חיפה של יהודית קציר -הרצאה בכנס "העבר והעתיד של חיפה " של "יקום תרבות " ה-1 במאי 2014

ב-1 במאי 2014 כינס "יקום תרבות " כנס מיוחד על העיר חיפה עבר עתידה וספרותה. ובמסגרת הכנס זכתה הסופרת יהודית קציר בפרס מיוחד על תרומתה לספרות העיר חיפה.

פרטים על הכנס ראו כאן .

והנה נוסח הרצאתה של יהודית קציר . :

חיפה בכתיבתי, שכבות של זמן וזיכרון – מאת יהודית קציר.

הרצאה לכנס 'יקום תרבות' על העיר חיפה ועתידה מאי 2014

חיפה, כידוע, נבנתה שכבות שכבות. ראשיתה בעיר התחתית הנושקת לים, והמשכה במעלה ההר עד לראשו. המשפחה החיפאית הוותיקה שלי התפתחה עם העיר לאורך המאה העשרים – בראשית המאה הקודמת הייתה חיפה עיירה קטנה; המושבה הטמפלרית, כמה שכונות ערביות ושכונה יהודית אחת, הרצליה. סבי, עמינדב לוין, נין ליואל משה סלומון, נולד בחיפה ב-1909, אחד הילדים היהודים הראשונים שנולדו בעיר, ולמד במחזור הראשון של בית הספר הריאלי. לפני מלחמת העולם הראשונה היה לאביו משה-מוריס לוין, בית מרקחת בכיכר פריז. אחרי המלחמה, בראשית שנות העשרים, בנו הוריו בית בשכונה החדשה הדר הכרמל, הבית הרביעי בשכונה, בפינת הרחובות הרצל ובלפור, לא רחוק מהטכניון. שם עברו על סבי שנות הנעורים, וכעבור שנים הקים בו חברה לתיירות פנים 'און אירוח ונופש'. (בספור 'שלאפשטונדה' לסב אהרון גרין יש חברה לתיירות פנים ששולחת ניצולי שואה לבתי הבראה ברחבי הארץ. זה הפרט הביוגרפי היחיד בספור…)

בתחילת שנות הארבעים עברה המשפחה, סבי עמינדב, סבתי יהודית ואמי התינוקת עמליה למרכז הכרמל, שכונה שעד שנות השלושים נקראה 'כרמלהיים' ויועדה בעיקר לנופש, עם פנסיונים קטנים בחורשות האורנים. בבית הזה, ברחוב אלחנן 12 נולדתי, ושם עברו עלי שנות ילדותי ונעורי עד שעזבתי לתל-אביב בגיל עשרים.

הכתיבה שלי על חיפה גם היא עשויה שכבות, לא במרחב אלא בזמן ובזיכרון. השכבות מתקיימות בו זמנית ויוצרות עיר נפשית, פנימית.

שלושים השנים של חיי הבוגרים אני חיה בתל-אביב ומבקרת בחיפה לעתים רחוקות, לאזכרות, להרצאות או לפסטיבל הסרטים. בית ילדותי ברחוב אלחנן נמכר לאחרים לפני שנים רבות. זו הרגשה מוזרה של יתמות; להסתובב בעיר, אפילו לעבור על יד בית הילדות ברחוב אלחנן, שבגדר שלו עדיין קבוע שלט אבן עם הכתובת 'בית יהודית' על שם סבתי, בלי שאוכל לפתוח את הדלת ולהיכנס הביתה.

השכבה העליונה, המאוחרת ביותר בכתיבה שלי, מבטאת את החוויה המתעתעת הזו של אינטימיות מול זרות. כמו פגישה עם אהוב מפעם, שהכרנו בו 'כל ריס וציפורן וכל שערה בבשר החשוף' אבל השערות והציפורניים ואפילו הריסים התחלפו בינתיים כמה פעמים, ונותר רק זיכרון שובר לב של אינטימיות מבעד למסך של זרות;  "המשכתי ברחוב וודג'ווד, זוכרת את הרחובות ששכחו אותי. כמו אהובה שהלכה ונישאה לאחר, וגופו השכיח ממנה את גופי, ועכשיו היא מוכרת וזרה ואסורה במגע". כתבתי בנובלה 'והעננים נוסעים נוסעים'.

מתחת לשכבה הזו חיה ורוחשת בזיכרוני ובכתיבתי העיר של נעורי; בית הספר 'חוגים' ההומניסטי, הוואדי בדרך לצופים, בית רוטשילד והסינמטק של שנות השבעים, הספרייה ברחוב קלר וזו שבשדרות הנשיא, חוף הכרמל שהיינו רובצים בו בקיץ ימים תמימים, פינות ביער שהיו מסתור לאהבות ראשונות ולעוד עניינים שהשתיקה יפה להם, ידידות עם סטודנטים ערבים שיכלה להתקיים רק בעיר מעורבת.

המהדורה האנגלית של "הנה אני מתחילה". .

כל אלה באים לידי ביטוי ברומן ההתבגרות 'הנה אני מתחילה'. מתחת לשכבה הזו מתקיימת חיפה של ילדותי המוקדמת, כפי שכתבתי עליה בספורי הראשונים, 'דיסניאל' ו'שלאפשטונדה'  – בין שתיים לארבע היו החנויות במרכז הכרמל סגורות והרחובות שוממים מאדם, אפילו חתולים לא העזו להראות ברחוב…

אחרי השעה ארבע נהגו היקים המבוגרים להתקבץ בבתי הקפה שלהם, קונדיטוריה 'קסטלר' למשל, במעין 'שמורות טבע'. והייתה 'חיפה האדומה' של אבי, שהיה עורך דין בהסתדרות, עם מצעדי האחד במאי. ו'פסטיבל המחולות' שהתקיים בכל שנה ביום העצמאות וצפינו בו מחלון המשרד של סבי בהרצל פינת בלפור. ומסעדת 'מרתף בלפור' המצוינת, וקפה עטרה וקפה ריץ, והחנויות לאורך רחוב הרצל, ובתי הקולנוע אורה וארמון, והמנהרה בבית הקרנות עם נגן האקורדיון או הכינור, ומוכר העיתונים השיכור תמיד שצעק 'מעריב אידיוט'. וחוף בת גלים שנסענו אליו בדה-שבו הישנה והחבוטה שהייתה לנו בשנות הששים…והנוף – משולש אקראי של ים בין חמוקי ההר, עצי האורן שטיפסנו עליהם ואכלנו מפריים – אחרי שנים של אימוני פיצוח הצנוברים יצאו שלמים ולא קווץ'- והרוח בכרמל שמלווה אותך תמיד, ובזכותה אתה אף פעם לא לבד.

המהדורה ההולנדית  של "סוגרים את הים".

ומתחת לכל השכבות הללו מתקיימת בי חיפה שלפני היותי, העיר שלא הכרתי ואני בוראת אותה בדמיון ובמילים; זו עיר ילדותה של אמי בכרמל ובבית הספר הריאלי וילדותו של אבי בהדר, ליד בית הכנסת הגדול, ובבית הספר אליאנס. ואחרונה אחרונה, בין שכונת הדר הצעירה וככר פריז, מתקיימת בי עיירת ילדותו ונעוריו של סבי.

ברומן האחרון, 'צילה' ספרתי על ההכרות בין סבי לסבתי יהודית, באנייה 'אדריה' שהפליגה מנמל טריאסט לארץ בקיץ 1931. עמינדב בן העשרים-ושתיים, אז פקיד בבנק 'הלוואה וחיסכון', שב מטיולו הראשון באירופה, ויהודית בת העשרים-וארבע חזרה משלוש שנות למודי עבודה סוציאלית בברלין. הוא חזר לביתו בהדר והיא לבית הוריה בתל-אביב. כעבור זמן קצר קבלה יהודית עבודה כמורה מחליפה בבית ספר עממי בחיפה. בחמשת או ששת החודשים האלה לבלבה ופרחה אהבתם, בטיולי שבת לסטלה מאריס ולוואדי שיח. אחרי שעבודתה הזמנית הסתיימה היא חזרה לתל אביב והשניים התכתבו במשך כשנתיים, עד נישואיהם בסוף 1933.

המהדורה האיטלקית של "סוגרים את הים".

אז עברה יהודית לחיפה, וכל חייה עבדה כמורה בביה"ס ליאו בק. (ראש העיר יונה יהב ספר לי שהיה תלמיד שלה, ושבאחד משעוריה הכריז שיהיה ראש העיר חיפה…) חלקים מהמכתבים, שקבלתי אותם לפני שנים מסבי, שילבתי בספר. רציתי לקחת את הקורא למעין מסע בזמן, אל תל-אביב הקטנה ואל חיפה הקטנה עוד יותר של ראשית שנות השלושים, ימי התום שלפני השואה והתקומה והמלחמות. אל חיפה המנדטורית, שחיו בה יחד יהודים, ערבים ואנגלים. המכתבים מתארים את חיי הצעירים בזמן ההוא – המכביה עם תחרויות השחייה בים, מפעלי הספורט של 'מכבי' עם תחרויות האגרוף, משחקי כדורגל מול נבחרת מצרים, טקסי הבאת הביכורים, בתי הראינוע והצגות 'הבימה' ו'אוהל שם' שהגיעו לעיר, המסעדות הביתיות שאז נקראו 'בתי אוכל' ובתי הקפה 'קמפנייץ' 'וינה' ו'סן רמו', והנשפים העליזים בפנסיונים על הכרמל בקיץ לצלילי תזמורות אנגליות.

המהדורה הפורטוגזית של "לסגור את הים".

חיפה מצטיירת מהמכתבים כעיר קוסמופוליטית ושלווה, שאפשר לנסוע ממנה לכל המרחב הקרוב – גם לביירות ולדמשק.

האתר 'יקום תרבות' עוסק בעתיד, והספורים בתחרות הם פנטזיות על עתיד העיר בעוד כמה עשרות שנים. (אהבתי את הספור שזכה במקום הראשון, שהמשיל את חיפה לטיגריס יפהפה ונדיר…) גם אני התבקשתי לומר כמה מלים על העתיד של חיפה כפי שאני רואה אותו. הסתבר לי שאת העבר אני מדמיינת בקלות ואילו את העתיד קשה לי לדמיין. אולי זה כך מכיוון שאני אדם של זיכרון יותר מאשר של חזון, ואולי מכיוון שאני לא חיה את הווה של העיר.

Cerrando el mar by Yehudit Katzir

המהדורה הקטאלנית של "סוגרים את הים" .

בחיפה שעזבתי ב-1983 עוד לא היו אפילו מחשבים אישיים בבתים, איך יכולתי לדמיין שיקום בה 'עמק הסיליקון' של הצפון עם חברות הטכנולוגיה הבינלאומיות הגדולות? אני מקווה שהעיר תמשיך ותתפתח ותהיה מוקד משיכה תעסוקתי ותרבותי לסטודנטים, למשפחות צעירות  כמו גם לאוכלוסייה הבוגרת.

הייתי שמחה לראות את שכונת הדר, עם בנייני הבאוהאוס היפים שלה, שכעת הם מוזנחים ועלובים, עוברת שיקום ושיפוץ, בדומה ל'עיר הלבנה' בתל-אביב שהפכה לאתר מורשת של אונסק"ו ותיירים מכל העולם באים לראותה. והלוואי שיום אחד הרכבת לא תסתיים בנהריה אלא תגיע עד ביירות, שתכרות עם חיפה ברית ערים תאומות…לעצמי אני מאחלת שיום אחד תהיה לי כאן דירה קטנה שצופה אל הנוף, ואוכל להפסיק להתגעגע. אולי ראש העיר, בדומה לאבא חושי בזמנו, יציע דירות לסופרים ולאמנים, אם לא למגורים קבועים לפחות לתקופות של יצירה?

ראו את יהודית קציר נותנת את ההרצאה הזאת בכנס "יקום תרבות " על חיפה.

ראו עוד על יהודית קציר :

המהדורה הגרמנית של למאטיס יש את השמש בבטן.". י

הודית קציר בויקיפדיה

יהודית קציר בלקסיקון הסופרים

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך סופרים, תרבות עם התגים , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*