לרגל יום “בלוםדי ” על פי גיבור ספרו המפורסם של ג’ימס ג’וי ס אבי גולדברג ,מהרהר בספר ומשמעויותינו בעידן העירוני שלנו.

ארץ -עיר –בית:

מאה ועשר שנים להולדתו של לאופולד בלום או עיורו של יוליסס

מאת אבי גולדברג

בעוד ימים מספר יחול הבלומסדיי, 16 ליוני.אלפי מעריצי ג’ימס ג’וייס ,ישחזרו את מסעו בן 17 השעות של ליאופולד בלום,ששוטט ביום זה בשנת 1904 על מדרכות דבלין.  ליאופולד  בלום הוא גיבורו של האפוס העירוני של המאה העשרים ,ליאופולד  בלום הוא היפוכו המוחלט של יוליסס גיבור האפוס ההומרי ששוטט במשך עשר שנים , במימי הים התיכון ,עשרים ושמונה מאות לפני מסעו בן השעות של ליאופולד בלום.

על הפרדוקסים המובחנים בין יוליסס ההומרי ו”יוליסס” הג’ויסי כבר רוקנו  קסתות דיו רבות,ברצוני להעלות זווית שונה,בקריאת יוליסס של ג’ויס.

זה לא מכבר הריעו העיתונים לנתון הסטטיסטי המאלף על פיו דרים עתה למעלה ממחצית תושבי העולם בערים. הכף הוטתה לאחר אלפי שנות ציביליזציה בה מרבית תושבי כדור הארץ התגוררו בישובים כפריים מוקפים בנופי בראשית וטבע .

דניאל הלוי שגדל בבית עירוני לחלוטין בפריז ,התמודד בספרו “ארצות פריז” משנת 1932 עם הטענה של ידידיו ממחוזות צרפת הכפריים שטענו כלפיו כי מי שגדל בעיר בתוך אספלט ובטון ,אין לו ארץ במשמעות העמוקה של המילה ,באשר אינו חשוף למרחבים לנופים ולתחושות הארץ לריח הרגבים .

הטענה העמוקה יותר היא שניתוק האדם מסביבתו הטבעית ומהחברה הכפרית ,מהקשר שלו לאדמה והמעבר לעיר ,בה נשלל הקשר בינו לבין העולם הטבעי שהקיף אותו משחר החברה האנושית ,גוזל מהאדם לא רק את מרחב הגידול ואת חווית הארץ כמקום גיאוגרפי ופנוראמי ,אלא שולל ממנו את הקשר הנפשי לבית “אמיתי” אותנטי ,בית שבנוי על האדמה בחיק הטבע . העירוני מאבד לא רק את הקניין הקרקעי ואת המרחבים כנוף אלא גם את יכולת הדמיון ואת הקשר הנפשי לארץ .ניכור וניתוק הקשר הנפשי מהארץ ומרחביה ,הוא המחיר שמשלם העירוני הממיר את האדמה ונוטש את סביבתו הטבעית לטובת מגורי ביטון .הדיון בטענה כי אובדן הבית הכפרי והמרתו במגורים עירונים,שוללים את המשמעות הטעונה של מגורים בארץ ושייכות אליה ,הוא הנושא המעסיק את דניאל הלוי בספרו.
כבר בבחירת שמו של הספר ” ארצות פריז” מביע המחבר את עמדתו בסוגיה.לטענתו הבית והארץ אינם נזקקים למרחבים.נפש האדם ורוחו מתפתחות ומועשרות גם בסביבה העירונית. די בדירה בבניין במדרכה ברחוב ובשכונה כדי להקנות לאדם הצעיר לילד את הרגשת הארץ והבית .רשמי הילדות של המחבר שגדל בבית חם על גבעת המונמרטר בפריז של שלהי המאה התשע עשר ,עשירים ומלאי חוויות ורגש,הניזון מארץ מדומיינת משלו הנזונה מספורי הסבתא האם וקרובי המשפחה,שושלת המשפחתית קורותיה וקרובי המשפחה החיים בונים תמונת ארץ והרגשת שייכות לילד העירוני שאינו בן לאדמה .

ארץ ילדות ממין זה שבה הילד מתרוצץ ברובע מגוריו ובעיקר בין דירות השכנים וקרובי המשפחה ,הייתה גם ארצו של הילד הטורקי שגדל והיה  לסופר הידוע  אורהאן פאמוק ,מספר בספרו ‘איסטנבול’ אודות בית הדירות בו גדל ושהיה עולמו. גם כשבגר ויצא את גבולות תורכיה שב וחזר אל אותו בית- ארץ ילדותו.

גם ארצו העירונית של מרסל פרוסט שהשתרעה במשולש שבין דירת דודתו ברובע השמיני לבין ה”כיכר העגולה” שבשדרות האליזה והגן המשתרע בואכה כיכר הקונקורד ,הספיקה להשאיר זיכרונות שטעמם לא פג כשבגר והגעגוע אליהם הפך לחיפוש המונומנטאלי במסגרת “הזמן האבוד” .
ז’ורז’ פרק שלא חווה ילדות עירונית מענגת בלשון המעטה וכמי שניצל בילדותו מזרועות הנאצים,בנה לו עולם עירוני  דמיוני בבית דירות ברחוב “קורבלייה” בפאריז בספרו ‘החיים הוראות שימוש’ . בית דירות המכיל ארץ עולם ובית לדייריו המדומיינים. החיות שהפיח ז’ורז’ פרק באותו בית דירות היה בה יותר מאשר במחוז כפרי שלם.

מי שהבין היטב בדרכו האנליטית ,את הסביבה  המשתנה של האנושות ,המעבר מחיי טבע לחיי אספלט ובטון, היה מבקר התרבות וולטר בנימין ,שילדותו בברלין שלפני מלחמות העולם בכרך ענק בן ארבעה מיליון אנשים הדחוסים בבתי דירות . בזיכרונותיו מתגעגע בנימין המבוגר אל ילדותו בברלין של ה”אונטר דה לינדן” אותה שדרת עצי תרזה הנמשכת משער ברנדנבורג מזרחה. הקסם של הצעידה בין בית בורגני לבית הספר על מדרכות העיר ברחובות עמוסי אדם וכלי רכב הייתה מלאת קסם ותחושת הבית לא נגרעה מחוסר נופי הטבע.


הפליא מכולם ,כאמור, ג’ימס ג’ויס שהכניס את היוליסס שלו לדירה עירונית קטנה וצנועה ,ולא נתן לו להרחיק ממנה אלא מהלך הליכה שאפשר לעשות רגלית ביום אחד על מדרכות דבלין.
ג’וייס שרטט עולם קטן על מדרכות דבלין וגבל אותם בין בוקר ללילה. במרחב עירוני משמים,בו  נודד יוליסס המודרני  של תחילת המאה העשרים ,ג’וייס מהפך את האודיסיאה ,את מרחבי הים והאיים והארצות הקסומות,למדרכות רחוב ושורות בתים אפורים.ג’ויס משתמש במרחב עירוני במודגש ובדירה חסרת חן תוך שהוא הופך שני מיתוסים על פיהם: המיתוס ההומרי והמיתוס הנוצרי .אודיסאוס –יוליסס הגיבור הנודד הגדול והאמיץ הופך ליהודי עירוני קטן המשוטט בדבלין. המסע ההומרי שנמשך שנים מתגמד ליום אחד אצל בלום.
היהודי הנודד פרי המיתוס הנוצרי של היהודי האחשורושי שימשיך לנדוד לנצח כעונש על הצליבה הופך ליהודי דבלינאי שאין לו לאן לנדוד ושנדון לגיאוגרפיה עירונית שהיא כל עולמו.

ג’ימס ג’ויס הוא הומרוס של המאה העשרים ,הוא מזהה את הגיבור המודרני ,שאינו ספן הלני עז נפש,ואינו מטפס הרים ללא חת,הגיבור המודרני הוא הנווד ,המשוטט העירוני הflaneur   של בודלייר וכפי שהיטיב לשרטט את דמותו לאחר מכן וולטר בנימין. ג’וייס מבחין בחושיו הנדירים בתפקיד המרכזי של היהודי העירוני באירופה של המאה העשרים,כבר בתחילתה .

יאופולד  בלום גיבורו של הרומאן הגדול “יוליסס” הוא האנטי גיבור הספרותי של המודרנה העירונית ,הוא הפרדיגמה לכל מה שילווה אותנו בספרות המאה העשרים מג’ון דה פאסוס ,לג’ון דלילו ולפול אוסטר,

תגובה אחת

  1. אבי בוקר טוב,
    צביקה ואני משטחים לנו באירלנד. בילינו גם יומיים בדבלין והלכנו לראות את מוזיאון הסופרים, שם פגשנו כמובן את ג׳ימס ג׳ויס. והנה בעיתוי הלא מקרי הזה הגיע אלינו הכתבה העשירה והמאירה כל כך שלך. אנחנו תמיד מתפעלים מרוחב היריעה המצוי באמתחתך. תודה לך על ההרחבה הטובה.
    עדיין לא התייאשנו מלהיפגש ונעשה זאת! יש הרבה יופי עירוני גם ברחוב ביאליק ובתרבות הבאו-האוס.
    דרישת שלום לרוח׳לה והיו בטוב – צביקה ומיכל

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ten − 4 =