וואט אפוקליפס-סיפור על עתידה של חיפה מאת מורן קבסו

מורן קבסו באירוע "העבר והעתיד של חיפה" עם תעודת ציון לשבח של "יקום תרבות ".

הסופרת הצעירה  והמוכשרת  מורן קבסו שלחה את הסיפור הזה לתחרות הסיפורים של "יקום תרבות "  על עתידה של חיפה שזכה לציון לשבח מצוות  השופטים.

והנה הוא לפניכם.

שניים מסיפוריה של מורן קבסו  "המים" ו- "כנראה בגלל הגשם"  ראו אור באנתולוגיות סיפורים קצרים בהוצאת "כתב" בעריכתו של משה מנשהוף שראו אור בשנים 2011  (רגש ושכל) ו- 2014  (החיים בשוליים) וסיפורים נוספים פרי עטה זכו בתחרויות שונות.

ווט אפוקליפס / מורן  קבסו

חזרתי אחרי שכולם עזבו, מטייל בין חנויות הרפאים הנטושות של מרכז פנורמה ויוצא אל הרחוב. השמיים תכולים וחמימים, האוויר בהיר, עננים שטים ממעל. גן האם ניצב מהעבר האחר של הכביש, שערי הברזל שלו נעולים וסביבם עומדת גדר של אתר בנייה. אני פונה אל תחנת הכרמלית רק כדי לגלות את פתחה הקשתי חסום בקיר בטון. אריק ההומלס שוכב שם על שמיכות ישנות. אני נותן לו מטבע, אולי הוא יפתח את התחנה, והרכבת האדומה הקטנה תרד במורדות התחתיים שלה כמו הסירה אל השאוֹל, מטרו חיפאי של ילדותי ההרוסה. הרצפה האפורה, האריחים הצבעוניים כפרחי ממתקים על הקירות, ההתרגשות שהייתה אוחזת בי לנוכח נסיעה בת שמונה דקות עם אבא ועם אמא ועם דודה הלגה ועם קארל ועם פריץ – עכשיו הם אינם. והגן, עם ספסליו מעוקלי הרגליים ומדשאותיו הניחוחיות והילדים הצוחקים, ילדי הגן של דליה, נהנים מטיולנו הרגלי בבוקר האחרון שלי, לפני שאבא ואמא לקחו אותנו מכאן. עכשיו גם הוא נעלם. אפילו לא הספקתי להיפרד.

אז, היה לנו הכל. אז, לקחו אותנו דליה ורינת אל הגן, ובזמן שרינת עשתה לנו "נו-נו-נו", דליה הצעירה וטובת-הלב עזרה לנו לעלות על הסוסים בקרוסלה המנגנת, הסגולה-ירוקה, והסתחררנו כהוגן ונהנינו. היינו ילדים. היה לנו כל העולם. אחר כך הלכנו לשבת במסעדת ההמבורגרים ממול, בקומה השנייה, ואכלנו צ'יפס ושתינו קולה וצחקנו וניתרנו בין הספסלים המרופדים ועל הרצפה, והאוויר היה ממוזג והיה לנו "יופי של בוקר", כמו שדליה אמרה. "ממש נהדר".

והנה אעבור בין גדמי העצים בשדרות הצבי, שלפני שמונה עשרה שנים היו מסוככים עלינו, צפופים ופרועים, כמו מגינים עלינו מפני העתיד, אגיע אל המקום שבו היה הגן – שער ברזל כחול, חצר משחקים – ואשאל את לורן מ"סלון לורן" אם היא יודעת איפה דליה נמצאת, דליה לוטם, הגננת הצעירה עם החיוך המלבב והעיניים הנעימות, והיא תגיד: "אני מכירה את הבן שלה, לירון, הוא עובד בנמל, הוא מפעיל את הרכבת-הרים", ואני אודה לה מאוד ואלך משם, כשהיא תשוב אל הבחורות המחכות ותלך לרוקן את גיגית הסבון ולבחור להן לק.

אני יורד אל נמל המפרץ ברכבל אקספרס. כבליו המתכתיים תופרים את השמיים לאורכם. ילדי התיירים מושיטים את ידיהם מבעד לחלון הפתוח ומנסים לתפוס ברוח המערבית, אבל אחיהם הגדול משיב אותן אל החלל שבו אנחנו יושבים, והם ממשיכים לנסות.

כשאני יורד בנמל, ההשתקפות שלי נשברת בתוך המים לאדוות ראי כחולות בתנועה סיבובית. התורים בקופות הכרטיסים ארוכים מחוץ ל"לונה פורט", וכבר אני שומע זעקות שמחה ושבר ניתזות לכל עבר מרכבת ההרים האימתנית, ממתקן הנפילה התמיר, מסירות המרוץ.

"היי", אני פונה אל בחורה שעומדת בתור. "מה זאת הרכבת-הרים הזאת שם?"

"אתה רואה את העגורנים שם למעלה? בזמן שהיא נוסעת, הם לוקחים את הקטעים שהיא נסעה עליהם כבר ומניחים אותם בהמשך המסילה".

"הם בונים את המסילה בזמן שהרכבת נוסעת?"

היא מהנהנת.

"ואם היא תיפול?" אני תוהה.

הבחורה מגחכת. תפסתי אותה לא מוכנה. "זאת ה'ווט אפוקליפס', היא אמורה ליפול. אחרי שהיא נופלת, היא ממשיכה לנסוע על המים, ואז היא עולה מסביב לעגורן הזה, שם, נופלת עוד פעם וחוזרת את כל המסלול אחורה".

"וכל הזמן הזה בונים לה את המסילה?"

"כן".

אני מתבונן בעגורנים האוספים קטעי מתכת ומניחים אותם על תוואי המסלול במהירות רובוטית, ומסתחרר מהגובה.

אחר כך אני מוצא את לירון בהפסקת הצהריים שלו. הוא יושב על שובר הגלים הנרחב, רסיסי קצף ניתזים לעברו וסיגריה בפיו. הילד של הגננת, שהיה מצייר אתנו בצבעי ידיים ומסובב חישוק נופל סביב המותניים, הפך לאחד מיהודי השרירים של נורדאו. הוא גבוה עכשיו יותר ממני. הוא לא זוכר מי אני, "ואני לא ממש בקשר עם אמא שלי, אבל שמעתי שהיא עובדת עכשיו בגרנד קניון, באיזו חנות סבונים או משהו כזה", הוא אומר ומסתלק משם. הסיגריה מושלכת למים. "מצטער, אני חייב לחזור למשמרת… נתראה".

אחד העובדים האחרים, שישב במרחק-מה מאתנו, קם ופונה אליי. "הוא לא תמיד היה כזה. פשוט", מנמיך את קולו ומסתכל לצדדים, כאילו חושש שהגלים ישמעו או הסירות או פסי הרכבת. "לפני כמה חודשים, הרכבת נפלה למים, הפוכה. שלושה אנשים נפצעו… זה קרה כשהוא היה אחראי על המכונות. לא פרסמו את זה בשום מקום כדי לא לפגוע בתיירות, אבל מאז הוא מעשן יותר, בקושי ישן… מסכן הבחור. הלונה פארק רוצה לתבוע אותו למשפט…"

אני מביט בעננים המפליגים בשמיים, בגלים השלווים, השלווים מדי, ופתאום משהו רע נסחף באוויר. ענן נראה באופק. השחפים נמלטים.

"מהר, שים מסכת גז!" צועק הבחור בקול צרוד ומכסה את אפו ואת פיו במסכה השקופה.

אני נוטל את המסכה שלי ומניח אותה על פניי. "מה זה?"

"מיכל האמוניה. הוא התפוצץ כבר לפני אחת עשרה שנה, היה פה אסון. עכשיו עוד פעם".

"העיר תאבד תיירים אחרי הכל".

בהלה פושטת על המתקנים. דוכני הפופקורן והצמר-גפן-מתוק נזנחים, מצלמות נופלות, אנשים מפוחדים פורצים מבעד לשערים הפתוחים, מסכות על פניהם. לחלקם אין מסכות.

"בלי מסכה, זה מוות תוך פחות מחמש דקות", מודיע לי הבחור. "לא חבל?"

הרכבלים האחרונים נוטשים את התחנה ועולים אל גורדי השחקים של הדר ואל כפרי הנופש של רוממה ושל נווה שאנן. אני נוסע במטרונית אל המושבה הגרמנית, ורואה את בתיה הישנים ואת בתי הקפה הוותיקים שהיינו יושבים בהם פעם. לפחות הם נשארו. הענן מתרחב, כאילו ניזון מההמולה שסביב. שדרות בן גוריון הישרות, חג-המולדיות, שוצפות מבקרים. פרחים לבנים וורודים תלויים בעציצים, מרפסות, פעמוני רוח, ריחות הקפה המתובל והקובה הממולא בשר והסחלב… הכל נאטם, מסתגר.

אני מצטנף בצל סכך העץ – אולי עץ שנכרת בשדרות הצבי – בין הצמחים והאדניות וכל אותם תיירים רגועים, ומזמין מגש פיתות עם לבּנה וזעתר, וקערה של רביולי בטטה ברוטב עגבניות וספל שוקו סמיך עם פלפל חריף מהתפריט הבינלאומי. בעל הבית הצעיר, שחולצתו הכחולה מגוהצת וחיוכו אדיב, מברך אותנו ומוודא כי הסעודה ערבה. אחר כך הוא מתבדח עם ידידיו בערבית ובאנגלית מבריקה. הם מדברים על המוסיקה.

לא הרחק מאתנו, צועקים מפגינים בתוך הגנים הבהאים: "אם אתם רוצים לבנות כאן בתי מלון, תצטרכו להרוג אותנו", שוטר מתחנן במגאפון: "שימו את המסכות, הענן מסוכן! שימו את המסכות!" ושחף תועה מוטח אל חלונות הזכוכית המחוסמת של בית הקפה וצונח על הקרקע. אני נרעד. אבל בפנים – האווירה נעימה. בעל הבית ממשיך לנגן את דבריו. נדמה כאילו הוא ינגן לנצח, עד שנטבע.

ואני כבר עולה ברכבל אל הקניון ומביט בהר "קרמל", מנסה למצוא בו שיירי סוכר שרוף כמו פעם, אבל החלון חסום וילדי התיירים מצמידים את אפיהם אל הזגוגיות הקרות ומציירים על מסך הטל עננים ועצים, המסכות מכבידות על פניהם. עוד מעט ארד במעלית אל החנויות התת-קרקעיות, אשר ודאי נעשו בוהקות וכסופות וריחניות יותר, ואחפש אחר חנות סבונים בשש קומותיו של הקניון, ואלך לאיבוד בין הפרסומים הנרעשים והמשקאות שנסחטו מפירות רקובים, והילדים ונהרות האדם שזרימתם איננה פוסקת – לכל המקומות ולשום מקום בעת ובעונה אחת. כמעט אתייאש.

אבל אז אמצא אותה יושבת מאחורי שולחן בסוכנות נסיעות קטנה, עם ריח של תחנה מרכזית ישנה וחדר דחוס ומחנק. זוג מבוגר יושב לפניה, והיא מסבירה להם על טיול כלשהו, מבט אטום בעיניה הבהירות, נקודות חן נוספות על עורה, מטען השנים. היא לובשת מקטורן חום, שונה כל כך מהבגדים הקלילים, הילדותיים שהייתה לובשת אתנו בגן, עם הדפסים בוורוד וירוק בהיר וטורקיז רענן ומסטיק מנטה בפה וחיוך בעיניים. שיערה הארוך נופל על כתפיה השמוטות. כשהם מדברים, היא מהנהנת לאט ומנסה להקשיב. ואז מבחינה בי.

"לוקאס!" היא קוראת, מחייכת.

"היי!"

"מה אתה עושה פה?"

"עברתי בסביבה, אז קפצתי לבקר…" דלת הזכוכית פתוחה. היא נשארת יושבת.

"איך גדלת…" קולה נדהם, חרישי. "אבא שלך עדיין עובד בקונסוליה?"

"לא, הוא… העדיף את הנמל של המבורג".

אנחנו שותקים. הלקוחות מחכים.

"ראיתי את הבן שלך", אני מנסה לחדש את השיחה. "בנמל".

משהו נשבר בפניה. "מה שלומו?"

"הוא… עובד".

"כן? יופי… יופי… ואתה?"

"אני… בסדר".

"אני שמחה".

"טוב", אני מניף את ידי. "אני הולך. ביי".

"ביי, לוקאס. חג שמח!" היא קוראת, מחייכת.

"חג שמח", אני מחייך, אני יוצא משם, אחר כך הולך ברגל למרכז הכרמל, לוקח את השמיכות שלי מאריק ההומלס, שלא הייתה לו מסכה, מטפס מעל הגדר של גן האם הנטוש והמת ופונה אל הקרוסלה. היא שבורה. אבק וחלודה מכסים את סוסיה העייפים. אני מתיישב על ספסל.

עכשיו, אחרי שנפרדתי מדליה הגננת ומהלבּנה ומהנמל, אני יכול להוריד את המסכה מהפנים ולקחת נשימה עמוקה וארוכה מהאוויר הזה – הרעיל, האבוד, המוכר. חמש דקות. ימצאו אותי בעוד מאה שנה, בשאול תחתיות של חיפה, אחרי שלא תהיה עוד "ווט אפוקליפס" ולא תהיה האמוניה, כשצחוק הילדים ינשב בחזרה אל הגן.

אבל לירון… רוצים לתבוע אותו למשפט.

אני עובר דרך מסעדת ההמבורגרים וחוזר לנמל. הוא ריק ועצוב. כל אנשיו נמלטו. העובדים כולם ספונים בביתנים הסגורים, מסכות על פניהם. רק לירון יושב על שובר הגלים וצופה אל האופק.

אני מניח את שקית האוכל בינינו ומתיישב לידו.

"לא חשבתי שהעיר הזאת תהיה ככה", הוא אומר, אבל לא מתבונן בי. "אני זוכר אותך. עזבת את הארץ אחרי שאמא שלי לקחה אותנו לגן האם. למה לא אמרת כלום?"

"לא ידעתי שנעזוב", אני משיב. "ואחר כך… פשוט היו לי חיים חדשים. ואתה, למה אתה לא מדבר איתה?"

"בשביל מה? היא סתם תהיה עצובה מאיך שהבן שלה יצא. חשבתי שאני אגיע לאן שהוא בחיים, לא יודע… לפחות למרכז… במקום זה, אני סתם מפעיל את הרכבת-הרים המעפנה הזאת כל היום. בטח שמעון סיפר לך".

"לפחות אבא שלך לא סילק אותך מהבית, כמו אבא שלי. הוא אמר שאם אני לא רוצה להיות דיפלומט, אני יכול לעשות דיפלומה בתור מטאטא רחובות".

לירון מגחך. "זה מה שהוא אמר?"

אני מחייך ומניד בראשי.

"תראה אותנו – יושבים כאן כמו שני עלובים עם מכשירי אינהלציה ומקטרים", הוא אומר, ואחר כך צולל אל ההמבורגרים והצ'יפס. "הבאת קטשופ?"

"כן. גם מלפפונים חמוצים. אני זוכר שאתה אוהב לעשות איתם קרניים".

אנחנו צוחקים.

אני מביט לשמיים. "הענן מתרחק?"

."עזוב אותך מהענן", הוא משיב בפה מלא. "העיקר, ראית בחורות?"

ראו גם :

הטיגריס של העיר חיפה מאת רועי לוין -הסיפור הזוכה בתחרות.

חיפה העבר והעתיד -סקירת האירוע של "יקום תרבות

"

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך מדע בדיוני, פרוזה עם התגים , . קישור קבוע.

3 תגובות על וואט אפוקליפס-סיפור על עתידה של חיפה מאת מורן קבסו

  1. מאת עמי יסעור:‏

    סיפור מגוון מאוד, אותנטי מאוד, חיפאי מאוד. נוגע גם בפרט וגם במצבה האפשרי של העיר מתוך פרספקטיבה מעניינת לעתיד. נופים מוכרים. ריאליה ואמינות, עיסוק מקורי בזיהום אוויר. כתיבה בגוף ראשון מגבירה הזדהות עם המסופר.
    יישר כוח!
    עמי יסעור

  2. מאת נטלי:‏

    קראתי את הסיפור הנהדר אבל שכחתם את השורה האחרונה שלירון אומר ללוקאס: העיקר, ראית בחורות?

  3. מאת תמי אהרוני:‏

    סיפור מרתק..
    ממחיש מצב מפחיד..
    תיאורים עוצרי נשימה..
    מורן ..כישרון מופלא!!:)

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*