אמנון נבות זכה לשם כמבקר האכזרי ביותר בתולדות הביקורת הספרותית העברית. הרבה פחות ידוע שהוא חיבר גם כמה יצירות פרוזה משלו  שזכו להערכה רבה.

יובל גלעד  שם את נפשו בכפו ויוצא לנתח את את המבקר ואת יצירות הפרוזה שלו בסדרת מאמרים.


עם הראש בקיר – על הפרוזה של אמנון נבות

יובל גלעד

גוף עבודת הפרוזה של הסופר והמבקר אמנון נבות הינו אחד מגופי העבודה הקיצוניים, החזקים והמשוכללים בספרות העברית של העשורים האחרונים. זוהי פרוזה הרמטית בעלת פואטיקה ייחודית, פרוזה הכתובה בסגנון זרם-התודעה קיצוני, תיעוד מציאות זועמת ורוטטת כיריקה בפרצוף.

נבות החל את דרכו הספרותית כמבקר נחרץ ונטול פניות של הספרות העברית בכלל, ושל מייצגיה המצליחים משנות השמונים ועד ימינו: עמוס עוז, דויד גרוסמן, א”ב יהושע ומאיר שלו. בביקורותיו אבחן את כשלי הפרוזה הריאליסטית סוג ב’ בסגנון המאה התשע עשרה ששולטת בכיפה הישראלית בעשורים האחרונים, וחזה את תהליכי המסחור המואץ של הספרות העברית, שנכנעה לתרבות צריכה ולמהלכים קפיטליסטיים שהביאו עליה אובדן צלם אמנותי.

את עמדת המוכיח בשער ונביא הזעם “ירש” נבות מברנר, הסופר והמבקר של ראשית ההתיישבות בארץ, ומי שנאבק בקולקטיביות מטמטמת. אבל עמדה זו, של התרסה ותחזית פסימית, אינה רצויה לקוראים, למבקרים ולאנשי האקדמיה, ועלתה לנבות הסופר בהכרה בעבודתו הספרותית. לשלושת הרומנים הראשונים שלו עוד נמצא תומך עיקש בדמות העורך יגאל שוורץ, אבל הרומן הרביעי כבר יצא ללא גיבוי של הוצאה גדולה, ואפשר היה למצוא אותו, שבועות אחרי שיצא, בערימות של מחירי חיסול.

חיסול יכולת הקשב לפרוזה אוונגרדית כזו של נבות הגיע במקביל לחיסול עמדת המבקר הקיצוני בן דמותו של קורצווייל בתרבות שלא ראתה יותר צורך במבקרים, בין אם בפרוזה ביקורתית ובין אם בכתיבה ביקורתית. התרבות הישראלית של היום, כמו גם השיח הספרותי, נתונים מהמסד עד לטפחות בידי פרופסורים ועיתונאים המצייתים לכוחות השוק ולז’דאנוביזם של צפיחית בדבש ומחמאות חסרות כיסוי לכל כותב. בתרבות כזו אין כמעט מקום למבקר כמו נבות, שהעבודה הביקורתית שלו ראויה למסה נפרדת, וגם לא לפרוזה שלו ששילמה מחיר של חוסר התייחסות כמעט מוחלט, נקמת ביצה ספרותית נעלבת. מסה זו באה לתקן מעט את המעוות.

הפרוזה של נבות רדיקלית נרטיבית וצורנית גם יחד, במקום הדוחה כל רדיקליות. מדינת ישראל הינה כור היתוך עמוס מיתוסים של השמדה וגבורה, ואין בה מקום לחשיבה קיצונית. כל ניצן של חשיבה קיצונית שכזאת נגדע מיידית על ידי התעלמות או הרעפה של אהבה המגייסת למרכז את הגורם הקיצוני. נבות בחר להישאר רדיקלי, לתאר פיסת מציאות אמיתית של עולים מרומניה בשנות החמישים והשישים, על נוראות ההוויה בה חיו, תוך הקצנה מטאפורית של מצבים קשים לכשעצמם. אמנות ההקצנה באה לידי בנרטיבים ובדרך הסיפר גם יחד.

נבות נולד ב-1952 בבני ברק, להורים מהגרים מרומניה. העוני וקשיי המהגרים בימי שלטון מפא”י הם מרכז יצירתו. הרומן הראשון “עונת המלכים” מתאר את מלחמותיה של חבורת ילדים עם חבורות אחרות, ואת משחקי הדמיון שלה. שורה של טקסים מאחדת את הנערים ומאפשרת להם עמידה זקופה יחסית בעולם של אבות מכים, אמהות חולות ואחים מתנכרים, המאפיינים את כלל יצירתו של נבות. זהו מין רומן לבני הנעורים ש”השתגע”, שהחליט להגיד את האמת מבלי לייפות המציאות, ולשקף עולם אכזרי וחסר רחמים, שבו כל נער הופקר לדאוג לעצמו בבתים המצויים על סף רעב, בתרבות שאין בה אהבה, בישראל של מלחמות בלתי פוסקות והערצת כוח.

אותה חבורת נערים, בשינויי מיקוד שונים, חוזרת בשלושת יצירות הפרוזה הבאות של נבות, העוקבות אחרי התבגרות הנערים בשכונת העוני עד לגיוס לצבא, למשטרה הצבאית, ולטירונות טראומטית המובילה לבית חולים לחולי רוח ולמוות כתוצאה מניסיון בריחה.

דווקא המיפוי האינטנסיבי של פיסת חיים אחת מאפשר העמקה וחקירה של זרמי עומק בתרבות הישראלית: פערים חברתיים, שחיתות שלטונית, הערצת כוח וצבא, קיפוח מהגרים ממוצא מסוים, חיים תחת צלה הענק, המודחק, של השואה, בוז להולכים “כצאן לטבח”, ושוליים חברתיים שהתפתחו מחוץ לקאנון המפא”יניקי.

ה”סגירות” התמאטית של ארבעת ספרי הפרוזה מעידים על פרוייקט ספרותי משוכלל, מודע לעצמו, בנוי היטב, שאיננו מתפזר בנושאיו. הוא מוכיח שמבקר וסופר יכולים להתקיים באדם אחד, ושפרוזה רדיקלית יכולה לאצור בתוכה יופי רב על אף קיצוניותה. זהו דין וחשבון נוקב על מצב בני מהגרים שעלו ארצה אחרי קום המדינה, כששלטון מפא”י כבר היה מבוסס, והעולים החדשים – אצל נבות מתוארים בעיקר עולים מרומניה – “נזרקו לכלבים”, הוזנחו לחיי עוני מרוד וחוסר אפשרות להתקדם בחברה נשלטת על ידי מי שעלה קודם ארצה. אבל כמידת המקומיות של פרוזה זו, כך גם מידת האוניברסאליות, והאמירה הקשה על האכזריות המצויה בבסיס הטבע האנושי.

נבות אינו הסופר הישראלי הראשון העוסק בטריטוריות אלה. ניתן למנות את יהושע קנז, יהודית הנדל ושמעון בלס, בין השאר, אבל הקדרות והאותנטיות האכזרית ייחודיות לנבות.

במקביל לסגירות תמאטית זו, ארבעת הספרים מציגים התפתחות ושינוי מתמיד בתחום הצורני: “עונת המלכים” עוד כתוב כפרוזה ריאליסטית “קריאה” יחסית, “טיסת מכשירים” כבר עורך ניסיונות באוונגרד, פרוזה פיוטית וזרם תודעה, “לוכדי עריקים” הינו כבר זרם תודעה בגרסה קיצונית, ו”מקראות ישראל” בחלקו ממשיך את קודמו, ובחלקו חוזר לפרוזה ריאליסטית עם נרטיב מובן יחסית, כאשר לראשונה ישנו עיסוק בדמות שאיננה מנערי המצוקה – דמות של סולן ומנהל להקת חתונות.

ניסיון להתחקות אחר מקורות השפעה על הפואטיקה של נבות דינו לתסכל את המחפש. אפשר להיעזר בקואורדינטות שסימן גבריאל מוקד באחרית הדבר הקצרה שלו ל”טיסת מכשירים: “…כתיבתו מושפעת מהמסורת הברנרית: טיפול עז וטראומטי, הגובל באכספרסיוניזם, בחומרי המציאות החברתית והפסיכולוגית, שנתנים בלי כחל וסרק. הצדדים הקשים, ואף המכוערים של החיים, ניצבים כמעט באופן בלעדי במרכז ואינם עוברים תהליכי ייפוי… אולם, מאידך גיסא, הוא ממשיך באורח בלתי צפוי במקצת גם את נוסח זרם התודעה בסיפורת העברית: זו המסורת המסתעפת והפועמת פעימה עזה מיצירת גנסין עד זו של יזהר… ומגיעה לביטוי זוהר אצל… ישראל ברמה ז”ל”.

ישראל ברמה, סופר בעל כישרון מפעים שמת בדמי ימיו, כתב זרם תודעה לירי רווי תיאורי נוף אורבאני נהדרים, ונבות אף הקדים לספרו היחיד מאמר חשוב. אבל הדימיון ביניהם נובע בעיקר מהשימוש בז’אנר זרם התודעה והקשר המובהק למודרניזם של ראשית המאה העשרים. אין זה פלא שנבות וברמה גם יחד מצאו בית לכתיבתם בכתב העת “עכשיו” של מוקד, המטפח בכל שנות קיומו את הגרסה המודרניסטית בסיפורת ובתרבות בכלל.

הנערים בספריו של נבות קוראים ספרים שהיו פופולאריים בשעתו, ספרי מערבונים, ספרי הרפתקאות וגבורה צה”לית, ונכרת השפעתם גם על כתיבת המחבר. מוקד משייך את עלילות הנערים לקלאסיקות מערביות כמו “מחניים” למולנאר ו”בעל זבוב” לגולדינג, שעל אף האכזריות המצויה בהם הנם ספרים לבני הנעורים, בעוד ספרי נבות מקצינים ומרצינים את החומרים עוד יותר.

נוסח זרם התודעה ברומאנים של נבות הוא ייחודי, זן אלים, קודר וקיצוני, בין אם בתכניו ובין אם בפירוק התמאטי. ייתכן וישנה השפעה מסוימת של מחזות האבסורד של יונסקו וארטו, בעיקר מבחינת ההסתכלות הקודרת והקיצונית על העולם. זהו עולם שהייאוש בו הוא כמו שמש קופחת תמידית, בלי כל תקווה לצל.

לנקודות הציון של מוקד אפשר להוסיף את קפקא (היומנים שלו ו”המשפט”) ואלבר קאמי (“הנפילה”, המיתוס של סיזיפוס”). מקורות אלה השפיעו ודאי על עולם החקירות החוזרות ונשנות של הנערים את עצמם, חיפוש האמת הקיומית. כמו כן חשוב להזכיר את הפרוזה של פוקנר, עם הדגש שלה על הסלנג הדרומי שהשפיע על נבות בכתיבת הסלנג של נערי המצוקה שלו. גם בכתיבת פוקנר לעיתים נדמה שהסיפור מתנהל באזור דמדומים שבין חיים למוות, בין חלום (או סיוט) למציאות.

הפרוזה של נבות ריאליסטית במובן זה שהיא מתעדת איזורי קיום חשוכים של עולים מרומניה בימי ראשית המדינה, על חיי העוני והעליבות שלהם. אבל לא מדובר בשום אופן בריאליזם מימטי בסגנון שהומלך בארץ מאז שנות השמונים, אלא בריאליזם קיצוני, הקצנה היוצרת מרקם דמוי חלום.

הילדים-נערים בעולמו של נבות ממציאים לעצמם שפה פרטית המושפעת מאלימות המבוגרים, אבל משמשת גם מפלט. שפה זו משמשת את הסופר ליצירת דחיפות לשונית.

אכזריות הקיום על כל שלוחותיו הנה התימה המרכזית בגוף יצירתו של נבות, ולה פנים רבות: אכזריות ה”מציאות” החברתית – חיי ניצולי שואה שחוו את הנורא מכל, קיום של מלחמות עם מדינות אויב וסכנת מוות, אכזריות מלחמת ההישרדות הכלכלית בחברה מושחתת הנשלטת על ידי מפלגה המעניקה למקורביה הטבות מרחיקות לכת ומותירה על סף רעב את כל השאר. גם מייצגי הדת, רבנים בבתי כנסת, אינם חורגים מהמציאות האלימה. זו אכזריות של שכונות עוני בהן העניים פורקים זעמם איש על רעהו במקום על מדכאיהם שאינם בנראה. בכך מתאר היטב הסופר את המנגנון המתוחכם של הכוח והשלטון, המשסה את העניים והדחויים זה בזה, מלמד אותם יפה לשנוא, כפי שהוצג בצורה גאונית ב”מסע אל קצה הלילה” של לואי פרדינן סלין.

הבית, ש”אמור” להיות מקום מפלט מהמציאות הישראלית האלימה, מתגלה ברומנים של נבות כגרוע אף יותר מהאכזריות ה”חיצונית”. הבית הוא זירה של אבות מכים, אימהות אדישות ואחים מתנכרים. זהו עולם בו התא המשפחתי, מוכה על ידי קשיי המציאות, גורם לפירוק פנימי, בוז ואף אלימות של בני המשפחה אחד כלפי השני. האלימות היא בבית ובתוך הנפש, וגם אם תעלם מהעולם החיצון, תוותר בפנים, במקום המסוכן ביותר.

הפרוזה של נבות ייחודית ביושר הקיצוני שלה, שמקבילה אפשרית שלה, באספקט של היושר בלבד, ניתן למצוא בס. יזהר של “חירבת חזעה”. נבות איננו מתאר “אחרים” דחויים באהבה הנהוגה במחוזות התקינות הפוליטית של ימינו, אלא מטיח את המציאות בפרצופו הזחוח של הקורא הרגיל לנופת צופים.

תפיסת המוצא הקיומית של פרוזה זו היא של חיפוש גאולה דרך תיעוד חסר פניות של מציאות קשה, גאולה דרך סבל, לעיתים אף עד כדי התאהבות בסבל, בסגנון הצלוב. בכך יוצאת לפעמים פרוזה זו נפסדת, מעלימה עין באופן נחרץ מטווח רגשות חיוביים, ומכה על אותו מסמר, דופקת את הראש בקיר.

כשל מסוים, יותר באספקט האתי מאשר האסתטי, מצוי בקושי של הספרים. נבות נותן פה וקול לדחויים חברתית, לשכבת עולם שנזרקה לשכונות עוני וסבלה ובאפליה מתמשכת. אבל פרט לרומן הראשון, שהנו עוד קריא יחסית, הרי שלושת האחרים הנם ספרים למיטיבי קריאה, למקצוענים ספרותיים, בני בית בז’אנר “זרם התודעה”, ובכך ה”מסרים” של הספרים יוצאים נפסדים ממיעוט קוראים. אבל בו זמנית אלה גם מאפייני אמן אמת, שאינו מונע על ידי הדחף להתפרסם ולהגיע לקוראים רבים, אלא נאמן למבנה הפואטי נפשי הנוצר בתוקף כישרונו וטעמיו, שאיפה לחופש האפשרי רק באמנות.

1.   עונת המלכים, או, קו הכשל של הסוסים : רומאן (ירושלים : כתר, 1983 (כתר 1983)

ספרו הראשון של נבות הינו הקריא יותר מבין הארבעה, שכן הוא כתוב בריאליזם מימטי שמרני יחסית מבחינת צורתו, קיצוני רק בתכניו. המקום הוא שכונת פרדס כ”ץ בבני ברק, שכונת עוני של עולים חדשים. הזמן: חורף 1964. המצב הסוציואקונומי של בני השכונה בכי רע, עולם של צווארון כחול, עבודה במפעלים ובתי חרושת (לעומת ברי המזל השייכים לאצולת מפא”י, להם היו תנאים טובים יותר).

לרומן שני גיבורים מרכזיים: נחמן רוגובסקי, הוא “המלך” של החבורה, ואחאב נבות, “סגן המלך”. ל”מלך” וסגנו שמות מלכים מקראיים, והספר רצוף איזכורים וארמזים מקראיים. עולמם של הנערים מושפע מהמלחמות עליהן למדו בבית הספר, והם בונים עולם דמיוני המבוסס על מלחמות אלה, עולם בו כידונים, סוסים ורוגטקות משמשים לקרבות. אחאב ורחבעם במקרא היו מלכים לוחמים, ומלחמותיהם פרושות בספר “מלכים”. ציטוט החוזר בספר הינו “בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה”. זהו עולם על גבול האנארכיה, שהדבר היחיד המונע ממנו פירוק הינו עונשים ואכזריות וחוקים – בין אם אכזריות ההורים המכים לפי חוקים שרירותיים, ובין אם חוקים שכופים על עצמם הנערים.

החברות בין ה”מלך” לסגנו הינה אי של חמימות מסוימת בעולם מנוכר. חברות זו בין נערים חוזרת בואריאציות שונות בארבעת ספרי הפרוזה, חברות מפוכחת, כמו של שני אסירי עולם בתא.

ראוי להזכיר את הסיפור המקראי על כרם נבות, שנגזל על ידי אחאב, אחרי משפט עם עדי שקר. “הרצחת וגם ירשת” הידוע לקוח משם, אשמה המוטחת באחאב שגרם למות נבות ולקח את כרמו. בכך נוצרת, כבר בשם הגיבור, אחאב נבות, דרמה אכזרית ואלימה המשקפת את העולם בו הוא חי.

בהתכתבות דוא”לית עם המחבר הוא ציין בפניי שעד עמוד שישים חשב שהוא כותב ספר נוער, אולי בדומה ל”מחניים” של פרנץ מולנאר. אבל בהמשך הבין שמדובר בחומרים קשים מדי אפילו בשביל ספר נוער אכזרי, חומרי מציאות של ספר פרוזה למבוגרים. כאמור, עולמם של הנערים מלא באיזכורים תרבותיים של גיבורי נוער בני התקופה: חוברות בוק ג’ונס, “זורו הנוקם במסיכה”, ואפילו מערבונים.

כמו כן ישנה נוכחות מתמדת של מלחמות ישראל, של  מטוסי קרב, של צה”ל הנלחם ומנצח. אם כי מודל הגבורה הצה”לי אינו נוכח פיזית בעולמם של גיבורי “עונת המלכים”, שכן הם בני מהגרים דחויים בשכונות עוני, ולא מלח הארץ, אותם צברים גיבורים ולוחמים. עולמם של המהגרים הדחויים חסר סיכוי להיפגש עם אתוסי הגבורה הישראליים במציאות. הם יוצרים לעצמם עולם בתוך עולם, קשור רק בקשרי פרנסה הכרחיים לעולם הישראלי.

זה עולם של הורים מכים כשגרה. נחמן רוגובסקי, המלך, מוכה בחגורה מעור סוס פעם אחר פעם, על ידי אביו, אדם דתי העסוק בלימודיו. קשה אף יותר הוא גורלו של גבריאל גאולים, הפרש הראשי של החבורה, המשוגע על סוסים. הוא בורח מבית הספר ופולש לפרדס בו יש סוסים, מנסה לאלף את הכלב שלו להיות סוס, הולך לסרטים כדי לראות סוסים וכו’. ואחרי כל ניסיון שלו להתחבר לאהבתו, הוא מוכה על ידי אביו.

מזלו של בן דמותו של המחבר בספר, אחאב נבות, שפר עליו מבחינה זו. אביו איש עדין, ואינו מכה. הוא עסוק בטרגדיה שנפלה עליו – היה איש מפא”י עד שהואשם במעילה, קיבל עליו את הדין והודח. אחר כך הפך לפועל בבית חרושת לנקניקים, והחל בהתכתבות סנגורית עם השלטונות בדבר חפותו, לשווא. ביתם סובל תמיד מעוני מחפיר, ובדרך כלל יש בו רק נקניקים שמביא האב מהמפעל. אימו של אחאב, אנה, חולת נפש. היא מוטלת במיטתה כל היום, קוראת רומאנים רוסיים, ביניהם את “שדים” של דוסטוייבסקי, שוב ושוב. מעבר לטירופה הממשי, היא מייצגת איזה דבקות מהגרית בתרבות גבוהה אבודה בעולם ישראלי אכזרי, מעשי ונעדר כל עניין בתרבות.

זה עולם של ייאוש קטטוני שבו הנערים, כמו קוצים, פורצים כמעט בעל כורחם בשדה נטוש וחרוך.

ישראל של לפני מלחמת ששת הימים נוכחת ברקע באופן מעורפל למדי, אבל השואה נוכחת בשכונה, שכונת המהגרים הרומנים. מוכר הנפט, יעקב מאקסימיליאן, מכונה על ידי הנערים “הנאצי”. וזאת על שום שמכר את הסוס הזקן שלו אלפרד למשחטת הבשר, כשהסוס הפך בלתי שימושי. המוטיב של נוכחות טראומת השואה תתגבר בספרו השני של נבות.

הסופר למד תיאטרון בימים בהם פרח הנוסח של תיאטרון האבסורד, של יונסקו ובקט. רמז להשפעה זו נתן למצוא בפסקה הבאה:

“בחורף אחד של הילדות, אשר נמחק אחר כך מזיכרונו של כותב הרשומות והותיר כתם שחור בדרכי הזיכרון, עד שחזר והואר בבת אחת בתוקף התרחשויות שאינן קשורות לימי היותו משנה המלך בתואר וסגנו בפועל. תחושה של אלימות סמויה היא סיבת הדברים, כאילו חזינו בתיאטרון אכזרי מאוד, מעורר זיכרונות מדמדמים…”.

הרומן הוא מעין טיפול כואב בטראומה, חזרת המודחק מסף התודעה לקדמתה, אבל בלא שימוש או אמון בכלים פסיכולוגיים. עולם של נערים חסרי סיכוי, ללא אהבה וללא תמיכה, הנאבקים לשרוד בכוח חיים שניטעו בהם, בלי כל פשר או תכלית..

את החלק השני של המאמר ראו כאן.

וראו גם :

אמנון נבות בויקיפדיה

43 תגובות

  1. ניתן לקלוט את התופעה הנבותית כארגון טרור של איש אחד. מצד אחד הנ”ל מייצר שורה של פיגועי איכות בבלונים הממסדיים – לדעתו – ומצד שני נושא על חזהו לצד סמלי המ”צ את ההצדקה הברנרית גם לכתוב, ומפיץ פשקווילים וכרוזים אידאולוגיים שמקושטים בנארטיב. האם ערבוב בין שני התחומים אתי? לדעתו (ולדעת ברנר) כן. האם הוא ראוי?
    פגם יסודי בביקורת של נבות היא עמדת השלילה המתמדת, הנחרצת, הילדותית. שלילה בשחור חדגוני שכנראה זהה לתפיסת המציאות בפרוזה שלו. (הפכתי שלושה עמודים בטיסת מכשרים ומיד חזרתי לנחיתת חירום) נבות ממעט לשבח (איני, ברמה, ברנר וחצי ברדוגו) ובטח שאינו מעריך ליקוקים מסוג כתבה זו.
    אדון גלעד הצעיר – בחר לך היטב את אלילך.

    • לשוטר הצבאי – בהנחה שאינך קשור למושא הכתבה, נכון, זו איננה ביקורת פר אקסלנס, אלא מסה המציגה סופר נשכח.
      ומדוע לא יכול סופר להיות גם מבקר? וכי חסרים “מבקרים” בעיניי עצמם שהם גם משוררים בימינו? וסופרים? בעיקר בביצת הספרות הקטנה והפתטית הישראלית.
      בכל מקרה, המבקר הקטלן שהעז גם לכתוב פרוזה ושעומד במרכז “כתבה” זו, דווקא שיבח, לפחות חלקית, סופרים נוספים, בני זמננו: בועז יזרעאלי, ענת עינהר, ועוד פה ושם. והוא גם מעריך את “חדר” ליובל שמעוני, שלדעת המחסנאי לשעבר הזה, הוא אחד הספרים המשעממים בעברית (בכל אופן החמישים עמודים הראשונים שהמחסנאי לשעבר צלח). (רגע, לא עלולים למחוק את התגובה הזאת כי היא לא מזוהה בשם מלא? אה, לא, כאן זה לא מדור השירה של “יקום תרבות”, כאן התגובות חופשיות).

      • דלת אמצעית, מקרר חלבי ימני, אותו אחורה של המטבח עם הלילונאום המתקלף, גבעות קדום הכבושה דלת אמצעית, מקרר חלבי ימני, אותו אחורה של המטבח עם הלילונאום המתקלף, גבעות קדום הכבושה

        א.נ. גם מנפנף בכל כר רשא רענן שבסביבות נתניה את דוד שחר. נו שויין. האם יש הצדקה לפמפום המעלה את שחר כזבח למגנל הזה? הטענה כנגד א.נ. הסופר היא שאינו קריא; סגנון “ברנריזם מוקצן וחומציתי, נזיר מאסתציזם וממיטאפורות,” שכפי שכתב על עצמו בדף האינטרנט, עדיין אינו ערובה לאיכות כלשהי. לצעוק חמס בצבע ובטון רגשי אחד, זעקה מגרגרת שנמתחת על גבי ארבעה כרכים שונים, מתישה ומשמימה.
        א.נ. המבקר מעניין יותר. האמן לי, קראתי את כל קפ”ה דפיו של מ.פ., ארון המתים המאוזכר לעיל, המשגר צרור קליעים קלי משקל לכל עבר, וחוץ מטענה רפטטיבית, על טיעון שניתן לסכמו בשני עמודים, אין בו כל חידוש ועניין בביקורת הספרות העברית. וגם ההקדמה שכתב לברמה מזדקקת לכלל שום כלום פואטי. בעצם לכלל מילה אחת: “אקומלטיביות”, כמדומני. כמובן שסופר יכול להיות גם מבקר. אלא שבמקרה דנן נפסדים שני העולמות גם יחד. רוב הסופרים הגדולים התרחקו מביקורת אידאולוגית כמו מאש. יתכבדו א.נ. וחבר מעריציו הצעירים, ויתרחקו או יכוו.

        • שחר היה סופר דגול, בוודאי בזירה הישראלית. נכון, אולי לא גדול כפי שסבור א. נ.
          טענתך לגבי השחור המוחלט מוצדקת, גם אם חלקית. כי מה לעשות, ולפעמים, לעיתים מזומנות מדי, החיים הם בור של חרא, רק שאין מי שיספר על זה, כי הסופרים עסוקים בלהנחות סדנאות כתיבה, להתראיין פה ושם, ולחפש כנסים בחוץ לארץ שיממנו טיסה ושהות.
          הטענה שהסופר א. נ. אינו קריא היא בעייתית. ‘יוליסס’ קריא? (להבדיל אלפי הבדלות, כאן מדובר בסופר מקומי בעל שיעור קומה מקומי). לא, זרם התודעה הינו ז’אנר מכובד בספרות העולם, והוא איננו קל, מה לעשות.

          • דלת אמצעית, מקרר חלבי ימני, אותו אחורה של המטבח עם הלילונאום המתקלף, גבעות קדום הכבושה דלת אמצעית, מקרר חלבי ימני, אותו אחורה של המטבח עם הלילונאום המתקלף, גבעות קדום הכבושה

            יש תודעה ויש תודעה. תג תודעה אינו ערובה לדבר. אגב, אל תצטנע, גם בצריפין חונכו לגדולה טובי בחורי המשטרה הצבאית

  2. האיש פשוט מנסה לעשות פסיכותראפיה בחינם כמבקר וככתבן סתם
    לא פלא שמוקד הוא היחיד שמוצא בו איזה טעם. בגדר הלך הזרזיר אצל החזיר לנקר טפילים.

  3. תודה על התגובות.
    ראשית, המסה, במידה ומישהו מצליח לקרוא אותה ברשת (היא נדפסה בגיליון האחרון של ‘עכשיו’)
    עוסקת בנבות הסופר, לא נבות המבקר. אישית, התוודעתי קודם לפרוזה שלו, ובכך אני כנראה חריג.
    מדובר, לדעתי, בפרוזה מהמשובחות שנכתבו כאן בעשורים האחרונים, פרוזה מודרניסטית לעילא,
    המצליחה, בהשפעת פוקנר, לתפוס היטב סלנג של חיילים, מצבי קצה קיומיים, ובעיקר – את חייהם הקשים
    של מהגרים מרומניה לשכונות עוני והזנחה טוטאלית, על ידי המדינה, החברה ואלוהים.
    האדישות החברתית המשתקפת ברומניו של נבות, רק התגברה במהלך השנים בישראל של פערים חברתיים
    אינסופיים וכמעט אפס סולידריות, ובכך הם מהווים, גם כיום, תמונת ראי של החברה.
    עם זאת, יש להדגיש שבניגוד לז’אנר היבבנות המגדרית-מגזרית- עדתית הרווח בימינו, ה”גיבורים”,
    או ה”אנטי גיבורים” של נבות מאשימים תמיד, בראש ובראשונה, את עצמם.
    לדידי, זאת פשוט ספרות אמת במובן הקתארטי, אני יצאתי מהקריאה (הקשה, יותר ויותר, מספר לספר)
    עם תובנות לגבי החיים, הסבל, הטבע האנושי ועוד. כמובן, ואני גם מציין זאת, הפרוזה הזאת “נגועה”
    במידת מה בהערצת סבל במובן הישואי של המילה, וטענה זאת יכולה לבוא גם כלפי הביקורות של הסופר.
    בכל מקרה, לי ברור שהפרוזה של נבות, גם אם לא נועדה לרבים, נדחקה הצידה עוד יותר מהעמדה הצדדית
    שלקחה על עצמה, בתוקף שימושה בז’אנר ‘זרם התודעה’, וזאת כ”עונש” על ביקורותיו הקשות של נבות המבקר.

    לגבי א. נ. המבקר – כקורא פרוזה מן השורה
    (ענייני הביקורתי הוא בדרך כלל בשירה) אין לי אלא להסכים עם מרבית אבחנותיו. ובעיקר – נבות המבקר, בזמן אמת, בשנות השמונים,
    חזה בדיוק נבואי את ההתדרדרות המוחלטת של הספרות העברית אל פי הפחת של תרבות הצריכה והבידור.
    הטעות של קוראיו, או יותר נכון של הדימוי של נבות המבקר (כי איש היום לא קורא כלום ברצינות)
    הינה שהאיש פועל מאיזה מניע זדוני ופוגעני. לא דובים ולא יער. זוהי ביקורת חדה, מכאיבה,
    שתחזיותיה מגשימות עצמן במלואן (מהפיכתם של כל מיני אשכול נבואים לספורים כמעט לאומיים,
    ועד לסרסור רבי מכר בחצי פרוטה).
    אפילו איש ספרות כיצחק לאור, שאולי נעלב מחוסר ההתייחסות של נבות לכתבי הפרוזה שלו (ולאור סופר טוב יותר ממשורר, גם אם סופר בעייתי) התייחס באופן קריקטורי לפועלו של האיש, בביקורת על הגיליון האחרון של ‘דחק’ במוסף לקולוניאליזם אשכנזי של מר ציפר, כי כיום הדימוי הוא מה שקובע, לא היצירה. ובכן, לאור איננו מבקר,
    הוא חרטטן של ביקורות לפרנסתו, בחסות השמאל היהיר של ‘הארץ’, בהתאם לדת השלום.
    ואין כאן שום פסיכותרפיה – יש כאן טיפול בהלם, טראומתי משהו, גם בפרוזה וגם בביקורת, ואכן,
    למרות שלא קראתי מספיק, על פי מידותיו של ברנר. האופציה הפואטית של ברנר, כמו גם של גנסין,
    נידחו ככבד מקולקל על ידי החברה הישראלית. וחבל. הפרוזה הישראלית הנפוצה, זו של א.ב. ג. ד. יהושוע,
    עמוס (אני חשוב נורא) עוז וגרוסמן היא בדרך כלל ריאליזם פסיכולוגי, מהסוג שהגיע לפסגות
    שאין להתקרב אליהן במאה התשע עשרה (וזאת בלי לבטל למשל את עבודותיו המוקדמות של עוז, שאפילו
    נבות הביע הערכה חלקית אליהן, בגלל זיקתן לברדיצ’בסקי, אם אני לא טועה).

    העובדה שכתביו הביקורתיים של מר נבות לא כונסו מעולם בספר (פרט ל’מזכר פנימי’ המעולה והדקיק)
    הן בושה לתרבות הישראלית והעברית. כינוס כזה היה מצביע אמנם גם על בעיות מסוימות בכתיבה,
    כאמור – על תפיסת העולם כסבל בלבד, או תפיסת הספרות כבעלת השפעה מכרעת על החיים,
    עשורים רבים אחרי שאיבדה תפקיד זה, בארץ ובעולם גם יחד).

    כתביו הביקורתיים של מר נבות עולים, ככל הנראה, על הפרוזה שלו. אבל לדעתי האישית, כמו שנהוג לומר היום,
    בעידן בו כל אחד מבקר (מבקרי שירה במרשתות, למשל, שפיתחו את ז’אנר “מכתב האהבה” כביקורת, ומסננים תגובות בפוסטים שלהם, כשרק התגובות החביבות עליהן נותרות) – זו פרוזה מעמיקה, שיצרה קורפוס הדוק, אדוק,
    מודע לעצמו ולקופסת כליו, גם אם קופסת הכלים של נבות הסופר קטנה מזו של נבות המבקר.

    באשר לדימוי של נבות המבקר, הרי שגוף העבודה שלו והיחס לגוף זה מהווה תמונת ראי לחברה הישראלית –
    נהתנית, שטחית, גסת רוח, ובעיקר – לא סובלת ביקורת. ביקורת, משורש ב.ק.ר. נועדה לבקר, כביקור אורח,
    ובו זמנית להאיר דברים. דווקא בתחומי השיח הפוליטי, השיח של הספורט (שאישית, אני אוהב מאוד)
    יש אמנם גסות רוח רבה, אבל נאמרים גם דברים נוקבים. בספרות, משום מה, וביתר שאת בתחום השירה,
    אסור לקטול, אסור לבקר, כולם נהדרים, כולם יודעים את התורה. כל סופר ומשורר מנשק את גלליו,
    מפזר עליהם קצת בושם, ורץ לספסר בהם בפייסבוק ובכל במה אפשרית.
    אז לא, ביקורת לא זקוקה לרוע לב, וביקורת אמיתית ורצינית לא נובעת מרוע לב. היא תרופה חברתית,
    של שאמאנים דחויים. וכיום לא נותרו כמעט כאלה בישראל.
    הזעם (ה”קדוש”, המאוהב בזעמו, לעיתים) של נבות המבקר, נובע מהערכה עמוקה, אפילו אהבה, לביקורת
    כדבר הקיים בעולם, כמו גם לספרות העברית של ראשית המאה העשרים. מה לעשות, אין סיבה לבחון רומן
    של מספר צעיר ושאפתני, ואפילו מוכשר, לאור הישגיה של יוכי ברנדס, למשל, מוטב לבחון אותם על רקע
    של גדולים.

    לגבי ביקורתו לגבי א. ב. ג. ד., שלושת הפרוזאיקונים הנודעים שלנו בצירוף שלו כתוספת – אישית, הם פשוט
    משעממים אותי עד מוות. תמיד עדיף לי עמוד פרוזה של ישראל ברמה, של יותם ראובני, וגם של נבות, על הלהגת הסוציאלית של גדולינו.

    • דלת אמצעית, מקרר חלבי ימני, אותו אחורה של המטבח עם הלילונאום המתקלף, גבעות קדום הכבושה דלת אמצעית, מקרר חלבי ימני, אותו אחורה של המטבח עם הלילונאום המתקלף, גבעות קדום הכבושה

      (יובל, אין צורך לחזור על גוף הכתבה פעם נוספת בתגובה. עיקרי הדברים כבר הובנו.) אכן ביקורת נועדה לבקר, ולבקר במובן הספרותי, פירושו גם לכוון, לפרש, להעריך, למיין, להצביע על שוני ודימיון וכו’. בטח לא לנגח כל סופר וסופרת שזזים בשטח בשעטת בקר מבוהלת.
      מבקר אמיתי, לא בהמה מנגחת, מבקר שחשובה לו הספרות, יודע לראות את השונים ממנו פואטית כפי שהם: לא חוסים בצל כנפיו הרזות. כאמור, וגם אני חוזר פעם שנייה על טענתי, כוליות טענתו היא חולשתה.

      • ואם אותו מבקר סבור, בצלילות מוחלטת, שמרבית הספרות הנכתבת היא זיפת?
        ואם אותו מבקר איננו איש אקדמיה, ואיננו מקבל משכורת פלוס הוצאות נסיעה, ופועל משך עשרות שנים כמעט ללא תמורה כספית, מדוע הוא בהמה מנגחת ולא אידיאליסט שקצת מגזים בעמדת השעיר לעזאזל?
        שעטת הבקר המבוהלת איננה של המבקר, לוכד העריקים, אלא של הציבור אל מבצעי הארבע במאה (ז”ל?), אל סופרים מהוללים על ידי אותם “מבקרים” מפרשים, מעריכים וממיינים, אליהם התייחסת, מתוך תאווה צרכנית של כבשים לפני שחיטה.
        ומה בין שחר, שבתאי, ונבות הפרוזאיקון? מעט מאוד. למעשה, רק לקיחת הספרות ברצינות תהומית (למרות שאצל שחר יש הומור, ולמרות שנבות הפרוזיאקון בלי ספק נופל משני האחרים).

  4. הז’דאנוביזם פלש גם לתגובות לפוסטים שאני כותב. מר אלי אשד, או מר יואב איתמר, מוחקים
    גם תגובות לפוסט שלי. מר ירון נהרי, שאני חושב שאני יודע מי אתה, אאלץ לפרוש מאתר זה
    ולהתחיל להתארח אצלך בפייסבוק, במידה ותסכים לארח אותי.

  5. תגובה שנכתבה כאן בעילום שם, והתייחסה להשפעתו המוחצת של מר פנחס שדה על שירת יחזקאל נפשי, נמחקה.
    התגובה לא יכלה להופיע במדורו של עורך השירה, שכן הוא היה מוחק אותה. התגובה, באופן הומוריסטי,
    ציינה את העובדה הידועה לכל שמר יחזקאל נפשי, שכותב שירים מזהירים ביופיים, למרבה הצער מושפע יתר על המידה, אם לנסח זאת בעדינות, מפנחס שדה המאוחר. אני מצוי בהתכתבות דוא”לית עם מר נפשי, וציינת את הדבר
    בפניו בעבר, כפי שעמדו על כך גם מבקרים שונים. אם תגובות מאין אלו ימשיכו להימחק באתר זה, הרי שלא אמשיך לפרסם כאן רשימות. למי שלא מבין את כל העניין – כתבתי כאן כשבעים רשימות לערך, אבל מעמדת משתתף במגזין של מר אשד. לכן אין לי “מפתח” לאתר, ואני מגיב וקורא תגובות ככל גולש. למר ז’דאנוב איתמר, לעומת זאת, מפתח לאתר, והוא יכול למחוק תגובות כאוות נפשו, כך מסתבר, גם לפוסטים בהם אני מפרסם מדבריי. כעת יאלץ העורך הראשי להכריע בדבר מדיניות חופש הדיבור של אתר זה.

  6. לגבי יחזקאל נפשי .
    אני לא רואה שום סיבה למה ש”לא ” יושפע ” מפינחס שדה המוקדם או המאוחר.

    פנחס שדה כידוע הושפע בין השאר מרוסו שמצידו הושפע מאוגוסטינוס.
    כל זמן שאין העתקה אני לא רואה כל רע בזה .
    אני ממליץ לכולם לקרוא את הסופר “חרדת ההשפעה” שמדבר על הצורך שסופרים יושפעו מסופרים אחרים על מנת למרוד בהם .
    עדיף על סופרים שלא קוראים שום דבר כדי לא להיות מושפעים.

  7. “אתם העוברים בים המילים החולפות
    קחו את העבר, אם תרצו לשוק המזכרות.
    הערימו את אשכולותיכם בבור נטוש, והסתלקו
    כי לנו יש מה שאין לכם, מולדת.

    אתם העוברים בים המילים החולפות, כמו אבק זלעפות
    לכו מכאן לאן שתרצו, קחו פספורט, אבל לא בינינו בשום אופן!
    הגיע זמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא ביננו!
    צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתינו
    צאו מהיבשה. מהים, ומהכל.”

  8. מדיניות יקום תרבות של מחיקה היא :
    למחוק הערות שיש בהן הערות גזעניות ,עדתיות בנוסח “אשכנזים ” “מרוקנים ” וכו’ .
    הערות כאלו עלולות להביא עלינו תביעה.
    והערות השפלה אישיות שגם הן עלולות להביא עלינו תביעה.
    ואני מסכים שההגדרה מהי הערת השפלה אישית משתנה בכל פעם וזה סובייקטיבי. אבל כך גם תביעות לבית המשפט.
    ולתשומת ליבכם תביעות כאלו יכולות בשקט לחסל את האתר הזה ולכן עלינו להיות זהירים מאוד.
    אני ממליץ להבא פשוט לא לעסוק בהתקפות אישיות אלא רק בגופו של עניין האם שיר הוא טוב או שלא. אנחנו לא רוצים לגמור כאן כמו אנשי “עכשיו” ו”עמדה” שהחיבה המוטרפת שלהם לסיכסוכים אישיים ולהעלבויות בגלל כלום הביאה לכך שהם הסתכסכו עם כל מי וכל מה שרק אפשר.

  9. כמו כן אסור להאשים מישהו בפלגיאט באתר זה או לאמר עליו שהוא “פלגיאטור ” מבלי להביא לכך הוכחות ונימוקים .
    שימו לב עצם השימוש במונח “פלגיאטור ” מבלי להביא לכך נימוקים הוא שפיט ועלול להביא עלינו תביעה.

  10. חבר .אתה נהנה לסכסך הא?
    אולי תחשוף את שימך סכסן ?
    מכיוון שאתה רוצה לדעת יובל גלעד נשאר כמובן .
    עם זאת הציבור מתבקש לשמור על פיו ,לאור התקדימים המשפטיים של השנים האחרונות אנחנו נאלצים לצנזר מונחים פוגעניים שונים אישיים וקבוצתיים כמו “אשכנזים ” ואחרים שעלולים להביא עלינו תביעה של עשרות אלפי שקלים.

  11. לא בהכרח קשור ליצירות של נבות, דומה שגילוחם של אנשים (למשל עולים, בתרגום לשפת הגילוח: “מהגרים”) – מתרבותם האותנטית, כמו שקורה למשל בספרה של שרה שילה, משבש את הסיפור האמיתי ולמעשה מציג תמונה לא אמיתית, ותהא דייקנית עד לננו סטירה שהילד חטף מהוריו (גם בכך מפא”י אשמה כנראה) או בניסיונות השווא של אביו להשיג עבודה בלשכת העבודה, כי את העבודה קיבל איש מפא”י מקורב לצלחת. כשלא קיים במרכז היצירה המנוע הנפשי תרבותי רוחני שמשך וקישר את האנשים לכאן, לישראל, אז סליחה, חסר העניין העיקרי בחייהם של האנשים המתוארים! סיפור קצרצר על לשכת עבודה: סבי וסבתי חלוצי עליה III היו כמו כולם מחוסרי עבודה וככול הנראה על סף רעב (כמו כולם ואף אחד לא חשב להאשים בכך דווקא את מפלגות הפועלים). סבי לא קיבל עבודה בלשכת העבודה, העדיפו לשלוח חבר קיבוץ, כי קיבוצניק מפרנס את כול הקיבוץ וסבי רק את משפחתו. ברוח ר’ חנינא בן דוסא סבתי הרתיחה מים כמצג שווא, כדי שהשכנים לא ידעו שאין להם אוכל. אז מה שעולה בעיקר מההאשמות כנגד מפא”י ומתיאור חיי הזוועה של העולים הוא שיש כאן התעלמות מהעיקר, הספר האכפתי גוזל מהאנשים המוחלשים את כול מה שיש להם, את תרבותם האותנטית ואת חלום חייהם, מעוות ומשפיל אותם עד עפר, כך לדוגמא בספר של שרה שילה. אפשרות נוספת: מדובר באנשים שנעקרו ממקום שהיו חלק אותנטי ממנו ובכלל לא היה להם עניין בסיפור היהודי ציוני שנפל עליהם והרס את חייהם.

  12. כותב לאור, כנראה מתוך פיוס בינדורי מנומנם כלשהו, ממקום של אחד שכבר היה באש ובגופרית והמשיך הלאה:

    “עלי לומר, בדחילו ורחימו, מלה על מדורו של אמנון נבות. הוא כותב כמו שכתב פעם. ביקורות רוויות סבל. הוא באמת סובל ממה שקורה בספרות העברית. הוא תמיד סבל. פעם, בעידן הפרינט היה טעם כלשהו להתקפות שלו. מנחם פרי הרגיז אותו; הוא אהב את ברנר; הוא התקיף את מנחם פרי; מנחם פרי השיב לו וכולי; זה מת. גם אז, ברשימות ב”מעריב”, למשל, לא היה שמץ של נימוק ממשי להתקפות, כאילו אמר לעצמו, ועודנו אומר: זה כל כך רע, עד שאין לי חשק לצטט מתוך זה ולומר את דעתי אחרי הציטוט.
    הוא לא אוהב את ניר ברעם. מותר. אבל נמק מדוע. הוא לא אוהב את יערה שחורי. זה בסדר. למה להתקיף באופן כל כך אישי ולא יעיל? השתנו הזמנים. כולם מתחנפים לכולם, כולם מכפישים את כולם. אין לדפוס שום יתרון. נבות, תנוח. בחייך, תנוח. ”

    http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2298590

    • מר יצחק לאור, בחסות מר בני ציפר, מנסה לגמד את עבודתו של המבקר הכמעט אחרון, מר נבות.
      אני, שגדלתי בפרדס כץ, מכיר את העולם עליו כותב נבות. הוא לא משחיר כלום. ככה זה היה.
      נבות לא “לא אוהב” את ברעם או שחורי, ספק אם פגש אותם בכלל. הוא פשוט קורא את המציאות
      הספרותית הישראלית על בסיס עליבות כתביה, ובעיקר על בסיס הפער, האינסופי והבלתי נתפס,
      בין המחמאות חסרות הכיסוי המחולקות לסופרים שונים (ולא משנה שמם, במקרה זה ברעם ושחורי)
      למציאות כתיבתם – קרי: יכולת גיבוש נרטיב, עומק הדמויות, עומק הלשון וצירופיה, הדהוד מודלים
      ספרותיים עבריים קלאסיים וכו’ – בכל אלה, סופרים וסופרות נכשלים. למה?
      כי הם יזמים צעירים. מר ברעם הוא טייקון ספרותי, לא בלתי מוכשר, שהכתיבה היא רק פעילות אחת
      משלל פעילויות שנועדו למתג, לשווק, למנף ולהעצים את המותג, כך שיתורגם לשפות עולם ויזכה את בעליו
      בפרסים. גברת שחורי אף היא יזמית צעירה, מוכשרת אולי פחות מברעם, אבל לא פחות נחושה,
      שפועלת על פי מה שגיא רולניק והחבר פרץ מיטיבים לתאר ב”דה מרקר” מדי שבוע – המחוברים.
      מה לעשות, סופרים לא פועלים על ענן מטפאיזי – הם חיים בעולם (ולמרבה הצער, נאלצים להתפרנס,
      ומי שמתפרנס מספרות – גם לשקר בלי הכרה). הקיום החברתי הקונקרטי, על כל גווניו, היה חלק מהקריאות
      המטריאליות של נבות לכל אורך השנים. אז נכון, הוא אולי מגזים לא מעט לפעמים. אבל האם המערכת הספרותית וקרקס הפרסים והשבחים שלה לא מגזימים לכיוון השני באופן שאין ברירה אלא לנסות (באופן נואש, חסר סיכוי) לבצע תיקון?

  13. סוגרים את המשרד להגנת העורף.לא שהייתה הגנה על העורף אי פעם,אבל עכשיו אין אפילו משרד.

    אפשר בהחלט לכרסם את המדרכה המתפוררת (מול המשרד האטום) בשיניים וגם לבשל מהסיד שעל הקירות מרק זך

    (לא נתן, זאת אומרת לא בהכרח נתן).

    ואפילו לבנות אוהל 10 בשדרה על יד – בו ינוחו מבקרי ספרות בדימוס את מנוחת הצהריים של הפאון.

    מה,נגמרו באפסנאות אטמי האוזניים? אין דבר,קצת שתנן יעניק למרק טעם עז של כליות צלויות –

    על הגדרתיל מסביב לאוהל יופקד מפקד כיתה מודח בדימוס,רב”ט יצחק לאור מנח”ל עוז.

    באוהל,שפופים על מזרוני הקש,ארבעת פרשי האפוקליפסה של ביקורת הספרות,(נבות,בן ,אורן,השלד של ב”ק )

    מגלגלים בקש של מיזרונים סיגריה שמנמנה.

    צריך להשאיר משהו לממ כף.לא נעים.

    כשיעור שלוש מציצות.כשיעור שלוש מציצות או כמידת שלוש שאיפות?

    הוויכוח מאיים להתלקח אבל כבה במהירות.כי על מה דיברנו? מה היה הנושא? מה על המדוכה? מה ניצב עומד

    על המדרכה?

    אש מתלקחת במזרון. חובש!

  14. נראה לי שכל מי שחי במערכת הספרותית ולפי חוקיה חייב להתפשר וכך היה מאז ומתמיד. אלא אם כן היה אריסטוקראט עשיר בעל אמצעים בלתי מוגבלים.
    ניזכר המשוררים בימי רומי נאלצו להתקיים על חסדיו של “מצאנט ” ( על שם חברו של הקיסר אוגוסטוס מאקנאס שתמך בוירגיליוס והורציוס ונתן להם כסף כדי שיוכלו לכתוב בשקט).המחיר שבחים מכאו ועד להודעה חדשה לקיסר .בתמורה היה להם זמן ושקט נפשי לכתוב יצירות מופת.
    כך היה בימי הביניים כשהמשוררים נוסח אבן עזרכ נאלצו להתקיים על חסדי פטרונים וכך הלאה.
    אז הסופר לשם שרידתו הכלכלית תמיד משקר ,כדי ליצור עליו לשקר. ואיני רואה מה הערך בהתקפות עליו מאחר שהוא עושה את מה שעליו לעשות.

  15. ראשית, תקופת המצנאטים, ולמעשה כל תקופה, היתה טובה יותר מתקופתנו בה העושר גדול משהיה אי פעם, מרוכז בידי מעטים, ואלה לא מתעניינים בכלל בספרות, אולי רק באמנות – שלה יש ערך ספקולטיבי מתגבר, וקנייתה מהווה השקעה.
    נכון שמשוררים נאלצו להלל פטרונים, ונכון שהצלחות גדולות בכסף מעולם לא היו. אבל השאלה היא אם בזמן הפנוי הם כותבים יצירות מופת, או ספרות בינונית. דבר שני – אין בעצם מניעה שסופר או משורר (קפקא, וואלאס סטיבנס, פסואה וכ’ו וכ’ו) לא יעבדו בעבודה מן המניין. זה קשה, אבל זה מחבר לחיים. משרות ספרותיות כמו סדנאות כתיבה, למשל, מייצרות יותר מדי שקרים, שאין להם ברירה אלא לזלוג לעבודתם של הסופרים. כאתה מהלל פטרון, העסקה ברורה ושקופה. כשאתה מחלק מחמאות לפרחי שירה או גרפומנים רק כדי שימשיכו לבוא לסדנאות שלך, ואחר כך ישכרו את שירותך כעורך – אתה משקר יותר מדי, וזאת מחלחל גם לספרות.

  16. בנוסף, מתוך זהירות לנסח משהו שאיננו שפיט בימינו – ישנם “מבקרים”, העובדים בעיתונים מכובדים
    (יש רק עיתון אחד מכובד בארץ) וכותבים שם, במוספים הספרותיים, נניח ה”מוסף לתרבות וספרות”.
    כעת, מבקר ספרותי שכזה, אילו היה גם סופר ומשורר, עלול לכתוב בעיקר על מקורבים אליו, אולי אפילו
    כאלה שכתבו מונוגרפיות על יצירתו, וזאת בלי אף גילוי נאות. כך יוצא שאותו סופר-משורר, במידה והוא קיים,
    מרוויח פרנסה לא רעה, קלה, מעליב סופר-מבקר אחר, חסר פרנסה ספרותית, בעודו עוסק למעשה
    בעסקנות ספרותית מושחתת במידת מה. כלומר – מהלל את חבריו, מסדר לעצמו “הצלחה ספרותית” ופרסים
    בעזרת עמדת הכוח הספרותית-פוליטית שלו, והכול בחסות העיתון לאנשים חושבים, כביכול.

  17. בית כלאי עטוף גדרות/ ומסביבי הרבה קירות/ סורגים לי בחלון/ מכל פינה

    ביום אחד,ביום בהיר שפט אותי קצין בכיר
    על ברדק,סירוב פקודה
    ועל זלזול בעבודה

    אמרתי לו,אני מודה אך תתחשב…
    מצב קשה,אמר לי שלושים וחמש
    ימי מחבוש בכלא שש

    בהתחלה הטרטורים ואחר כך המסדרים
    עשו לנו חיפושים
    והכניסו אותנו לתאים

    למחרת לקחו אותי למרפאה לבדוק
    אותי,
    רופא נמוך קיבל אותי,עמוד דום! מה יש לך
    אתה! שאל אותי
    אמרתי לו,כואב לי פה, כואב לי שם
    ובלי לבדוק כבר רשם
    אמר : תלך אל החובש,יתן לך —-
    גם כדורים וגם משחה
    אבל דוקטור,זה לא הכול ,יש לי בז–
    כאב גדול,אמר תסתלק מפה, לפני שאתקע
    לך תלונה !

    מיד קיבלתי עצבים,זרקתי לו
    הכדורים…
    אמרתי לו,תשמע אתה, הסנדלר
    יותר טוב ממך!
    מיד לקחוני לצינוק,קיבלתי ימים
    נוספים,שלילת עישון ומכתבים,
    וטרטורים,וטרטורים

    בצינוק אני יושב,ועל החבר’ה אני חושב
    וסורגים שמוציאים אותי מכל החיים – –

    לא יודע מה לעשות,
    אני שקוע בצרות
    מתי כבר שוב אוכל לראות
    את החשיש והזונות

    • ובכייין, הנה הגיח – סופסוף – החולד האמור ממחילתו ועלה כל פני האדמה בשתי גומות ליד עץ תפוז יבש, אישם בפרדס נדון לכליה בשרון.
      לנבות שלושה מצברי צבירה, ששנים מהם מודגמים כאן: או שהוא פר דורסני (“הנזיר החמור, איש האמת, למעשה נינג’ה קטלני שיכול להכנס לפאב תלאביבי ולחסל תוך דקה שלושה מבקרי שירה מתחרים, שני פרחי שירה מתחסדים, ושלושה עסקני תרבות משמינים, בעלי חוב שלו מהתכתשות בשלהי השיבעים), או שהוא מתבכיין (קביליו לעיל, וכולי), או שהוא מצתחקק (כאן, כאן).

      הבסיס הנפשי הרעוע לא השתנה. השלילה הגורפת, הדמגוגית, עדיין גורפת רווחי הערצה קצרימועד מפרחים רעננים שיקמלו (פואטית! בלבד!) במהרה תחת כפותיו המקשישות והחומדניות. את הנעורים הוא רוצה, את הנעורים… מה נותר אם כן? נאצות, זיכרונות קמלים וחשבונות יבשים.

      עלה על האופנוע וסע ידידי היקר

      • ואתה, מר שידה מעירו של ישראל ברמה, הינך נקי וצח כשלג מכל משקע נבותי?
        ובהנחה שאין מדובר בא. נ. המתכתש עם עצמו, האם כבודו סובל מבסיס נפשי בלתי רעוע? ואם כן, איזה הוכחות לכך תוכל להביא? ואולי וינסנט ואן גוך, גאורג ביכנר, רוברט שומאן ועוד היו בעלי בסיס נפשי בלתי רעוע? ממתי בסיס נפשי הוא פרמטר לבחינת פרוזה או ביקורת?

        • לכבוד הוא לי להתחשד כא.נ. איך איני. בדיקה פורנזית וירטואלית קצרה תעיד כך. מודה אני לפניך, גם אני רעוע נפשית. It takes one to know one, אמרו חז”לנו.
          הנה חשף בפננו נבות את המודלים הראויים שלו. בן ואורן (הפרה-פוסט-פרה-פוסט-אלטרה-מוגדל-ציוני) אינם ראויים להתעמקות יתרה. בטח לא בן של ההוה. ואילו ב.ק., רק שנזכור, כן?, שהנ,ל הסתכסך כמוהו עם דבר שנושם ומקבץ שתי מילים ביחד, היה כשלון מוחץ בערוב ימיו.
          כאשר ביקורת קטלנית (ומתנשאת) באה משחור נפשי, ניתן לפקפק במניעיה גם אם הם אישיותיים. לגיטמי לגמרי, מאחר שבמוקד העניין הביקורת עצמה ולא האישיות הססגונית שמאחוריה. אני מאוד מאוד מקווה ומאחל שהצדדים העליזים שבנ. לא יביאוהו לגמור כמו ק.

          • על מה מבוססת הגדרתך, מר שידה, את ערוב ימיו של קורצוויל ככישלון מוחלט? פסק דינו לגבי החיים הוא עניינו האישי. אולי כתביו התיישנו יותר מכתבי המבקרים האחרים בני זמנו? או שאולי, בניגוד למרבית דברי הביקורת, גם בספרות העברית, הם עדיין נקראים, ובכל מקרה יכולים להיקרא בעניין, כתוצאה מהיקף התודעה של המבקר וכתיבתו הקולחת?
            והאם כל ביקורת קטלנית מתנשאת מעצם טבעה? אם יש ריח רע בשירותים של התחנה המרכזית אז צריך להגיד שניחוח בושם עולה ממנה?

            • בדיוק עצם העניין: סיווג למבקרים שכוחם באהבם מול נבות שכוחו בשנאתו. האם אהבתו לד.ש. שקולה לק. ועגנון?? ענקים (או גמדים) כד.מ. וי.ש. עדיין בועטים בקרבנו. (אבל הם, לפחות, מהזן האוהב מקדישים את ימיהם לבעד). וגם ג.ש. היה מהאוהבים. לעולם לעולם לא יהיה חלקו של נ. עמהם!!

              • אולי מספיקעם ראשי התיבות?ג.ש., גרשון שקד, בהחלט אהב, אבל בעיקר את עצמו. לכן התאים לספרות הישראלית כקנדון לפין.
                א.נ. אינו אוהב את שחר, אלא את הפרוזה שלו.
                אגב, מי שקורא את השרשור החצי מעניין חצי טפשי הזה מוזמן לקרוא את מסתו המעניינת של חן ישראל קלינמן על הפרוזה של שחר ב”עמדה” 30.
                ובעיקר – מה עניין אהבה ושנאה לביקורת?
                מה אנחנו, ב”לאישה”?

                • “לאשה”? כל כך מיזוגני, כל כך אייטיז. מבקרים גדולים בעד. רואים יופי שאחרים לא ראו לפניהם. מבקרים קטנים, או בעלי עניין, או סתמתוסכלים, כמו א.נ. דנן, קוטלים בחדוות יפאנים ששתוקע צלצל בלוייתנים.

                  • חבל, מר מגיב, דווקא היה דיון מעניין, יחסית, עד עכשיו. “מבקרים גדולים הם בעד”? ב”לאישה”, שאשתי קוראת, בעוונותיה, יש מורכבות יותר גדולה.

                    • מורכבות נרחבת יותר, אני מניח, מהעמדה הגורסת: כל הספרות הישראלית ממוסחרת; כל הסופרים ממוסחרי..; כל ההוצאות ממוסח…; כל המבקרים משת”פים של המיס…; כל האקדמיה ממ…; כל העולם פרט לברנר וא.נ. מ…..
                      נפגש בשמחות

              • אל תהיה כל כך בטוח בלי חברת ביטוח
                כי בלי חברת ביטוח – אתה אף פעם לא בטוח.

                גרשון שקד ודן מירון הם מהזן האוהב? כנראה חטפת רעלת אינטרנט.לפחות ג.ש. ניצל והקדים
                לעבור לעולם שכולו טוב.

              • חמוד, תפסיק לבלבל את המוח! גם לד.ש. וגם לש”י עגנון אין שום התייחסות בביקורת ויש להם אפס קוראים,וגם ג.ש. מתחפר באדמה ומנהל
                מאבקים מסוג אחר לחלוטין

                • וגם ד.מ .יושב כמעט חמש עשרה שנה
                  בחו”ל ומסביר לכל מי שמעוניין לשמוע שהספרות העברית היא ערוץ אכזב צדדי
                  ועלוב ל”ספרויות היהודים” בשפה האנגלית, הגרמנית והיידיש.על כמוך,אשבעל מורבות המרכבה, נאמר
                  אוויל מחריש וגו’.

  18. מאובקת – לא מעופשת. בנסיונותיו הספרותיים

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע + חמש =