מתוך המחזמר "אל תקרא לי שחור"

“במצב שבו הספרות הממוסחרת זוחלת אל המרכז בלא כל מודעות לעובדה שאין ולא יכול-להיות מרכז-ערכי, אלא לכל היותר מרכז-תקשורתי שאין לו שום יכולת לעמוס אפילו את המשקל הסגולי המפוחת של ספרות זו – ולפיכך הוא נמוג והולך ונפרם כמו איזה גרב בלוי…. השוליים הללו והשארית הממוסחרת של הספרות ה’לגיטימית’ מן העבר, העוברת תהליכי מיהול ודִלדוּל, ודאי אינם נזקקים לביקורת ספרות – שתזכיר לשארית הזאת את משבתה, את עליבות מצבה, ואת הפיחות הזוחל במעמדה ובתקיפותה….תהליכים נוספים שייתרו את ביקורת הספרות והפכו אותה לחוץ לגיטימית אפריורי, כגון: הרידוד של השיח הציבורי, השטחתו ופירוקו לגורמיו, באמצעות ה’שיח הפוסמודרני’ היוצר פיחות-משמעות-זוחל, עד לשלב היעדר המשמעות או החלת עקרון ה”תקינות הפוליטית” על השיח, שהצר מאוד את גבולות הלגיטימציה של כל דיון אפשרי.”
(אמנון נבות , “מאה בספרות”, גיליון א’ של “דחק-כתב עת לספרות טובה” בעריכת יהודה ויזן תשע”א – 2011)
***
קטע זה של אמנון נבות רלוונטי להפליא לתיאור המצב הנתון בשירה העברית.
הוא הולם את העת בה סתימת הפיות מתחוללת בידיהן של קבוצות המייצגות עמדה (רגשית, ולכן גם שירית) “מושתקת”, “מדוכאת” או “מקופחת”. קבוצות אלו מנסות להחיל, כבמקטע המצוטט, את “עקרון התקינות הפוליטית” רק על בקרת האחר. התבדלות שזכות קיומה (יותר נכון “חובת קיומה”)  האחת הינה תוצאה של שלילתה, של ביטולה, של אפסיותה: שירה “מזרחית”, “שירה פמינסטית” “שירה הומוסקסואלית”. כאשר מתקבע ה”מיעוט” תחת מיתוג ה”קרבן”, מקבלת זכות קיום עמדתו המתבדלת, אשר חומקת בתנועה אינטלקטואלית (מגושמת וחסרת כל ברק אלגנטי) במעשה תחבולה כופת ידיי האחר, מעקרונות ה”תקינות” של השיח.
***
התבדלות זו לעולם לא תאופשר מסיבה שירית-עניינית. לא בהתבדלות סגנונית מדובר, ולא בהתבדלות שעל רקע חידוש צורני/לשוני, לא בשוליים חתרניות המגדירות מחדש תבנית שירה בלתי-מקובלת, ולא כזו שנובעת ממוטיבציה שירית עקרונית, המיישמת בנאמנות את תפיסת עולמה הפואטית. והרי, אותם “מיעוטים” מתבדלים חרטו עצמם (ונחרטו בעזרת שוטים שכמותם) בלב ליבה של הוויה פנים-קונפורמיסטית. כך, בטרור רעיוני, מתגנבת עמדה מסוכנת של אלו הקורבנות האסורים לשמצה, המבקשים להידמות בחסות הקורבנות לפרות קדושות, בשם כל פרה, בת גזעם-או-סוגם- שנשחטה בעבר.
בעבורן,  משמעותה של שוות-ערך מעמדית בגבולות השיח הינה שוות-ערך מעמדית בתודעה הציבורית. מאזן כוחות מוסרי טבעי שאינו משרת את תפיסת עולמן התועלתנית והמעושה אידיאולוגית. תפיסת עולם נוחה זו, מציבה במלחמתה התרבותית את החייל הכוחני מכול, חיה אימתנית שאין לערערה – מפלצת ה”קרבן”. שמטרתה להנציח ולקבע מצב מועיל של התבדלות על רקע של גזע, מין, או מגדר.
***
אם להיעזר במונחיו של נבות , ייעודם הוא “הצרת גבולות הלגיטימציה של כל דיון אפשרי”. מהלך שתולש מן הביקורת את חציה החיוניים לקטילה מהוגנת, שואב ממנה את שליחות הרסן– רעל לשונה המאמת, ומתדלק בו את רגשי הנחיתות של “יוצרים” נחשלים אשר צמאים למנגנון הגנה לשוני דמגוגי שיסווה את עובדת נחשלותם בדיון חוץ-דיסציפלינארי- סוציאלי-גזעי-מגדרי-פוליטי. תופעה שמנוונת את מוסד הביקורת מכל אפשרות של תקומה ערכית .
הנוהגים להוקיע בבריונות, בתואר “גזען לבן”, כל מעביר ביקורת שמוצאו שונה משלהם – כפי שקרה לי – גם לי בתואר הגנאי “משתכנז”, על כל מעביר ביקורת שמוצאו דומה לשלהם, שאינו מוכן להיות מוגדר בידי מאפיינים צרים, בצייתנות גזעית-קולקטיבית ובתכתיבים שטוחים שהונחתו עליו מ”אי שם” נדוש. לכן — קבוצה זו תקרא לי “לבן” תוסיף ותקרא לי “גזען”. והקבוצה שתתקוף את האליטה האינטלקטואלית- אשכנזית, תתרווח על ספת סלונה, תופיע על בימתה, ותפרסם את כתביה במחוזה הראשי- עיתון “הארץ”. עד כדי כך מקופחים המקופחים, עד כדי כך לא נשמע קולם. ומרוב שקט בגזרתם, לא ידענו את שמם. חתוכה, חסן … והיו למשוררים.
***
כאשר דורסים בגסות את הפלטפורמה האומנותית הנקראת “שירה” בכדי לחולל בה שיווק רעיוני, במטרה להוליד בתוכה פרסומת שתקדם רעיון- בתוך שיר. זאת תכליתה המסוכנת ויש לציין ששיטתה אפקטיבית. מושג ה”שירה” נדחק כאן לחשיבויות אזוטריות למדי, ומה שנשאר הוא רק ה”הד” המיוחל, ה”באז” הנכסף, וכמות האנשים שהביעו התעניינות.
חתוכה וחסן לא החליטו שמא משוררים חפצים הם להיות, או שמא פסבדו-אקטיביסטים. הפער הסותר את ההגדרות הללו איננו אינהרנטי בהכרח. הסתירה מתקיימת כאשר הערך השירי מאבד את חשיבותו בעבור קנה מידה אחר בתכלית, וזר ל”שירה”, השופט אותם על פי מושגים של פופולאריות, והלך רוח ציבורי אוהד.
קיפוחם הוא כוחם וחולשתם- עוצמתם. לכן הם ממנפים את מעמד “המקופחים” שלהם. לכן הם מגרים, בערמומיות מחושבת ומאומצת את דגדגן האשמה של אלה ה”חזקים” לכאורה, המואשמים באי צדקה מוסרית (“אשכנזים” “גברים”,”כובשים”,”קרניבורים”) . אלה מוכנים להיאשם בהאשמות קשות מנשוא רק בכדי להותיר את מצפונם  ה”פלורליסטי” או ה”דמוקרטי” שקט דיו. יד רוחצת יד צדקנית. הטינופת דבוקה והכתם נשאר על הקיר.
***
“לא יכול-להיות מרכז-ערכי, אלא לכל היותר מרכז-תקשורתי” אומר נבות. אי לכך, המניע ה”תקשורתי” הוא הוא המניע הדומיננטי בתפיסה האנטי-פואטית (והאנטי הומאנית,אך זה לניתוח אחר)  של קבוצת הגזע “ערס-פואטיקה”- נטולת האתיקה ובה רק ערס-פה-ליטי-האוחז בגזע עץ כמוצא שלל רב ומנערו בעוצמה עד נפל כל חי, שלא מן הגזע, על פיו. בעצם, בערסים (פואטיים) רבים מדובר.
בשם אותה צייתנות גזעית קולקטיבית עליו לאבד את זכותו להגדרה עצמית ולהקטין את עצמו לכדי גודל בורג מזרעי במכונה משומנת היטב, שבונה במו ידיה את מיצגה הכולל- מעין אבטיפוס פשטני, משעמם, צפוי לעייפה, ונטול כל קיום עצמאי שאינו נגוע בקולקטיביזם של קורבנות בועטת.
לא אל אותו גזע עמוס חפץ הוא,  או חפצתי אני, לשלוח יד. והשיח? הדיון? גוססים מתמיד.

עוד בנושא:

מתוך הסרט \”לני\” בכיכובו של דסטין הופמן

16 תגובות

  1. קצת יותר מדי מילים עבורי וגם תחביר מפותל.
    האם יואיל המחבר לומר את דעתו בפיסקה אחת בהירה?

  2. אני משער שמה שדוד מנסה לומר הוא שה”שירה החדשה” הזו היא מעט עקרה, ומלכתחילה מעקרת כל ניסיון ביקורתי לדון בה בטיעון שמי שלא מבין או חולק עליה הוא גזען.

  3. אהה! עכשיו הבנתי.
    אני מסכים עם האמירה על העקרות
    אבל השיח על הגזענות זר לי
    ואין צורך לבזבז זמן על עניינים עקרים.

      • באשר לקבוצה הזאת – כנראה שזה סוג של בידור להמונים, נשמע נחמד… בעיני עד הקטע שהם הופכים לחיילים מן הצד השני… שיתופי פעולה ויוזמות מדיניות… כל עוד זה נעשה כצעדי גישוש – ניחא.

  4. תודה על המאמר היפה, שאולי כפי שאמר ניר נוקט ב”תחביר מפותל,” אך לדעתי זה מעביר רגש. ואני יכול להבין את הרגש כמי שגם נוטה להתעצבן יותר מדי מאותו עניין־לא־עניין, ותוהה למה לעזאזל למה. בכל מקרה כמה מחשבות:

    1.”הפלטפורמה האמנותית הנקראת ‘שירה'”

    השירה אינה פלטפורמה לדעתי, אבל בכל מקרה – מישהו הדביק את התווית “שירה.” לכל ההתרחשות הזו. שיווק חובבני לאמנות שוליים, כמו שאת אום-כולתום מישהו דחף באיזו חנות תחת “מוסיקת עולם” כי זה מוֹכר, אך היה משווק את זה תחת כותרת אחרת אם היה נמכר יותר טוב ככה (פעם, כשהיינו משלמים). בכל מקרה, כשאותם ויכוחים מתנהלים ע”ג “פלטפורמה” אחרת, אנשים אחרים מתרגשים. אני אישית, לדוגמא, לא הייתי מתרגש מפתפותי עדות כאלה בתוכנית ריאליטי או במחול מודרני (להבדיל).

    פתרון מוצע למשורר – השל את תווית המשורר ואת מה שתכתוב אל תתייג כשירים. ככה נוח יותר לכולם. נסה לומר שלוש פעמים ביום “איני משורר ואיני לא־משורר, ואין לי מה להתעצבן על מה שאומר משורר או לא־משורר אחר.”

    2. “מושג ה”שירה” נדחק כאן לחשיבויות אזוטריות למדי”

    צ”ל: “השירה אזוטרית.” וזהו. הדיון בנוגע לערס-פואטיקה חרג מגבולות הדיון בשירה בגלל שאין דיון של ממש בשירה, ושוחרי שירה – יוק. השירה משתבצת איפשהו בין אמנות הבונסאי להיסטוריה של פולינזיה מבחינת העניין הציבורי. אז זה לא שה’ערסים’ דחקו את השירה לשוליים, אלא שהם עשו משהו במרכז (התקשורתי, כאמור) וכמה משוררים קיבלו קצת מושג על איפה הם עומדים והתעצבנו. שזה מובן, כי איפה שאנחנו עומדים יכול קצת לעצבן.

    פתרון מוצע למשורר: להשלים, להפנים ולחיות את מצב השירה. כשצריך להירגע לנשום עמוק ולהפטיר: “לאמני הבונסאי קשה יותר.” (דרך אגב, תחום בו גזע זה עדיין גזע). או לקרוא איזה מאמר חצי מעודד ולכתוב תגובה רבע עניינית.

    3. מילה על גזענות: לאור האינפלציה החמורה במושג והקושי להשתמש בו בדיון (ובכל זאת לפעמים צריך), אני מציע לכתוב “גזען־גזען” כדי שיהיה ברור שבאמת מדובר בגזען (יעני גזען־גזען אמיתי). לדוגמא: זך גזען־גזען, בן הראש גזען־גזען. סער יכין, למשל, או ניאו בוחבוט (אם יורשה לי) סתם גזענים, לא גזענים־גזענים.

    בכל מקרה שוב תודה על המאמר בשם חברי קבוצת התמיכה, שמראה דרך אגב ש”גבולות הלגיטימציה של כל דיון אפשרי” טרם באמת הוצרו, וטוב שכך.

  5. ‘שירה מזרחית’, ‘שירה הומואית’ הם צימודים/ תיוגים המצמררים אותי ומעלים את חום גופי (זו אינה היסחפות רגשנית משתפכת המובעת לשם המיטאפורה). מדוע? מורכב אך בקצרה: בעיקר (#1) כי לא נכון לייחס לשירה באפן אוטומטי את עַצְמוּת מְחַבְּרָהּ, את (שמות) תאריו / תכונותיו / סגולותיו / הגדרותיו / מאפייניו / סימני ההיכר שלו. שירה היא הרבה מֵעֵבֶר למחברה. אמנם נובעת מעולמו הפנימי של יוצרה, אך (בקריאתה) אוספת – עורמת – עוטה רבדי עולמות פנימיים רבים נוספים. בעיקר (#2) כי אין עומדים – לצד תיוגים אלה או אל מולם – תיוגים המשלימים אותם לסך שיקוף הכלל: ‘שירה אשכנזית’, ‘שירה סטרייטית’, מה שמעיד בהכרח על הגדרה/ הבדלה שלא לצורך. הגדרות אלה מחלישות השירה, מגבילות, מפרידות, לא אסחף לומר ‘מפרידות ומושלות’.

    חשוב לי לציין שאינני מכירה את שירת הקבוצה ‘ערס פואטיקה’, לא את שירת פרטיה כך שלא יכול להיות לי דבר כנגדה. אך שמה – ‘ערס פואטיקה’ – מקבע ו’מנציח’ את הקשר החבוי (והמקומם) בתודעה החברתית בין המזרחיות לערסיות. מזכיר לי עד מאד את שם התכנית הטלוויזיונית ‘היפה והחנון’ המקבע את הקשר החבוי (והמקומם) בתודעה החברתית בין יופי לטיפשות, בין אשכנזיות לחנוניות. רייטינג הוא דבר חשוב, כן, גם באמנות, אך מוטב שהכמיהה והרעב לו, לא ינגסו בדבר.

    המאמר רהוט אך נתפס בעיני מעט כמהלך סחור סחור.
    אגב, השימוש ב’דגדגן האשמה’ מקומם.

  6. דברים נכוחים, ענת. בעיקר על הניתוק שהלך לעזאזל בין היוצר ליצירה, דבר שגורר סכסוכי אגו ובלבולים גדולים בביצתנו. עם זאת, אני נהנה מ”היפה והחנון”, לפעמים. שימי לב גם לכך שבעצם את מחזקת את דברי המחבר, היוצא נגד המיתוג המסרס והמשתיק. בהקשר הזה, יש לציין שהדגדגן, על כל מעלותיו, יש לו יכולות לייצר אשמה, בעיקר אצל המין האלים.
    בכל מקרה, אם את קוראת את “ביקורותיו” של מר אלי הירש ב”ידיעות”, הרי שאפשר לסכם אותן בדיוק בתיוגים האלה – ‘שירה יהודית’, ‘שירה הומואית’, ‘שירה מזרחית’ וכו’, כלומר השירה כסניף זניח של הסוציולוגיה. אבל באותה הזדמנות, הייתי מבקש ממר הירש להגדיר גם מהי ‘שירה אשכנזית’, לכל הרוחות. שאדע מי אני.
    אישית, ממליץ על התעלמות מהפואטיקה של “ערס פואטיקה” עד שיפסיקו לעשות כל כך הרבה רעש. מספיק המטס חיל האוויר שהולך להיות כאן בקרוב. מה גם שזה קיפוח יד שלישית, ממותג ומועצם, אותנטי רק חלקית, הפוגע באמינות השירים. ויש שם גם שורות טובות, שיבחנו בעתיד.

    • ענת, אני רואה בפסקתך הפותחת, הסולדת ומצטמררת מתיוגים למיניהם–הסכמה מוחלטת לרעיון שאותו ניסיתי להגיש במאמר. לא אני יוצר את הבידול הזה, אלא, לעתים רבות, המשוררים עצמם . ראי אנתולוגיות שירה “פמיניסטית”/ “הומוסקסואלית” / “מחאתית-חברתית”. אלא הגדרות/הבדלות של המשוררים עצמם. לא מבין למה הביטוי “דגדגן האשמה” נוראי. בהקשר המסוים שבו הוזכר, נדמה לי שהינו רלוונטי להפליא.

      • מניסיון העבר וגם ההווה ( בעת משלוח מאמר זה לפייסבוק של אחד מאלו שנידונים בו ): : בדרך כלל המשוררים שמשתמשים בתיוגים האלה ואוהבים בטירוף לתייג אחרים ,הם הפחדנים הגדולים ביותר בהגנה על דיעותיהם. יש להם דעות ברורות שהם יצרחו לרוב בתוספת ניבולי פה כלפי הצד השני , אבל כאשר הם נתקלים בטענות מנומקות מהצד השני הם לא יתווכחו עימו . הם לא מסוגלים לזה. הם פשוט ימחקו אותו.
        וזה כמובן הופך אותם למי שאין טעם לדון איתם ברצינות בשום דבר. בסך הכל עוד גזענים ממוצעים שבמקרה יצרו כמה משפטים בקצב שירי

      • דודו, אתה רואה נכון. המגדירים/ המתייגים/ היוצרים את הבידול, עושים בעיני עוול לשירה, לא רק למחבריה.

  7. “יגעת ומצאת תאמין” זה מה שיש לי כרגע לומר לכותב הצעיר הזה. רגיש ומעניין. דוד בוחבוט. מיהו?

    נעמי גרינברג

  8. לטעמי, ההתקוטטות ההתנגחויות וההתקפות האישיות, מצמצמות את מרחב השירה ומורידות מהחשק לכתוב ולקרוא שירה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה − שש =