אנתולוגיית נשים בנושא שפה ומקום

אורלי עסיס

ראיון עבודה מוצלח במיוחד

הֵם מַכְנִיסִים אוֹתךְ לְחֶדֶר לָבָן עִם אוֹרוֹת לְבָנִים וְאוֹמְרִים לךְ לְחַכּוֹת

הֵם שׁוֹאֲלִים אִם אַתְּ צְרִיכָה משֶׁהוּ

אינךְ צְרִיכָה דּבָר

הֵם מַשְׁאִירִים אוֹתךְ לְבד

הֵם מִתְמַהמְהִים

אַתְּ עוֹשָֹה דּבָר שׁאינךְ אֲמוּרָה לַעֲשׂוֹת

אַתְּ חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁהֵם ראוּ אוֹתךְ

אַתְּ מְחַפֶּשֶׂת מצְלמָה נִסְתֶּרֶת וּמִתְבַּדָה

אַתְּ מְקַוָּה שֶׁהֵם לֹא יִשְׁאֲלוּ אֵיפֹה אַתְּ גָּרָה

וְיִתְוַכְּחוּ אִיתךְ אִם זֶה בַּכְּנִיסָה לְוָאדִי עָרָה

שְׁנֵי אנשִׁים שׁוֹנִים מוֹדִיעִים לךְ שׁהֵם יִתְעַכְּבוּ בְּעֶשֶׂר דּקוֹת נוֹספוֹת

אַתְּ שׁוּב עוֹשָׂה דּבָר שֶׁאינךְ אמוּרָה לַעֲשׂוֹת

הַפּעם בְּהַתְרסָה

אַתְּ רוֹצָה שֶׁהֵם יְשַׁלְּמוּ לךְ עַל החֶנְיוֹן

אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁתַצְלִיחִי לְהִמָּלֵט דֶּרֶך הַתְּרִיסִים החשְׁמליים

אַךְ הֵם עלוּלִים לִתְפֹּס אוֹתךְ עִם הַפָּנִים בַּחוּץ, הַיּשְׁבן בִּפְנִים וְרֶגֶל אַחַת בּאוויר

זֶה עלוּל לִהְיוֹת לֹא נעִים

אַתְּ נִשְׁאֶרֶת

אַתְּ מוֹרַחַת חֹמֶר צְמִיגִי עַל ידִית הַכִּסֵא

אַתְּ חמוּצָה

אַתְּ שוֹמַעַת אוֹתַם עוֹמְדִים לְיד מְכוֹנת החטִיפִים וְהַסּפּוֹת הַמַּבְרִיקוֹת

וּמִתְלַבְּטִים מַה לְהַזְמִין לְארוחת הצהריים

וּמִשֶׁהִי זוֹרֶקֶת לְמִשֶׁהוּ בְּעילגות "לֹא זִיהֶתִי אוֹתְךָ"

וּשְׁניהם צוֹחֲקִים עַד הַברכיים

אַתְּ בּזָה להֶם וְנִשְׁבַּעַת שֶׁאצְלךְ הֵם כְּבר שְׂרוּפִים

אַתְּ מוֹרִידָה אֶת הַבְּגָדִים

שִׁיט הֵם נִכְנָסִים

אורלי עסיס, ילידת 1982, גרה בקיבוץ ברקאי. כותבת שירה ופרוזה. ספר שיריי הראשון עומד לצאת בקרוב בהוצאת עיתון 77.

גלית ארז פתאל

אריג עשוי 'שפת-אם'. / גלית ארז פתאל

כְּשֶׁעוֹר נַפְשִׁי הֶחָשׂוּף

יְבַקֵּשׁ לְהִתְעַטֵּף

מִפְּנֵי צִנָּתוֹ שֶׁל רוּחַ חָרְפִּי

אֶכְרֹךְ מִסְּבִיבוֹ בַּד יָקָר וְאָרֹךְ

אָרוּג מִלִּים וְקִשּׁוּטֵי פְּנִינִים

מִצְטַלְצְלִים שֶׁל לָשׁוֹן

אוֹצְרוֹת שְׂפַת הָאֵם

אֶתְמַסֵּר כְּיַלְדָּה

לְמִלּוֹתֶיהָ הַמְּחַבְּקוֹת שֶׁל זוֹ

כְּשֶׁלְבַסּוֹף תְּכַסֶּה אֶת עֵירֹמִי

תֶּאֱסֹף אוֹתִי אֵלֶיהָ וּתְנַחֵם

כְּאֵם אֶת תִּינוֹקָהּ

בְּמִילָתוֹ.

"אני אם לשני קטנים ובת זוג. ישראלית וצרפתיה.בוגרת תואר שני לתיאטרון ופסיכולוגיה קלינית מאוניבריטת פאריז -במסלול פסיכואנליטי.

כתבתי  לפני כשבע שנים בפאריז מחזה  שני בצרפתית בשם: "צ'כוב יחכה לי",עליו עבדנו עם קבוצת שחקנים מתיאטרון "סטודיו שאנז אליזה"  וכן בשיתוף פעולה עם המחזאי והשחקן הצרפתי ויקטור חיים (זוכה פרס מולייר כמחזאי הטוב ביותר)"

טלי פולמן עוקבי

לחיות בגרמניה ולכתוב עברית / טלי פולמן עוקבי

לחיות בגרמניה ולכתוב בעברית. לחיות בגרמניה שלוש עשרה שנה- לדבר גרמנית בשעות היום, לדבר גרמנית עם ילדיי, עם בן זוגי, לקרוא גרמנית, לקרוא את צלאן רילקה, לסקר-שילר, פילוסופיה ואנתרופוסופיה. לחלום מידי פעם בעברית. לקרוא רומנים בעברית ולהרגיש כיצד מתרכך בי משהו פנימית- כיצד המחשבה זורמת, מתעגלת בתנועה אחרת, רכה, חמה, מוכרת- בית.

לכתוב שירים בעברית. השירים באים אליי בדרך כלל לתבנית השפה העברית, לעיתים מופיעים שירים בשפה הגרמנית- אבל לא הרבה. השירים המופיעים בשפה העברית באים אליי, אני מרגישה שהם עברו דרך האדמה הגרמנית, דרך המקום הפיזי שבו אני נמצאת. השירים שמגיעים אליי מגיעים בו-זמנית מהאדמה, ספוגים במה שהתרחש בה- הביוגרפיה של האדמה ומצד שני מהשמיים. מרגישה את האויר האין סופי , הנצחי וכן את הדבר הקונקרטי הרוצה לומר דבר מאוד מסוים  מתוך המקום שבו אני נמצאת.

המקום שבו חיה, גרמניה. לא נולדתי פה. נולדתי בישראל, בית חולים עפולה. נולדתי יהודיה. יהודים ברוב המקרים לא בוחרים את דתם. אני בגרמניה מכיוון שבן-זוגי גרמני. פעם יהודים בגרמניה היו חייבים לשאת טלאי-צהוב. לא מזמן רצחו יהודים בגרמניה- השואה!

מגיל קטן אני יודעת על השואה. כשהייתי בבית ספר יסודי, אבא שלי היה שבועיים בשליחות בגרמניה, מטעם מועצת פועלים, הוא הביא לי נעלי אדידס. הייתי כל-כך גאה וידעתי שהן מגרמניה, שאדידס זה גרמניה, שזה הכי שווה בעולם- קשר ראשון עם גרמניה, ילדותי. אחר כך בא וים ונדרס עם "מלאכים בשמי ברלין" שמאוד אהבתי-כמה קסם, רכות ואנושיות. כמה קסם, רכות ואנושיות מצאתי אצל ניצולי-שואה שהכרתי- בסיפורים המזויעים שהכרתי, כמה רוע ועיוותים נותרו אצל חלק מהקורבנות. על הרוע והעיוותים אצל המרצחים כולם יודעים. מאוחר יותר בגרמניה מעסיקה אותי השאלה האתית-פילוסופית : "קורבן ורוצח"- החומרים האנושיים והנזילות המוסרית הקיימת כמעט בכל אדם.

ואז הגיע בויס. אהבתי את האמנות שלו. הוא היה טייס במלחמת העולם השנייה. הגרמנים מכנים את השואה מלחמת העולם השנייה, יש בזה משהו אובייקטיבי יותר עבורם, נסבל אולי- מלחמה. כמו שכל מלחמה היא מצב נוראי, קצת מקטין את הסבל הספציפי של העם היהודי, את הטרגיות המסוימת הזו. הרבה גרמנים רואים את עצמם גם כקורבן של המלחמה ההיא. קורבן  על כך שנאלצו לשתוק, קורבן שלא היה להם מספיק אומץ או יכולת להתנגד- קורבן להוריהם שהיו עבור "הפירהר". קורבן לשתיקה שנכפתה עליהם- הם היו חייבים לשתוק ולציית, כך הם חושבים.

חייתי בשוויץ שלוש שנים, לפני שהגעתי לגרמניה. השפה הגרמנית שם היא לא קשה. יש בגרמנית השוויצרית משהו מאוד מלודי, מתעגל – עולה יורד. אין את הנוקשות וחיתוכיות הלוע שבגרמנית התיקנית. הייתי זרה בשוויץ. הייתי יהודיה ולא פחדתי שמישהו ישנא אותי על כך.

גרמניה. אני מדברת גרמנית כבר טוב. אני קוראת שירה גרמנית במקור : אני קוראת יהודים: צלאן, לסקר-שילר, נלי זקס – אני אוהבת את הזרות שלהם. אני מזדהה- גם אני זרה. אני מזהה בתוכי זרות בסיסית, בלי קשר ללאום אחר, דת אחרת, שפה אחת. אני מזהה זרות אקסיסטנציאליסטית. זרות לעולם, זרות למושגים, זרות למה שמניע את הדברים, זרות להרגלים. אני מזהה שגם בישראל הייתי זרה, מה שנקרא "הגלות הפנימית". אני מזהה שחלק נכבד מהאישיות שלי קיים מחוץ לעולם הזה. אני מרפדת את עצמי בעוד שירה. אני מקיימת מגע עם עולם הרוח, עם האנתרופוסופיה.

פאול צלאן כותב על המתים. על אדמה ועל שמיים. איך אפשר להשתמש בעברית שסביבי שמונים מיליון גרמנים? יש משהו אבסורדי, לא הגיוני לכתוב עברית. מדוע אני לא כותבת בגרמנית? השירים באים אליי בשפה העברית. הם עוברים דרך אדמת גרמניה. הם ספוגים בביוגרפיה שלה. הם ספוגים בתת-מודע הקולקטיבי של המקום.

הדרך שהמילים נוגעות אחת בשנייה שונה מהדרך העברית: התחביר שונה, הפלאסטיות שונה, החומרים שונים. האנושיות דומה. אדמת גרמניה מלאה בצרחות, אדמת ישראל גם. האויר של גרמניה הוא קר. האיכות של הטבע היא קריסטלית, קור המאפשר חשיבה, בהירות ,אידיאליזים או פאשיזים.

האויר של ישראל חם. האויר חם מחניק, אי אפשר לחשוב, קשה להיות מיושבי דעת. הרגשות גועשים- רגשי חום ואהבה או כעס ושנאה. שוב הכל כל-כך קוטבי ודואלי. הכתיבה שלי ספוגה בביוגרפיה של אדמת ישראל, אני מריחה את הריח המאוד מסוים של ישראל. מרגישה את הכפילות. התודעה שלי מדלגת בין שתי תרבויות, בין מדבר לשלגים, בין "לוונטיניות" "לייקיות", בין מזרח למערב. אין לי עמדה ביחס לכך- זה מעבר למה "אוהבת" ומה לא. אנחנו חיים בעולם בו בכל כפול. המשימה היא באמת להתגבר על חשיבת שחור\לבן, טוב\רע, קורבן\רוצח. מנסה להתגבר על הדואליות, מנסה לפתח תודעה המכילה את מה שנדמה כניגודים, או מה שנדמה כבלתי-ניתן להכלה. אני יודעת המשימה קשה, בעיקר לא נוחה.

לא כל הנאצים מתו. אילו שחיים זוכרים את גרמניה במלחמה. קיימות אנדרטאות ואתרי הנצחה לקורבנות המלחמה. קיימות אנדרטאות במיוחד ליהודים. לא מדברים על כך ביום יום. הזכרון הוא חיה משונה. אני יהודיה בגרמניה. אני ישראלית.

יש הטורחים לציין בפניי שיהדות היא דת אגרסיבית, הם לא אוהבים יהודים ומה שיהודים עושים לפלסטינאים. אני מתקנת ומסבירה את ההבדל בין יהודי לישראלי. הלוואי שלא הייתי אף-אחד מהם. שנאה עצמית? אני מסבירה שאני לא יהודיה, כלומר אני כן יהודיה . נולדתי להורים יהודים ואצל היהודים מי שנולד להורים יהודים הוא יהודי. חשוב לי לציין שגם אני נגד מה שקורה לעם הפלאסטיני. אם אני לא יהודיה, אז מה אני, נוצריה? לא. אני יהודיה ללא קיום מצוות. שוב מזהה- אני כן ולא בו-זמנית.

אני לא נוצריה. אני מאמינה באלוהים ואני לא רוצה לומר במה אני מאמינה. אני לא רוצה לדבר על אלוהים בצורה כזו, צורה המפרידה את בני האדם לדתות שונות- יש בזה משהו חילוני. החילוניות ריקה, אני לא חילונית אבל אין לי צורך להזדהות עם דת מסוימת. אני מאמינה חסרת דת, כמו שאני שורשית חסרת בית.

אני מתעייפת מעצמי, ברגעים כאלו אני מרגישה כל-כך זרה. זרות שהיא מעבר ללאום, דת, שפה- זרות בסיסית לעולם הזה, למנהגיו, הכל נראה לי כל כך שטחי ומדכא, אני מתגעגעת לעולם אחר למשהו מעבר לחומריות הממיתה של הראש, של הדיון. אני מתגעגעת לשתיקה. לשיחות בין בני אדם המתנהלות דרך שתיקה. אני רוצה לבטל את המילים. אני כותבת וכותבת ומשתמשת במילים.

את צלאן האשימו אחרי המלחמה שהשירים שלו הם יהודיים מידי. מזכירים חזן בבית-הכנסת. כמו כן האשימו אותו שגנב ממשורר אחר את שיריו. הגרמנים החדשים לא אהבו את צלאן, התנקלו לו. במלחמה הוא היגר לפריס. גרמניה לא היתה המולדת הוא היה חסר בית, לסקר-שילר גם, זקס גם- כל הנרדפים היו חסרי בית. גם אני מרגישה חסרת בית. אני אוהבת את המושג הזה, הוא מחזק לי את הזהות באופן פרדוכסלי. אני מרגישה בבית בתוך חוסר הבית: כשהקירות החיצוניים מתפוררים, כשאין בית אני מרגישה בבית. אני מרגישה שהבית האמיתי הוא בין כה וכה לא בעולם הזה- האשלייה של הפיזיות.

"המוות הוא מייסטר מגרמניה"- בתור יהודיה ישראלית אני מריחה את המוות בכל מקום בגרמניה, במיוחד במקומות שלא ציפיתי לו. בהתחלה בביקורים הראשונים שלי בסאונה הייתי מקבלת התקפי חרדה מביכים ברגע שנסגרה דלת הזכוכית והייתי בחדר קטן ואטום, מסביבי גופות עירומים והחלל אפוף אדים. חששתי שעוד רגע מישהו יסובב את הידית, ינעל את הדלת ויזרים גז. הנה הוכחה לקיומו של תת המודע הקולקטיבי. האינסטינקטים שלי פועלים. אני לא נחה.

בגרמניה כיום יש המון זרים- תורכים, רוסים, ערבים. האמת היא שלא אוהבים זרים. בכל מקום לא אוהבים זרים. כי הם זרים, אחרים מ"האנחנו", שונים. מה שהוא לא כמונו הוא חשוד מכיוון שיכול לפעול נגדנו. ה"אנחנו" תמיד הגעיל אותי. לא אוהבת את המילה אנחנו. הגרמנים מסתירים בנימוס את חוסר אהבתם לזר. בגלל המלחמה אסור להם לשנוא בגלוי, לכן הם מסתייגים בנימוס. הגרמנים הם עם מאוד צייתני  ומנומס. הגורל של העם היהודי ושל העם הגרמני קשורים זה בזה ולא בהכרח בקשרי אהבה. מה שקושר את שני העמים הוא המוות. אנחנו זוכרים את הקורבנות המתים, הגרמנים לא יכולים לשכוח את מרצחיהם ומעשיהם. אנחנו קשורים אחד בשני באשמה. אנחנו לא חופשיים אחד מול השני. אנחנו כבולים בחומר קשה להתרה. אני לא אוהבת את המילה אנחנו, מכיוון שיש בה משהו פאטלי בהקשרים מסוימים, ומיכיוון שבתת-מודע חושבים על אילו שהם "לא אנחנו".

אני חיה בגרמניה שלוש-עשרה שנים. קוראת עברית, כותבת עברית, חולמת עברית, משעשעת את עצמי בעברית, צוחקת בעברית, בוכה בעברית- זה הנצחון הקטן שלי, אני לוקחת אותו.

טלי עוקבי, ילידת 1970, עפולה. עוסקת בכתיבה ואמנות פלסטית. בוגרת המדרשה לאמנות ברמת השרון. חיה בגרמניה. פרסמה את ספר שיריה הראשון בהוצאה עצמית "עור התוף של הלילה" 2013. כמו כן פירסמה את שיריה בכתבי העת- "מקף", "הו!". בעיתון הארץ פורסם שיר וברדיו קול יזרעאל.

נעמי הר ירוק

לָמָּה אֲנִי פֹּה? / נעמי הר-ירוק (גרינברג)

מתוך "נאדבראהמה" 1

יוֹם כִּפּוּר 1973. חַג לַשְּׁקֵדִיּוֹת.

נָחַתִּי בְּרוֹמָא. חָלְפוּ 4 שָׁנִים.

רֹאשׁ הַשָּׁנָה תַּשְׁלַ"ח.

הִרְגַּשְׁתִּי אַחְדוּת קְרֵבָה,

בִּפְעֻלּוֹת הַיּוֹם יוֹם.

הוֹלֶכֶת בְּתוֹכִי וּבַחוּץ –

עַל קִירוֹת הַסִּמְטָאוֹת, בְּבֵיתִי,

וְעַל הַמִּרְצָפוֹת שֶׁל כִּכְּרוֹת מוֹלַדְתִּי.

יוֹם אֶחָד הִגִּיעָה בְּשׂוֹרָה –

אוֹת לָזוּז.

הִתְעַלֵּיתִי בְּ"אֶל עַל", מִבַּעַד לְתִקְרַת חַדְרִי –

וְיָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת הַצַּד הַנִּסְתָּר שֶׁל הַיָּרֵחַ.

אוֹרוֹת מְהַבְהְבִים "שָׁלוֹם" –

וַאֲנִי שׁוּב דּוֹרֶכֶת עַל הָאֲדָמָה,

בְּהִתְהַוּוּת מִתְחַדֶּשֶׁת,

בִּרְגִישׁוּת שֶׁשּׁוֹאֶפֶת לְהַרְמוֹנְיָה אוּנִיבֶרְסָלִית –

יִשְׂרָאֵל.

חזרה לת"א מרומא. לאחר היעדרות בת 4 שנים מישראל,

בואו של סאדאת לישראל, ופעמי השלום עם מצרים.

22.12.77

נעמי גרינברג נולדה ביפו בקיץ 1951, גדלה בתל אביב. למדה אמנות, פיסול צילום ותסריטאות.
החלה לפרסם את שיריה ועבודותיה, משנת  1978 בכתבי עת ועיתונים שונים של ספרות, עידן חדש ויהדות, בישראל, ובתרגומיו של גאיו שילוני, באיטליה. השתתפה בתערוכות וערבי שירה. במופע משיריה, בליווי להקת ג'ז, במועדון יפואי, ועוד.
מ- 1987 ועד 1989 כתבה מאמרי ביקורת אמנות בשבועון "העולם הזה", ב'דף חדש', מדור תרבות שהיה בעריכת נתן זך. פרסמה אף משיריה ורישומיה ב"איגרא 3"- כתב עת בעריכתו.
ב- 1992 הוציאה לאור את ספר שיריה הראשון, "נאדבראהמה", שכלל בתוכו, שירים ודימויים משנות ה-70 ומשנות ה – 80. כספר שירה ואמנות, ראשון מסוגו, שהיה חתום וגם ממוספר, בהוצאת ירון גולן. זאת בהשראת "המוזיאון הנייד" של האמן מרסל דושמפ והספר "אמנות אטומית" של האמן פנחס כהן גן, שאף אותם סקרה וניתחה במדור התרבות של 'דף חדש'.
ב- 1994- 1993 כתבה שירים חדשים שאחדים מהם אף הלחינה.
מ- 1996 החלה ללמוד יהדות לעומקה. להלכה וגם למעשה. דבר שהביא לתפנית נוספת בשיריה, כתביה, ויצירותיה הפלסטיות, ולחקור את שורשי משפחתה, הרבניים.
ב-2002-2003 הוציאה לאור קונטרסים בנושאי יהדות וישראליות, ומסה אודות גילוי האטום העצמי-הנקודה הפנימית, בשם "מפץ גדול קטן או זוהי הנקודה הפנימית", אותה כתבה בשנת תשנ"ט- 1999 בירושלים.
בסוף 2004 – החלה לפעול ברשת האינטרנט. משך שנתיים, עד סוף 2006 בפורום לענייני יהדות ואקטואליה, "כדורי נט", אותו אף ניהלה לזמן מה.
בקיץ 2007 הקימה עיתון אישי, מעין שבועון, באינטרנט, בשם "אני אתה חדש", אותו הפעילה משך למעלה משנתיים, ואף פתחה ערוץ יוטיוב אישי  ,NEOMI 2000 באתר יוטיוב. בתחילת שנת 2010 חזרה להלחין משיריה. הפעם מתוך ספר שיריה הראשון, ומפסוקים במקורות.
בסוף 2011 הצטרפה לחזק ולתמוך ב"מאבק המשוררים" – למימוש זכויות המשוררים וקידום השירה, בתרבות ובחינוך בישראל.
בסוף שנת 2012 הוציאה לאור, בהוצאתה העצמאית, "גרינברג" את ספר השירים והדימויים השני,  "נאדבראהמה 2". אשר למעשה, הוא המשכו, וחלק בלתי נפרד מ"נאדבראהמה " -  ספר השירים והדימויים הראשון, שיצא לאור ב-1992.

רותי לאופר

השיבה / רותי לאופר

וּכְשֶׁעָלוּ חֲצָבִים לְכַסּוֹת בְּלָבָן אֶת הַחוֹפִים וּמוֹרָדוֹת הֶהָרִים,

הַפְיוֹרְדִים הַנּוֹרְבֶגִים, הַצּוּקִים, הַמַּפָּלִים, החוות הַמְּבוֹדְדוֹת,

רַחֲקוּ וְהָפְכוּ לִתְמוּנוֹת בַּנַּיָּד.

שְׂדֵה הָרְאִיָה שֶׁלִּי צִמְצֵם אֶת עַצְמוֹ

אֶל הַמְּטֻפָּלִים וּבְדִידוּתָם.

בְּלִיל שֶׁל שָׂפוֹת כִּסָּה אֶת שְׂפַת הַנּוֹף הָאַחַת.

שׁוּב חָסְרוּ לִי תְּרוּפוֹת וּמִלִּים,

אֵיךְ מַסְבִּירִים לְאִשָּׁה צְעִירָה, אֵם לִשְׁלוֹשָׁה,

שֶׁהִיא לְנוֹרְבֶגְיָה כְּבָר לֹא?

מתוך ספר שירים שבכתובים.

אונקולוגית בכירה, תחום עיקרי: סרטן השד והסיכון לו.

http://breast-guide.co.il/

מתחזקת גם בלוג על ספרות. מבקרת ומייעצת בנושא.

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה. קישור קבוע.

4 תגובות על אנתולוגיית נשים בנושא שפה ומקום

  1. מאת אילן ברקוביץ':‏

    השיר של נעמי הר ירוק הוא לדעתי השיר הגרוע ביותר שקראתי בשנים האחרונות במקום כלשהו. קשה לי להאמין שאפילו תוכנת מחשב תצליח לכתוב שיר כה גרוע. התמאטיקה בו פשטנית; הצורה מביכה, חסרת כל מקוריות או מוזיקליות כלשהי שקשורה בשפה ובמבנה, וגם הערת השוליים לא מושיעה את השיר מכשלונו. מצחיק שמחברת השיר היא זו שמבקרת מפעם לפעם את שירתנו הצעירה. יש אנשים שעדיף שכלל לא יעסקו בשירה.

  2. מאת נעמי גרינברג הר ירוק:‏

    יואב תודה רבה לך על פרסום השיר, וגם על האומץ לפתוח בנושא כה טעון של שפה ומקום, ללא הקדמת העורך, ולתת לשירים לדבר בעד עצמם. כחומר למחשבה ולפרשנות חופשית של הקוראים.
    אפילו שהשיר נכתב אז ב שלהי 1977, בחזרתי ארצה, ולקראת השלום עם מצרים. על אף שאנחנו נמצאים עכשיו, בעיצומם של ימים קשים. ימי מלחמה. אני מאמינה שמסר השלום שבשיר רלבנטי לכל זמן, וכך יכון ביום מהימים. יתחיל דווקא מפה. מאצלנו. לו יהי.
    שבוע טוב.
    נא להתפלל לשלום חיילינו ותושבי הדרום בעיקר.
    נעמי

  3. מאת נעמי גרינברג הר ירוק:‏

    לגבי התגובה הראשונה המופיעה כאן, ש"בחרה" להביא מילת ביקורת "פסיכולוגיסטית" בחצי גרוש, על שירי .
    כל כך בולט, שהכותב פסל במומיו שלו, שאפילו אין טעם להתייחס לדבריו. בוודאי לא לרדת לרמת
    הנלוזות המשתמעת מטונם.

  4. מאת אלי אשד:‏

    אין לנו כמובן כל התנגדות לביקורת יצירות וגם ביקורת קשה.עם זאת מומלץ לבקר לגופו של עניין ולנמק :לא מספיק להגיד שיצירה היא גרועה אלא גם יש להדגים מדוע היא גרועה ,או לפי איזה קריטריונים היא יצירה גרועה .ביקורת היא כמובן עניין סובייקטיבי מאוד אולם יש להדגים שהיא עומדת על יסודות מוצקים של השקפת עולם ביקורתית..