בראש מורם : זרקור על חנה טואג-מאת דליה לוי-חרוש

חנה טואג

דליה לוי-חרוש מורה לספרות  יוצאת ברשימה זאת לנתח את דמותה של סופרת ואגב כך לבדוק את תופעת טענות ה"מקופחות הספרותית " הנפוצות במקומותינו.

בראש מורם : זרקור על הסופרת – חנה טואג

מאת דליה לוי חרוש

במאמר זה אתאר סופרת שלצערנו אינה ידועה מספיק כפי שהיא צריכה להיות חנה טואג.סופרת המתמקדת בתיאור חייהם של נשים מסורתיות ודתיות ועושה זאת בהצלחה גדולה. במאמר זה אנסה להסביר את הסיבות ליחודה של טואג כסופרת ,וגם את ייחודה בסצינה הספרותית שלנו. שהסופרים המצליחים בה זוכים לנראות תקשורתית לא פעם בגלל טענות שונות של "קיפוח "..


היוצרת

חנה טואג החלה לכתוב בשנות ה -50 לחייה. היא צברית אך שורשיה מלוב, עבדה כמורה  לספרות ומנהלת פדגוגית בתיכון בקרית גת.כיום היא מתגוררת בראשון לציון .

חנה כתבה למגירה במשך שנים, לטענתה מקצוע  ההוראה בנה אותה  כאדם ויוצר, הילדים העניקו לה הרבה חום ואהבה ושימשו מקור להשראה, יצאה לפנסיה מוקדמת על מנת להתפנות לכתיבה.

ž            עד היום חנה טואג  פירסמה את היצירות הנ"ל

ž     *"עלים של חסה" – קובץ סיפורים קצרים 2004,הוצאת כרמל.

ž          *"לאורה" – 2009, זכה במקום הראשון בפרס   "קוגל" לספרות יפה בשנת 2011, מודן.

ž            * "הרובע הקטן" – רומאן שמחפש בית ויראה אור בקרוב.

ž            * רומאן חדש נוסף- בכתובים.

žאפשר לטעון שחנה הייתה חלק מגל שלם של כתיבה נשית שהופיע בספרות העברית בשנים 1996- 2004  שהתמקד ב"הצצה"   לעולמן של הנשים בחברה  החרדית ,נושא שעד אד אז היה מוזנח  לחלוטין

לעניות דעתי, אחד הגורמים לכך הייתה השפעה פוליטית שנתנה את ביטוייה גם בספרות. תנועת ש"ס  היא תנועה חרדית, שהוקמה ב 1984 וזכתה לאהדה רבה כבר אז.  בבחירות ב- 1996 וב- 1999 מפלגה זו וגם מפלגת "יהדות התורה " זכו לאחוזי הצבעה גבוהים, דבר שהעלה את המגזר החרדי ואורח חייו למודעות הציבור. האקלים החברתי והתרבותי שנוצר עורר גילויים של סקרנות והצצה לעולם מסתורי זה בקרב העולם החילוני. . הופיעו סופרות שונות כמו נעמי רגן ויוחי ברנדס ואחרת שעסקו בכך  והופיעה גם חנה טואג שהשתלבה בגל זה.

žאני חובבת גדולה של יצירתה ותהיתי  לא פעם, מה יש בה בחנה טואג ? ביצירות הספרותיות שלה שאני אוהבת, מתחברת והן פונות אל הקוד והקול הפנימי שלי? שהחשיפה  להן  הייתה לפני כמה שנים והן עדיין מהדהדות בי, מה יש בך חנה טואג שאני רואה ואחרים אולי לא? ולמה רבים כלל אינם מכירים את יצירתה ?

הבה נסקור שתים מיצירותיה:

עלים של חסה

עלים של חסה

"עלים של חסה"- הוא סיפור קצר מתוך קובץ סיפורים : " עלים של חסה" שיצא לאור בשנת 2004 בהוצאת "כרמל" וזכה בפרס כתיבה בתחרות  "הסיפור הקצר" של עיתון "הארץ" (2001) . סיפור זה מבוסס על מקרה אמיתי שסופר בתכנית " מבט נשי" בהנחיית בילי מוסקונה-לרמן , שאירחה נשים  וביניהן גם נשים חרדיות ,ששוחחו על התעללות בנשים  בקרב המגזר החרדי. ההצצה לחייהן מסקרנת אותי מאוד באופן אישי, משום שעולמן רחוק מאורח החיים המוכר והידוע לי ולסובבים אותי.ועם זאת זהו עולמם של מאות אלפים החיים במדינת ישראל ,כל כך  קרוב וכל כך רחוק מאיתנו.

ž "כל היום עשתה יוכבד בת ציון במטבחה. השבת קרבה ובאה ויום שישי כולו קודש היה להכנות לקראתה. בישול, אפיה וניקיון – הכול מונח על כתפיה, וטוב שפינתה לה את יום שישי מעבודה, כדי שתוכל להספיק את כל המטלות".

ž  יוכבד, גיבורת הסיפור,  היא אם לשמונה ילדים ומורה בבית ספר יסודי חרדי לבנות. היא נשואה לאברך המשי ,שנחשב לשידוך הולם הואיל והיה עילוי בתורה ובגמרא. היא אינה מאושרת בחייה ומיחסו של בעלה כלפיה כפי שמצוין בסיפור:

ž             " קורא את אשת חייל מי ימצא במהירות, בולע את המילים. והיא עוקבת אחריו בסידור התפילה, מצפה שיאט את הקצב קריאתו, שישים לב למילים, אך לשווא. לאחר הסעודה היה פוטר אותם בברכת שבת שלום חטופה וחוזר לשקוד על תלמודו".

ž            הבעל הוא קיצוני ופנאטי בכל הנוגע לכשרות המאכלים לפי ההלכה :

ž            " האם הכול הוכשר אישה? האם נברר האורז כהלכה? היה שואל כהרגלו, ומה עם החסה, האם ניקית אותה מן התולעים?".

ž            החסה היא סמל לדקדוק והאובססיביות שלו  לגבי כשרות, שבעקבותיה  מתחולל  מפנה בחייה של הגיבורה ,המוביל  אותה לטלטלה, לשקיעה, להידרדרות נפשית  ולהיעדרות ממושכת ממקום עבודתה, לטרוף הדעת, לסיוטים ולחלום בלהות, לשריפת בגדיה, להתעלמות מילדיה, לפחדים לחרדות ולהזיות  עד להתאבדותה

ž " פתאום החלו להגיח מהקירות, מהתקרה מתחת למרצפות, זחלים שונים ומשונים…מכרסמים את רגלי העץ שלה ונועצים שיניים…מאיימים לכרסם את פניה". ניכר בהתנהגותה חוסר תפקוד ותקשורת עם הסביבה , שכן היא צועקת וצוחקת " בצחוק מטורף וקולני".

ž            יום אחד מחשבה מטורפת נרקמה במוחה. כאשר שמונת ילדיה שבו מבתי הספר כינסה אותם וחילקה להם קופסאות פח קטנות

ž " תאספו את כל החרקים אמרה חיפושיות  זבל, תולעים, זבובים, נמלים ושאר זוחלים והחביאה זאת בתאים האפלים שבארון הבגדים עד ליום השישי בו אפתה והכינה במרץ רב את השבת וכחצי שעה לפני שובו של הבעל הוציאה את קופת השרצים ופיזרה על מאכלי השבת ועל ראשו של בעלה. הסיום מפתיע וטרגי בו היא :" רצה אל חלון הקומה הרביעית בחדר האורחים, פתחה אותו לרווחה ו…".

ž  זהו סיפור המתייחס להתעללות מילולית כלפי נשים  והדרתן  בחברה החרדית הסגורה שחיה מבחירה ב "בידול מרחבי" ושומרת על אורח חיים ייחודי במנהגים, בערכים, בשפה ובדת  כדי להימנע מפיתויי העולם. קשה לחיות במגזר החרדי הסגור, משום שהכול נשמר בחדרי חדרים וקשה לשבור את התבנית המשפחתית  שהרי זה מכתים את המשפחה הגרעינית  ולא זו בלבד ,אלא גם את המשפחה מסביב. המסגרת נוקשה ולא לכולם יש את תעצומות הנפש להתמרד ולברוח.

בעלה  של גיבורת הסיפור אינו מבין לליבה ואין בו רגישות והבנה לצרכי הנפש שלה כאישה. אין ביניהם שיחה גלויה, הבנה או כבוד.  אפילו בעת קריאת " אשת חייל מי ימצא" הוא בולע את המילים  היא מרגישה בודדה.

ž  הטבע  הפסטורלי של ילדותה שבו היו הרמוניה ויופי, הופכים לסיוט חייה. בבגרותה הטבע התמים עובר טרנספורמציה מזיכרון חיובי לחוויה  טראומתית – זחלי המשי המטפסים על זרועותיה בגן הירק של ילדותה מכרסמים בסיוטיה את רגלי המיטה וכל אשר עליה.   על כך אני אומרת: " גברים ממאדים ונשים מנגה"

ž            .

לאורה

הספר הבולט ביותר של טואג עד היום הוא"לאורה" רומן היסטורי מחיי היהודים בארץ לוב. נושא שאיש לפני טואג לא עסק בו בספרותנו.

העלילה מתרחשת  בלוב הקולוניאלית הנתונה תחת הכיבוש האיטלקי  ערב   מלחמת העולם השנייה  שהתרחשה בין השנים 1938-1936במרכזה משפחה יהודית, שהבת הבכורה  לאורה  מתעברת  מלורנצו חייל איטלקי , גוי , שמקבל שירותי כביסה מהמשפחה שלה . זו הייתה אהבה אסורה וחטא שיש לשמור עליו כסוד כמוס ולהסתירו.

האם , אמיליה בן עטר, אישה העובדת קשה מאוד על מנת לפרנס את משפחתה תופסת  את מקום האב שנרצח על ידי בדואים במדבר. הבדואים גנבו את כספו, סחורתו וחמורו,  במהלך עבודתו כ "טוואפ" ( רוכל ).

ž  אמיליה, הבת הבכורה לאורה, אחיה: מנואל , יוסף והתינוק רפאל ועימם מתגורר הסבא  אברהם המכונה " ברם" שהוא עיוור פיזית אך מטיב לראות את המציאות, רואה את הלב ויש לו קשר הדוק לנכדתו " לאורה".

ž            אנו הקוראים יוצאים למסע ובו אנו מלווים את לאורה במהלך חודשי הריונה ועד הלידה בדיונות  בסיום הרומן.

ž " איך להוריד הריון שבא מחטא, בלי חופה ובלי קידושין, בלי אבא שמכירים , כל הזמן היא אומרת: " וולד אל חראם, ילד של חטא , טפו!".

ž            האם מתביישת בהריונה של ביתה הצעירה שמלאו לה 15 שנים בלבד וחוששת שהסוד יתגלה בקרב הקהילה היהודית בסביבה ובקרב השכנים המוסלמים. היא עושה ככל יכולתה כדי לעצור את ההיריון בתחילתו  וכדי להסתירו בהמשך. היא גוזרת לה תחבושות  של בד שתלפף סביב הבטן.

ž            איך נוצר הספר ?

ž            בשנות ה 50 לחייה של הסופרת, נפטרה אימה ובתום ההלוויה והשבעה שאלה את עצמה – האם אני מכירה באמת את אמא שלי?  מהיכן היא באה? הוריה עלו מלוב בשנת 49 אל " כור ההיתוך" הישראלי  וחנה הצברית התביישה בושה גדולה בשירים המזרחים, במנהגים, בשפה ובתפיסות העולם המיושנות. אך הבושה בשורשים לבית אמא הייתה משותפת לכלל הצברים גם המזרחיים וגם לאשכנזים.אם נתפסה בעיניה כפרימיטיבית ומיושנת והסופרת התביישה בה.רומן זה  מבוסס עם כך על פרטים אוטוביוגרפיים של משפחתה ומהווה ניסיון לגשר ולהתפייס עם אמא , בין העבר להווה ולגשר בין פערים.

בראש שפוף

בנגאזי-ברגן־בלזן / יוסי סוכרי

אי אפשר שלא להשוות את הכתיבה של טואג לכתיבה של הסופר יוסי סוכרי שאף הוא כתב על יהדות לוב ועל אימו שגם שמה היה אמיליה. הוא כתב רומאן היסטורי משלו על יהדות זו, "בנגאזי-ברגן בלזן "( עם עובד 2013)* המתרחש בתקופה מקבילה לזו שבספר "לאורה" של טואג.

משום מה סוכרי  בניגוד לטואג זכה בתשומת לב תקשורתית גדולה ולחשיפה רבה.

כעת  נשאלת השאלה, מה הביא לחשיפה זו שטואג לא זכתה לה על ספרה המקביל "לאורה". זה לא קרה  אפילו בימי המהפכה  כשלוב בראשות מנהיגה הרודני הקולונל מועמר  קאדפי  "כיכבה" בכל חדשות העולם.  סוכרי הוזמן לראיונות תקשורתיים מקיפים  על ספרו ועל יהדות לוב ועל קיפוחה המשווע  לטענתו בחברה הישראלית. ,  זאת בניגוד משווע לחנה טואג  שקולה   לא נשמע  ועל פי דבריה, תחושה של  החמצה הציפה אותה.

יוסי סוכרי ,זכה לחשיפה בגלל טענות של קיפוח יהודי לוב.

אפשר  להניח שהתשובה לשאלה זו  לכך קשורה לאור שבו מציגים  שני היוצרים את תרבות יהודי לוב. בעוד שטואג מציגה את המזרחיות בכלל באור חיובי ואת יהדות לוב בפרט "בראש מורם " ללא טענות לקיפוח, סוכרי לעומתה ביסס את טענותיו  ואת ספריו על קיפוח ועל  תחושות אפליה הנמצאות בכל מקום בספריו . להצגה הזאת של "ראש שפוף"  יש  ככל הנראה הדים חזקים יותר בתקשורת. שמחפשת תמיד את הדרמטי והסנסנציונאלי יותר.

לסיום-

הקוד הפנימי שלי מתחבר לשורשים . יש הארה באור של זרקור את התרבות המזרחית אך לא מעמדה של קיפוח ואפליה. בשנות התבגרותי הושפעתי רבות מהסביבה , חברי היו בני עדות המערב והייתה בי כמיהה להידמות להם, אך משבגרתי והתבגרתי  נוצרה בי  ערגה עזה לחקור את השורשים של בית אמא ולשוב  למסורת, למנהגים, לביטויים. בנקודה זו ואני מזדהה עם הכותבת שאף היא עברה תהליך שבסיומו התחברה אל שורשי בית אמא לאחר שזו שנסתלקה מן העולם.

אני מתחברת לדמות נשית  עצמאית, חזקה, בסיפור כזאת  הפועלת ללא רגשות קיפוח ואפליה על רקע עדתי כמו אצל חנה טואג ,

אני תמהה האם יש משהו גברי ספציפי בטענותיו של יוסי סוכרי לקיפוח בלתי פוסק  לעומת הצגתה של חנה טואג את גיבורותיה כנשים שלמות וגאות  הצועדות בראש מורם שאינן רואות את עצמן כמקופחות בידי  החברה ובידי הממסד?

ראו עוד על חנה טואג :

חנה טואג בלקסיקון הסופרים

חנה טואג מקריאה מ"לאורה "

חנה טואג

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך סופרים עם התגים , , , . קישור קבוע.

2 תגובות על בראש מורם : זרקור על חנה טואג-מאת דליה לוי-חרוש

  1. מאת צדוק עלון:‏

    אני קורא את יצירתה של חנה טואג ומודה שאני חוזר ל"לאורה" שלה מפעם לפעם — ילדותה של לאורה בעיניי היא הילדות המטאפיזית של כולנו (תמימות; הכרת הטוב ללא כריכתו ברוע; אי הכרה בכוח המשתק של החלופיות והארעיות; קבלת הקדושה שבהוויה מתוך אינטואיציה (ולא כקטגוריה שכלית מודעת); אהבת השפע שכמו נוצר למען האדם; גילוי האדם והטבע כמעשה התגלות ועוד ועוד).
    "לאורה" בעיניי היא יצירת חובה, ולא הייתי רוצה שאיש יחמיצה.
    גם סיפוריה הקצרים מצויינים בעיניי.
    לעניות דעתי חנה טואג היא סופרת חשובה מאוד ויצירתה תמשיך לזכות בהכרה הולכת וגוברת.
    צדוק

  2. מאת אביטל קשת:‏

    חנה סופרת חשובה ועוד נשמע עליה.ספרה לאורה פעל רבות למען יהדות לוב. זה חשוב כי תרבויות שלמות הולכות ונכחדות וחנה משחזרת אותן למענינו.
    באשר לשאר, ספרות בדרך כלל עוסקת ביוצא דופן, ומאירה אותו. לכן את שלא הכרת נשים חרדיות עד עלית ש"ס ויהדות התורה לך אומר, שרובן מנקות עלי חסה ואין בגלל זה פרעות. רובן די מאושרות בחייהן, מי פחות ומי יותר.
    פעם אחת חשבתי שהבעל של שכנתי מכה אותה, ואז רצנו והסתבר שפלשו לביתה עכברים ומכאן מקור הצרחות.

    בשאר הזמן יש עלים מזרי הפרחים שמביאים הבעלים לכבוד שבת קודש.

    אגדות ההדרה חביבות אך אינן במקומן, כתבתי על זה רבות. אולי עוד אשוב לכך.
    ושוב, התשועות לחנה.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*