בגן העדן של ילדות: ביקורת "על שעות ליד העולם" של יונתן ברג

"ברג כותב שירה שמחפשת את דרכה בין נעורים מתארכים לבין בגרות שהקדימה את בואה. זה כנראה גם המקור לצורך שלו להתנצל − בפני החוכמה על הדבקות בנעורים, ובפני הנעורים על החתירה לחוכמה. התוצאה היא מיזוג מעודן בין שירת נעורים מופנמת ושירת חוכמה שאפתנית, ומעניין יהיה לגלות לאן יוליך ברג את כשרונו כשהקונפליקט בין נעורים וחוכמה יתאזן, והעיסוק האובססיבי במדידת המרחק מבית ההורים, כלומר בשאלה מניין הוא בא ולמה הוא מתגעגע, יפנה מקום לשאלות קונקרטיות ומחייבות יותר. למשל: לשאלה לאן בדיוק הוא רוצה ללכת" (אלי הירש, "קראנו מה שקראנו" ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות, 11.7.14 עמ' 27).

הציטוט לעיל הוא הביקורת המתבקשת על ספרו של יונתן ברג. אלוהים עדי שבמחברותיי ישנה טיוטה לביקורת המכילה את כל הנקודות שהעלה הירש − הכותב מסליל את מבקריו אל ביקורת כזו, דווקא משום כישרונו. מי שיקרא את תפארת הפתיחה ותפארת הסיום של ספר זה בן 116 העמודים, קריאתו תיצבע בדיוק בצבעים האלה: אימא, אבא, בית, הרברט, פנייה לקורא: אנא הקשב לשירתי, לְמה שאני לא מצליח ללחוש באוזניכם.

אין כאן ביקורת על הירש, אלא ניסיון לנסח מדוע אני מודה לו − כי הוא נותן לי את החופש להבריש את ספרו של ברג "נגד כיוון הפרווה", כמאמרו של וולטר בנימין, כי הוא משחרר אותי, בדיוק באותו האופן שהצילום שחרר את הציור מן הצורך להיות נאמן לעובדות היבשות ולמובן מאליו, ומאפשר לי לכתוב מטא ביקורת, כפי שהתבקשתי לעשות לא פעם.

הסיבה שהתמהמהתי כל כך לבקר את ספרו של יונתן ברג נעוצה, אולי, בחשש שכשאני מבקר אותו אני מבקר את עצמי. ספר זה הוא "דיוקן האמן כאיש צעיר" בו ברג מתחשבן עם עצמו, עם משפחתו, עם הסובבים אותו ועם המדינה, על רקע היותו חריג בסביבה קונפורמיסטית. הוא מורד, מאכזב, לא הולך בתלם ולא עומד בציפיות שתולים ממנו, דווקא משום שלו  היה בוחר בכך, היה יכול ללכת בנתיב שהלכו בו אחיו ובני משפחתו. אבל הוא מוציא את עצמו מהכלל וכופר בעיקר. גם אני עסקתי בכך לא מעט בספרי הראשון, שיצא אף הוא בהוצאת "קשב לשירה" − יתכן שזהו צורך שבא עם הגיל.

שורותיו של הספר כתובות בריתמוס של רחבות, שמקבילותיו האמריקאיות הן אלה של רוברט פרוסט או של וולט ויטמן. הספר מסודר במתכונת אוטוביוגררפית בלולה שבה, קצת כמו ב"וידויים" של אוגוסטינוס הקדוש, מבקש ברג לתאר ולחנוט את ילדותו בו זמנית. אם יש ביקורת על ברג היא בכך שכל הדרכים מובילות בסופו של דבר לשורה תחתונה של מיתוס ההלך שלו, שמושפע מחומרי הקריאה אשר שימשו עבורו כאלטרנטיבה לכתבי הקודש הרשמיים:

לְיַד הַמִּטָּה נָחוּ רוֹמַן גָארִי , פִּנְחָס שָׂדֶה, אַבְרָהָם חַלְפִי: / אַחֲרֵי שֶׁזָּרְקוּ אוֹתִי מֵהַיְּשִׁיבָה הִתְחִילָה הַסִּפְרוּת. (מרחק, עמ' 19).

הדת האלטרנטיבית שיוצר ברג היא סוג של מרד מצד אחד ושל העתקה ושילוב מצד אחר − כמו שניסו לעשות רבנים גדולים כמו הרמב"ם − וזאת בלי לפרוץ את הגדר:

לְרֶגַע אֲנִי פֹּה, רוֹקֵד מוּל הַיָּרֵחַ, "בָּרוּךְ עוֹשֶׂךָ, בָּרוּךְ בּוֹרַאֲךָ,

בְּרוּךְ קוֹנְךָ", שָׁנִים אַחַר כָּךְ רָקַדְתִּי מוּל יְרֵחַ עֵירֹם וְהָזוּי,

גּוֹאָה, גוקרנה, וָרָנָסִי, טָגַנְגָה, אִיטָקָרֶה, איקה, בַּנְיוֹס :

סִדְרַת הַשְּׁבוּעוֹת שֶׁל הַמֶּרְחָק.

(שם).

גם אם ברג החליף את מזמורי תהילים באו.קי קומפיוטר, הוא איננו משתחרר מההוויה הדתית. הוא לא יכול לעשות זאת ולא רוצה בכך − מהותו הדו-דתית, שנובעת מאבותיו הרוחניים, מאפשרת לו להתייסר אך גם ליהנות מכל העולמות, לשבוע ולרעוב בו זמנית, למרוד ולהישאר. מכאן חשיבותו כ"פלנר", הלך מתבודד ומתבונן. 26 העמודים הראשונים של ספרו מוקדשים לסוג של חשבון עם המשפחה ועם כור מחצבתו. בעמ' 27 ישנו מעין "סיכום ביניים" שמדבר על ההחמצה בהתמכרות למילים ולהסתגרות בהן. בעיניי זה השיר החשוב ביותר במקבץ זה, משום שהוא מקיים את החשבון הכי גדול שחורג מהפרטי ומהאינטימי ומצליח להסתכל מעבר ולהגדיר את קיומה של קבוצת ההתייחסות שהוא משמש לה כפה:

"וְהַצֹּרֶךְ לַעֲבֹר בְּתוֹךְ הַגַּן פַּעֲמַיִם בְּיוֹם, / גַּן עֲשׂוּי עֲרָפֶל וּפֶטֶל: שְׁמוֹתָיו הַיּוֹמִיִּים שֶׁל הָאֵל, / וְהַמַּחְשָׁבָה כִּי פִּתְרוֹן הַדֶּאוּס אֶקְס מְכִינָה / הוּא טִבְעִי כְּמוֹ צְמִיחַת הַפְּרִי. / הַאִם לֹא נוֹתִיר דָּבָר לַמִּסְתּוֹרִין? / נָגְעָה בִּי הָאֵשׁ הָאַחֶרֶת, נָגְעָה בַּחֲטָף/ אַךְ לָעַד לוֹחֶשֶׁת בַּגֶּחָלִים הָעֲיֵפוֹת, לָעַד הִתְרוֹמְמוּת הַלֶּהָבָה בְּלֵיל הָאֱנוֹשׁוּת הַלֹּא נִגְמַר".

השירים הבאים עוסקים בכנות בחוויות נעורים וצבא עד עמוד 40. הכתיבה בדיעבד, כובלת את השיר לסוג של קול או של נוסח שכבר שמענו מברג, ולכן לשמחתי, כמו ברומן טוב, בעמוד 41 נתקל גיבורנו באנטגוניסט שלו, "מחמוד דרוויש", איתו הוא מדבר מעומק שירתו שלו עצמו:

אָנוּ מְכַבִּים אֶת הָאֵשׁ, /מַבִּיטִים בֶּהָמוֹן הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַתְּפִלָּה,/הַאִם אוּכַל לְהִתְיַשֵּׁב לְצַד סוּס הַצַּעַר שֶׁלְּךָ,/לְהַעֲבִיר עַל גַּבּוֹ הַקַּר /יָד אֲשֵׁמָה?/ הַאִם יֵשׁ בַּעֲבוּרֵנוּ שְׁתִיקָה?/ רַק עָשָׁן, מַשֶּׁהוּ יוֹתֵר כָּחֹל:/ שָׁעָה שֶׁל הַגִּיטָרָה הַקְּטַנָּה שֶׁבְּלִבֵּנוּ.

מובן שהשורה האחרונה מתייחסת למשורר וואלאס סטיבנס ולספרו "האיש עם הגיטרה הכחולה" − וואלאס אף הוא היה מתבונן גדול והשפעתו ניכרת על המטאפוריקה של ברג, גם אם מבלי דעת.

בהחלטת עריכה חכמה, מופיע לאחר שיר זה "מכתב למולדת" שחשיבותו היום, לאור המלחמה שבה אנו מצויים גדולה לאין ערוך. בשיר זה  מסביר הדובר הפלנר את סוד משיכתו לארץ, במיוחד לאחר שהמחבר עקר מתוכו, כביכול, את ההצדקה הדתית לקיומו בה, אלמנט שאפשר למצוא גם בשיר "דבריו של הלוחם" בעמ' 36. יש משהו מעט יומרני ואנכרוניסטי בכתיבה על המולדת באופן כללי, אבל אם יש משורר שעליו העניין יושב יפה, ויכול להיות "משורר לאומי" או המקבילה שלו בימינו, הרי זה יונתן ברג. אינני חושב שהיה משורר מאז זלמן שניאור שיכול היה לכתוב בטבעיות שורות כמו "בְּעַתִּיקוֹת שָׁמַעְתִּי אֶת מְנוּסַת הַדּוֹרוֹת,/ הֵם עָזְבוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם,/רְעֵבִים, הֵגִיחוּ בְּתוֹכִי.//מְנַגְּנִים אֶת הָעֲיָרוֹת הָעוֹלוֹת בָּאֵשׁ,/ הִקְשַׁבְתִּי, מְלַמֵּד אֶת דָּמִי לִגְלוֹת //אֶל עֵבֶר הַשָּׂפָה.

הביקורת שיש לי על הספר מתחילה בנקודה זו − האלמנט הוידוויי של פנחס שדה כמו משתלט על הספר, שירת הווה, שירה שהיא ביקורת אמנות, שירה שבה ברג מודד את עצמו לאור אמנים ומשוררים אחרים. אלה דברים שכבר נתקלנו בהם לעייפה. לא שיש בכך רע, אלא שלטעמי הספר היה צריך להיות מהודק יותר. עצם היכולת לומר דבר מה לא מחייבת אותך לומר אותו. לטעמי, מוטב היה ליצור מבחר יותר מהודק וחד, ולא לכרוך שני ספרים בכריכה אחת, גם אם הדבר אפשרי, או לפחות ליצור סדר אחר שבו הביקורת הייתה מהדהדת את עצמה, ולא לעשות סלט בין ילדות, פוליטיקה וביקורת אמנות. אלי הירש בשורה האחרונה של ביקורתו על ברג, תובע ממנו להחליט על כיוון שבו הוא רוצה ללכת. בקרב בני דורי קיימת נטייה לא לרצות להחליט לאן ללכת ובמקום זאת ללכת בכל הכיוונים. הם חוששים, כמו גיבורו של "התפסן בשדה השיפון", להכריע לאן ללכת. אך הנה, אמש מצאתי על הקיר של אחת מן המשוררות החביבות עליי את הציטוט הבא מאת רוברט פרוסט: "אני יכול לסכם בשתי מילים את כל מה שלמדתי על החיים: הם נמשכים".

וזה כל מה שאני יכול לבקש מברג − להמשיך.

לרכישת הספר

ביקורת מ"הארץ"

ראיון עם יונתן ברג

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים . קישור קבוע.

11 תגובות על בגן העדן של ילדות: ביקורת "על שעות ליד העולם" של יונתן ברג

  1. מאת אביחי קמחי:‏

    אף שאני קורא מושבע של ספרי שירה, את ספרו השני של ברג לא קראתי ולכן לא אתייחס עניינית לביקורת של איתמר. יחד עם זאת, הביקורת של איתמר נתפסת בעיניי יסודית, ברורה, לא מתחמקת, עניינית, מכבדת את האכסניה (יקום תרבות) ומעודדת אותי ללכת ולקרוא את הספר. לא הצלחתי להיכנס לקישור של "ביקורת מ "הארץ", אך למיטב זכרוני קראתי שם ביקורת של אמיר בקר ברוח שונה לחלוטין.

  2. מאת יואב איתמר:‏

    תודה על תגובתך, תיקנתי את הקישוורים.

  3. מאת בן ציון גולדשטיין:‏

    תודה על המאמר, מעניין ומחכים.

  4. מאת ירון נהרי:‏

    תודה ליואב איתמר שהתחנף ליונתן ברג.

    תודה לאביחי קמחי שהתחנף לשניהם.

    בסוף לכולם תהיה לשון חומה

  5. מאת מבקר לשעבר:‏

    נכון, ירון, חנף לי ואחנף לך, שלא לדבר על כך שכותב הביקורת, אולי לגמרי במקרה, עובד בהוצאת הספרים הנידונה,
    ומתפרנס מידו של עורך הספר הזוכה לשבחים.

    • מאת התוהה:‏

      יש עליך איסור תנכ"י להגיב כאן שנאמר:
      וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, לְמֵאִישׁ, וְעַד-בְּהֵמָה

  6. מאת מבקר לשעבר:‏

    כלומר, ברוח ימינו, ניתן לומר שיש פה טיל חנופה רב ראשי: לוייכרט הפריץ והמו"ל והמפרנס, להירש המבקר,
    ולמר ברג שגם לו מהלכים נאים בקרב פרופסוריות מפריסות פרסים. אם כי בסוף הכתבה עשה ה"מבקר" מאמץ קל לבקר, יש להודות. וברג אינו משורר בלתי מוכשר, הוא פשוט בלתי ערוך לחלוטין, מין יאיר לפיד של עולם השירה.

  7. מאת התוהה:‏

    הכלבים נובחים והשיירה עוברת.
    למה תמיד ביקורת צריכה להיות ביקורת רעה?

  8. מאת חזי המדהים:‏

    האמת שהשיירה לא ממש עוברת לשום מקום.

    כל מני משוררים זוכים בפרסים, כיבודים, מחמאות.

    וחוץ ממעניקי הפרסים והמחמאות, אף אחד לא קורא אותם.

  9. מאת גמליאליוס:‏

    אתם ממש אכזריים.

    פעם ראשונה בחיים שאיתמר מוציא דבר בקורת ששווה משהו ואתם קופצים עליו כרגיל?

    לדעתי יש כאן תהליך התפתחות מרשים של מי שפעם כתב רק רשימות חנפניות אבל ייאמר לזכותו שהוא מתחיל להבין שאפשר לכתוב ברצינות על שירה. זו רשימה שעדיין בוסרית ויש בה לא מעט חנופה, אבל היא מתקדמת היטב.

    אני בטוח שעוד כמה חודשים או שנים נראה רשימות ראויות של איתמר.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*