אומרים שירושלים עיר הנצח היא. אז אומרים! אני למשל, כשאני מנסה לחשוב על המושג נצח בכל הקשור לירושלים, מה שעולה לי זה בעיקר מראה תחנה מתפקעת מאנשים שממתינים “נצח” לאוטובוס שיאסוף אותם. אבל זמן הוא מושג מופשט, ומוזר, ובדרך כלל הוא מזדחל על גבי מחוגי שעון עצלים מידי, או נחפזים מידי, תלוי בעיני המתבונן. כבר עסק בזאת פרופסור ירושלמי אחד ישעיהו שמו כמדומני, כשם הנביא הגדול שגם הוא התהלך פה בעיר. כן, ירושלים עיר של נביאים היא, ולנביאים מושגי זמן קצת משונים משאר הבריות. הם מביטים למרחוק ורואים כאן בירושלים זאב עם כבש עוד לפני שגן החיות התנכ”י היה בתכניות בכלל. מה זה בשבילם זמן? “בעוד חצי שנה תעלה על העיר בבל בצבאותיה”, הם יכולים להגיד בלי להניד עפעף ואנחנו בקושי את המשחקים של בית”ר מצליחים לנבא על גבי הטופס. כנראה בשל כך, שנביאים רבים התנבאו על העיר, מושגי הזמן בירושלים מעט תמוהים. משונים. לא נורמליים- הייתי מוסיף בחדווה כשאף אחד לא היה מסתכל- והרי לכם דוגמה מצוינת, כי מישהו יכול היה לחשוב, פה בעיר הזאת, בשנות האלפיים, שזה מעליב ושהשתגעתי לגמרי.

הסתכלו על האבנים למשל, אני מת על אבן ירושלמית, אבל פה בירושלים בעלת בעיית הדיור היקר, צריך זוג צעיר להשקיע עוד מספר זוזים בכדי לבנות באבנים שטיטוס אהב להחריב. וזאת למה? כדי לדאוג שירושלים תמשיך להיות עיר הנצח, עיר שהזמן ממנה והלאה. ושוב אני אביא את דוגמת האוטובוסים ומשוכנע אני שזו בעיה ירושלמית ומשוכנע עוד יותר שיבואו תושבי כרכים אחרות וינזפו בי שזו לא בעיה מקומית. כסילים הם! תינוקות שנשבו! לא מבינים הם שרק בעיר הנצח יש בעיות של נצח.

כך למשל כשאני נחפז לאן שהוא, בגלל איזה צורך דחוף ובלתי מוסבר לרגל ענייני החשובים עד מאוד, אז לפתע העיר עומדת מלכת. שלווה, תום ורוגע רובצים על הרריה. ואני? חסר סבלנות, עומד בתחנה ומציץ בשעון. והוא? כמוני בדיוק. מחוגיו רצים על פני השנתות. פתאום גם הם ממהרים. והאוטובוס, אחרי שהגיע באיחור ממושך, עוצר בעייפות, הדלת בקושי נפתחת, הנהג עסוק להסביר לתיירת ממדינה מלוכסנת שלא טרחה ללמוד אנגלית, בטח לא עברית, ערבית או יידיש. והזמן הלך חלף לו. אני מצלצל שאאחר בכמה דקות, עד שהאוטובוס עוקר את גלגליו ומתחיל בנסיעה. יש לציין שכל אותה העת מחוגי השעון לא נחים, אלא להפך אצים טסים. וכאילו כדי להרגיז, כל פקקיי ירושלים יוצאים במחולות. שיירות בדרך אל העיר. איפה הם היו עד עתה? לראש העיר הפתרונים. אני מודיע שזה יהיה כבר איחור של כרבע שעה. כשלפתע משאית גדולת ממדים פורקת את מסעה בצד הכביש וכול הרכבים, האלה שבגודל פרעושים, מתחמקים להם בינה לבין ה”צפרדע” הענקית של הזבל וממשיכים לנסוע בעוד האוטובוס גדול הממדים (בחיי שבאותו זמן אגד העמידו לרשותי את האוטובוס הגדול בתבל, אקורדיון כפול, וקומתיים!) עומד מלכת שעות ארוכות. והמחוגים? אתם לא באמת שואלים, תפסתי אחד מהם על חם (אני חושב שזה של הדקות) מדלג על שנתה- חשב שלא שמתי לב, כמעט צדק. אני כבר צריך לצלצל שאאחר בחצי שעה בקירוב, לא נעים. ועדיין נראה שזו לא סוף הנסיעה, בכל תחנה הוריד הנהג, או העלה, נוסעת זקנה מקודמתה ולעיתים אף צולעת ממנה. וחלילה לא שיש לי בעיה עם זקנים ובוודאי שלא עם צולעים, אבל דווקא כשאני ממהר כולם על אותו האוטובוס?

ובזמן שונה בתכלית, יצאתי לי מוקדם מידי מהבית. סתם עניין של חוסר תיאום, או דחייה פתאומית של פגישה. ולפעמים כי רציתי להספיק איזה עניין, אך בשל תעתועי הזמן לא עלה בידי. דווקא אז האוטובוס טס על גבי התחנה. כמעט שלא עצר וחלף על פני ולולי הרמתי את ידי היה עובר כך בלי לשים אלי לב. אני מביט במחוגי השעון ונראה כאילו לא זזו מילימטר יצאו לחופשה, סיאסטה. והאוטובוס? מרחף על פני הדרך, מרפרף על פני התחנות. לא מביט ולא מחכה, גם לא להוא שרץ וכמעט. אך הנהג חלף על פניו. אני מתחיל לחשוש, הרי אגיע הרבה לפני שתכננתי, מה אעשה שם עד שיתחיל? אעמוד נעוץ כמסמר ואחכה לזמן הנקוב? ושוב יגידו לי במבט ספק מרחם, ספק לועג, “הקדמת קצת?” ויתכוונו ל”הרבה”. האוטובוס בשלו, כמעט ואין נוסעים שעולים, כאילו יצאו כולם לחופש דווקא היום ואין מי שיעצור את הנהג המטורף. פרץ של תזזיתיות, חדווה וגיל זורחים מגלגלי האוטובוס, החדיש, המקוצר והמהיר. הרמזורים כולם הופכים ירוק לכבודו ולא מעקבים אותו אפילו במאייה. היה אחד שרק הבהב והנהג בתגובה רק האיץ יותר את המפלצת כדי ל”תפוס” את הרמזור. וגם הוא לא שם מחסום לפרץ האנרגיה הזה, המגולם בארבעה גלגלים, מתכת ונהג אחוז תזזית וטירוף.

נו, ירושלים עיר הנצח, כמו שאמרתי לכם, הזמן וירושלים יש להם הסכמים משלהם בעיר הבירה. מעל הזמן כך אומרים על ירושלים וכשאני מביט למטה אינני רואה שום דבר. הרי בירושלים אני עומד, משמע שהזמן אמור לנועה תחתי, אך כנראה מורכבים יותר הם פני הדברים, כי פעם הזמן אכן תחת ירושלים ופעם מעליה, פעם חולף בדמות בניין ישן ופעם דוהר על פני ילד חצוף. זקנים בני אלף ניבטים אילך מהשוק וצעירים שלא נולדו מתרוצצים ברחובותיה. העיר שחוברה לה יחדיו יצרה שרשרת ענקית של חור בממד הזמן. תשאלו את מקדשי המבנים. אם לצורכי נוי וארכיטקטורה, או ארכיאולוגיה יבוסית, תשאלו את מקדשי המבנים מטעמי דת וקודשים, הזמן לטעמם עצר מלכת, עומד ונוסע נצפה ואינו. אז כשאתם מדברים על עיר הנצח, על עבר והווה השלובים בה יחדיו, אנא זכרו אותנו ציבור הנוסעים. אלה המשתהים ואלה הנחפזים.

תגובה אחת

  1. אם היית יכול לשלב את זה בעלילה (כרגע אין עלילה). מאחלת בהצלחה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × 4 =