המסע המופלא בעולם חנויות הספרים -אילנה גורידיסקי ( אוזריאנסקי )

ספר וספל"

מחקר על בתי קפה עם חנויות ספרים יד 2 במספר ערים גדולות בארץ

מאת: אילנה\ גורודיסקי  (אוזריאנסקי)

אילנה אוזריאנסקי יצאה  למסע גדול ברחבי הארץ  בעולם המדהים של חנויות הספרים יד שנייה .והנה רשמיה:

פתיחה

"ספר וספל" – כך היה שמו של בית עסק ששכן לפני כעשור בסמטה המחברת בין הרחוב יפו למדרחוב בן הלל בירושלים, עסק, ששילב בין בית קפה חלבי לחנות ספרים משומשים. מאז, קרו למקום שינויים רבים ובית הקפה נסגר. מכל המתחם נותרה רק חנות הספרים בקומה השנייה של הבניין, שנקראת אותו דבר – "ספר וספל". כעת החנות מתמקצעת דווקא בספרים החדשים, בעיקר באנגלית, ואילו מעט ספרי יד 2 עברו לסטנד מחוץ לדלת הכניסה, כאילו הפכו לוויטרינה נוסטלגית למה שהיה כאן פעם.

המקום הזה הוא אולי אחת הדוגמאות הבודדות לתהליך ההפוך מהרגיל שקורה לבתי הקפה הספרותיים בארץ. בעליהם של רבים מהם מרוויחים בעיקר ממכירת המזון והמשקעות ואינם רואים ערך כלכלי בספרים המובאים לבית עסקם. אף על פי כן, התמונה משתנה ממקום למקום ותלויה לא מעט ביחסם האישי של המנהלים לתרבות בכלל ולספרים בפרט. הנקודה החשובה לא פחות היא סוג האוכלוסייה המגיעה למקום. לצורך העניין, "ספר וספל" מתמחה בספרים באנגלית בגלל העלייה המשמעותית בכמות התושבים דוברי אנגלית בירושלים.

הקדמה קצרה זו נועדה להמחיש שתי סוגיות עיקריות בהם מתמקד המאמר . הראשונה היא תמונתם הכללית של בתי הקפה והמסעדות, שמשלבים בין תחום המזון לתחום הספרות, ותהליכי השינוי שהם עוברים. את חלקם האחד מאפיינת האידאולוגיה התרבותית שמאחורי בית העסק, את חלקם השני – שיקולים פרגמטיים יותר. הסוגיה השנייה תתייחס לספרים המשומשים עצמם – לאופן הגעתם לבית העסק, סוגם, איכותם, שפתם, עלותם וכ"ו. חשוב לציין שכיום, בעידן הדיגיטלי, ספרי יד 2 הפכו למשאב די נגיש, אותו ניתן למצוא בנקודות מכירה שונות ברחבי הערים בארץ. ועדיין, ללא ספק, קיים הבדל מהותי בין האווירה החמה והביתית שהם משרים בעצם הימצאותם בבתי קפה, לבין תחושת הניכור והשוליות שנוצרת ממראם המוזנח בחנויות הספרים החדשים, שמוציאים את תכולתם הישנה למכירה הפומבית אל מחוץ לדלת בקופסאות קרטון.

מהסיבה הזו, העבודה הנוכחית נקראת על שמו של בית הקפה לשעבר בירושלים, שבו נפתח הפרק – "ספר וספל". מטבעי, אני נמשכת למקומות המאפשרים לעיין בספרים המוחזקים ברשותם באווירה נינוחה ובלתי-מחייבת. היה לי מעניין לבדוק את תולדותיהם של המקומות האלו והספרים שמגיעים אליהם, במיוחד של בתי הקפה שהתארחתי בהם עוד מקודם. למשל, את מסעדת "תמול שלשום" גיליתי לפני שנים רבות וממש התאהבתי בסגנונה הייחודי ובאופייה התרבותי, אך מעולם לא הזדמן לי להכיר את סיפורה המלא כמו הפעם, משיחתי עם בעליה.

לצורך איסוף המידע ביקרתי ביותר מתריסר בתי קפה עם ספרים משומשים וחדשים בירושלים, תל אביב, באר שבע ושדרות, התרשמתי מאווירתם, קהל לקוחותיהם, סקרתי את הספרים, שוחחתי עם המלצרים והבעלים. לפעמים הרגשתי כמו חוקרת "כלבו טק", האוגרת בסתר את הראיות ונאלצת לשחק אותה תמימה, ולפעמים כמראיינת מקצועית. חווית ההרפתקה שלי הייתה מושלמת. למרות שאת ההיענות הגדולה והממצת ביותר קיבלתי רק בשני המקומות המרכזיים במסע חיפושיי: במסעדת "תמול שלשום" בירושלים ומועדון "עשן הזמן" בבאר שבע, גם חלקי האינפורמציה שנאספו בשאר בתי הקפה הסתדרו בפאזל גדול וצבעוני, אשר מציג תמונה אחת ברורה.

ציפייתי הנאיבית, כביכול, היא, שמחקרי הצנוע יעורר מחדש בכל מי שיקרא אותו את הכמיהה ליטול ביד ספר טוב מהמדף ולשקוע לאורה הרך של המנורה בו ובחוויה המעשירה, שאף מחשב ואף גדג'ט לא יוכלו לספק. והרי זאת החוויה, אותה משתדלים לשקם בנו חלק מבתי הקפה עם ספרי יד 2, עליהם נדבר בהמשך.

שלושת הלוויתנים ואצבעוני אחד

"תמול שלשום "

לפי תפיסתם של הקדמונים, כדור הארץ – השטוח, כמובן, – נשען על שלושה לוויתנים, ששחו באוקיינוס עצום הממדים והיוו את הבסיס של היקום. כך גם שלושה מקומות ססגוניים, שקסמם המיוחד נובע בעיקר מהתפיסה הראשונית של הקמתם בתור הם: "תמול שלשום" בירושלים, "עשן הזמן" בבאר שבע ו"הנסיך הקטן" בתל אביב. אלה הם שלושה מוקדים, המשלבים בהרמוניה מנצחת בין מסעדה לחנות ספרי יד 2. כל פרט משחק תפקיד חשוב בעיצובם של בתי הקפה, גדושי הספרים והאווירה התרבותית: מיקומם, סגנון הריהוט שבפנים, מידת הנוחות. ברם, הדמיון המהותי המאחד את שלושתם קורא תיגר על השוני ביניהם, שבא לידי ביטוי בפרטים הטכניים.

מסעדת "תמול שלשום", שממנה התחל, למעשה, מסעי, היא הגדולה והמושקעת מבין כולן. מיקומה המרכזי – באחת הסמטאות של נחלת שבעה, בסמוך למשביר החדש, – אבל יחד עם זאת סמוי מן העין – בקומה שנייה של בניין אבן עתיק, בכניסה מהחצר – מקנה לה את הצניעות והמסתוריות, האופייניות לבנייה ירושלמית. גרם מדרגות טלול מוביל עד הכניסה. המסעדה מחולקת לשני אולמות – למעשנים ולא מעשנים, כאשר ביניהם ישנה מרפסת עם מקומות ישיבה נוספים. קירותיה ותקרותיה הנם מאבן כבדת המשקל והשנים, עם חלונות בעלי קשתות האופייניות לתקופה המוסלמית. כל הפנים של המסעדה – שולחנות, כסאות, מדפים וספות – עשויים מעץ בסגנון הישן.

בעליה של המסעדה, הסופר והעיתונאי דויד ארליך, סיפר לי בהרחבה בפגישה שנקבעה מראש ונערכה על ספל קפה וקינוח, על קורותיו של המקום. לפיו, הקונספט של המסעדה בא אליו בעת ביקורו בארה"ב ב-1994. אז כבר היו קיימים כמה בתי קפה בתל אביב – "פרוזה" בכיכר דיזנגוף ו"תולעת ספרים" בכיכר מלכי ישראל לשעבר, שמימשו את הקונספט הדומה לשלו: לאחד בין מסעדה לחנות ספרים. אך התמחותם היא בעיקר בספרות מדעית-פסיכולוגית, וזאת בגלל ההעדפה האישית של הבעלים. לעומתם, "תמול שלשום" דוגלת יותר ברעיון של ספריה, ולפיכך מכילה כמות גדולה יותר של ספרי קריאה, וגם מקיימת ערבי שירה בהשתתפות הסופרים הישראלים. אחד החברים הוותיקים של  המסעדה היה המשורר יהודה עמיחי, שליווה את המקום עד יום מותו וערך בו אינספור ערבי קריאה ושירה. הגאווה הנוספת של "תמול שלשום", לדבריו של דויד ארליך, היא הקישור לחתן פרס נובל ש"י עגנון וקידום יצירותיו.

ארליך הדגיש במיוחד, שלמרות קרבתה למסעדות ופאבים האחרים הגודשים את האזור התיירותי הזה, אשר  נסגרים או עוברים שינויים בתדירות גבוהה, "תמול שלשום" שומרת על יציבותה העסקית כבר כמעט שני עשורים. לדעתו, בזמן שבתי קפה אחרים משקיעים מאמצים כבירים בקידומם העסקי, "תמול שלשום" מזוהה יותר עם סלון אינטימי, מקום לנשמה. דווקא הספרות המבצבצת כאן מכל העברים כולל התפריט, הערוכה בסגנון סיפור קצר, בשילוב עם האווירה הנינוחה וייחודית, קנתה את ליבם של מבקרים אינטלקטואליים רבים, מבוגרים וסטודנטים, דתיים ותיירים, שהמשיכו לזרום לכאן גם בתקופת האינתיפאדה השנייה. לא מן הסתם היא ממוקמת במרחק נגיעה למרכזי מגורים, עסקים ולימודים בירושלים: מאה שערים, רחביה, מכללת הדסה, מכללת ליפשיץ, מכללת מוסררה, מדרחוב בן-יהודה ומרכז העיר התוססים.

חנות הספרים של "תמול שלשום" מעניקה מעמד מיוחד לספרי "עם עובד". "מאז שהמקום נוסד, מצהיר דויד ארליך, היינו חבריה של ההוצאה, שתמכה בנו הרבה, ונציגה הבכיר, חיים באר, חנך את המקום בעת פתיחתו. לכן, לספרי ההוצאה יש גם מקום משלהם על מדף נפרד. גם פיזית, הם יותר קטנים מהשאר ודומים בפורמט שלהם, וכאילו מתבקשים לעמוד ביחד". אלא שאת מחירי הספרים, מוסיף ארליך, לא עדכנו מזמן. לפי הסקירה הדקדקנית שערכתי, מחירי האוסף של "עם עובד" נעים בין 30 ל-88 ₪. במבט המרוכז על המדף הזה יכולתי להתרשם מתצוגה מרשימה של יצירותיהם של סמי מיכאל, יצחק גורן, חיים באר, יעקב וסרמן, יאן מקיואן, פרנסואה מוריאק, ויליאם פוקנר, נתן שחם, יצחק בן נר, מאיר שלו, יהושוע קנז, שפרה הורן, אלי אמיר ואחרים, שיצאו לאור משנות ה-80 המאוחרות ועד ימינו.

בסמוך למדפי ה"עם העובד" מתנשאים שני ארונות עם הסיפורת העברית המקורית והמתורגמת. כל הספרים במצב שמור, וכותרותיהם מעידות על ספרות ברמה גבוהה. מעניין, שמבחינת המחירים, הכתובים בעפרון על החלק הפנימי של העטיפה, הסיפורת המתורגמת הינה זולה יותר ממקורית – 30, 35, 29, 14 ₪, לעומת 35, 40, 45 ואף 60 ₪. במצב מעולה לא פחות נמצאים הקטגוריות של ספרות אוטוביוגרפית, יהדות, מדריכים, אטלסים, ספרי עיון ומילונים, ביניהם בולטים הכרכים העצומים של "גוף האדם", "ואלה שנות", "יובל לישראל", "ספרי מסעדות", "מילון אנגלי-עברי של אלקלעי" וכ"ו. על הסטנד של המלצות הצוות ליד החלון ניצבים קבצי היצירות המובחרות של עמיחי ועגנון של הוצאת שוקן משנות , 1982, 1999, 2002 ו-2003, ומחיריהם הנם הכי גבוהים ביחס לשאר האוסף – 99 ₪. נראה, שהמסעדה אכן רואה במורשתם של השניים נכס עצום, ומעניקה להם מעמד מכובד אף יותר מ"עם עובד".

אך את עיקר הרושם עשו עלי ספרי השירה והילדים והסיפורת הישראלית המתורגמת לשפות זרות, בעיקר לאנגלית. דווקא כאן ניכר לי פער עצום בין איכות הספרים וביקושם בקרב המבקרים. בזמן שהסיפורת העברית, ספרי העיון ו"עם עובד" אינם חורגים מבחינת מראם ועלותם מגבולות המקובל לספרים המשומשים, הקלסיקאים הישראלים – עמוס עוז, דויד גרוסמן, יורם קניוק, א.ב. יהושוע, בתיה גור, יהודית קציר, אתגר קרת – מככבים בתרגומיהם לאנגלית בכריכה קשה ועטיפות נייר, מחיריהם מזנקים מעל 100 ₪ וחלקם אפילו אינם למכירה!!! הסיבה לכך, מסביר דויד, היא שמירת הספרים האלה עבור הלקוחות הקבועים דוברי אנגלית ותיירים. לעומתם, ספרי השירה והילדים השכנים הם הזולים ודקים בכל האוסף. עלותם הממוצעת נעה בין 10 ל-25 ₪. הפתעה נוספת, הקשורה לקטגוריה זו, היא שככל שהספר חדיש יותר, כך מחירו היה נמוך יותר. למשל, ספר ילדים משנת הוצאה 1969 עלה 49 ₪, ואילו ספר צעיר ימים ושמור טוב תומחר עד 12 ₪.  בין ספרי הילדים בלטו פרי עטן של לאה גולדברג, תמר פיש-נחשון, תמר ברנשטיין, דבורה עומר, והכותרות המפורסמות: המפוזר מכפר אז"ר, פטר וזאב, קופיקו הצלם, סיפור מסע, ילד אחד רגיל, אישה זקנה עם גיבנת ומקל, פינוקיו. את שמותיהם של רוב מחבריהם של ספרי השירה ראיתי אז לראשונה בחיי, וזאת בגלל "ההפצה העצמית" שלהם, טען דויד ארליך.

למרות מבחר היצירות המרשים, המסודר להפליא לפי הנושאים על מדפי עץ מלוטשים, העוטפים את חלל המסעדה, שהקריטריון הדומיננטי שלו הוא, כמובן, האיכות, כמעט ולא מרוויחים ממנו! "תמול שלשום" תקועה, למעשה, עם האוסף הקיים, שרובו לא נקנה, אלא הגיע מעיזבונות, מתנות, שאריות ההוצאות וחברים. בכל פעם, שמגיע ספר חדש, מנמיכים את מחירו שנקבע על ידי ההוצאה ב-10%, ואת הספר המשומש מתמחרים לפי תוכנו ונדירותו. מהסיבה הזו, רוב המחירים באוסף הינם אקראיים. כמו כן, מכיוון שזה לא ריאלי למכור ספר במחירו המלא, ובכלל למכור ספר בימינו, אין להם אינדקס וקיטלוג. "תמול שלשום" מתפקדת לאחרונה יותר כמסעדה, במיוחד בשעות הערב, ומתנ"ס בעת ערבי היצירה. היה ראוי, מציין ארליך, שלמקום יהיה תקציב ציבורי, אך לצערו, הרעיון הזה אינו בר-קיימא, ולכן מחפשים כל הזמן ערוצי פרסום שונים: בכרוניקות, בפליירים, באינטרנט. אם לערב יצירה מגיעים פחות מ-25 אנשים, זה הפסד. לאחרונה, "תמול שלשום" יצא במבצע של הזמנה של לפחות 25 ₪ למבקר בערבי היצירה על מנת למנוע את הפסדו ולהחזיר לעצמו את העלויות.

דויד ארליך אינו מגדיר את עצמו כאיש עסקים. הוא מודיע בכנות, שהעסק הוא מאוד קשה מבחינה כלכלית, ושהמסעדה הצליחה רק הודות לנשימתו והתמדתו. יחד עם זאת, הוא מאמין, שהמקום נהיה אבן דרך בספרות הישראלית ותרומתו לתחום היא אדירה. עובדה, אומר ארליך, שבאתר האמריקני footsquare ישנם המון המלצות על המקום, שנכתבו על ידי הצעירים האמריקאים שביקרו בו, ושהפרסום הכביר, שנעשה ל"תמול שלשום" מפה לאוזן עולה על כל פרסומו הנוסף בתקשורת. מכאן מסקנתו, שתחום הספרות אינו שוקע, אלא עובר טרנספורמציה. אך מכיוון שהוא לבדו אינו מסוגל להציל את התחום, קשה לו להמליץ או לא להמליץ לבתי קפה אחרים ללכת בדרכו.

שיחתי עם בעליה של מסעדת "תמול שלשום" האדיב ערכה כשעתיים וחצי. יצאתי ממנה מעושרת במידע חיוני ויסודי, שישמש אותי במחקרי להבא כמעט בכל מקום, אליו הלכתי. אלא שנימוסיי מנעו ממני להזמין אצלו ארוחה מלאה בעת פגישתנו. לכן, כשיצאתי מ"תמול שלשום", מיד התחלתי לחפש מקום קרוב ונחמד לשבור את רעבי. להפתעתי הגמורה, בכניסתי לביסטרו "צ'קרה" אותו בחרתי, הבחנתי במדף ספרים משומשים לאורך מקומות הישיבה. כנראה, אין בעולם צירופי מקרים! הספרים ההם פשוט חיכו לי שם.

ביסטרו "צ'קרה" הוא, למעשה, שלוחה של מסעדת "צ'קרה" היוקרתית. שניהם ממוקמים בבניין תלת-קומתי מדורג עגול בסמוך לגן העצמאות, ומוקפים בירק עז מהצד האחורי, וברחוב קינג ג'ורג' הפסטורלי מקדימה. בית הקפה "צ'קרה" המעוצב בסגנון מודרני הינו תמיד שטוף אור הודות לחלונותיו הענקיים, מרווח, בהיר ולא כשר. מיקומו המרכזי בשילוב עם התפריט המשולבת כאילו מזמנת אוכלוסייה צעירה ולא דתייה להגיע לכאן.

הספרים שברשות הביסטרו, כולם כחדשים, מוצבים, כאמור, על מדף ארוך בגובה השולחנות. מבחרם איננו גדול, ועקב כך לא נכרה בו החלוקה לתחומים. הסיפורת התערבבה עם שירה, ספרי עיון עם אלבומי אמנות, מילונים עם יצירות מקוריות באנגלית. ביניהם ראיתי את ה"וידוי" של ברנדס, "שקיעה במוסקבה" של יאיר לפיד, את "המנון לשמחה" של שפרה הורן, את "המאהב" של א.ב. יהושוע, את תרגומו לעברית של "דוקטור ג'יבגו" מא פסטרנק, את קובץ השירים של ביאליק, את רפרודוקציות התמונות של דגה, שאגאל וגוגן, את מילון הכיס של אבן שושן…

ביקשתי לרכוש את קובץ השירים של ביאליק, שהכי כבש את תשומת ליבי. אך הסתבר, שהספרים אינם למכירה! רועי שלו, אחד הבעלים של הביסטרו, הואיל בטובו להקדיש לי כרבע שעה והסביר בתשובה להתפעלותי, שמדובר בטריגר לאחזקת הלקוחות הקבועים, שחוזרים לבית הקפה בגלל הספרים שמחכים להם על המדף, ממש כמו באולם קריאה. כיוון שהמקום קיים רק כחצי שנה, אוסף הספרים הווה את החלק מהקונספט. רועי ושותפו מסרו חלק מובחר מהאוסף הביתי שלהם וכמו כן נעזרו בתורמים פרטיים. כמובן, שהם השתדלו, עד כמה שזה היה אפשרי, לשים דגש על האנגלית, במיוחד למען התיירים, שכמובן אינם שומרים כשרות.

רועי ושותפו מעולם לא ראו צורך במכירות הספרים, וזאת לא רק עקב הרעיון של שימור הלקוחות, אלא גם מהסיבות הכלכליות. המקום מתפקד כבית קפה בלבד ומרוויח מזה מספיק ומעבר על מנת שיסתדר בלי הבונוס הזעום, שמכירת הספרים המשומשים תוכל לתרום לו. לפיכך, המלאי המצומצם של הספרים מספיק, והביסטרו אינו מעוניין התרחב מבחינת כמותם. נהפוך הוא: הוא משתדל לתת הזדמנות כל לקוח לסיים לקרוא את היצירה שעניינה אותו בלי לחץ.

הגישה העסקית לשימוש בספרים יד 2 בה נתקלתי ב"צ'קרה" הוסיפה שמן למדורה, שהפיחה "תמול שלשום". לעומת דויד ארליך, שחי את הספרות בכל סיבי נשמתו וייעד את המסעדה שלו לקהל אינטלקטואלי התורם מחלקו לאווירתה ומהותה, רועי שלו ושותפו הצטיירו כאנשי ביזנס, שפשוט הצטרפו לטרנד קיים, וניצלו את המודל הלא כלכלי של מכר ספרים כדי למשוך ולשמר לקוחות של בית הקפה. הספרים לא היוו עבורם ערך רוחני, אלא אמצעי בלבד. יחד עם זאת, יצא לי לטעום יחדיו מדג שמן ומאצבעוני קטן, שכל אחד מהם שיקף את הגישה לספרים יד 2 המנוגדת לאחר, באופן די לא צפוי.

באותה הצורה כמו ש"תמול שלשום" מנסה לשמר את המטען התרבותי בקרב חלק מהמבקרים במסעדות בירושלים, מועדון "עשן הזמן" מפעיל קסמים דומים על תושבי בירת הנגב. ובדומה ל"תמול שלשום", ביליתי בו כשעתיים על כוס בירה וטוסט עם אסף, אחד המלצרים הוותיקים, שנתן לי סקירה מעמיקה על המקום.

מופע בעשן הזמן"

"עשן הזמן" – זה פאב ליד אוניברסיטת בן גוריון, הממוקם באזור המאוכלס ברובו על ידי סטודנטים. בקרבו נמצאים בתי קפה ופאבים אחרים, אך רק הוא משלב בין פעילות של פאב, מועדון הופעות וחנות ספרים משומשים. בנוסף לספרים, קיים בו גם דגש כביר על מכר מוזיקה: תקליטים, דיסקים, קלטות ישנות, תווים. על זיקתו של המקום לחיי הבוהמה מצביעים גם כלי ההקשה ופסנתר על במה קטנה.

בהשוואה ל"תמול שלשום", "עשן הזמן" הוא הרבה יותר קטן, בעל מטבח צנוע וכשר, וקהל יעדו הוא מגוון, לא רק סטודנטים. אף הוא עטוף בארונות ספרים מהרצפה עד התקרה, אך הרושם שנוצר ממילוי חללו המצומצם בספרים עד אפס מקום הוא לא של חנות או ספריה מסודרים, כמו ב"תמול שלשום", אלא של מחסן, בו ניתן ללכת לאיבוד בקלות. אמנם, קיימת חלוקה לשפות ותחומי העניין על המדפים – למשל, לאנציקלופדיות ומילונים מחד וספרות יפה מאידך, – אך בתוך החלוקה עצמה לא נראה שום סדר. הספרים מונחים אחד על השני,  ספרות מקור עם המתורגמת, הוצאות חדישות עם ישנות. הרומנים של רם אורן מפוזרים על שני מדפים סמוכים במיקומים שונים, והספר הקטן המספר על חייו של חיים ויצמן מונח על כמה כרכים עבים של צ'רצי'ל. המחירים הממוצעים נעים בין 20 ל-40 ₪.

אסף עובד ב"עשן הזמן" כבר כשנה ומעיד על כך, שהפאב קיים כבר כחמש שנים, אך בפורמט המשולב הנוכחי – רק שלוש מתוכם. בעלי המקום הם צחי ובירה, שבתורם רכשו את הקונספט מ"תמול שלשום". בהתחלה, אומר אסף, שניהם עבדו בתל אביב וחשבו להקים בית קפה עם ספריה. כשלא הצליחו, עברו לבאר שבע לצורך הלימודים והפכו את העסק למועדון ופאב. עם הזמן, המקום נהיה מרכז תרבות מקומי, שעושה הרבה פרויקטים משותפים עם האוניברסיטה והמרכז למורים הסמוכים. בין הפרויקטים – ערבי שירה, אירוח יוצרים, הופעות זמר. מכאן עיקר ההכנסה של המועדון, בעיקר התחשב בעובדה, שרוב מכירות הספרים והדיסקים נעשים בזמן ההופעות. כל הרווחים ממכירות הספרים הולכים לתוך המועדון.

כלל המידע שמסר לי אסף אודות הספרים הזכיר לי מאוד את דבריו של דויד ארליך. רוב המלאי של המקום מגיע מאנשים פרטיים, עיזבונות ובמידה קטנה יותר – מהשאריות של הוצאות. לעתים רחוקות מאוד, צחי קונה את הספרים בעצמו. לא כל ספר שמובא מתקבל, ומחירו נקבע לפי התוכן, ולא מצב העטיפה. לצורך העניין, רם אורן פחות חשוב וגם פחות יקר מזיגמונד פרויד. סלקציה דומה קיימת גם בתחום המוזיקה: באופן כללי, ערכם של דיסקים מוזיקליים הנו יותר נמוך מזה של ספרים, אבל התקליטים יותר יקרים מהדיסקים.

אסף היה שותף לתחושתי, שניתן בהחלט ללכת לאיבוד גם ממבט חטוף על המדפים. לדברו, רק צחי ובירה יודעים, איפה כל יצירה מונחת. יש חזון של סדר, אך אין ולא צפוי להיות כאן סדר א"ב. המלאי של "עשן הזמן" מכיל נכון להיום בפועל כ-20,000 ספרים, בזמן שבאינדקס המיושן מצוינים לא יותר מ-2000.

למעשה, טוען אסף, זה המועדון ששדרג את הספרים, ולא להיפך. ללא הדקורציה הזאת, הלקוחות לא היו מתעניינים ביצירות ספרות מכל הזמנים, ובמיוחד לא היו רוכשים אותם. אפקט ה"וואו!" הוא החשוב מכל. "עשן הזמן" מספק את התפאורה הדרושה לצורך קריאה על ספה לאור מנורה, ועדיין ישנם אנשים שנמשכים לעולם הישן והטוב הזה. מסקנתו היא, שעולם הספרים לא ייכחד, אך יצטמצם, ו"עשן הזמן" הצנוע ובעל חזון ימשיך לשמור עליו ולא ירפה מהחלום שלא התגשם, אך שקשה לוותר עליו – על קידום מכירת הספר בעידן המודרני, בו ערכו נהיה נמוך מאי פעם.

בנימה אישית, אסף מוסיף, שהוא עבד כברמן גם במקומות אחרים, אך התחבר רק ל"עשן הזמן". לדעתו, לפאבים מהשורה יותר אכפת לגרום ללקוחות לשתות על הבר, במקום להשקיע בנשמתם. כאן זה הפוך. המועדון מקדם ומעשיר את אלה, שנכנסו אליו והתרשמו ממנו.

שאלתי את אסף האם הוא בעל רקע כלשהו במקצועות הומניטריים, והסתבר, שהוא בכלל סטודנט להנדסה. מהנדס בעל נפש רומנטית ורגישה, שמצא את עצמו דווקא במועדון בוהמי ושוכר ספרות. מיד הבחנתי בקו מקביל לזה של דויד ארליך וחשבתי, שרק בני אדם כמו השניים מסוגלים לחוש את כל עמקה של התעניינותי ולחלוק עמי את סודותיו ומכשוליו של תחום עסקם הנבחר והאהוב.

הלוויתן השלישי, ממנו נגסתי, ואליו הגעתי בלי תכנון, בעת ביקורי בתל אביב, היה בית הקפה "הנסיך הקטן" – מקום אוטנטי, שנמצא בלבה של אחת השכונות הבוהמיות של בירת גוש דן – נחלת בנימין, בעליית גג של בית ישן באמצע המדרחוב. גרם מדרגות טלול מוביל עד הכניסה ללובי, המעוצב כפינת ישיבה. בית הקפה מרווח ובהיר, עם מרפסת גדולה וריהוט ססגוני מעץ גס. בדומה לשני המקומות בהם הייתי, ארונות ספרים גבוהים עוטפים פה את החלל מהרצפה עד התקרה, כאשר ביניהם מופיעים פה ושם אביזרי אמנות נוספים בסגנון רטרו: פטפון, שחמט, אוסף תקליטים, צילום של הסופר רומן בבייב המנוח במסגרת עבה. אלא שלהבדיל מ"תמול שלשום" ו"עשן הזמן", הספרייה הענקית הזאת נראית מוזנחת, כאילו אין מי שיטפל בה. הספרים שעל המדפים מחולקים, אמנם, לקטגוריות ושפות, אבל הסדר הפנימי אינו קיים. גם מצבם של הספרים עצמם אינו משאיר ספק שלא נגעו בהם הרבה זמן: מכוסי אבק, בעלי עטיפות בלויות, דחוסים בינם לבינם.

לדאבוני הרב, הפעם לא השגתי את מטרתי במלואה. המלצר מאחורי הדלפק התלוצץ איתי ארוכות ולמרות בקשותיי סירב לקשר אותי עם בעלי המקום, לא מסר לי את שמותיהם, ובעצמו לא ידע, או לא רצה לגלות עליו אפילו את הפרטים הבסיסיים (חוץ מכך, שהוא נראה מסטול). לכן נאלצתי להשלים לבד את הפאזל החסר, ובכך סייע לי מאוד המידע החיוני והמקיף שקיבלתי מאסף ודויד ארליך.

לפי התרשמותי, ב"נסיך הקטן" שמים הרבה יותר דגש על ספרי עיון מספרי קריאה. על כך מעידים הסדרות העצומות של אנציקלופדיה רפואית, אנציקלופדיות "תרבות", עברית ובריטניקה, כמה כרכים של "תולדות א"י", היסטוריה של א"י, הימים של הרצל, "אדם ועולמו", ספר הזוהר ושישה סדרי משנה. מחיריהם גבוהים מאוד ביחס לשאר האוסף. למשל, ספר הימים של הרצל מתומחר ב-80 ₪, כנ"ל גם האנציקלופדיות לכל כרך. לעומתם, מילון ערבי-עברי עולה רק 36 ₪, ומילון אנגלי-רוסי – 20 ₪. יצירותיהם של עמוס עוז, חיים גורי, טולסטוי, סולז'ניצין, שולמית לפיד וצבי ינאי אינם עולים על 30 ₪. מחיריהם אלבומי האמנות של שאגאל, של יוצרים ישראלים בהוצאת בנק דיסקונט וספרים בשפות זרות – צרפתית, איטלקית ואנגלית – מזנקים עד 60 ₪.

ברור מאליו, שגם כאן המחירים נקבעים על סמך התוכן, ושהעדיפות ניתנת לכל מה שלא נכתב בעברית או תורגם לעברית ולספרות המדע. יכולתי גם לשאר, על סמך המידע הקודם, מהו מקור הגעתם של הספרים לפה, ושהמלאי בקושי מתחדש. הדבר היחיד עליו הצטערתי הוא אי-יכולתי לדעת מהמקור הראשון על תולדות המקום ואופייה של האוכלוסייה המגיעה אליו. עם זאת, בגדול, "הנסיך הקטן" מהווה גשר בין "תמול שלשום" ל"עשן הזמן" מבחינת מראהו, אופיו וייעודו. בזמן ש"תמול שלשום" משרה אווירה אליטיסטית ובעל זיקה לגדולי הספרות הישראלית, ובזמן ש"עשן הזמן" עושה פעילויות שמתאימות יותר לקהל הסטודנטיאלי ומתפקד בעיקר כפאב, "הנסיך הקטן" שוהה איפשהו באמצע. בזמן ששהיתי בו, מסביבי סעדו צעירים תל אביביים טיפוסיים, אך קשה היה לנחש, מהו עיסוקם ועניינם.

שלושת המקומות שוחרי הספרות הגדולים ריכזו את רוב הנקודות החשובות, שהרכיבו את הבסיס להיכרותי עם תחום בתי הקפה, שמשווקים ספרים משומשים. ביסטרו "צ'קרה", עם אוספו הפרטי הקטן, אישש וחיזק את הנקודות הללו. אם נסכם את הדברים, נקבל תמונה יחסית ברורה, לפיה:

  1. בתי הקפה, אשר בראשם עומד הקונספט של קידום הספרות והתרבות, נוסדו ומנוהלים על ידי אישים, שחיים ונושמים ספרות ובכך מממשים את חזונם וחלומם. אלא שרואים במכר ספרים יד 2 תועלת פרקטית בלבד, מנצלים את הטרנד על מנת לשדרג את בית עסקם ולמשוך אליו לקוחות.
  2. מיקומם של בתי הקפה האלה הינו כמה שיותר קרוב למוסדות לימוד או למרכזים בוהמיים ותיירותיים, וזאת במטרה להיות נגישים לאוכלוסיות בעלי עניין בספרות.
  3. עיקר הרווח של המקומות הוא מתפקודם כבתי קפה. עיקר מכירות הספרים מתבצעים בזמן הפעילות החברתית-תרבותית בבית הקפה. מלבד זאת, בשוטף נמכרים בממוצע 2-3 ספרים ביום.
  4. הספרים מגיעים לרוב מתרומות או שאריות ההוצאות, ומתומחרים לפחות ב-10% פחות ממחירם הקטלוגי, או בהתאם לתוכנם ולא מצבם המוחשי. חלקם אינו למכירה לפי שיקולם של המנהלים. המלאי כמעט ואינו מתחדש.
  5. לספרים בבתי הקפה אין אינדקס, היות שאחוזי מכירתם נמוכים מאוד.

לצד היזמות הפרטית של מנהלי בתי קפה, קיימת גם יזמות של ארגונים ועמותות, בעלי אותו חזון ומקדמי אותו הקונספט – קידום מכירתם של ספרים יד 2 בבתי קפה ומקומות ציבוריים אחרים. על טיבה ופירותיה של יזמות זו נדסקס בפרקנו הבא.

הסיפור חוזר אל החברה, בע"מ

לפי המינוח המפורסם, "עם האוכל בא תאבון". הציפייה שלקוחות, שמבקשים לשבור את רעבם או להתענג בסעודה רומנטית יסבו את מבטם לעבר מדף הספרים שבמקום ויתעניינו באחת היצירות שבתצוגה היא, למעשה, הציפייה שמניעה עמותות שעוסקות בהפצת ספרים משומשים לקרב אותם אל החברה הרחבה באמצעות פיזורם בשלל בתי קפה בארץ. תופעה זו נהייתה כה נפוצה, שעכשיו אפשר בקושי למצוא בית קפה ללא עמדת ספרים יד 2. אמנם, הקונספט שמנחה את העמותות האלו הוא אותו הקונספט שהיה טמון מלכתחילה בהקמת מקומות כמו "תמול שלשום" ו"עשן הזמן", אך האם יחסם והתנהלותם של בתי הקפה שמסכימים לאכסן בתוכם ספרים מבחוץ דומים לאלה של דויד ארליך או של צחי ובירה?

היכרותי הראשונה עם תופעת העמותות שמפיצות ספרי יד 2 התרחשה בקולנוע "לב סמדר" בירושלים. "לב סמדר" – זה בית קולנוע יוצא מן השורה, הנמצא בליבה של המושבה הגרמנית, אחת השכונות היוקרתיות והוותיקות בירושלים, המאוכלסת כיום ברובה על ידי אוכלוסייה מסורתית דוברת אנגלית. מסביבו התרכזו אינספור גלריות, בוטיקים, מסעדות, מוסדות חינוך, והאדיר מכולם – תאטרון ירושלים. המקום משלב שני אספקטים תרבותיים – אולם קולנוע, שמקרין בדרך כלל סרטים אינטלקטואליים, ומסעדה חלבית אינטימית, המעוצבת בסגנון פרגולה סגורה. על קירותיה מודבקים פוסטרים של סרטים, שמקנים למקום אווירה בוהמית.

בדיוק יצאתי מסרט, ומבטי נתקל במדפי הספרים מתחת לחלונות הגבוהים. למרות שהנני מבקרת מאוד ותיקה במקום, הופתעתי מלהבחין בו את מושא חיפושיי בזמן האחרון. אך עוד יותר הופתעתי כשנודע לי, שהספרים אינם שייכים ל"לב סמדר", אלא לארגון חיצוני, הנקרא "סיפור חוזר".

עמותת "סיפור חוזר" מתארת את עצמה באתר http://rebooks.org.il כ"פרויקט שהוקם ב-2008, על מנת לאפשר הזדמנות תעסוקתית לנפגעי נפש דרך שימוש חוזר בספרים. את הספרים אנו אוספים בנקודות המסירה, ממיינים אותם, ומציעים למכירה באתר האינטרנט ובנקודות המכירה: בבתי קפה, בגני ילדים, במספרות ובחדרי כושר ב-20 ₪ בלבד". בנוסף לצרכנות החברתית והיוזמה של ריפוי בעיסוק בקרב נפגעי נפש, העמותה דוגלת ברעיון של מחזור הספרים לצורך ההפחתה בתעשיית הנייר, נלחמת למען עולם ירוק יותר. לשם כך היא מתגמלת כל מי שמוסר את ספריו ב-5 ₪ לכרך. מן הסתם, התגמול הנוכחי אינו משתלם למי שמוסר לעמותה את היצירות, שחלקם נקנו בזמנם במחיר מלא, אך ריבוי הספרים בשלל נקודות המכירה מעיד על כך, שהאנשים פחות ופחות רואים ערך בספר המודפס ואינם מהססים לתרום אותו לקהילה.

מכר הספרים מטעם העמותה מתקיים ב"לב סמדר" רק כחצי שנה, ויתכן זאת הייתה הסיבה להפתעתי, מדוע מעולם לא ראיתי אותם שם קודם. כך הוסבר לי על ידי המלצרים האדיבים, שבין היתר הדגישו, שהנהלת בית הקפה אינה מעורבת בתהליך בחירתם, אספקתם ושיווקם של הספרים. פעם בכמה חדשים מגיעים למקום נציגי העמותה ומטפלים בכל הקשור להשלמת החסר וסידור היצירות. המחשב מפריד בין התשלומים עבור האוכל והספרים, וכל הרווח ממכר הספרים חוזר לעמותה. בשוטף, "לב סמדר" מתפקד כבית קפה וקולנוע ורואה במדפי הספרים המעוצבים בטעם טוב דקורציה בלבד. מיותר להוסיף, שאת הפרט האחרון כבר יכולתי לנחש ממילא. אך הפרט היותר חשוב שנאמר לי, ושגם אותו יכולתי כבר לנחש הוא, שיש קשר ישיר בין הספרים לאוכלוסייה המגיעה למקום בנוסף לתושבי האזור. מדובר באנשי אקדמיה או בצלאל, שמעדיפים סרטים איכותיים ואווירה פסטורלית ונינוחה. לפיכך, אוסף הספרים הוא די עשיר וחלקו הוא באנגלית.

ואמנם, הספרים שעל המדפים היו איכותיים, לא רבי מכר, כולם כחדשים. הרוב הם ספרי סיפורת בשתי השפות, ועל כולם הופיעה המדבקה הירוקה של "סיפור חוזר" עם המחיר הגלובלי – 20 ₪. הם לא היו מסודרים לפי קטגוריות, אך הוצבו בצורה מאוד יפה, בין אריזות אוכל וקמח דקורטיביים, שהשלימו את האווירה המשולבת בין מזנון לחנות ספרים.

מאז ביקורי ב"לב סמדר", העיגול הירוק של "סיפור חוזר" נדבק אליי, בלשון הפיוטית, כמעט בכל בית קפה בו דרכה רגלי.  נקדים את המאוחר ונציין, ש"לב סמדר", הודות לרמתו התרבותית ומיקומו בסביבה השוחרת תרבות, הוא, אולי, הדוגמא המוצלחת מבין כולם להשתכנות המיזם. תגובתם של המלצרים, הסדר המופתי של הספרים על העמדה וקביעותה של העמדה – כל זה העיד על האכפתיות, בהתחשב בעובדה, שרווחו של המקום ממכירת הספרים הוא אפסי.

בתי קפה אחרים, אליהם הגיע הפרויקט, הציגו תמונה שונה לחלוטין מבחינת כמות הספרים, מיקומם והתייחסות העובדים. כמו כן, באו לידי ביטוי השינויים הדינמיים הפוגעים בקידום הפרויקט. למשל, קפה "מסריק" הסמוך ל"לב סמדר" מופיע עד עכשיו ברשימת נקודות המכירה של "סיפור חוזר", אך בפועל העמדה התקפלה משם מלפני כמה חודשים. הסיבה – לפי דברי המלצרים, חוסר התועלת עבור המסעדה. "לבן בסינמטק", למרות היותו בית קולנוע איכותי גם כן ומוזיאון לקולנוע, מחזיק אצלו מהמיזם בעיקר מגזינים אופנתיים באנגלית וספרי בישול, ורק כמה ספרים בודדים ב-20 ₪, מתוכם הכי בולטים "1984" של אורואל ו"הכלב היהודי". כנראה, גם בשבילם זה לא רווחי.

כמו כן, נבדקו בתי הקפה "סמילנסקי", "לולה" ו"גלידות באר שבע" בעיר העתיקה בבאר שבע, "לה מולן" ו"יוניתה" בתל אביב, "קפה קפה" בקניון שרונים בהוד השרון (אשר, אגב, אינו מופיע ברשימות נקודות המכירה באתר של "סיפור חוזר"), ו"כרמא" בירושלים. באופן גורף היה מדובר בעמדות קטנטנות – ארונית, מדף או סלסלה, עליהם לא יותר מ-25 ספרים, בעיקר סיפורת מקור בעברית או מתורגמת לעברית, במצב כמו חדש.

בהתאם לאופי המקום, העמדות הנן מעוצבות יפה או דחוסות בפינה. למשל, ב"לה מולן" הצפוף וחסר פנים הנמצא ברחוב בוגרשוב מצאתי את חייליו של "סיפור חוזר" על הרצפה בתוך מעמד פשוט ממתכת. "יוניתה" בנחלת בנימין הצפופה לא פחות, סדרה את הספרים בחלון עם עטיפתם כלפי חוץ, בסגנון ויטרינה, שנועדה, כביכול, למשוך לקוחות. "גלידות באר שבע" תקעו אותם כמסמר על הקיר האחורי של בית הקפה. "כרמא" בעין כרם ו"קפה קפה" המודרניסטים ניגשו אל פתרון הסוגיה בצורה פרקטית ושמו את הארוניות של "סיפור חוזר" בכניסה ליד עמדת המארחת. לצורך העניין, ב"קפה קפה" בקניון שרונים נתקלתי בקובץ סיפוריו של מכירי דויד ארליך, וזה עורר בי מחשבות עגומות על הזדמנויות הפרסום, העומדות בפני כל סופר ישראלי בן זמננו.

באופן לא מפתיע, המידע, שקיבלתי מעובדי המקומות לגבי "סיפור חוזר" חיזק את מה שנאמר לי ב"לב סמדר". כן, מסתבר, שהמקור הראשון הוא תמיד האמין והמלא ביותר. "סיפור חוזר" – הוא היוזם הבלעדי של כל נקודות המכירה, והכספים מהמכירות חוזרים אליו. המיזם לא שידרג את המקומות, שמתנהלים כבתי קפה ומפרידים בחשבונית בין מכירת המזון והספר. חלקם של עובדי בתי הקפה אינם בקיעים אפילו בקוויו הכלליים של הפרויקט ומשתדלים לא להשקיע מזמנם בספרי העמותה. עומדים – עומדים.

יוצא מן הכלל היחיד שפגשתי היה יריב, הבעלים של "סמילנסקי". הוא ראה אותי שותה מאחורי מדף הספרים ומסכמת את התרשמותי מהעמדה בדף נייר, וניגש לשאול, האם אני צריכה עזרה. הסברתי לו על לימודיי ומחקרי, וביקשתי ממנו כמה דקות של תשומת לב. יריב סיפר, שבית הקפה קיים מ-2009, ומאכסן את הפרויקט של "סיפור חוזר" כחצי שנה. "סמילנסקי" שוכן בבית אבן פסטורלי באחת הסמטאות הרומנטיות והאינטימיות של העיר העתיקה בבאר שבע, ונחשב למקום פעיל תרבותית. לכן, לקוחותיו רוכשים ספרים בעיקר בעת מופעי הזמר והבידור המתקיימים בו. המלאי מתחדש לפי ההתראה של יריב, שדאג לעצב את העמדה של "סיפור חוזר" בצורה יפה ומכובדת: על יד תצוגת בקבוקי ויסקי ומשקעות אלכוהוליים אחרים, עצים דקורטיביים, פסלונים ועלונים על האירועים בעיר העתיקה בבאר שבע.

כיוון שלא היה יכול להרחיב עוד על הנושא, בנקודה זו יריב פרש לעיסוקיו. אך מדבריו התמלאתי בטחון בהנחתי, שרק מקומות בעלי זיקה לתרבות, המנוהלים על ידי אנשים שמבינים ומכבדים זאת, מסוגלים במידה זו או אחרת לקדם את התחום. הנחתי הנוספת שהתחזקה היא, שהמיזם "סיפור חוזר" הוא מיזם עני למדי, ששואף את כוחותיו בעיקר מהרעיון של הריפוי בעיסוק לנפגעי נפש ואיכות הסביבה. הסיפור אינו חוזר אל החברה בממדים הרצויים, אך נראה, שגם מה שמצליח להימכר מתקבל בברכה.

פרט חשוב נוסף שהבחנתי הוא העדר כמעט מוחלט של ספרי יד 2 באנגלית בעמדות הפרויקט בכל הערים חוץ מירושלים. יתכן, שדווקא בירושלים שמים את הדגש החזק ביותר על ספרות בלועזית בכלל ובאנגלית בפרט עקב סוג האוכלוסייה והתיירים, הגודשים את העיר. רוב הסיכויים הם, שבשאר המקומות עיקר הלקוחות הם ישראלים דוברי עברית, שאינם קוראים בשפות זרות.

קצת בצד מהתמנון בעל ראש גדול ורגלים דקיקות ששמו "סיפור חוזר" ניצב הארגון השני בו נתקלתי –  היחידה למעורבות חברתית במכללת ספיר (http://meoravut.sapir.ac.il). יחידה זו עושה המוני פרויקטים בדרום הארץ, בעיקר בעיר שדרות וכפר העולים "איבים". אחד הפרויקטים הינו "חברה בעם", אשר יוצר קהילה סביב נושא המחזור תחת הכותרת: "הישן שלך הוא החדש של האחר". הסטודנטים המתנדבים מפעילים מרכזי יד שנייה, מעודדים שימוש בכלים רב-פעמיים, תורמים לצמצום נפח הפסולת, וכל זה נעשה באמצעות מכירת פריטי יד שנייה במחירים סמליים, אותם מאכסנים במחסן המיועד להם. בין הפריטים האלו – איך לא? – גם ספרים, אותם ראיתי בשפע בקפה "יעל" בסינמטק שדרות.

למעט הספרייה העירונית, הסינמטק הנו המקום התרבותי היחידי בעיר מוכת הקסאמים. בית הקפה שבו קיים כשלוש שנים, ולפחות שנה וחצי מהם מתפקד כחנות ספרים של "חברה בעם". בית הקפה מאוד נחמד במראהו: עם עציצים, צילומי קיר בשחור-לבן, ספות אדומות, מנורות בצורת פמוטים, תערוכה קבועה של ציורי עדי פפירניקוב, לקוחה קבועה שנפטרה לא מזמן. זהו, אולי, המקום היחידי מכל המקומות בהם ביקרתי, בו הספרים המשומשים נמכרים בתדירות גבוהה, עקב ביקושם הגבוה מצד התושבים המבוגרים של העיר ותלמידי מכללת ספיר. יחד עם זאת, "החנות לא מביאה לקוחות רבים מדי לבית הקפה, היא רק משדרגת את אופייה התרבותי", – אמר יורי, מלצר, שעובד במקום כשנה וחצי.

השיטה להפעלת החנות היא אותה שיטה כמו של "סיפור חוזר": פעם בחודש נציגי העמותה מגיעים למקום, מחדשים את המלאי ומסדרים את הספרים על פי קטגוריות. המחשב של בית הקפה מפריד בין התשלום עבור הספרים והאוכל ומוציא שתי חשבוניות נפרדות. הכספים ממכירת הספרים חוזרים לארגון. אין מדובר הפעם במחיר גלובלי של 20 ₪ עבור כל היצירות, אלא בתמחור של כל ספר בהתאם לתוכנו או שמו של המחבר, לא מצבו הפיזי – נוהג, שכבר פגשתי ב"תמול שלשום", "עשן הזמן" ו"הנסיך הקטן". כך, למשל, אגטה קריסטי במצב לא חדיש נמכרת ב-10 ₪, ולעומתה ספרה של יעל רויזמן בעטיפה כמו חדשה – ב-5 ₪.

רוב המחירים הם אכן זולים מאוד, ולפיכך, לדעתו של יורי, אטרקטיביים לתושבי האזור. הנה עוד דוגמאות לכך: "ספר בדיחות" של הוצאת מפה שמחירו הקטלוגי 96 ₪, נקנה בדיזנגוף ב-25% הנחה והגיע לקפה "יעל" בעלות 5 ₪ בלבד. קורותיו של אביגדור ליברמן, שמחירו המומלץ הוא 79 ₪, נמכר ב-10 ₪.

בבית קפה יש 4 ארונות ספרים וארונית נמוכה אחת שמשמשת כנראה כעגלה להחזרה. אחד מהם מכיל אך ורק סיפורת וספרי עיון באנגלית. בין היצירות: רומנים אמריקאים איכותיים, תרגומו לאנגלית של כל מאיר שלו, קובץ הבלדות האנגליות, אלבום האמנות מ-1945, הדקדוק המקראי. המחירים נעים בין 5 ל-15 ₪. לצידה משתרעת הקטגוריה של הסיפורת האנגלית בגרסתה העברית: ג'ון גרישם, דן בראון, ויקטור הוגו, רוברט גורדון, ויליאם גולדינג, ברם סטוקר ואחרים. המחירים קצת מזנקים – בין 10 ל-20 ₪.

כמו כן, ישנם הקטגוריות הבאות: ספרות עברית מקורית, הדוגלת ביצירותיהם של חיים באר, חיים גורי, אלונה קמחי, בתיה גור, עמוס עוז, יוכי ברנדס, אהרון מגר, יהודית קציר, יהושוע בר-יוסף, סמדר שיר, מיכל גוברים, חנוך ברטוב ואחרים, ספרות ילדים, ספרי שירה, תולדות עם ישראל, אמנות, יהדות ועיון. מבחינת מצב הכריכות, ספרי היהדות הם החדישים ביותר, ואילו ספרי הילדים – הבלויים ביותר. בתוך מעמד נפרד מקרטון עומדים כתבי העט: ארץ אחרת, נשיונל ג'אוגרפיק, עת'מול, קומיקסים, מסע אחר, מסע אחר לילדים, טיים אאוט ועוד, שנועדו, כנראה, לקריאה במקום, ולכן עליהם אין מחירים.

רוב הארונות נמצאים ליד פינת הישיבה, עליה הלקוחות שמים את הספרים לאחר עיון במקום להחזירם למקום. זאת אחת הסיבות לאי-סדר בתוך הקטגוריות. הסיבה השנייה נובעת, כמובן, מחוסר יוזמתם של המלצרים, שמחכים כל חודש ל"חברה בעם" שתעשה את הסדר שלה. העדות הבולטת לאי-היוזמה הזו היא כורי העכביש העוטפים את המדפים הגבוהים של הארונות. ההסבר האפשרי האחר לכך הוא, שהלקוחות פשוט אינם מגיעים למדפים העליונים, ולכן הספרים מתכסים באבק, המזמן עכבישים.

בתום המסע במקומות המשווקים ספרי יד 2 שלא מטעמם הרגשתי כמו אחרי המשחק "מצא 10 הבדלים". לפעמים היה אף קשה לי להגיד, אם היה מדובר ביותר דמיון מהבדלים. בסופו של דבר, כל המקומות התמזגו בעיני לפסיפס אחד גדול, ובסופו של דבר נוכחתי לדעת שוב, שגורל הספרים המשומשים תלוי ביחסם האישי של בעלי המקומות. כמו כן, תהיתי בליבי, האם "סיפור חוזר" ו"חברה בעם" אינם עוסקים בדחיית הקץ של מחזור הנייר, והגעתי למסקנה, שספרי יד 2, אותם הם אוספים ומפצים בהתמדה ובעקשנות בכל זאת ימצאו את קיצם במפעל לתעשיית הנייר. הרי כל עוד קיימות רשתות כמו "סטימצקי" או "צומת ספרים", וכל עוד ישנם גם מסעדות שמשלבים בין עסק המזון לחנות ספרים חדשים, לספרים יד 2, למרות כל ההוזלות במחיר, כמעט ואין סיכוי. הם ימשיכו להיות נחלתם של קנאי התחום המעטים, שייהנה משאריותיהם של הוצאות, עיזבונות ותרומותיהם של האחרים.

הצצה לעולם קצת שונה

לאחר טיולים מייגעים בבתי קפה קטנים וגדולים שמשווקים ספרי יד 2, ייחלתי בליבי למצוא לאלתר משהו אחר, שיזרים דם חדש למחקרי השחוק. ואכן, מצאתי את החידוש, אותו הזכרתי ברפרוף בסוף הפרק הקודם. דווקא שם חיכתה לי ההיכרות עם השילוב המנצח בין תחום המזון והספרים, המניבים כל אחד בנפרד וביחד כסף רב. החזון הרוחני, בו דגלו "תמול שלשום" ו"עשן הזמן" אולי הפעיל גם אותם בזמנו, אך השיקולים הפרקטיים והאילוצים הסביבתיים גרמו להם להשתדרג או לעבור לישות אחרת. מדובר בבתי הקפה "פורת" ברמת גן ו"תולעת ספרים" בתל אביב.

עוד לפני שהגעתי אליהם, התקשרתי לכל אחד לברר את שעות פתיחתם ומיקומם המדויק, וביניהם חייגתי גם ל"פרוזה" בכיכר דיזנגוף, עליה דיבר דויד ארליך. מיד ונוכחתי לדעת, שהמקום הזה כבר כשנתיים משמש כחנות ספרים חדשים רגילה; בית הקפה שלו נסגר ובכך הפר את כל הקונספט, ממנו התחיל. מקרה, המזכיר את השינוי שחל על "ספר וספל" בירושלים בו פתחנו, הוכחה נוספת לאי-קביעות רעיונית ועסקית של מקומות מסוג זה.

אך "תולעת ספרים" בכיכר רבין עדיין מחזיקה בשרביט של בית קפה ספרותי. היא שוכנת בקומה ראשונה של בניין תל אביבי אותנטי, ומשקיפה לגינה קטנה בין הבתים. התחושה האירופאית, הנובעת משולחנות עגולים בחוץ, במדרכתה של שדרה רחבה, מודגשת על ידי חלון ראווה ענקי עם תצוגת ספרים חדשים. לפני כ-20 שנה החנות אכן התמחתה בספרי יד 2 בדגש על פסיכולוגיה, – כך הסבירו לי המלצרים. מאז הרבה מים זרמו, ו"תולעת ספרים" פתחה הוצאה פרטית, שמוציאה לאור מגוון רחב של יצירות, המאורגנות בקטגוריות כמו ב"סטימצקי": ספרות מתורגמת, שירה, פרוזה, ספרי מדע וכ"ו. כמו כן, החנות רוכשת כתבי עט ספרותיים בולטים – "הו!" ו"אות". החידוש המעניין עבור בית קפה ספרותי הוא האפשרות להחזיר ספר קנוי תוך שבועיים ולהחליפו לאחר.

בנוסף לחנות החדשה והנוצצת, שבו הספר הזול ביותר עולה 40 ₪, בחלל האחורי של "תולעת ספרים" ניצב ארון עם ספרים משומשים, שאינם מיועדים למכירה וחסרי סדר פנימי. אלה הם השאריות של ההוצאות ותרומות, עליהם לא ניתן החזר כספי, ושנועדו לעיון בבית הקפה. בניהם אפשר למצוא את "האיש משם" של יצחק בן נר, "הנעלמים" של הרלן קובן, "עאידה" של סמי מיכאל, "השיבה מהודו" של א.ב. יהושוע. השוני היחיד בינם לבין המלאי של ביסטרו "צ'קרה" בירושלים הוא, ש"תולעת ספרים" אינה מושכת לקוחות קבועים באמצעות האוסף הזה; היא קיימת הרבה יותר זמן מהביסטרו ומסופקת מרווחיה כמסעדה, חנות והוצאה.

"פורת" שליד עיריית רמת גן מציג שילוב מעניין אף יותר בין חנות ספרים חדשים ובית קפה. מחלון הראווה הוא נראה כחנות לכל דבר, אך עם נכנסים פנימה מיד שמים לב לשולחנות קטנות, המתחבאות בין תצוגות הספרים, כתבי העט, יצירות אמנות עבודת יד וציורים בסגנון אבסטרקטי. כל ארון הספרים הינו בעל נושא ותחום: ספרי בישול, שירה, רבי מכר. בנוסף, ניתן לרכוש כאן מחברות וציוד משרדי.

הופתעתי לגלות, שלא בדומה ל"תולעת ספרים", בית הקפה "פורת" אינו קשור כלל לחנות הספרים שבו! השאלה המתבקשת, מה היה קודם למה – הביצה או התרנגולת – נותרה ללא מענה, אך נראה שהיא לא העסיקה את הגברות בגיל הזהב, שהתענגו על כוס קפה בשולחנות בחוץ, מתחת לעצי הדולב בהם טובע הרחוב כולו. מה שהיה ניכר לעין הוא, שהשילוב אכן עובד ומניב פירות בשלים.

אף כי "תולעת ספרים" ו"פורת" מהווים גם כן שילוב מעניין בין מסעדה לחנות ספרים, הם עומדים קצת מחוץ לפורמט המחקר הנוכחי, ויוצרים קושי להרחיב עליהם. אם נסכם את ההתרשמות, נתחיל מכך, שהן ממוקמות בשתי הערים הצעירות והדינמיות, בעלות רמת חיים גובהה ואוכלוסייה שורשית ברובה, הרחק מאזוריהן הבוהמיים, ובעצם אמורות לדגול בעקרונות המסחריים על מנת לשרוד. כמו כן, הן הרבה יותר מודרניות מבחינת עיצובן, והרבה פחות רוחניות מבחינת חזונם. עצם העובדה, שבקפה "פורת" מתקיימת, למשל, תצוגת עבודות יד מחרסינה, כל אחת בשווי לא פחות מ-300 ₪, מעיד יותר על צרכנות אמנותית מנשמה אמנותית במקום. "תולעת ספרים" עדיין משתדלת, אולי, לשמור על הקונספט הראשוני שלה, אך הוא נשאר בגדר אבסטרקציה עקב השינוי המהפכני שהיא עברה.

ובכל זאת, היה לי חשוב להביא את שני המקומות כדוגמא לכך, שישנו גם עולם אחר בקרב בתי קפה ספרותיים. עולם, שנראה כמו אירופה המקומית שלנו, אינו תלוי בכוח המניע של יזם אחד בעל חלום לקדם את תחום הספרות, ושקורא תיגר רציני על סניפיהן של רשתות שיווק ספרים גדולות, או, לסירוגין, נבלע בתוך הרשתות ומתפקד כאחד מסניפיה. אך זהו נושא למחקר אחר, שאולי יעשה מתישהו בעתיד.

סוף דבר

סקר השוק המצומצם שערכתי התמקד בשלוש קטגוריות עיקריות: בתי קפה שמחזיקים ומנהלים מלאי של ספרים 2 לעיון ומכירה, בתי קפה שמסכימים לאמץ אצלם ספרים יד 2 מטעם עמותות חיצוניות, שמנסות להפיץ ולמכור את הספרים דרכם, ובתי קפה, שמשווקים ספרים חדשים או הפכו להיות חנויות ספרים חדשים. מצבם הכלכלי של המקומות תלוי בגורמים רבים, ביניהם אזור הימצאותם, סוג האוכלוסייה המבקרת, רמת תפקודם כבתי קפה, הרעיון, שעומד מאחורי איסוף הספרים ויחסם האישי של מנהלי המקומות כלפי התחום. ולמרות זאת, ניכר לעין חוסר התלות המובהק של עסק המזון בתחום הספרים, אשר משמשים לרוב כתוסף דקורטיבי או כפיתיון ללקוחות. יוצאים מן הכלל הם שלושת המקומות הגדולים, בהם התמקדנו בראש ובראשונה – "תמול שלשום", "עשן הזמן" ו"הנסיך הקטן" – בהם החזון של קידום ענף הספרים הניע את הקמת בית העסק.

עלי להודות, שהמידע, אותו הצלחתי לנדב, נותר לא מלא במיוחד. הרבה פרטים חיוניים השמורים לבעלי העסק ולעמותות מחד גיסא, והעדר המעקב אחרי מכירת הספרים מאידך גיסא אינם מאפשרים ניתוח מעמיק יותר, הכולל הצגת נתונים סטטיסטיים. יחד עם זאת, רוב העקרונות של ניהול העסק של ספרים משומשים חזרו על עצמם. למעשה, אלה שפניתי אליהם בנושא אחרי שיחתי הארוכה עם דויד ארליך, רק חיזקו את מה שנאמר לפניהם, הן לגבי אופן ההגעה של הספרים לבתי הקפה, והן לגבי קביעת עלותם.

אלה שהכי מדברים בעד עצמם, הם הספרים – עדים אילמים לתהליכים, שחלים על החברה העכשווית. היצירות האיכותיות מעבר, שההוצאות כבר אינן מוציאות לאור, אנציקלופדיות ומילונים, שאת מקומם החליפו אתרי החיפוש והתרגום באינטרנט, סיפורת מקורית ומתורגמת, שנקראת רק פעם אחת ונמסרת כתרומה לקהילה… והרי שמות המחברים ותוכנם של הפריטים האלה לא נעלמו מהתודעה הישראלית והעולמית, אלא רק הוצפו על ידי כמויות אדירות של אינפורמציה חדשה, המועברת באמצעים מודרניים יותר, רבי המכר, שנשפכים על הדלפקים ומתחלפים במהירות, וחוסר הזמן הכרוני של אנשים, הגורע מהם לשקוע בספר לצד ספל קפה או תה. הרי לרוב, לצערנו, אין לנו כיום אפילו את הזמן לקפה.

ככל הנראה, תחום הספרים אכן יעבור טרנספורמציה וימשיך את קיומו בצורת ספרים אלקטרוניים, או יצטמצם. אך ברצוני להאמין, שכל עוד נישא בתוכנו את זרעו של מטענינו התרבותי, קיים סיכוי גדול, שליבנו יצבוט למראה האוסף הצבעוני והמרתק שעל מדפי בתי הקפה ושלא נתקמצן על כמה שקלים על מנת לרכוש את אחד הספרים ולהתענג עליו בבית. אני בטוחה, שהכמיהה לחוויה של קריאה לאור המנורה תמונה בנו באותה המידה כמו הכמיהה לאהבה, והיא אחת מהחוויות הרבות, שמעצבות את זהותנו ומלווה אותנו לאורך כל חיינו.

אודות אילנה גורודיסקי

בעלת מ.א. בספרות עברית אוניברסיטת בן-גוריון, מגמה מחקרית. ספרנית, עורכת ומנחת ערבי יצירה כתובה בבאר שבע. נשואה + 1.
הפוסט הזה פורסם בתאריך אמנות, תרבות עם התגים , , , , , . קישור קבוע.

21 תגובות על המסע המופלא בעולם חנויות הספרים -אילנה גורידיסקי ( אוזריאנסקי )

  1. מאת חיים מזר:‏

    אילנה אוזריאנסקי

    אני זוכר שבילדותי רחוב אלנבי בתל אביב היה גדוש בחנויות ספרים ואפילו חנויות לתקליטים. אט אט חנויות אלה נסגרו ובמקומן נפתחו חנויות הלבשה. אט אט חנויות הספרים חוזרות לרחוב, אלא שהן נמצאות בחצרות פנימיות. מדובר בכ – 10 חנויות עד 15 חנויות. כולן ספרים משומשים.. נושא למחקר בפני עצמו. חנויות הספרים היחידות הנמצאות בחזית הן לוטוס וסטימצקי שעברה שינוי כירורגי. זאת היתה חנות שוקקת ונראית היום סטרילית

    • מאת אילנה גורודיסקי (אוזריאנסקי):‏

      חיים שלום!

      תחילת שנות ה-2000 הייתה תקופה בה הגעתי לאזור של הרחוב אלנבי בתל אביב בתדירות די גבוהה. הרחוב היה גדוש כבר אז בחנויות הלבשה, אם כי פה ושם בצבצו כמה חנויות ספרים, בעיקר ספרים רוסים, שתרמו לאווירה הססגונית והאוטנטית של האזור. מכיוון שלאחרונה אני מגיעה לתל אביב רק לאירועים מיוחדים ומנהלת את חיי החברה והתרבות שלי בדרך כלל בירושלים ובבאר שבע, אינני מודעת לכך שחנויות הספרים חוזרות לרחוב אלנבי. ידיעה זו משמחת את ליבי מאוד. אכן, זה נושא למחקר בפני עצמו. גם חנויות ספרים רוסים בערים הגדולות בישראל הם נושא למחקר בפני עצמו. אני חושבת, שבכלל בתחום הזה "השמיים הם הגבול", ונותר לקוות ששדה המחקר הפורח הזה יפריח מחדש גם את תרבות הקריאה שלנו.

      אילנה גורודיסקי (אוזריאנסקי)

  2. מאת חיים מזר:‏

    אילנה שלום
    בפעם האחרונה שעברתי ברחוב אלנבי לפני כחודש וחצי חנויות הספרים הרוסיים נעלמו. בלוד ורמלה היו 3 חנויות של סטימצקי בקניון של לוד, בקניון של רמלה, היכן שנמצאת התחנה המרכזית ובמרכז המסחרי של רמלה קוסמוס. היום בשתי הערים יחד אין אפילו חנות ספרים אחת.. זאת תעודת עניות שלערים בישראל אין חנויות ספרים. בקניון של מודיעין במרכז עזריאלי יש שתי חנויות ספרים סטימצקי וצומת ספרים. זאת אני יודע מכיון שאני גר באזור , בכפר הנוער בן שמן. אני נזכר שהיתה גם חנות ספרים לספרות הצרפתית בשם אלשיך בפאסאז' דיזינגוף ליד הכיכר. בבניין זה שכן התיאטרון הקאמרי וגם קולנוע הוד במרתף הבניין.

    רחוב אלנבי עובר שינויים, בתים רבים משופצים מה שקורה מזה שנים בשדרות רוטשילד. ממוקמים בו רבי קומות בעיקר בפינת אלנבי שדרות רוטשילד. היתה פעם תוכנית לבנות את בניין קולנוע מוגרבי מחדש. הבניין נהרס מכיון שבאחד המקרים הגג קרס ( מזל שלא היתה באותו זמן הקרנה של סרטים). גם אולם סטודיו ששכן בבניין זה נהרס גם כן. אולם זה שימש להקרנת סרטי ם ולהצגות. באולם זה ראיתי את ההצגות של הגשש החיוור. בפרספקטיבה היסטורית הרושם שלי שימי הזוהר של הרחוב יחזרו. היום מקום הבניין משמש כמגרש חנייה. בפינת אלנבי כיכר מושבות היתה חנות לכתבי עת מכל העולם. המנהרה שהיתה שם כבר לא קיימת. היא נהרסה , מולאה בחול והכביש חזר למתכונתו הרגילה. גם אולם קולנוע תל אביב נהרס ויש כוונה להקים במקום זה רב קומות. גם שוק לווינסקי ברחוב עלייה עומד להיהרס ויוקמו במקום שני מגדלים למגורים.

    • מאת RAFFAELLO:‏

      חנות הספרים הצרפתית אלשיך עברה לרחוב נחלת בנימין.

      כיום -אני שופט רק לגבי עצמי- רכישת ספרים בלועזית נעשית בעיקר אינטרנט,באמזון ובדומיו. המבחר אינסופי
      והמחירים סבירים ביותר – גם אם משקללים מחיר הדואר במחיר הספר.
      בעבר הלא רחוק הייתי רוכש מקטלוגים וממודעות של מו"סים בכתבי עת מיועדים. שראו אור בארצות שונות.
      ומצער שחלק מהם הפסיקו פעילותם. בין היתר בגלל גיל\מחלה.
      אמנם מפסידים את החוויה של השיטוט החיפוש הדפדוף. -אבל לא מתרחקים מהמזגן והספר מגיע תוך זמן סביר [בניכוי שביתות וחגים] עד הבית.

    • מאת יוס ואחיו:‏

      כדאי להזכיר את 'הלפר' שעדיין קיימת למטה יותר באלנבי. חנות משומשים מהגדולות בת"א.
      http://www.halpersbooks.com/#!hebrew
      גם הסניף העירוני של 'סטימצקי' בן 2 המפלסים נמצא שם.

      באשר לעתידו של אלנבי – המקום נעשה איזור פלילי-למחצה בלילה וכרישי נדל"ן ביום. אין צפי לחזרתו לגדלותו. קולנוע היום יש רק בקומפלקסים; 'גת' הוא הענק האחרון ששרד.

  3. מאת אילנה גורודיסקי (אוזריאנסקי):‏

    כל זה מעורר אצלי הרגשה שאני באמת לא מעודכנת במה שמתרחש הרחק ממני. כל הערים בארץ עוברות שינוים שאנו לא תמיד מצליחים להספיק אחריהם. תודה שאתה מעדכן אותי במידע כל כך חשוב.

    אילנה

  4. מאת RAFFAELLO:‏

    בגילי המתקדם אני זוכר את תהפוכות חנויות הספרים יד-שנייה ואנטיקואריאטים בתל-אביב. רק שניים נשארו מאז – פולק ורובינזון. האיכותיות ביותר.
    שנים רבות מאוד היה לי נוהג קבוע לעבור פעמיים בשבוע בין 'כל' החנויות. אני זוכר בגעגועים את עקד,טברסקי,ערמוני,זוהר
    שהיו ביתי השני שהיו מוס"ים וחברים אישיים. .ששמרו עבורי ספרים, שטילפנו להודיע לי על רכישות ספרים מיוחדים. שנתנו לי את זכות הבחירה ה ראשונה.
    והיום יש לי ספריה פרטית המונה כ20 אלף כותרים.
    דבר אחד תיעבתי – שילוב של אוכל [או בתי-שימוש, להבדיל] עם ספר.
    אצלנו, מורשת בית אבא, רוחצים ידיים לפני שניגשים לספרים.שומרים על הספרים.,נותנים להם כבוד אני מוצא למבחיל לגעת בדפי ספר בידיים מוכתמות בעוגה….

    ברומא , בה התגוררתי היתה [ישנה] חנות ספרים המשתרעת על פני כמה קומות, בקומת הקרקע, במפלס נמוך מגובה החנות היה בית קפה קטן עם ריצפת זכוכית מתחתיה ראו שרידי עתיקות- שם היו ספרים מופרדים לחלוטין מהספרים שנמכרו. אלה היו ספרי שולחן-קפה לדפדוף ועיון, 'לא למכירה'.
    היום כאשר אני מחפש ספר עברי – ראשית אני פונה לאתר של סיפור חוזר.
    היום בגילי אני ממעיט להסתובב. ומפסיד את חווית הגילוי,
    אני מקווה שהספר כאובייקט ישאר ולא יהפוך למפלצת אלקטרונית.
    נהניתי מהכתבה.

    • מאת אילנה גורודיסקי (אוזריאנסקי):‏

      Rafaello שלום!

      תגובתך ריגשה אותי מאוד. למרות שאני נחשבת לאחת הנציגות של הדור הצעיר, שהתרגל לספרות אלקטורנית, למעשה, גדלתי בתרבות שהטיפה יחס מכובד לספר והחשיבה אותו למתנה הכי יקרת ערך שיכולה להיות. לכן אני בהחלט מתחברת למה שאתה כותב.

      אני מניחה, שזה יהיה הולם מצדי להציע לך לקרוא בהמשך לתשובתי לך סיפור קצר (לא שלי, אלא סיפור אחד שתרגמתי), שאמנם מתאר מציאות אוטופית, אך ללא כל ספק נוגע בשאלות המהותיות על עתידם של ספרים בעידן האלקטרוני והטכנוקראתי.

      בברכה,

      אילנה גורודיסקי (אוזריאנסקי)

      דלק הנר על השולחן, דלק הנר / מייק הלפרין

      (מרוסית: אילנה גורודיסקי)

      הצלצול נשמע כשאנדרי פטרוביץ' כבר איבד כל תקווה.
      "שלום, אני בקשר למודעה. אתה נותן שיעורים בספרות?"
      אנדרי פטרוביץ' התבונן היטב במסכו של הוידאופון. גבר כבן שלושים. לבוש בקפדנות: חליפה, עניבה. מחייך, אך עיניו רציניות. אנדרי פטרוביץ' חש צביטה בלב. את המודעה המשיך לפרסם ברשת רק מכוח ההרגל. במשך עשר שנים היו שש פניות. שלושה טעו במספר, עוד שניים הסתברו כסוכני ביטוח, כפי שהיה מקובל בעבר, ועוד אחד התבלבל בין הספרות לליגטורה *.
      "נו-נותן שיעורים", אמר אנדרי פטרוביץ' כשהוא מגמגם מהתרגשות. "ב-בית. אתה מתעניין בספרות?"
      "מתעניין", הנהן בן-שיחו. "לי קוראים מקסים. אפשר לשאול, מה התנאים שלך?"
      "חינם!" כמעט נפלט מאנדרי פטרוביץ'. "התשלום הוא לפי שעה", אילץ הוא את עצמו להגות, "על פי ההידברות. מתי היית רוצה להתחיל?"
      "אני… בכל אופן", היסס בן השיחה.
      "השיעור הראשון ללא תשלום", מיהר להוסיף אנדרי פטרוביץ'. "אם לא תאהב, אז…"
      "בוא נפגש מחר. מחר זה נוח לך?" אמר מקסים בהחלטיות. "מחר בעשר בבוקר. לקראת תשע אני מסיע את הילדים לבית ספר ואחר כך יש לי זמן פנוי עד שתיים".
      "כן, זה נוח", שמח אנדרי פטרוביץ'. "תרשום כתובת".
      "תגיד לי אותה, אני אזכור".
      באותו לילה לא ישן אנדרי פטרוביץ'. הוא הסתובב בחדרו הקטנטן, כמעט תא, מבלי לדעת איפה לתקוע את ידיו הרועדות מרוב דאגות. מזה שתים עשרה שנה התקיים מקצבת-אביונים. מאותו היום שפטרו אותו.
      "אתה מומחה לתחום צר מאוד", אמר לו אז המנהל של בית הספר התיכון למדעי הרוח בעיניים מושפלות. "אנו מעריכים אותך כמורה בעל ניסיון, אבל המקצוע שלך הוא… צר לי. תגיד, היית רוצה להחליף מקצוע? בית הספר יכול לממן לך חלקית את עלות הלימודים. אתיקה ווירטואלית, יסודות המשפט הווירטואלי, היסטוריית הטכניקה הרובוטית. אתה לגמרי מסוגל ללמד את כל אלה. אפילו תחום הקולנוע עוד פופולארי למדי. זה נכון שלא נשאר לו זמן רב, אבל בשביל אדם בגילך… איך אתה מסתכל על כל זה?"
      אנדרי פטרוביץ' סירב, אף על פי שבהמשך התחרט על כך הרבה. הוא לא הצליח למצוא עבודה אחרת. מקצוע הספרות נלמד במוסדות חינוך בודדים, הספריות האחרונות נסגרו, הבלשנים שינו את מקצועם בזה אחר זה כל אחד למה שהיה יכול. כמה שנים התדפק על דלתות הגימנסיות ובתי הספר המקצועיים. אחר כך הפסיק, סבל כחצי שנה בקורסים להסבה מקצועית. כשאשתו עזבה אותו, עזב גם את אלה.
      חסכונותיו אזלו במהירות, ואנדרי פטרוביץ' נאלץ להדק את החגורה. תחילה מכר את האארומוביל שלו, שהיה ישן, אבל בטוח. את הסרביז העתיק, שנשאר מאמו, ואז את החפצים, ואז…. אנדרי פטרוביץ' הרגיש חלחלה בכל פעם שנזכר בזה… ואז בא תורם של הספרים. עבי כרס, עתיקים, מנייר, גם הם מאימא. האספנים שלמו עבור העתיקות כסף טוב. כך, הרוזן טולסטוי האכיל אותו חודש שלם, דוסטוייבסקי – שבועיים, בונין – שבוע וחצי. בסופו של דבר נותרו לאנדרי פטרוביץ' כחמישים ספרים, אהובים עליו ביותר, אלה, שחזר וקרא עשרות פעמים, אלה, שמהם לא היה יכול להיפרד. רמרק, המינגואיי, מרקס, בולגקוב, ברודסקי, פסטרנק. הספרים עמדו על הכוורת ותפסו ארבעה מדפים בלבד. אנדרי פטרוביץ' ניקה את האבק מכריכותיהם מדי יום.
      "אם הבחור הזה, מקסים"…. חשב אנדרי פטרוביץ' בבלבול כשהוא מתהלך בעצבנות מקיר לקיר. "אם הוא… אז, אולי, יהיה אפשר לקנות חזרה את בלמונט, או את מורקמי. אז את אמדו"….
      "שטויות!.." – הבין אנדרי פטרוביץ' בפתאומיות. זה לא משנה, אם יהיה אפשרי לרכוש אותם חזרה. יש משהו שהוא יכול להעביר הלאה. זה מה שחשוב! זה הדבר היחיד שחשוב! להעביר הלאה לאחרים את מה שהוא יודע, את כל מה שיש לו.
      מקסים צלצל בשעה עשר בדיוק, דקה בדקה.
      "תיכנס", התרוצץ אנדרי פטרוביץ', "שב בבקשה. ממה היית רוצה להתחיל?"
      מקסים היסס, התמקם בזהירות בקצה הכיסא.
      "ממה שאתה חושב לנכון. תבין, אני בור. בור גמור. לא לימדו אותי כלום".
      "כן-כן, זה ברור", הנהן אנדרי פטרוביץ'. "כמו גם את כל השאר. בבתי הספר הממלכתיים לא מלמדים ספרות כבר כמעט מאה שנים ועכשיו כבר לא מלמדים אותה גם בבתי הספר המקצועיים."
      "מה, בשום מקום?" שאל מקסים בשקט.
      "אני חושש שבשום מקום. תבין, בסוף המאה העשרים התחיל משבר. לאנשים לא היה זמן לקרוא. תחילה לילדים, ואז הילדים גדלו וכבר לא היה להם זמן לקרוא לילדים שלהם. עוד פחות זמן מאשר להורים שלהם. התפתחו תענוגות אחרים, בעיקר ממוחשבים. משחקים. כל מיני טסטים, קווסטים". אנדרי פטרוביץ' נפנף בידו. "נו, וגם הטכניקה, כמובן. המקצועות הטכניים החלו להדוף את מקצועות הרוח. קיברנטיקה, מכניקת הקוונטים, אלקטרודינמיקה, פיזיקה אנרגטית. ואילו הספרות, הגיאוגרפיה, ההיסטוריה. כל אלה נדחקו לשוליים. במיוחד הספרות. אתה מקשיב לי, מקסים?"
      "כן, תמשיך בבקשה".
      "במאה העשרים ואחד הפסיקו להדפיס ספרים. האלקטרוניקה החליפה את הנייר. אך גם אז, בגרסה האלקטרונית, הידרדר הביקוש לספרות במהירות, בכל דור בכמה רמות יותר מאשר בדור הקודם. כתוצאה, כמות מדעני הספרות פחתה, עד שכולם נעלמו: אנשים הפסיקו לכתוב. הבלשנים החזיקו מעמד כמאה שנה יותר – על חשבון הדברים שנכתבו במשך עשרים המאות הקודמות".
      אנדרי פטרוביץ' השתתק, מחה את הזיעה שכיסתה את מצחו בפרק כף ידו.
      "קשה לי לדבר על זה, אמר לבסוף". אני מודה, שהתהליך הזה הוא עקבי. הספרות נכחדה כיוון שלא הצליחה להשתלב בהתקדמות הטכנולוגית. אבל הילדים, אתה מבין… הילדים! ספרות הייתה הדבר שעיצב מוחות. במיוחד השירה. זה מה שעיצב את עולמו הפנימי של הבן-אדם, את הרוחניות שלו. הילדים גדלים חסרי רוח, זה מה שמפחיד ונורא, מקסים".
      "אני בעצמי הגעתי למסקנה זו, אנדרי פטרוביץ'. לכן פניתי אליך."
      "יש לך ילדים?"
      "כן", ענה מקסים בנבוכה. "שניים. פבליק ואניצ'קה. נולדו בהפרש של שנה. אנדרי פטרוביץ', אני צריך רק את הבסיס. אני אמצע יצירות ברשת, אני אקרא. אני רק צריך לדעת, מה. ועל מה לשים דגש. אתה תלמד אותי?"
      "כן", השיב אנדרי פטרוביץ' בנחישות. "אני אלמד אותך".
      הוא קם על רגליו, הצליב ידיים על חזהו, התרכז.
      "פסטרנק, אמר בחגיגיות. – "הארץ התכסתה שלגים, בכל מרחב, לכל מרחק. דלק הנר על השולחן, דלק הנר "…
      "אתה תבוא מחר, מקסים? – שאל אנדרי פטרוביץ' בעוד הוא מנסה להשתלט על הרעד בקולו.
      "בוודאי. רק דבר אחד… אני עובד כמנהל משק בית אצל זוג אמיד. מבצע שליחויות, עושה חשבונות. משכורתי אנה גבוהה. אבל אני", מקסים סקר בעיניו את החדר, "יכול להביא מוצרי צריכה ומזון. כל מיני חפצים, אולי גם טכניקה ביתית. זה במקום התשלום. האם זה בסדר מבחינתך?"
      אנדרי פטרוביץ' הסמיק. הוא היה מוכן לעבוד גם בהתנדבות.
      "כמובן, מקסים, אמר. אני מחכה לך מחר".
      "ספרות זה לא רק מה שנכתב", דיבר אנדרי פטרוביץ' בזמן שהוא מתהלך בחדר. "זה גם איך נכתב. השפה, מקסים, היא הכלי, בו השתמשו הסופרים והמשוררים הדגולים. הנה תקשיב"…
      מקסים הקשיב בריכוז. זה היה נראה, כאילו הוא מנסה לזכור, ללמוד את הרצאתו של המורה בעל פה.
      "פושקין", אמר אנדרי פטרוביץ', והחל לדקלם.
      טברידה, אנצ'ר, יבגני אונגין.
      לרמונטוב, מצירי.
      ברטינסקי, יסנין, מאייקובסקי, בלוק, בלמונט, אחמטובה, גומיליוב, מנדלשטם, ויסוצקי.
      מקסים הקשיב.
      "לא התעייפת?" שאל אנדרי פטרוביץ'.
      "לא-לא, בשום אופן. תמשיך בבקשה".
      יום החליף יום. אנדרי פטרוביץ' התעורר לחיים, חיים שבהם, במפתיע, מצא עניין. את השירה החליפה פרוזה. זה לקח הרבה יותר זמן, אך מקסים התגלה כתלמיד שקדן, שקלט את הכול מיד. אנדרי פטרוביץ' לא הפסיק להתפלא, איך מקסים, שיה בהתחלה חרש למילים, שלא הרגיש, לא תפס את ההרמוניה שבשפה, הבין וגילה אותה בכל יום יותר לעומק מביום הקודם.
      בלזק, הוגו, מופסאן, דוסטוייבסקי, טורגנב, בונין, קופרין.
      בולגקוב, המינגוואי, באבל, רמרק, מרקס, נבוקוב.
      המאה השמונה עשרה, התשע עשרה, העשרים.
      קלסיקה, סיפורת, מדע בדיוני, ספרי בלשים.
      סטיבנסון, טוון, קונן דוייל, שקלי, האחרים סטרוגצקי, האחים ווינר, ז'אפריזו.
      ביום רביעי אחד לא הגיע מקסים. אנדרי פטרוביץ' התענה בהמתנה כל הבוקר, תוך כדי שניסה לשכנע את עצמו שמקסים חלה. "לא יכול לבוא", לחש לו קולו הפנימי, העקשן והשטותי. מקסים הדקדקני והפדנטי לא יכול. במשך כל השנה וחצי הוא לא איחר אפילו בדקה. ועכשיו אפילו לא התקשר. לקראת הערב כבר לא מצא אנדרי פטרוביץ' את מקומו, ובלילה לא עצם את עיניו. לקראת עשר בבוקר למחרת הוא השתגע סופית, וכשנהיה לו ברור שמקסים לא יבוא גם היום, סחב את עצמו לוידאופון.
      "המנוי מנותק משירות", הודיע קול מכני.
      הימים הבאים חלפו כבחלום בלהות. אפילו הספרים האהובים לא הצילו מהתסכול החד ומתחושת חוסר התועלת העצמית המתחדשת, אותה לא חש אנדרי פטרוביץ' מזה כשנה וחצי. להתקשר לבתי חולים, לחדרי המתים, הלם ברקתו. ומה לשאול? האם לא הגיע אליהם אחד בשם מקסים, כבן שלושים, סליחה, לא יודע את שם משפחתו?
      אנדרי פטרוביץ' יצא מביתו רק כששהייתו בין ארבע כתלים החלה להעיק עליו.
      "היי, פטרוביץ'!" נפנף לו הזקן נפדוב, השכן מלמטה. "לא ראיתי אותך הרבה זמן. למה אתה לא יוצא, מתבייש או מה? הרי אתה לא קשור לכלום".
      "באיזה מובן מתבייש?" נאלם אנדרי פטרוביץ'.
      "נו, מהזה שלך"… נפדוב העביר את כף ידו על גרונו. "זה שהיה בא אליך. ואני עוד חשבתי, איך זה שפטרוביץ' לעת זקנתו מתעסק עם האוכלוסייה הזאת?"
      "על מה אתה מדבר?" הצטמרר אנדרי פטרוביץ'. "על מה אתה בכלל מדבר?"
      "מה, אתה באמת לא יודע?" נרתע נפדוב בבהלה. "תראה חדשות, כולם מדברים על זה."
      אנדרי פטרוביץ' לא זכר איך הגיע עד למעלית. עלה לקומה הארבע-עשרה. בידיים רועדות מישש את המפתח בכיסו. רק בניסיון החמישי הצליח לפתוח את הדלת. צלע עד למחשב, התחבר לרשת, דפדף בכותרות החדשות. הלב נכמר פתאום מכאב. מהתמונה הביט מקסים, שורות בכתב נטוי מתחת לתמונתו היטשטשו מול העיניים.
      "התגלה על ידי בעליו", קרא אנדרי פטרוביץ' בקושי מהמסך בעודו מנסה למקד את מבטו "נתפס בעת גניבת מוצרי מזון, לבוש וטכניקה ביתית. רובוט-מחנך ביתי, מספר סידורי DRG-439K. פגם בתוכנה המנהלת. הודיע שהגיע למסקנה עצמאית לגבי חוסר הרוחניות של הילדים של ימינו, והחליט להיאבק איתה. לימד את הילדים על דעת עצמו מקצועות שמחוץ לתכנית בית הספר. הסתיר את פעולותיו מבעליו. הוצא משימוש. נהרס לפי פקודה. הציבור מודאג מה… החברה היצרנית מוכנה לשאת ב…. הוועדה שהוקמה במיוחד החליטה…"
      אנדרי פטרוביץ' קם. ברגלים נוקשות וברכים שסירבו להתכופף פסע למטבח. פתח מזנון. על המדף התחתון עמד בקבוק קונייאק מלא שהביא מקסים כתשלום עבור הלימודים. אנדרי פטרוביץ' קרע את הפקק, התבונן לצדדים בחיפושיו אחר כוס. כשלא מצא כוס לגם מפי הבקבוק. השתעל, הפיל את הבקבוק, התמוטט בגבו אל הקיר. ברכיו התכופפו ואנדרי פטרוביץ' התיישב על הרצפה בכבדות.
      הכול אבוד, סיכם לעצמו. הכול אבוד. כל הזמן הזה הוא לימד רובוט. חתיכת מתכת חסרת רוח-אנוש אטומה. השקיע בה את כל מה שהיה לו. את כל מה ששווה לחיות עבורו. את כל מה שהוא חי עבורו.
      אנדרי פטרוביץ' התגבר על הכאב החד בלבו והתרומם. פסע עד החלון וסגר את התריס היטב. עכשיו, כירת הגז. לפתוח את המבערים ולהמתין חצי שעה. וזהו.
      הצלצול בדלת תפס אותו בחצי דרך לכירה. אנדרי פטרוביץ' נקש בשיניו והלך לפתוח. על הסף עמדו שני ילדים. ילד כבן עשר וילדה הצעירה ממנו בשנה-שנתיים.
      "אתה נותן שיעורים בספרות?" שאלה הילדה מבעד לשיער שחזר ונפל על עיניה.
      "מה?" נדהם אנדרי פטרוביץ'. "מי אתם?"
      "אני פבליק", צעד קדימה הילד. "וזאת אניצ'קה, אחותי. אנחנו ממקס".
      "מ… ממי?"
      "ממקס", חזר ואמר הילד בעקשנות. "הוא בקש למסור, לפני שהוא… שאותו…"
      "הארץ התכסתה שלגים, לכל מרחב, בכל מרחק", פלטה הילדה בקול צלול.
      אנדרי פטרוביץ' אחז בליבו, בלע ברעד את הרוק ודחף חזרה למקומו את ליבו שביקש לקפוץ מתוך חזהו.
      "את צוחקת?" שאל בשקט.
      "דלק הנר על השולחן, דלק הנר", אמר הילד בנחישות. "זה מה שהוא ביקש להעביר מקס. אתה תלמד אותנו?"
      אנדרי פטרוביץ' נגע במשקוף הדלת וצעד לאחור.
      "אלוהים אדירים", אמר. "היכנסו, היכנסו, ילדי".

      *ליגטורה – תורת האיות (הערת המתרגמת)

      מקור:

      הלפרין מייק, Seagull Magazine, ניו יורק. 16/9/2011
      השיר "ליל חורפי" מאת בוריס פסטרנק תורגם על ידי יעל טומשוב: http://www.yekum.org/2011/08/

      • מאת אלי אשד:‏

        באופן עקרוני פרסום של סיפורים מלאים או שירים רק כתגובות הוא אסור ,אלא אם כן יש להם קשר ספציפי מאוד לנושא הרשומה.
        עדיף לשלוח אותם לעורך השירה או לעורך הפרוזה שלנו שישקלו אם לפרסמם.
        אינני מוחק את הסיפור הזה כרגע אבל שקלי לשלוח אותו לעורך ואם יקבל אותו ,נמחוק אותו כאן.

        • מאת אילנה גורודיסקי (אוזריאנסקי):‏

          אלי שלום,

          סליחה, לא ידעתי, אבל הולך )) רק בקשה קטנה: אם תחליטו לפרסם אותו, תפרסמו אותו הפעם בשם המשפחה העדכני שלי (גורודיסקי)

          בברכה,

          אילנה

      • מאת RAFFAELLO:‏

        אהבתי את הסיפור למרות שעורר בי צמרמורת.
        ניזכרתי ב2 ספרים – 1984 עם מכונות-הספרות ופרנהיט 451 על השמדת הספרים.

        ברגע שהספרים יהיו רק אלקטרונים. מישהו, באיזה שהוא מקום יוכל בלחיצת בפתור לשנות את תוכנם.
        והערה קטנה – רק החודש קיבלתי במתנה מבני-בכורי את הסמארטפון הראשון שלי.

        • מאת אילנה גורודיסקי (אוזריאנסקי):‏

          אני חושבת, שכאשר כל הספרים יעברו לפורמט אלקטרוני, מנהלי האתרים יצטרכו להפעיל עליהם מנגנוני הגנה מפני פריצות והעתקות, ממש כמו בהוצאות לאור. בסופו של דבר, תרבות הקריאה ושימור הספרים, לפי הסיפור, זה עניין של חינוך. אם המודעות להון הספרותי והתרבותי שלנו יהיה אצל כולנו בדם, לא יהיה משנה אם הספרים היו מודפסים או אלקטרונים.

          אילנה

          • מאת RAFFAELLO:‏

            אני חולק עליך.
            פרצה קוראת לגנב, ושליטה בלתי מוגבלת מסוכנת.
            מי שרוצה לצנזר ספר מודפס חייב לאסוף כל עותק ממנו – ויש סיכוי שכמה עותקים 'יחמקו וינצלו' – לא כן בטקסט אלקטרוני שמועבר ישירות ממקום למקום…..
            אין ספק שהכל מתחיל ומסתיים בתרבות
            אישית אני אוהב את הספר גם כאובייקט ,את רשרוש הנייר ואיכויותיו, את הכריכה והעטיפה, את האיורים, את המהדורות האיכותיות, את חתימות הסופרים.
            אני מקווה שעונג הספר המודפס לא יגזל מהקורא העתידי

            • מאת אילנה גורודיסקי (אוזריאנסקי):‏

              מבחינה פרטקית, לי, באופן אישי, יותר קל לאתר מאמר או ספר כלשהו באינטרנט מבספריה. למזלם של כל בני דורי, האקדמיה מכירה כבר בפריטים ביבליוגפרים שאינם מודפסים. אלו הם אילוצי הקידמה הטכנולוגית. אך כשמדובר בקריאה לצורך הנאה, גם אני מעדיפה את רישרוש הנייר באור המנורה. לדעתי, גם הדגשתי את זה בסיכומו של מאמרי.

              בברכה,

              אילנה

  5. מאת חיים מזר:‏

    אילנה שלום
    נזכרתי , עוד חנות ספרים שהיתה מוסד. הכוונה לחנות הספרים פוגל בקינג ג'ורג' 7 אליה נשלחתי אני ותלמידי התיכון בו למדתי "גאולה" לרכוש ספרי לימוד. החנות מזמן נסגרה. ליד הבימה ממול בפינת שד. בן ציון היתה חנות בשם הגלריה הלבנה שהתמקדה במיסטיקה. החנות נסגרה. מגרש החנייה ליד היכל התרבות הורד מתחת לאדמה, 3 קומות והוא נבנה כך שיוכל לשמש כמקלט ל – 3000 אנשים למקרה של מלחמה גרעינית (זה לא בדיחה). על פני הקרקע הפך לגן יפיפה. ברח. שינקין היתה אחת מחנויות התקליטים הדולות – "אלגרו". היה גם קולנוע "דן" לסרטי איכות מול מלון דן.

    ממליץ על שני ספרים
    "ימי דיזינגוף" – תל אביב 1909 – 1936" של יואב רגב הוצאת אחיאסך ספר מלווה בהרבה תצלומים
    "בכל זאת יש בה משהו" שירי הזמר של תל אביב אליהו הכוהן הוצאת דביר כל השירים שנכתבו על תל אביב .

    באחד המאמרים שלי אני מנתח מספר שירים המתארים שאת השינויים שחלו בעיר במהלך השנים

    http://no666.wordpress.com/2009/02/09/%D7%A2%D7%99%D7%A8-%D7%9C%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%A7%D7%94-%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%A7%D7%A4%D7%95%D7%AA%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%AA%D7%9C-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91-%D7%91%D7%A4%D7%96%D7%9E

    • מאת אילנה גורודיסקי (אוזריאנסקי):‏

      חיים שלום,

      דומני שתל אביב הפכה לבית עלמין של תרבותה של פעם וזה חבל. בזמנו הייתי עדה להעלמותו המצערת של הגן היפיפה שפרח מול הבימה והיכל התרבות (חברתי עבדה בתור קופאית בחניון התת-קרקעי שנבנה במקומו). אולי זאת הסיבה שהתחלתי להמעיט בנסיעותי לתל אביב. אני מאמינה שלכל עיר יש נשמה, ממש כמו לבן אדם, ולפעמים געגועינו לאותו הבן אדם שהכרנו מונעים מאיתנו לנסות להתקרב אליו שוב אחרי שהשתנה.

      אקרא את מאמרך בהמשך ובהזדמנות אעיין גם בשני הספרים שהמלצת.

      אילנה

  6. מאת אילנה גורודיסקי (אוזריאנסקי):‏

    לירון שלום וברכה!

    לא ראיתי שום תגובה ממישהו בשם יוסי שלום. יתכן שזה היה באמת פלגיאט. אם זאת, אני סומכת על מר אלי אשד ועריכתו של עבודתי שכתבתי לא כ"כ מזמן.

    אילנה גורודיסקי (אוזריאנסקי)

  7. מאת יוס ואחיו:‏

    תודה על הכתבה.

    כמה פרטים שכדאי להוסיף –

    * 'ספר וספל' כבר עשרים שנה כוללת מבחר משומשים וחדשים באנגלית, עוד לפני העליה במס' הדוברים. יש לחנות קליינטורה קבועה מירושלים וסביבתה (מתנחלים). מצער אגב שהם לא מייבאים ספרים בעצמם אלא קונים מסטימצקי במחיריה המופקעים.
    במשומשים היה להם יתרון בעבר, אבל היום חנות המשומשים של 'דני ספרים' נותנת להם פייט רציני, כמו גם 'הגלריה לאומנות'.

    * 'תמול שלשום' (כותרת סיפורו של עגנון) היא יותר מסעדה מאשר חנות משומשים, ויקרה למדי ככזו, כפי שזכור לי מכמה ביקורים. מקום נחמד, אבל כחנות היא לא מתקרבת למצאי של 'הגלריה' או 'ספר וספל'.

    כדאי היה להזכיר עוד כמה חנויות משומשים בירוש', שגדלו לאחרונה – 'אינטלקט' ברח' יפו; 'אדרבא' בשד' בן-מיימון (מקיימת אירועים), ועוד אחת ברח' עזה הסמוך (עם סניף נוסף בפלמ"ח).
    בנוסף הרשת 'בוק סטור' בת 3 הסניפים היא אולי הוותיקה בעיר – 32 שנה לערך.

    אני זוכר עוד אחת מצויינת ב'מרכז הפעמון' שכבר נסגרה. מקום למציאות. אגב בשנות השמונים היתה רשת ארצית בשם 'ליריק', שבה היו מכונות קפה ותה. לא בדיוק בית קפה, אבל דומה. גם 'סטימצקי' שברח' קינג ג'ורג' כללה פעם שיתוף עם בית קפה, שמאז נסגר.

    היום כשמחירי הקפה צנחו – השיתוף קרוב מאי פעם…

    • מאת אילנה גורודיסקי (אוזריאנסקי):‏

      יוסי שלום! מדבריך אני מבינה שאתה ירושלמי. נעים להכיר!

      נושא העבודה שלי היה בתי קפה שהם גם חנויות לספרים משומשים, לכן לא יכולתי להרשות לעצמי להתפזר. מן הסתם, אני מכירה את החנויות לספרים המשומשים ברחוב עזה ושדרות בן מימון, ואפילו קניתי אצלם בזמנו. בעקרון, שדה המחקר הזה הוא כל כך גדול ודינמי, שמומלץ לסמן לעצמך נתיב מסוים ומקומי מאוד לפני שנכנסים אל תוכו.

      על "ספר וספל" ו"דני ספרים" לא ידעתי, וזה טוב שאתה מעדכן אותי.

      בברכה,

      אילנה גורודיסקי

  8. מאת אבי שי:‏

    אילנה סיפור נפלא תודה

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*