המומלצים של אריק גלסנר:

1. קלאסיקה

“בית קדרות”, צ’ארלס דיקנס, הוצאת “כרמל” – תרגום ראשון לעברית לספר הזה של דיקנס בשיאו.

2. עיון

“אדם בלתי מעשי”, גילברט קית’ צ’סטרטון, הוצאת “שלם” – מבחר מסות של אינטלקטואל מורכב מהשליש הראשון של המאה העשרים, מסות שרלוונטיות לימינו.

“ס. יזהר – סיפור חיים – כרך ראשון”, ניצה בן-ארי, הוצאת “אוניברסיטת תל אביב” – חלק ראשון של ביוגרפיה על אחד מגדולי הסופרים שלנו, ביוגרפיה של אדם ותקופה.

3. תרגום

“מוות במשפחה”, קרל אובה קנאוסגורד, הוצאת “מודן” – כרך ראשון ומפעים מאוטוביוגרפיה של סופר נורווגי בן זמננו.

“נוף גדול שומם”, של אסקילדסן, הוצאת “זיקית” – סיפורים קצרים, של הסופר הנורווגי בן זמננו, מלוטשים ומזוככים על יחסים עכורים.

“אידיופתיה”, סם ביירס, הוצאת “פן” ו”ידיעות אחרונות” – ספר צורב על יחסים חמוצים.

4. מקור

“הדחיפה”, נגה אלבלך, הוצאת “הקיבוץ המאוחד” – שלוש נובלות עדינות אך נוקבות – שילוב נדיר.

“חזרה”, יואב בר-חיים, הוצאת “עמדה” – באופן חריג מאד אני ממליץ מאד על הרומן הזה, למרות שאני בעיצומה של הקריאה ב-700 עמודיו. 200 העמודים שקראתי הם מהמיטב של הספרות הישראלית בשנים האחרונות: הם מציגים ספרות ישראלית כנה, משכילה ורבת תבונה, תבונה הנוגעת ליחיד וחייו, וכן למציאות הישראלית והעולמית כאחת – תבונה שהיא פריו של ניסיון חיים מרשים.

המומלצים של ניסים כ”ץ :

1. קלאסיקה

“הקומדיה האנושית” של ויליאם סרויאן בהוצאת “מודן” – תרגום נפלא וקולח של יהודה אטלס לספר הקלאסי ומכמיר הלב של סרויאן הנקרא בנשימה אחת לצד דמעה ומספר סיפור על הומניזם וחמלה דרך סיפורים אנושיים בעיירה איתקה בקליפורניה בצל מלחמת העולם השנייה.

2. עיון

“האשכנזים” מאת יגאל שוורץ בהוצאת “אוניברסיטת בר אילן” – אמנם זה לא ספר פרוזה אך מי שמתעניין בפרוזה ישמח לקרוא את ספרו של פרופסור יגאל שוורץ שכתב ספר מרתק על הספרות העברית החדשה בהתייחס למרכז מול המזרח. יש בספר תובנות נפלאות לניתוח יצירות וקצרה היריעה לכתוב על ספר זה כאן.

“וילה בג’ונגל” מאת איתן בר יוסף בהוצאת “הקיבוץ המאוחד”- איתן בר יוסף מתאר ומשרטט בצורה מרשימה את יחסה של התרבות והספרות הישראלית לאפריקה ואת הדימוי של אפריקה בספרות והתרבות הפופולרית הישראלית. הספר מציע זווית ראייה מחקרית פוסט- קולוניאלית על החרדות מחד גיסא, והכמיהה מאידך גיסא, של החברה הישראלית לאפריקה.

3. תרגום

“השתיין” מאת הנס פאלאדה בהוצאת “ידיעות אחרונות” – מבקרים רבים כתבו שהספר של פאלאדה נכתב כתגובה למשטר הנאצי ולדיכוי שלו ודרשו להבין אותו בהקשר פוליטי-היסטורי, אך לדידי צריך לקרוא את הספר המצוין והמבריק הזה כתגובת-נגד לחיים הבורגניים הבנליים והדיכאוניים. ספר מומלץ לכל מי שאוהב את הטיפה המרה.

“עזאזל” מאת יוסף זידאן בהוצאת “מחברות לספרות” – זידאן הוא אינטלקטואל מצרי, פרופסור ללימודי האסלאם הנחשב לאחד מגדולי הסופרים המצריים של ימינו, שכתב רומן היסטורי מבריק ומרתק בכתיבה פרוזאית מרעננת על הטלטלות בנצרות של המאה החמישית לספירה במזרח התיכון בכל ובמצרים ובסוריה בפרט. את הספר מעניין לקרוא על הרקע של השינויים הגיאו- פוליטיים במזרח התיכון.

“אידיופתיה” מאת סאם ביירס בהוצאת “ידיעות אחרונות” – רבות נכתב על הספר הזה ואין ספק שלמרות הכתיבה הדי צפויה והרזה (שמזכירה את כתיבתו של פראנזן), הספר מספק תובנות מעניינות על ציניות, יחסים מיניים ואהבה בחיים של צעירים בעידן הפוסט- פוסט- מודרניזם.

4. מקור

“על החתרנות” של עמיחי שלו בהוצאת “אפיק” – עמיחי שלו זונח את הכתיבה הפרוזאית נטו שלו וכותב ספר שהוא סמי- פרוזה סמי – מסה סוציולוגית-פילוסופית ובתוכו שני סיפורים היכולים להיקרא כווידוי, כפירוט הכנות לקראת איבוד לדעת בסגנון דיוני פוסט מודרני (במיוחד הראשון שבהם שהוא גם המרשים מבניהם). הסגנון מזכיר קצת את פוסטר וולאס ואני מרשה לעצמי לנחש שהסופר מאוד הושפע ממנו בכתיבת הספר.

“הרים אני רואה” של רועי בית לוי בהוצאת “עם עובד”- הספר זכה בפרס טוביה ויצחק וינר לעידוד יצירה ספרותית מקורית ואכן הוא ראוי לפרס. הספר מתרחש בישראל הענייה והחמה של הבצורת, ומספר סיפור ביוגרפי דרך בן המחפש את אביו. המסע בזמן ובדמיון מעניקים לספר נופך מיוחד של מרחב וזמן והוא נקרא בהנאה גדולה.

8 תגובות

  1. גם אני קראתי את “חזרה” של יואב בר חיים. דעתי היא שהספר ארוך מידי.היה על העורך לקצץ אותו בחומרה או להפוך אותו לשני ספרים.
    עוד בעיה :הספר המתרחש בחלקו במדינה אפריקנית דמיונית .וזה פוגם בתחושת האמינות הכללית. עדיף היה אם הסופר היה ממקם אותו במדינה אפריקנית אמיתית כלשהיא ולי לפחות זה היה מרגיש פחות צורם כל הסיפור הזה על מדינה דמיונית אי שם באפריקה שמבחינתנו יכולה להיות בכלל במימד אחר.

    • עיקרון ידוע: אם אתה רוצה משהו משמעותי תתרחק מסיטואציה תיירותית. שהות אפילו של כמה שנים ביבשת אחרת ובתרבות אחרת, ואפילו שהות של אדם אוהד לבני היבשת והתרבות (לא בטוח שהמחבר יצר דמות אוהדת או אכפתית במיוחד לבני אפריקה) – מניבה מטבע הדברים סיפור תיירותי שלא נוגע במהות. (פתאום נזכרתי בביטוי ” הרוצה לשקר ירחיק עדותו”). מזכיר לי קצת סרטי ג’יימס בונד שאהבתי פעם, מהבחינה שבסוף קולטים את המלאכותיות, ואת היחס לצופה כתייר שצריך לשעשע. לא שבספר הזה כישוריי הבידור משופשפים כמו אצל יצרניי הסרטים האלה.

  2. ואני מוסיף את ‘כל סיפור הוא חתול פתאום’ – גבריאלה אביגור-רותם
    אנשי פינות – אסתי חיים
    אגב שתיהן היום, 19-06-14, בשינקין של הצפונים: רח’ מסדה, הדר הכרמל, חיפה ב-19:00. כל אחת בהית קפה אחר שאני לא זוכר את שמם.

  3. אריק היקר, תודה לך על שציינת בחום את הרומן “חזרה” של יואב בר-חיים. חיממת את לבי. סופשבוע נעים ושבת שלום.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 + שבע עשרה =