י

ד“ר מלי רול היא מרצה בנושאים של הבעה וכתיבה בבית הספר לתקשורת וקולנוע של סמינר הקיבוצים. כותבת בימים אלה ספר המבוסס על הדוקטוראט בנושא דמויות  באוטוביוגראפיות של עמוס עוז ומאיר שלו.להלן סקירתה על ספרם המעניין מאוד של הסופר עמוס עוז וביתו החוקרת פניה עוז על ההיסטוריה התרבותית של העם היהודי ומדוע הוא יצא כפי שיצא.

יהודים של מילים

היהודים והמילים מאת עמוס עוז ופניה עוז זלצברגר הוצאת כתר 2013

מאת ד”ר מלי רול

הסופר  עמוס  עוז ובתו ההיסטוריונית של הרעיונות פניה עוז זלצברגר כותבים את ספרם “היהודים והמילים” כמסה שמחבריה רואים בה תרומה לחברה הישראלית כאן ועכשיו. במסה זו מנסחים השניים מחדש ערכים של הומניזם ציוני שיש לו שורשים עמוקים- לא ברנסנס האירופי בלבד, אלא גם בתרבות היהודית. הניסיון הזה להגדיר מחדש את הזהות הציונית על בסיס ערכים אנושיים אוניברסליים  מקביל לניסיון של השניים להציע בסיס תרבותי, אינטלקטואלי, פתוח ונאור לחברה הישראלית על רקע רעיונות הנובעים מאבחנות אתניות, והם תופסים מקום נרחב בשיח הציבורי של ישראל 2014. הספר פורסם לראשונה באנגלית בשנת 2012 ופנה לקהל שאינו ישראלי, ואחרי שנתיים לאחר תרגומו לעברית על ידי ברוריה בן ברוך, פנה גם לדוברי עברית.

גחלת מילולית

לאורך הספר מדגישים השניים את “קו הרצף היהודי שאיננו ביולוגי אלא מילולי” וכן “ההיסטוריה היהודית והלאומיות היהודית”,  שהביאה לעולם “גחלת מילולית” שבזכותה התאפשרה רציפותו של העם היהודי למרות אסונות שפקדו אותו לאורך ההסטוריה.  ה”גחלת המילולית” הזו נסקרת בספר בעיקר על ידי פרשנותם של השניים לאירועים ולדמויות המופיעים במקרא, במשנה, בתלמוד, בגמרא ובכתבים שנכתבו גם בשנות הגלות,  גם במפגש עם העולם ההלניסטי וגם בימי הביניים ובהמשך במאות האחרונות של הנאורות האירופית ועד ימינו אנו.

הכתיבה על ה”גחלת המילולית” היהודית בספר זה משקפת את נסיונם של עמוס עוז וביתו לעצב “תודעה קולקטיבית” או “זיכרון קולקטיבי” על סמן “אתרי זיכרון” טקסטואליים כתגובה לרעיון “המצאתו” של העם היהודי שעלה בספרו של שלמה זנד “מתי ואיך עלה העם היהודי” שפורסם ב- 2008. לדברי הכותבים: “לאחרונה נשמעים קולות המערערים על רציפות זו: לא היה כלל “עם יהודי”, אומרים לנו, אלא כולו נרקח בדמיונם הקודח של אידיאולוגים מודרניים.” בתשובה לטענה “פוסט ציונית” זו מבקשים השניים לשוב ולאשר את רציפותו של העם היהודי במשך יותר משלושת אלפים שנים. לדבריהם:  “אין זה משנה אם היה או הומצא, העובדה שההמצאה, אם אכן הייתה זו המצאה, הפכה למורשת טקסטואלית של כל כך הרבה דורות – היא עצמה כבר עובדה היסטורית. ” כך מצהירים השניים ובכך הם ממקמים את כתיבתם בהווה באותו רצף יהודי טקסטואלי  לדורותיו.

מהי יהדות?

אחד המאפיינים הבולטים ברצף הטקסטואלי היהודי, לטענת הכותבים, הוא הפולמוס, שאינו רק נושא הספר, אלא גם הפואטיקה שלו: האב הסופר וביתו ההסטוריונית של הרעיונות  נוקטים בפרשנות של מעגלים מתרחבים של משמעויותיו של פסוק או ביטוי וכך הם מציעים הקשרים רעננים מתוך חירות של קריאה. פרשנות המעגלים המתרחבים כזו עוברת דרך פריזמה כפולה- זו של הספרות הנוטלת לעצמה חירות של הדמיון היוצר וזו של ההיסטוריה המחמירה עם עובדות.

במסגרת החירות הספרותית בפרשנות השניים, הם מתעכבים בעונג רב על אנושיותן ונשיותן האסרטיבית של נשים במקרא. הם משוחחים על דמויותיהן של ארבע האימהות –שרה, רבקה, לאה ורחל, וכן הם “מעבים” את מה שלא נאמר במקרא על חנה אם שמואל, על מרים אחות משה או על דבורה הנביאה, למרות ואולי דווקא בשל העובדה שאלה הן נשים ששינו את ההסטוריה היהודית.  גם קולות נוספים של דמויות מקראיות נשמעים תוך תיאור החדווה הלאומית חוצת המעמדות והמגדרים כאשר  דוד המלך “מכרכר בכל עוז” מול נשים מכל שכבות העם  בזמן הבאת ארון הברית אל היכלו בירושלים.

העקרונות הפרשניים המודגשים בקריאת הטקסטים היהודיים, כגון: הפולמוס כדרך חיים לגיטימית הן במקרא והן במשנה ובתלמוד או השמחה פורצת המעמדות כהוכחה למוסר חברתי שבמסגרתו “יורד” המלך אל העם ורוקד עם הנשים  – נקשרים להווה שבו קורא ראש הממשלה בנימין נתניהו לנסח חוק יסוד שיעגן את ישראל כמדינת העם היהודי. הקריאה הזו נשמעה בישיבת הממשלה שהתקיימה בארבעה במאי, ובה אמר ראש הממשלה:  “מדינת ישראל נותנת שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, אבל היא מדינה של עם אחד בלבד- העם היהודי- ולא של שום עם אחר. ” (הארץ 2014 , 4.5)  בדבריו אלה הוא “משטיח” את המושג “יהודי” ללא זיהוי הערכיות הגלומה בו.

לכן, ניתן להבין את הצהרת השניים:” איננו מאמינים באלוהים” או “עברית היא שפת אמנו” וגם “זהותנו היהודית הותנעה ומתנועעת שלא מכוחה של אמונה”  כניסיון לעצב זהות ישראלית הנגזרות מערכים הומניסטיים כאלטרנטיבה לשיח המתנהל כיום על בסיס אפליה גזעית או אתנית.

הערכים החברתיים הללו שבים ומתנסחים גם בדיון על “נשים ומילים” שבו מוצעת קריאה חדשה ב”שיר השירים” על ידי הוספת האות י’  למילה “אשר” בפסוק הראשון “שיר השירים אשר לשלמה”. התוספת הקטנה הזו שבה “שיר השירים אשיר לשלמה” מגלה שהמחבר הוא אישה ולא שלמה כפי שנהוג לחשוב.  לדברי השניים:  “זמן רב חשבה ההיסטוריונית שבינינו כי הסופר שבינינו המציא את מהפך-המשמעות הזה, את הוספת היו”ד הקטנה והחתרנית הזאת. ואולי באמת המציא זאת בתורו. אבל קדם לו לפחות חוקר מקרא מודרני אחד שהציע את הצירוף “אשיר לשלמה”, בקולה של דוברת נשית, כחלופה לנוסח המקראי הרשמי. מן הרגע שהוצעה האפשרות הקריאתית והפרשנית הזאת, נפל דבר בתולדותיו של שיר השירים. אפילו אם לא נקבל אותה. כי עצם הצבתו של טקסט מוכר בהקשר רענן, עצם ההפתעה שבקריאה חדשה, הוא הכוח המניע בהיסטוריה של הרעיונות.”

הפרשנות המייחסת את מחברו של “שיר השירים” לאישה ואולי לאבישג השונמית – בשל המילה “השולמית” המופיעה בהמשך-  לצד שירת מרים אחות משה ושירת דבורה הנביאה נקשרת גם לדמויותיהן של יוכבד, אם משה, ובתיה, בת פרעה,  או לדמויותיהן של נעמי ורות  כנשים מקראיות שהניעו את גלגלי ההיסטוריה היהודית. למרות שבתלמוד לא נזכרות נשים “חזקות” מתעכבים השניים על תושייתה של אמא שלום  המופיעה בתלמוד הבבלי בזכות היותה אשתו של רבי אליעזר ואחותו של רבן גמליאל איש יבנה שלקחו חלק בויכוח בפרשת תנורו של עכנאי. בפרשה סבוכה זו העוסקת ספק בנחש וספק בתנור ניסה רבי אליעזר להוכיח את צדקתו על ידי נימוקים וגם על ידי מופתים מן השמיים.  למרות זאת,  נתקבלה דעת רבי יהושוע באומרו “לא בשמים היא”, כלומר אין הכרח לקבל דעת אלוהים ואפשר לקבל גם דעת בני אדם. בפרשה זו כפה רבן גמליאל שהיה נשיא הסנהדרין את דעת הרוב בבחינת “אחרי רבים להטות” על רבי אליעזר , שאף נודה והורחק מקהל החכמים. בשעתו הקשה ניסתה אימא שלום למנוע מרבי אליעזר בעלה ליפול אפיים ארצה בשל עלבונו. היא נזכרת כמי שמנסה לפשר באומץ בין אחיה ובעלה ביודעה שאם ייפול הצד המובס, יקום אלוהים את עלבונו  וימית את הצד המנצח, כלומר את אחיה רבן גמליאל. כאשר מוסחת דעתה “נופל” בעלה וכך היא יודעת שאחיה רבן גמליאל מת כעונש בשל  הלבנת פנים.

יהדות כתרבות

הכותבים סוקרים את התקופה שבין בית ראשון לבית שני שבה נחתם המקרא וכן הם סוקרים את הלימוד בסנהדרין, בבתי המדרש, בחדר ויותר מכל בבית המשפחה. מכוח הלימוד, טוענים הם: “אברהם ושרה, רבן יוחנן… וכותבי הלאומיות שייכים לאותה שושלת”. לכן,   הם מסיקים: “טקסטים אלה, לא דת ישראל, הם שערי הכניסה האינטלקטואליים שלנו אל העולם” ועוד הם פונים אל החילוניים של ימינו ואומרים: “בחלק החילוני והמודרני של החברה הישראלית שוררת כיום אווירה תרבותית המזהה יותר ויותר כל עניין “יהודי” – מובאה מן המקרא, אזכור תלמודי, אפילו סתם התעניינות בעבר – כמטען חשוד מבחינה פוליטית, מיושן במקרה הטוב, לאומני ושוביניסטי במקרה הרע. יש סיבות רבות, כמה מהן מובנות, לרתיעה הליברלית של ישראלים חילונים מפני ממדי העומק של הירושה היהודית. אבל זוהי רתיעה מוטעית, בזבזנית, אולי אפילו מסוכנת”

הם רואים סכנה בהתעלמות של החילוניים מן המקורות, לכן מציעים לראות בהם נכסי תרבות כפי שקוראים באפלטון או בהומרוס. הציוויליזציה הזו מתקיימת, לטענתם,   בזכות ראיית הטקסטים היהודיים חלק מהרפרטואר התרבותי בבחינת “והיגדת לבנך”. אחת הדוגמאות ללימוד כזה היא התחקות אחר המילה “דת” שבמקרא פירושה חוק, ולא מערכת אמונית. דוגמא נוספת ללימוד קשורה בחיפוש שורשיה של המילה “יהודי” שמופיעה בספר מלכים ב’ ביחס לשבט יהודה. גם ירמיהו מזכיר אדם הנושא את השם יהודי בן נתניהו. אלא שבמגילת אסתר נזכרת המילה “יהודים” במובן המוכר לנו. העם הגולה, שמרביתו מתייחסת כעת לשבט יהודה, נפוץ בכל רחבי האימפריה הפרסית.

כאמור, מציינים הכותבים את פרק הזמן שבו נחתם המקרא – בין חורבן בית ראשון לתקומת בית שני –כתקופה שבה נעשו בני ישראל ליהודים. לדבריהם: ” בגלות בבל הפך התואר “יהודי” משֵם שבטי לשם לאומי. עַם הקרוי על שם אב קדמון אחד, יעקב/ישראל, קרא לעצמו מחדש בגלות על שם בנו יהודה, הנחשב לאביהם של מרבית השורדים. יהודה, חמיה של תמר, שעיבר אותה בלא יודעין בתאומים. אותם יהודים זה מקרוב לא שכחו את מקורותיהם: סיפורי האבות עצמם ודברי ימיהם של בני ישראל שרדו ושגשגו, וכעת גם הועלו על הכתב ונחקקו באבן, פפירוס, חרס או קלף.”

הם מזכירים את עשרת השבטים של ממלכת ישראל שנשארו בזיכרון היהודי, אבל  נגוזו בתהום הנשייה. הם מזכירים גם את גולי יהודה שהתגברו על טראומת ההגליה בעזרת תודעה היסטורית שחוללה  במאות השישית והחמישית לפני הספירה כמה גלים של שיבה מבבל, לרבות הקבוצות שבהנהגת עזרא ונחמיה. לדברי הכותבים: “עם שובם לארץ האבות הפגינו גולי בבל יכולת־פעולה נמרצת ותודעה לאומית חזקה תחת מנהיגות מדינית נחושה — בדומה מאוד ליורשיהם הסמליים כעבור אלפיים וחמש מאות שנה, הציונים, שחלמו והגשימו את שיבת ציון השנייה. השבים מבבל לא מחזרו את ישראל הקדומה אלא המציאו אותה מחדש: בית מקדש חדש, לוח שנה חדש, חוקים חדשים נגד נישואי תערובת, פרטיקולריזם מוגבר, ארון ספרים שקוּדש לא מכבר ושושלת חדשה של למדנות מבוססת־טקסטים.”

כך רואים השניים את הציונות של שנת 2014 כשיבתם של גולי בבל ולקראת סוף הספר מזכיר עוז בקולו את דבריו שנאמרו לפני יותר משלושים שנה לאנשי עופרה ופורסמו בספרו “פה ושם בארץ ישראל 1982”. הוא פונה אליהם כמי שרואה את עצמו יורש לגיטימי של העם היהודי. לדבריו: “ומה שמשתמע ממעמדי כיורש ודאי יגרום לכם זעזוע: משתמע ממנו שאני חופשי להחליט מה מן הירושה הגדולה הזאת יעמוד בסלון ביתי”. הוא תובע את זכותו להשתמש בציוויליזציה היהודית לא  כ”שומר מוזיאון המתייחס לאוצרות אבותיו ביחס פולחני: על קצות אצבעותיו ובחרדת קודש…” אלא כמי  שלוקח חלק ב “דראמה  שהיא מאבק בין פירושים, השפעות חיצוניות ודגשים“. עמוס עוז תובע את הזכות ליצירתיות מתך תפיסת  “דברי הימים ודרך הרוח לא כגלגל חוזר” אלא כקו מתפתל  “שאמנם יש בו עיקולים ולולאות וחזרות” , אבל ביסודו הוא בעל תבנית של קו ולא תבנית של מעגל.  עוז מצהיר שהוא חופשי לבחור בשורשיו היהודיים כמי שאימץ את ההומניזם המערבי  ששורשיו הקרובים ברנסנס  האירופי ושורשיו הרחוקים קדמו לרנסנס.  ההומניזם האירופי בפירושו הליברלי והסוציאליסטי, לדבריו,  מאופיין ב”כמה תווי דמיון  גנטיים מדהימים- משום שיש להומניזם המערבי גם שורשים יהודיים”.

עוז טווה קשרים, כמו “אחד העם” הרואה את הלאום היהודי תרבות, בין ההומניזם המערבי לבין  יהדות וחילוניות שמתגבשות במדינת ישראל על רקע סכנת הקיפאון הכרוכה בעמדה “מוזיאלית”  של היהדות השבה ומוצאת לה מקום בשיח הציבורי של שנת 2014.

פניה עוז־זלצברגר עם אביה עמוס. ויכוחים משפחתיים מאז גיל שלוש

עמוס ופניה עוז. צילום: Loulou D’aki

תגובה אחת

  1. הספר היה מצוין, אחרי שהתגברתי על ‘הידיעה המוזרה’ שהספר תורגם מאנגלית. [כי אני אוהבת ספרים בשפת המקור] נהניתי מכל הרעיונות והדעות . אם זאת הוא הזכיר לי בכמה קטעים את הספר של Ruth Wise על
    The Modern Jewish Canon: A Journey Through Language and Culture
    מרים

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש + 2 =