשהיינו שם ולא כששבנו משם. המונח דיכאון הוא המונח האחרון שיתאים לתאר מה שמתחולל בנפשו של אדם כשהוא צועד על אדמת גיהינום שהוקפאה על ידי ההיסטוריה. יש צער עמוק, וכאב לא ישוער, ותמיהה לאין קץ ושאלות נוקבות על מה שהיה וכל אלה מהולים בגאווה ובעוד המון רגשות ומחשבות שזר לא יבין אך בוודאי לא דיכאון. דיכאון הוא מצב שבו אדם חש שהוא נמצא עמוק בתחתית ושאין לו תקווה. מצב שבו סערת המחשבות וסערת הרגשות רחוקים ממנו. ולא כך הרגשתי בפולין. אז אנא, אל תשתמשו במונח "דיכאון בהקשר לשואה" כי השימוש בו מעיד על כך שאו שלא הייתם שם או שאינכם מדייקים בשימוש במונח הנכון.

למה להתכחש לאמת?

להסיט את הראש פירושו להימנע מלהביט על האמת

אינני רוצה להתכחש עוד לאמת המחרידה. אני בוחר להישיר אליה מבט. האם יש מישהו בישראל שלא חושב שעל הנוער האירופי להגיע למחנות האלה ולראות עד להיכן יכול להגיע הרוע האנושי?

זר לא יבין זאת

כמה עצוב שהזר הוא בן עמי שלא חווה את שחוויתי

כל מי שהיה במסע בפולין, ולא משנה מהי עמדתו הפוליטית, מרגיש לנוכח אלה שלא היו  שם כי "זר לא יבין זאת". כן ממש כך. מדוע אני מרגיש שמי שלא היה שם הוא בחזקת זר,  וזאת למרות הזיקה החזקה של כולנו אל השואה?  מדוע? משום שגם  אני לא הייתי רחוק משימוש בתירוצים הללו לפני שנסעתי לפולין. כדי שהעולם יבין נדרש מאתנו לעשות את הצעד הראשון, ולעומת ההתעלות וההתקרבות אל האמת, הצער, האי נוחות ועוד טענות אחרות בטלים לא רק בשישים אלא בשישה מיליון.

הפוסט הזה פורסם בתאריך הגות ופילוסופיה עם התגים , , . קישור קבוע.

תגובה אחת על זר לא יבין זאת :מחשבות על המסע לפולין

  1. מאת רבקה ראובן:‏

    הכתבה שלפנינו מלמדת מספר דברים חשובים שכל בר דעת בקרבנו צריך להבין -
    ראשית, שהשואה היא תוצר של המוח האנושי. ואם זה קרה במימדים כאלה ליהודים, זה עלול לשוב ולפקוד גם עמים אחרים.
    שנית, כל החושבים שהשואה פקדה את יהדות אירופה בלבד, וליוצאי המזרח אין קשר לשואה ולמסעות, מדובר בבורת שיש להוקיע. אני כיוצאת המזרח, בקרתי בפולין כמדרכה מספר פעמים ונתקלתי בתגובות דומות לאלה שקבל הכותב. יש רק להצר על כך, ולדאוג שהמסעות ימשיכו ויהיו נחלת כל התלמידים בלי יוצא מן הכלל.
    שלישית, בצדק טוען הכותב, כי "זר לא יבין זאת." על כן, כדי למגר את הזרות שבקרבנו לגבי מה שעוללו לנו הנאצים, יש לקרוא לכל המדירים עצמם מהמסע לפולין, לצאת ולהתבונן בריק הנורא וללמוד מה המשמעות העמוקה של אותה שואה שאין לה אח ורע בהסטוריה.
    יישר כוח לכותב.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*