הסיפור נכתב הודות לחבר יקר שאפשר לי לעשות שימוש ספרותי בחומרי חייו.

כמה דקות לפני שנטע התחקירנית צלצלה ליניב, הוא נגס בעוגיית שוקו צ’יפס, נהנה מהמרירות של הנטיפים, והודה בליבו על הבוקר השקט שהמציאות זימנה לו: שני ילדיו בבית הספר, אשתו הלכה לפגוש חברה בבית קפה, ומותר לו להתרכז בתענוגות הקטנים. אחר כך יקרא שוב את אחת הסאטירות האהובות עליו, ואפילו ינגן להנאתו בגיטרה. מזמן לא עשה זאת. הטלפון הדהד בחדר כמו מנגינה לא מוכרת כאילו למכשיר יש יכולת מוזיקלית של ציפור שיר שהתעופפה פנימה. הוא התמהמה ואחר התעשת. זו שמעבר לקו שמעה את ההפתעה בקולו ולקח לה זמן להבהיר מי היא ומה היא מבקשת ממנו. נטע הסבירה שלרגל יום הזיכרון לחללי צהל, בערוץ השני עושים תוכנית על חיילים שנפצעו קשה והצליחו להשתקם . היא קיבלה את מספר הטלפון של יניב ממי שהיה מפקדו. הוא המליץ עליך, אמרה, תסכים להשתתף בתוכנית הזו? אני בטוחה שיש לך הרבה מה לספר. יניב לא ידע מה לומר. השיחה הזו ניחתה עליו בהפתעה. לאחר שהתנער מן המלל, קלט שהיא מחכה להתייחסות, רק שלא יתמהמה יתר על המידה. הוא השיב לה, שהוא לא ממש מבין למה צריך לשדר תוכנית כזו ביום הזיכרון. כדי לתת תקווה- השיבה. תקווה למי? הרי החיילים מתו. תקווה להורים שילדיהם פצועים קשה והם מרגישים כמו הורים שכולים ולא מאמינים שסיוטים יכולים להיגמר טוב. יניב הקשיב ודמיין את התחקירנית עומדת על במה ומציגה את טיעוניה. בתנועות ידיים עולות ויורדות, בהבעה מרוכזת, מתגונן בשקט ומנסה למצוא שבבי הומור בסיטואציה הזו שמחזירה אותו עשרים שנים לאחור. התחקירנית תשקוט רק כשהוא יראה סימן שהוא מוכן להצטרף להפקה הזו, והיא תוכל לסמן וי ליד שמו.

הוא לא רוצה להיות מסומן. שנים הפציעה סימנה אותו עד שהיטשטשו גבולות הסימון והזדהרו לאט לאט כמו הילה. אחר כך ההילה הרגיזה אותו בסחרורה המתמיד מעל ראשו. היא הזכירה תמיד לכל מכריו מה ארע לו.

-מה הייתה הפגיעה שלך? שאלה לפתע

 עברתי פגיעת ראש קשה, השיב לה

 איך נפצעת?

יניב הבהיר לה שעל האופן שבו נפצע, אינו אוהב לספר, כי על פי זה שופטים אותו. הייתי חייל קרבי ונפצעתי ולא משנה אם זה קרה בתאונת אימונים או בפעילות מבצעית. היא שתקה לרגע. חיפשה מה לומר לו כדי לפרוץ את המגננה הזו כאמא המנסה לשכנע את בנה הקטן והעיקש. יניב הסביר לה שמעולם לא דיבר מול מצלמה ושהוא כלל לא בטוח שהוא מסוגל לעשות זאת בלי לגמגם או להיתקע. זהו כישרון להיות רהוט ובטוח בעצמך כשהמצלמה מרחפת ללא הרף ומתעדת כל טיפת זיעה. יש לו בעיות ריכוז והן מחמירות דווקא כשהוא מחוייב להיות צלול. תחשבי, הוא אמר לה, על שני אנשים שצריכים לעשות מסלול מסויים, אחד הולך בדרך סלולה והשני צועד על גבי קרח. ברור שלשני צפויות הרבה יותר סכנות והוא צריך להיזהר שבעתיים. “ככה אני מרגיש”. היא הרגיעה אותו והבטיחה לו שהאווירה בהפקה תהייה כל כך תומכת שהוא ישכח לגמרי מכל החששות האלה, גם לא צריך לעבור שום מסלול מכשולים, אלא רק לדבר מהלב על הטראומה. הפצועים לשעבר ישבו במעגל והמנחה, שהוא פסיכולוג קליני מעולה ובעל ניסיון רב יוביל אתכם ויקרב ביניכם. זה יהיה ההיפך מאיום, מבטיחה לך.

יניב אמר לה שההשתתפות בתוכנית אולי תעשה לו רע. אין לו כל צורך להתפשט ולנופף בכאביו כדי לזכות בהזדהות. חשוב לו לשמור על פרטיותו, כי נראה לו שהיא אחראית לחלק גדול משיקומו: הידיעה שאין לאחרים כניסה לשם- חשובה לו. יניב שמע את המאמץ בקולה ולרגע ריחם עליה. איך היא לא מותשת? במקומה כבר מזמן היה מרים ידיים אך היא ממשיכה להתעקש. הוא היה מבולבל וכמעט לא דיבר. לבסוף ביקש להמשיך את השיחה הזו מאוחר יותר. מזמן לא התעמק בפציעה. לעיתים רחוקות הוא חוזר לשבר הזה, אבל לבדו, לא לוקח לשם, לא את הוריו, לא את אשתו ובטח לא את ילדיו. ההתחפרות בעבר נעשית במקום מוגף לחלוטין. היא לא תבין את זה, היא באמת מאמינה שפומביות עוזרת לתהליך הריפוי. מספרת לו שלפני שנתיים הם הפיקו תוכנית על גירושים מאוחרים והיא שכנעה את אמה, שהתגרשה מאביה כמה שנים לפני כן, להשתתף בתוכנית ולספר את סיפורה. ההופעה הזו שחררה אותה מן הבושה שחשה לאחר הגירושין, בושה שגרמה לה לנתק קשרים מחברותיה הנשואות ולמנות את טעויותיה, כל יום מחדש. בתוכנית, הכל יצא החוצה, וחלק מהעומס הוסר: הגירושין כבר לא היו מצב מבזה אלא חלק מתהליך התבגרות שהוריה עברו, ומסכת של שינויים שכל זוגיות יכולה להיקלע אליה. לבסוף אמרה לו : “אני לא יודעת איזה טיפולים עברת עד היום, אני שומעת שאתה מהסס, אולי תחשוב על הצעתי, ואתקשר אליך מאוחר יותר?”. יניב הסכים.

לפני שניתקו שאל בהיסוס, האם היא תמיד צריכה להתאמץ כל כך לשכנע. היא חייכה מעבר לקו וענתה לו בבת צחוק: “תתפלא, רוב האנשים מוכנים דווקא להשתתף בכל תוכנית וכל שאיפתם היא לקבל זמן מסך”.

כשיניב הניח את הטלפון על השולחן, צחוקה עוד ריחף בתוכו כמו טיפות טל רעננות. כשהנעימות הזו שקעה, באו קולות מן העבר, כמו מברקים שהתת מודע שולח לו. בפציעתו, הלסת שלו התרסקה לגמרי. ניסו להזיז לו את הראש וגילו שהחלק התחתון של הפרצוף הסתובב. אחר כך הגיעה יחידת חילוץ של חיל האוויר וחילצה אותו עם מסוק. בבית החולים שכב שבוע ללא הכרה. חשבו שלא יחייה, ואם יחיה, ההשלכות הנוירולוגיות יהיו קשות, אולם הוא חזר להכרה, ולהפתעת כולם השתקם מהר מאוד, אולי בזכות גילו הצעיר, בן 19, בכושר שיא, מנטליות של חייל גולני שלחשה לו באוזן: “אין לא יכול, יש לא רוצה”. חברים ומפקדים באו לבקרו, ערב רב של אנשים שהביעו תמיכה ואמונה. היה מי שרצה להביא לו רבנים. הוא לא הסכים, אך שמח כשסיפרו לו שבמושב ילדותו, הילדים בבית הספר הדתי, מתפללים כל בוקר לשלומו. הוא האמין שהתפילה שלהם עוזרת לו. הייתה לו פגיעה מאוד קשה במודעות: הוא לא הבין שהוא פצוע כל כך קשה, חשב שכולם מגזימים. למה אתם

באים לבקר כל הזמן, יהיה בסדר, אמר להם. הוא היה על כיסא גלגלים, ראשו נראה כמו כדורסל מנופח, אדום וגדול. לחצים גדולים במוח, עד היום יש לו צלקות תחת השיער: אפשר לראות את השקעים מהם שאבו לו את הבצקת ומהיכן הכניסו לו מכשירי מדידה לתוך הגולגולת. הרופאים אמרו שלא ראו מטופל עם פציעה כמו שלו שהשתקם כל כך מהר.

לאחר חודש בבית החולים העבירו אותו לבית לוינשטיין. העלו אותו לקומה השביעית: הוא זוכר שהסתכל ממיטתו על הנוף כאילו הוא משקיף מסוויטה, כלל לא מודע לפציעתו.

לאחר שישה שבועות בבית לוינשטיין עשו לו אבחון. הוא ביקש לחזור

לצבא, כי לא היה מודע לעומק פציעתו, והם הסכימו תוך התעלמות מכך שיש לו פגיעה בתקשורת ובבקרה, ושאין לו מחסומים כמו לאדם בריא. הוא הוחזר לשירות צבאי רגיל, זרקו אותו למסגרת: מדים, מיון מחדש, נסיעות באוטובוסים והוא היה כמו תינוק ללא השגחה, רחוק מהוריו. זה היה השבוע הקשה ביותר בחייו. פתאום נתקל בבירוקרטיה, תלך לשם, תחזור לפה, היה המום. רגיש מאוד. צחקו עליו כשלא ידע להוציא כסף מהכספומט, שלא הבין מה שהוסבר לו, והוא חש מושפל.

שלחו אותו לקורס “תומך לחימה” עם חירניקים אחרים. פעם כששמר בבונקר, הניח את השעון בצד כדי ללבוש את האפוד ושכח מקיומו. אחר כך שאל מישהי בקשר: “תגידי, מה השעה?”. היא השיבה: “לא רוצה”, והוא ענה לה בצחוק: “אם את לא אומרת לי מה השעה, אני מתחיל לירות בכל האוהלים בבונקר”.

“מצידי, תירה”, אמרה והוא המשיך: “יש מחבל מולי, אם לא אומר לו מה השעה, הוא יירה בי”, התלוצץ. וכך סיימו את השיחה ובבוקר קיבל תלונה על התרעת שווא. כולם בגדוד כבר היו משוכנעים שהוא לא בסדר, ולא הייתה בסביבתו אפילו נפש מבינה אחת. גם הקב”נית שפנה אליה, לא עזרה לו. היא לא קישרה בין הבעיות

לבין פגיעת הראש ולכן לא שלחה אותו לנוירופסיכולוג, כנדרש. במקום זאת, שאלה אותו: “מה כל כך קשה לך?” וציפתה לתשובה מפורטת, אך יניב לא ידע להסביר את עצמו, אולם כשיצא מחדרה, הגיע להארה: “זה שאתה חי, זה מה שחשוב. שירדו עלי, שיקראו לי דפוק, אך אני עדיין חי”.

היו לו החלטות כיצד יתנהג בעתיד, למשל, שאם יש לו דיעה, אך לא שואלים אותו עליה, הוא לא חושף אותה. הוא למד לא לדבר, לשתוק. בגלל שלא הקשיבו לו התחייב בנפשו להקשיב יותר לבני אדם. זו הייתה תקופה שבה הרגיש מאוד מיוחד, כי היה לו דו שיח עשיר עם עצמו, אך לא ראו זאת עליו. הוא הרגיש כמו אדם שמעשן לאט לאט, טבעות העשן נבלעות פנימה במקום לרחף סביבו ולכן הנאתו לא מוחצנת.

הוא הצליח לסיים שירות צבאי מלא. לאחר שנים, נודע לו שהוא היחיד שיצא מבית לוינשטיין אחרי פגיעת ראש וחזר לשרת ואף לעשות מילואים.

החודשים הראשונים אחרי השחרור היו מסוכסכים וגדושים בהחלפת עבודות, באי יכולת להסתדר עם המעסיקים ועם העובדים האחרים. בגלל המון רגישויות נתן קול רק לכעסיו בתקשורתו עם אחרים. כשהצליח לחסוך קצת כסף, שכר חדר בקיבוץ, אכל כמה פרוסות לחם ליום, שתה המון קפה וניגן משמונה בבוקר עד שתים עשרה בלילה בלי הפסקה, סגנונות שונים, לא הצליח להתמקד, לא הקשיב מספיק למוזיקה ובכל זאת הרגיש שהוא מתקדם. לאחר מכן, משרד הביטחון שלח אותו למכון לנפגעי ראש. הפנו אותו לתוכנית “הטיפול המלא”. הוא זוכר מונחים מקצועיים שלא הבין והם כמו הקטינו את ערכו. הכל נראה לא אמיתי: המילים, ההבעות, הדרישות. התייחסו אליו כאל ילד בן ארבע כששאלו אותו: מה יהיה איתך כשתצא החוצה. הרי היה כבר בחוץ, בצבא, במקומות עבודה.

יש זכרונות שממשיכים להסתובב בתוכו כגלגל איטי, משפט שלא ניתן לעקור או תמונה שחוזרת על עצמה ולפעמים מתהפכת בתנועת סחרור. כך הוא זוכר כמה אירועים שהתרחשו לאחר שהתקבל לאקדמיה למוזיקה בתל אביב: מורו לגיטרה היה אדם מתנשא: הם ניגנו בהרכב, המורה סימן לו להיכנס ויניב לא הבין היכן. “אני מסמן לך, למה אתה לא נכנס?”, צעק המורה ברוגז גדול.

פעם העז לשאול במהלך שיעור, מה ההבדל בין אינוונציה של שני חלקים לשלושה חלקים, ותלמיד אחד, ידען, הטיח בו בקולי קולות: “לא שואלים שאלות כאלה, אסביר לך אחר כך, אם יהיה לי זמן”.

תחושת ההשפלה לא התרופפה, ולמה שיחווה אותה שוב לעיני כולם? התחקירנית עוד מעט תתקשר ותדרוש תשובה. אולי בכל זאת, ייענה להצעתה? ייתכן שהחשיפה תועיל לו: כל מיני אנשים שפגשו אותו במהלך חייו, ולא ידעו על הפציעה, אולי יבינו אותו עכשיו. יש לו הזדמנות להסביר את עצמו. ואם יצליח לעזור למישהו שעובר עכשיו את מה שעבר הוא, שווה להתאמץ ולהעז. אבל ההתפשטות הזו מעוררת בו דחייה. קשה להגיע להחלטה. העמדות מתנגשות זו בזו ומפזרות את הדעת.

מה אשתו תאמר על כל זה? איך יתייחסו אליו ילדיו אם ישמעו אותו מדבר בטלויזיה. אולי יביך אותם, אך אולי דווקא יחשבו שהוא אמיץ.

*

נטע התחקירנית קיצרה את יום עבודתה. בדרכה לפגישה עם הפסיכולוג, חשבה

שיכולתה לאסוף פרטים יותר מידי מוגבלת, הרי היא לא חוקרת משטרה, ובכל זאת

היא צריכה לאסוף ממצאים ולספק חומר. לרצות כל פעם איזה עיתונאי אחר. היום לא היו לה הישגים של ממש, כל מי שדיברה איתו הסית אותה מן העיקר. כולם נמנעו מהתחייבות. אנשים מתנדנדים הכי מקשים עליה. מצד אחד נותנים לה תחושה שהם נוחים לשכנוע, מצד שני הם כמו פלסטלינה שמתפוררת בידיים. הטיפוסים הנחרצים עדיפים לפעמים, לא כולם. חלקם מלעיטים אותה בארס שלהם והולכים.

עוד לא החליטה מה דעתה על יניב. הוא נשמע לה קשוב ואדיב אבל יש לה הרגשה שהוא עקשן ודבק בהרגליו. אי אפשר לדעת ואסור לוותר כל כך מהר. דווקא בגלל שהוא מתגונן ושומר על עצמו, יש לה דחף להמשיך לתחקר אותו. אנשים רק נראים עקביים. צריך למצוא את מה שידחוף אותם להתנהגות הפכפכה כדי להכירם, אחרת השיחה מנומסת ולא אמיתית. מה שמסתתר תחת הגינונים, מסקרן יותר מכל ומקים אותה בבוקר. אילולא זה, לא היתה מצליחה להישאר ערנית.

לפני שנה נפגשה עם מישהו שחבר בעברו לכת משונה. כשהופיע לפגישה, ציינה לעצמה שהוא נראה כל כך רגיל, לא מושך במיוחד, חייכן יתר על המידה, וגם איטי. לקח לו זמן להתחיל לדבר והסחבת הזו עייפה אותה. ואז ברגע מסויים, הוא נשאב ופרש את עברו לעיניה באופן מרהיב. הוא נעשה כל כך רהוט וטיעוניו משכנעים וצורבים. התחקיר כבר לא עניין אותה, רק להקשיב וללכת שבי אחרי סיפורו שהפיח בה רגש ומשיכה.

יצאה מוקדם מידי. לא אוהבת להגיע לפסיכולוג לפני הזמן, להיתקע בחדר ההמתנה או לחילופין לשוטט בלי חשק למטה ברחוב המרכזי. היתה מבטלת את

הפגישה הזו, רק שנזכרה יותר מידי מאוחר, תצטרכי לשלם גם על היעדרות של הרגע האחרון, הבהיר לה עמוס.

הרצון ללכת לטיפול צץ לפני שלושה חודשים. זה לא היה צורך בוער אלא השפעה חברתית: נטע ישבה עם חברותיה במסעדה ואכלה ארוחת צהריים. הן נפגשות פעם בחודש, “מסיבת אוכל”, הן מכנות בצחוק את ההתכנסות הזו. באותה ארוחה אמרה לחברותיה בגילוי לב שנמאס לה לחיות לבד. בתחילה נהנתה מהחרויות השונות

למשל: להתרשל בלי לפגוע, להתרחק לסודותיה כשבא לה, אבל עכשיו הבדידות מציקה לה. החברות הציעו שתעבור טיפול פסיכולוגי כמו שהן עברו. היא למדה מספרים על פסיכואנליזה ועל מתנגדיו של פרויד. מושגים מן הזרמים המרכזיים היו מוכרים לה, אבל תמיד האמינה שהיא יכולה להרגיש טוב בלי להזדקק לעזרה חיצונית מקצועית, ששיחות עם בני משפחה, חברות, קולגות, נותנות מענה מספק. לבסוף קיבלה המלצה על עמוס הפסיכולוג וקבעה איתו פגישה.

*

בשתי הפגישות הראשונות, לא יכלה להפסיק לדבר כאילו כל חייה התנקזו לרגע הזה שכלל לא ציפתה לו. מחשבה רדפה דימוי, ותובנות שהשנים צבעו צצו בזו אחר זו. היא יכלה לשים את ידה על ההווה והעבר בו זמנית, לדלג מעל מה שצריך כדי להמשיך להדהיר את הסיפור. אישיותה מילאה את החדר בדיעות, חוויות וצלילים. בפגישות הללו עמוס היה פאסיבי, כתב חלק מהדברים שסיפרה, לעיתים נכנס לדבריה כדי להעיר משהו, והיא הקשיבה בחוסר סבלנות, מיהרה לשוב ולרתום אליה את הזמן.

בפגישות הבאות חשה הקלה שאפשרה לה להקשיב לעמוס ולחפש בדבריו טעם. בבואה הביתה הופתעה מכך שהיא חוזרת כל כך מהר לסדר היום וכל מה שנאמר התפוגג.

*

כשיצאה מהקליניקה והחלה לצעוד הביתה, ביקשה להדוף ממנה את הרשמים, ששום דבר לא התגבש בהם, רק התחלות שטורדות את הנפש ונתלות עליה. נזכרה שלא אכלה כלום חוץ מכמה פריכיות אורז שהתפוררו בתיקה. היא אספרה את החתיכות וזרקה לתוך פיה. התחשק לה לאכול מאפה חם, חמאתי ומתקתק, בקצה הרחוב יש חנות עוגות מטופחת, שעדיין לא נכנסה אליה.

החנות נראית ריקה מידי, אולי העוגות לא כל כך טעימות כמו שנדמה, מתבוננת

בחלון הראווה להחליט מה היא לוקחת. כל המאפים נראים יפים, ציפוי קוקוס, נטיפי שוקולד או חמאת שקדים. הקונדיטור מבחין בפניה ומתקרב באיטיות לחלון. בתחילה לא הבחינה בו כיוון שהתקרב לאט, כמו נזהר בתנועותיו ואז הרימה את ראשה ונבהלה לגלות שהוא נועץ בה את מבטו, כאילו היא לא בשר ודם אלא תמונה שהוא מבקש לבחון, או ראי שמולו הוא מתבונן בעצמו, מגלה כל פרט, כל פגם, סורק את פניו. מה יש לו? מדוע הוא מסתכל בה כאילו היא לא נמצאת? הכובע הלבן שהוא חובש זקוף ומהודק למצחו, לא זז בכלל. נטע הצטמררה מן העיניים שבהו בה, לקחה צעד אחד אחורה, החלה לצעוד במהירות במעלה הרחוב. ואז נעצרה. חיפשה את המראה הקטנה בתיקה, לבדוק אולי יש לה לכלוך על הפנים או דבר אחר נדבק אליה. התיק כבר הפוך לגמרי, או ששכחה את המראה, או שהיא נכנסה לתוך הביטנה של התיק דרך חור נסתר. היא ממששת לשווא את כל שטח הבד, לוחצת אותו בידיה. לבסוף מרימה את ראשה ורואה מולה קטנוע, המראה שלו

מכוונת ישר אליה, קוראת לה להשתמש בה.

היא לא מצאה על פניה דבר והמשיכה ללכת, עד ששמעה מאחורי גבה פסיעות ממהרות. לתדהמתה ראתה את הקונדיטור הולך בעקבותיה, מגביר מהירותו. מה יש לו. היא חשה דחף לברוח ורק הרעיון שאולי משהו נפל לה מהתיק, עצר בעדה. אולי איבדה תעודה, ולכן הוא ממהר להשיגה ואפילו קורא לה בשמה: “את נטע? נטע זוארץ?”.

 כן זו אני, ענתה לו ברתיעה כשנעמד מולה

 אנחנו מכירים?

 כן, אני זוכר אותך. אותן פנים. ראיתי גם תמונה שלך באינטרנט. לא יודע אם תזכרי אותי. היינו יחד עד כיתה ג’ ולא שכחתי אותך. אני חמי, חמי שצייר את הכלנית.

היא לא זכרה את השם , אבל ציור הכלנית הסגיר הכל. מאז כיתה ג’ עברו כבר

28 שנים, ועד היום היא זוכרת בבירור, איך התלמידים היו מציירים ביום חמישי, מניחים את הציורים לייבוש במסדרון, על גבי השולחן הארוך, שחובר משולחנות קטנים. ביום שישי המורה הייתה אוספת את הציורים, וקוראת לכל ילד לגשת אליה לקחת את ציורו ואומרת לו מילות חיבה וגם שבת שלום. היו תלמידים שהקפידו לכתוב את שמם על גבי הציור והיו ששכחו, אז המורה היתה מניפה את הציור אל על ושואלת: “של מי הציור הזה”, והתלמיד שהצביע, ניגש אליה. כשהגיע תורו של ציור הכלנית והמורה הניפה אותו, נטע מיד התאהבה בו: כלנית סגולה ויפהפיה התבלטה מן הדף ונראתה קטיפתית ומושלמת. מרכז הפרח היה מוגבה ועל כיפתו נחו אבקנים שחורים ואפורים, גרגירים ועוד גרגירים שנטע ניסתה לספור. היא חמדה את הכלנית הזו והרגישה שעלי הכותרת הסגולים נפתחו רק בשבילה. כשאף ילד לא דרש את הציור, נטע הצביעה. בבואה הביתה אמרה לאמה:”תראי מה ציירתי”, ונתנה לה את הכלנית. האם שהתרגשה מאוד מן הציור, שלחה אותו למסגור, ותלתה אותו במטבח מעל התנור, היא נהנתה להסתכל עליו כשבישלה ונטע היתה מגיחה מאחור ומחבקת את גבה. עד היום הציור תלוי באותו המקום.

נטע חשה מבוכה על כך שנתפסה. למרות השנים הרבות שחלפו, היא התנצלה בפני חמי. הוא חייך ואמר לה:

 כשראיתי אותך ניגשת לקחת את הציור, כעסתי, אבל לא רציתי להיחשף כי הייתי בטוח שהציור שלי גרוע. במהלך השנים הייתי מהרהר במעשה שלך ומתעודד, הבנתי שמה שאני חווה ככישלון, אולי איננו כזה.

*

אף על פי שחמי היה מאוד מחוייך ולבבי ואפילו הודה לנטע על המעשה שעשתה, היא התחרטה על כך שהשקיפה בחלון העוגות. כשנפרדו הציע לה להיכנס אליו

לקפה, והיא הבטיחה שיום אחד תקפוץ. היא כלל לא זוכרת את השם: חמי. מהשנים הראשונות בבית הספר נצרבו במוחה ילדים אחרים והכלנית הזו מאי שם, תמיד מתרפקת עליה. איך הוא התבייש ביצירה היפה הזו ודחה אותה? היא הצילה את הכלנית משכחה. חמי, חמי, שיננה את שמו, ופתאום קפץ גם שמו של יניב, הפצוע, שדיברה איתו בבוקר. חמי ויניב, צמד שנשלח לענות אותה.

היא חייבת לצלצל ליניב עוד מעט. אם לא תסגור עד מחר בצהריים את רשימת המשתתפים של התוכנית הזו, תינזף. גם ככה הבוס שלה הבהיר לה שהיא צריכה להיות יותר יעילה. לחוצה, מיהרה להגיע הביתה, נאחזת ביניב, עשייתה תתבהר דרכו, זו התכונה הטפילית שדבקה בה כבר בימי ילדותה.

*

הטלפון הנייד רטט בכיסו של יניב. הוא הוציא אותו ומיד זיהה את מספר הטלפון של התחקירנית. היא הייתה נחמדה, וסיפרה שרק נכנסה הביתה וכבר חייגה אליו, כי חשבה עליו במהלך היום. יניב שמח למחמאה וכדי לא לטעת בנטע תקוות שווא, אמר לה מיד שהחליט לא להשתתף בתוכנית, הוא לא רוצה להיחשף, סיפורו הוא עניין פרטי, וכך הוא רוצה להשאירו. ואז שמע בקולה אנחה. אנחה שהזכירה לו ימים רעים מאוד בהם הוא נחשב “הדפוק הזה”, פגוע המוח שלא מבין כלום ומותר ללעוג לו ולרמוס אותו. העלבונות שספג אז, החלו להטריד את נפשו, להזכיר לו שהוא כלל לא מוגן ושתמיד יזומנו לו חיות טרף, גם אם הן מחופשות לתחקירנית לבבית. כוונותיה זדוניות ותוצאותיהן יהיו רעות, חשב ולא שמע יותר אף מילה, בז

לכל נסיונותיה לשכנעו. מרגע לרגע נעשתה יותר שנואה עליו, כאילו היא חותרת בקרביו. הו כן, יש לה כישרון לנאום, לדבר בלי סוף והכל כדי להוציא ממנו חומר

מתוק, היא תשתה אותו ותשאב מתוכו ולא תבוא על סיפוקה לעולם. הוא לא נתן

לשום טיעון לגעת בו וידע שלכל אמירה שלה יש משמעות דו פרצופית. הוא דמיין

את פניה מתעוותים ומזיעים. זה היה דו קרב מוזר שבו הוא שתק ללא הרף כאילו הוא רפה שכל. לבסוף אטימותו סתמה כל יכולת לתקשר והיא ניתקה את הטלפון.

16 תגובות

  1. אני מאוד נהנה לקרוא את הסיפורים של ענת קוריאל שמתפרסמים כאן מדי פעם. וגם הפעם. יש לה צורת כתיבה ייחודית ומרתקת. הסיפור הקצר נכתב כפרק קצר מתוך רומן עב כרס, אך מספיק בו על מנת לראות את התמונה כולה. נראה שאין איזשהם חוקים לכתיבה אצלה, או שיש לה חוקים ייחודיים משלה, מה שהופך את סיפוריה למקוריים וייחודיים. והכי חשוב- מרתקים. קשה לשים את האצבע על מה בדיוק עושה את הסיפור לכל כך מעניין, אך העובדה היא שהמתחיל לקרוא, לא יכול להפסיק עד שהוא מסיים, ועדיין יש הרגשה של רעב לקרוא עוד…

  2. זאב היי, הסיפור הוא לא חלק מרומן. הוא סיפור שעומד בפני עצמו, כנראה שהתכוונת לומר משהו אחר….תודה, בכל אופן

    • אכן, התכוונתי לומר משהו אחר. לא התכוונתי לומר שהוא חלק מרומן, להפך. הוא סיפור שעומד בפני עצמו, אך מספר כל כך הרבה. מתנצל אם התגובה שלי לא היתה ברורה.

  3. קראתי את סיפורך, מאוד התרגשתי , התרגשתי בגלל הנושא…..כאשת נכה צה”ל ,שנפצע קשה במלחמת יום כיפור ובין היתר פגוע ראש, הסיפור עורר בי המון……
    תודה לך ענת
    לאה

  4. כתבת בכישרון רב ענת, אודות מורכבות נפשם של בני אנוש. התובנה מהסיפור הנ”ל הינה: אדם בתוך עצמו הוא חי…..כתיבתך עמוקה ומרתקת……תודה לך

  5. הסיפור מרגש ומרתק.אכן אי אפשר להפסיק לקןראו ואני מצאתי בו המון רבדים רגשותןת היסוסים לבטים ועוד……

    מאד מאד נהניתי !

  6. דיאלוגים עוזרים לאפיין דמויות. בעיקר דיאלוג כזה כמו שאת עיצבת דיאלוג שותק המסיים את הסיפור ומנקז אליו
    את כל פרטי הכלנית גרגרים גרגרים שנטע ניסתה לספור ובאופן סמלי מקביל גם לבניית הדמות המרכזית ועיצובה לאורך כל הסיפור.
    המקרה הפרטי שתיארת בסיפור ודווקא מאופיו הקיצוני מאפשר לקורא להתחבר אליו אל תוך נפשו שלו ולהשליך משם על עצמו, לאסוף את הפרטים המרגישים לו לחקירה פנימית. סיפור מצוין, ענת.

    תודה, זיוה.

  7. ענת, ביד אמונה ובלב אוהב,את רוקמת את תכי – השיקום לכדי מסמך ספרותי-אנושי אשר בכוחו לא רק לרגש אלא גם לחזק ולעודד.
    היי ברוכה והמשיכי …..

  8. כמי שהיה בסרט הזה, גם אם כחייל ולא כפצוע, נתקעתי בקטע של יניב, וסיפורה של נטע כבר היה עבורי פחות רלוונטי. מי שהיה שם וזכה לחזור, כבר אינו אותו אדם. אם לטוב ואם לרע. תודה ששיתפת אותי.

  9. סיפור מטלטל של ענת, אין ספק בישראליות שלו ובנוכחות הדמות הראשית
    ביננו, אם נדע או לא נדע

  10. תחשבי, הוא אמר לה, על שני אנשים שצריכים לעשות מסלול מסויים, אחד הולך בדרך סלולה והשני צועד על גבי קרח. ברור שלשני צפויות הרבה יותר סכנות והוא צריך להיזהר שבעתיים. “ככה אני מרגיש”’ השורות האלו מזכירות רעיון מתוך המסה גלוי וכסוי בלשון של חיים נחמן ביאליק ואני עצמי כתבתי קטע הנקרא בשם גלוי וכסוי בלשון/[ויקנאו בו אחיו] ואביו שמר את הדבר, הנוגע לסוד הגנוז בנראטיב האישי ולכן התחברתי מאד לסיפור וכמו כן הקטע המובא בסיום אודות הקושי שבהיותו פגוע מח שהיא חריגות הגוררת יחס קשה וטעון מצד סובביו וכמה קשה לשים מבטחו ואמונו אף באותם החפצים בטובתו ולמעשה מצהירים על עמידתם לצידו בנסותם לעמוד על טיבו שלו ושל ספורו האישי וזה מזכיר את הפסוק מתהילים מוזר [ממזר] הייתי לאחי ונוכרי לבני אמי, ועל לבושי הפילו גורל, וכמו כן טוב פת חריבה ושלוה בה מ’בית מ’לא ז’בחי ר’יב [ראשי תיבות ממזר] ונאמר לא יבא ממזר בקהל ה’ וביוסף נאמר קדקד נזיר אחיו,והספור מבטא עד כמה קשה לבטא את רחשי הלב ההומה ואת צערו של הפרוש מחברה תומכת והאנוס לשכון בגוף דואב ופצוע ובפרט פגיעת ראש,שבמהותה ובהשלכותיה דומה לחולי הנפש שאין קשה ממנה.

  11. תודה רבה על הקריאה והתגובות. מאוד נהניתי מן הרשמים השונים ואני לומדת מהם המון.

  12. אהבתי מאד. איכות הכתיבה של ענת קוריאל מדגימה את אמיתות הלחישה. [“השקר צועק אך האמת לוחשת”].

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

16 − 13 =