מה קרה לנתן זך?

נתן זך נחשב פעם לגדול המשוררים העבריים בעידן שלאחר אלתרמן.

האם הוא עדיין ?

מה קרה לנתן זך?

מאת יובל גלעד

על "מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה" לנתן זך, הקיבוץ המאוחד, 2013

"שיריו שוב אינם כה קולעים/ עקב ירידת כושר הריכוז של המשורר… אתה מהסס לפעמים להגדירם כשירים/ עקב ירידת כושר הריכוז של המשורר" ("שירים שונים").

לא נעים להגיד, אבל מישהו צריך להגיד את זה: ספרו החדש של נתן זך הוא  פשוט מצער.  פזמונים ביוגרפיים שלא עוברים שום טרנספורמציה אמנותית, חולשת דעת  של ממש.

האם זך חזה את עתידו בשיר המוקדם שהובא למעלה? במידת מה, כן. אבל במידת מה, השורשים של השירים החדשים מצויים כבר בראשית כתיבתו של זך. אינני משחטת פרות קדושות, וזך היה משורר גדול, לדעת רבים וטובים. הוא היה מפורצי הדרך למודרניזם בשירה העברית, ביצע חיתוך מרהיב מהמארשים של אלתרמן, אבל בעיית המוסיקה הקלה, מוסיקת החריזה הפנימית האירונית, הייתה שרירה וקיימת כבר בראשית שירתו, וגילומה הגרוטסקי בספרו החדש הוא רק גלגול מאוחר ומצער של מה שהיה כבר בראשית. לא פלא שהצליח כל כך אצל מלחיני מוסיקה קלה – מוסיקת החריזה הפנימית היא עיקר תרומתו לשירה העברית, בצד איזה נוסח אקזיסטנציאליסטי מתון. יש לזך שירים יפהפיים, כמובן, רבים אפילו. אבל האקסיסטנציאליזם של זך תמיד היה נגוע בחוסר עומק מסוים, אקסיסטנציאליזם יד שניה, במידת מה. אילו לא היה זוכה המשורר למעמד האייקוני לו זכה, אולי אפשר היה לוותר על הדברים הבאים. אבל מאחר והשפעתו על שדה השירה העברית מכרעת, ורבים ממשוררי השירה הצעירה של ימינו לוקים בבעיות שאפיינו את שירת זך מאז ומעולם, יש לנסח את הדברים.

אתחיל מהספר החדש, ואעבור בהמשך ל"שירים שונים", כדי להצביע על הבעיות שהיו כבר שם. הספר נפתח במזמור לירוק, לטבע, ויש בו לא מעט שורות נאות, כמו "אל הירוק צומחים ולא באים" או "לאוּת הקיץ הכבדה,/ הריקבון והשרב הורסים אליו/ בצבע לא מוגמר שבו טמון/ הקץ…". אבל בשטף המילולי יש גם לא מעט שורות כ"אבל הרוח כאן היא רוח ערב/ וערב הוא לעולם זמן פרידות/ מאשליות הבל ותקוות השווא…". נכון, אבל למה לשתול קלישאה כזאת בשיר?

הדמות של המשורר-דובר המזדקן העולה מהספר, כמו מכל ספריו האחרונים של המשורר, נוגעת ללב. אבל אלמלא המטען הביוגרפי והמיתוס המסוים שכרוך במשורר, מי באמת היה קורא ברצינות שורות כמו:

"העשן בעינייך",/ הזמר ההוא,/ כמה שנים חלפו/ מאז, את זוכרת?/ "העשן בעינייך"/ אהבתי את השיר… כי העשן ההוא/ יכול היה גם להיטיב/ אילו רק השכלתי/ לאהוב במקום להכאיב.

הסיום א-לה היינה לא מחזיק. מה שהיה פעם אירוניה רומנטית הפך לנוסטלגיה בגרוש. החריזה "ההוא/ חלפו" או  "להיטיב/ להכאיב" מגלמת את הסכנות שהיו קיימות כבר במוסיקליות השירה המוקדמת של זך.

והנה שיר המוקדש לויקי שירן:

כשבאת/ ידעתי מיד שזו את/ שזו לא יכולה להיות לא-את/ כמו שלפעמים אני/ לא לקהל צרכני/ ורציתי להחמיא לך/ אבל המילים נתקעו בגרוני…

אין מי שיעצור את המשורר הוותיק ויגיד לו, אדוני, זה מביך? "כמו שלפעמים אני/ לא לקהל צרכני"? לפני כמה שנים הייתי במופע ג'אז של הסקסופוניסט ג'וני גריפין. לא אחד הגדולים, אבל חייל ג'אז טוב. זה היה שנה-שנתיים לפני מותו. האיש היה רזה, קשיש וכפוף, אבל כשהחל לנגן אפשר היה לשמוע את הרעב שלו למוסיקה, את הכבוד לגדולים שהייתה לו הזכות לחיות בזמנם, את הכבוד לאמנות. קשה לומר את אותם דברים על:

שנים חלפו/ מאז הסרט ההוא/ לא יודע מה לומר לך/ האם חם לך או קר לך,/ טוב מאוד שזה כך,/ הכול כבר נשכח.// אם אפילו לא התחלנו/ את שיכולנו להתחיל/ וכל מה שזכרנו/ לא יוכל להאפיל/ את האז שבחושך…

אפילו אם זה היה פזמון של קרן פלס או מישהו אחר מיבבני רימון זה לא היה עובר. אז מקלאסיקון חי? שורש המחלה, שניתן לראות את ביטוייה בעשרות ספרי שירה עברית, היא בחריזה כ"תירוץ" לשיריות של ה"שיר" – אצל יצחק לאור אפשר לראות את זה בלי סוף, ודאי אצל חקייניו: "כך/ נשכח", "חלפו/ ההוא". לא צריך להוסיף.

אנא, לך אל הנמלה עצל/ במקום להכביר מילים ולהתנצל./ מה שהחמצנו החמצנו לעד/ אתה ואני, כל אחד לבד./ ואל תבוא אליי עכשיו בדמעות/ שאני יודעת שאין לך עוד למה לקוות/ ואתה נזקק למלאכת השיר/ רק כדי להרטיט עוד כמה לבבות.

מה, האירוניה אמורה להצדיק את השורות האלה? האם הן בכלל אירוניות? אירוניה אמורה להיות מרומזת בהגדרה. "עצל/ להתנצל", "לעד/ לבד", "דמעות/ לקוות". מי יכול לבוא בטענות לגרפומן כדורי מנור, אם כך כותב קלאסיקון, ולא משנה גילו? רגע, גם לעמיחי, שמקליד שורות אלה אוהב מאוד, היו שירים חלשים בסוף הדרך, לא? אפילו הרבה מאוד, לא? כן. עמיחי הפך גם הוא לחיקוי של עמיחי בסוף ימיו, אבל עדיין היו שורות חזקות ואפילו שירים שלמים חזקים בספריו המאוחרים, וכמעט לא ירד לרמה שכזאת. במידת מה, המקומיות והספציפיות הגנו עליו.

זך מעולם לא התנתק באמת מהתרבות הייקית, וזאת זכותו. הוא היה ונשאר "אזרח העולם", גם כשניסה, בעיקר מאז "צפונית מזרחית", להיות מקומי יותר (שם הייתה זאת מקומיות אנגלית, אחר כך הגיעו שירים יפים על חיפה). אבל מקומיות מעולם לא היתה הפורטה של זך:

הארץ הזאת קולנית מדי לאוזניי/ ואינני מצליח לשמוע את הולם ליבי/ ולפעמים אף לדעת שעודני חי,/ כשאזני האחת חרשת מרוב צעקות/ ואני שומע בשניה רק חדשות.

נכון, רועש כאן. אבל למה זה שיר? רגע, אולי זאת פרודיה על שפה עיתונאית? אני חושש שלא. זאת שירה עיתונאית, שאפילו איתן הבר יכול להתעלות עליה. זך מרד נגד החריזה האלתרמנית, וצרף לכך נימוקים במסתו הידועה. אבל האם התחליף שלו באמת מרד במוסיקה כדיקטטור שירי?

מה שאדם עובר לטוב ולרע/ והרי כולנו חיים בארץ גזירה/ שניטל עלינו לעבור, מי יותר מי פחות,/ תהיינה מילים אלה כנות לפחות./ האדם מטבעו הוא גם רע וגם טוב/ האדם הממוצע הוא ממוצע לרוב..

אפשר להזדהות עם הדברים, אי אפשר לקרוא לזה שירה:

בכל שבועיים מתאבד חייל/ בכל שבועיים מאבדת המולדת/ חייל אחד שהחליט כי די/ והוא פורש מן הארץ שבה הוא חי./ וזה גורל אנשי צבא/ בימי שלום ולא במלחמה/ ובשל כך נגזר עלינו כאן לחיות/ בין קרבנות חיים לבין התאבדויות.

הספר רווי בשירים עם הקדשות. צורם במיוחד הוא השיר לרבין:

הכתובת כבר על הקיר, אבל סרבת לשמוע./ איש לא מובס שכמותך/ מעולם/ לא אמר נואש,/ במה זכינו, עם מרושע שכמונו,/ לאדם כמותך…

נו, מה יש לומר. הפלקטיות של השמאל מעוכה כולה לתוך כמה שורות. האם העם הישראלי אכן מרושע במיוחד? יותר מהגרמני? יותר מהצרפתי בקולוניות? יותר מחוקי ההגירה אירופה העשירה ונטולת הילדים של ימינו?

הבעיה היא שלא מדובר בהתדרדרות מאוחרת בלבד. שורשי השירים האלה נמצאים כבר במה שנחשב מיטבו של זך, "שירים שונים", אם כי לא עד כדי כך, אז זה היה מעודן יותר, קצת מעודן יותר:

כשהלכה ממני נערתי

כְּשֶׁהָלְכָה מִמֶּנִּי נַעֲרָתִי,

כָּתַבְתִּי פַּעַם,

הָלַכְתִּי לְבֵית-הַקָּפֶה

וְהָיוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים:

גָּבֹהַ, שָׁמֵן וְרָזֶה

וְלַשָּׁמֵן הָיוּ שְׁנֵי פְּרָחִים אֲדֻמִּים עַל הֶחָזֶה

שֶׁל הַשָּׁמֵן (אַךְ לֹא

שֶׁל הָרָזֶה(

לְמַעֲשֶׁה,

כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי, לֹא הִרְגִּישׁוּ בִּי.

יֵשׁ רֶגַע כָּזֶה:

אָדָם נִכְנָס וְיוֹשֵׁב

וְאִלּוּ אַחֵר חוֹשֵׁב

שֶׁרַק רוּחַ סוֹבְבָה אֶת הַדֶּלֶת

אוֹ  אֲפִלּוּ לֹא זֶה.

טוב. מה סוד כוחו של השיר המצוטט והנודע? אפשר לומר אירוניה שמסווה כאב פרידה. אפשר לומר אקסיסטנציאליזם, בדמות הסתמיות האקראית של הגבוה, השמן והרזה, משהו קפקאי. נכון. אבל יש לשים לב שהחריזה האווילית של "רזה/ כזה/ חזה/ זה" התגלגלה עם השנים למה שהובא קודם. וצר לי, החריזה האירונית לא מחזיקה את הכובד הקיומי של השיר.

או שיר נודע אחר, "אזרח העולם":

אני אזרח העולם

אֲנִי אֶזְרַח הָעוֹלָם.

אִם לֹא הָיִיתִי בְּכָל מָקוֹם

אֵין זֹאת אַשְׁמָתִי.

כֹּחִי שׁוּב אֵינֶנּוּ אִתִּי כְּמוֹ

שֶׁהָיָה פַּעַם

אֲנִי אֶזְרַח הָעוֹלָם.

הַסְּפָרִים שֶׁאֲנִי מַזְמִין

מַגִּיעִים דֶּרֶךְ הַיָּם.

הַאִם חֲשַׁבְתֶּם פַּעַם

עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים סְפָרִים בַּיָּם.

אֲנִי אֶזְרַח הָעוֹלָם

וְחֶפְצִי לְהִשָּׁאֵר כָּזֶה.

אֲנִי אוֹהֵב לַחְשֹׁב עַל עַצְמִי בַּלַּיְלָה

וְלֹא בַּיּוֹם.

אֲנִי אוֹהֵב לַחְשֹׁב עַל נְסִיעָה לְכָל מָקוֹם.

אִם לֹא הִגַּעְתִּי לְשָׁם אֶתְמוֹל

אַגִּיעַ הַיּוֹם…

עבדתי שנים רבות בחנות הספרים "לנדסברגר" ז"ל, של סבתי וסבי. זך היה קונה שם, כך שמעתי. הייקים לא באמת רצו להיות פה. פלסטינה הייתה ברירת מחדל, והם המשיכו להתגעגע לגרמניה המופלאה. זכותם. אבל "אזרח העולם" של זך הפך במידה רבה להיות המוטיב של האינטליגנציה הישראלית: מערבה, מערבה, או בגרסא הגרוטסקית שלה: בני ציפר והאוריינטליזם הקולוניאליסטי שלו, של צרפת הנפלאה, התרבותית, לעומת הלבאנט הירוד, עם הגילויים המפעימים של אירופה בתורכיה, במצרים. בקיצור – אזרחי העולם. ישראל פנקס לקח את רמת ההפשטה הגבוהה של "שירים שונים" ויצק אותה למזרח התיכון, למדינה קטנה לחוף הים התיכון, לשירה מקומית נפלאה. אבל חריזת זך:

שיר ערב

בערב

כשאמרה לי נערתי

לך

ירדתי לרחוב להתהלך

והייתי הולך ומסתבך

ומסתבך והולך

והולך והולך ומסתבך.

שוב, אותו עסק ביש. אירוניה בגרוש, שמשום מה הפכה לקלאסיקה: "לך/ להתהלך/ מסתבך / הולך" וכו'. אז נכון שהשיר בכל זאת מהודק, ויש דרך ארוכה בינו לבין: אנא, לך אל הנמלה עצל/ במקום להכביר מילים ולהתנצל./ מה שהחמצנו החמצנו לעד/ אתה ואני, כל אחד לבד של הספר החדש. אבל האם המרחק באמת כל כך גדול? חריזה פנימית פזמונאית.

כשאמרו לי להתחרט/ כבר לא יכולתי להתחרט./ הלכתי רחוק מדי, אמרתי לעצמי/ ולהם, מכדי להתחרט.// אינני יכול לשוב, אמר המת/ התולעים אינם מניחים לי להתחרט/ וריח האדמה ממלא את נחיריי…

אקסיסטנציאליזם? אולי. קיומיות מעמיקה? לא בטוח.

כמובן שישנם שירים מורכבים ויפים ב"שירים שונים": "איך חלפו הימים", "מאכס מת", "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", "שיר לילדה משותקת", "עכו לחוף ים", "כניסת המשחיתה לנמל בלילה" ועוד. בשירים אלה המאמץ הלשוני גדול יותר, ואין הסתפקות בחריזה האירונית הטיפשית. אבל זרעי הפורענות המאוחרת נשתלו כבר בשירת זך המוקדמת, בעיקר בשירים שהתבססו על רמת הפשטה גבוהה וחריזה אירונית.

פסק הדין :

גרפומניה בנאלית מביכה.

וראו גם

אלי אשד על היקום של נתן זך

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

11 תגובות על מה קרה לנתן זך?

  1. מאת בונצ'י שתוק:‏

    בראבו!

  2. מאת כרמל:‏

    אין ספק שאתה מבקר אמיץ
    אהבתי במיוחד את פסה"ד

  3. מאת neomic:‏

    היי יובל. הוגש הבוקר ערעור לפסק דינך בעניין שירת נתן זך – בבית הדין הגבוה לצדק השירה, אותו הקמתי הבוקר, בחשמונאים. הנושא נידון ותמצית ההכרעה להלן:-)

    מה קרה לנתן זך? לא משהו מיוחד. אותם שטיקים טריקים ושריטות. כמו שהכרתי מלפני עשרים, ועשרים ושבע שנים לאחור. כן עתה, ובשיחותנו הטלפוניות של החמש השנים האחרונות, שלא הביאו למפגש מחודש. פעם בגללו. פעם בגללי.
    נתן נשאר אותו נתן. למזלו, ולמזלנו. הוא לא השחקן היחיד בזירה.
    עדיין האם מוגבלויותיו, מבטלות את חשיבות תרומתו לשירה העברית? לא.
    לפיכך, ומסיבות נוספות המובאות בפרוטוקול, (מצורף בנפרד) – פסק הדין מבוטל, וכבודו של המשורר שהגיע לגבורות,מונח על כנו במקומו בשלום:-)

    בשם בג"ץ לשירה העברית,
    נעמי גרינברג הר ירוק

    • מאת יהושע:‏

      קראתי שפעם נתן זך ואלתרמן התווכחו בבית קפה תל אביבי "אני איש תרבות! " אמר זך לאלתרמן ועל כך ענה לו האחרון: "הקשר בינך לבין תרבות הוא כמו בית הכבוד לכבוד".

      • מאת נעמי גרינברג הר ירוק:‏

        יהושע. אלתרמן שהיה ענו דיו, וידע את ערך עצמו, רצה להגיד שאדם לא ירדוף אחר כבוד, תארים.
        זה בסדר. גם שיקספיר לא היה פרופסור באוניברסיטה, ולא דוקטור. אבל…..לא נס ליחו.
        כך אלתרמן.

  4. מאת יובל ג.:‏

    לבונצ'י וכרמל – תודה. לנעמי – לא ביקשתי לפשוט את המשורר מתאריו, אלא להצביע על חולשת הספר האחרון,
    ולא רק האחרון, ואיזה מוטיב חוזר בעייתי של חריזה אירונית חלושה. הכותרת "מה קרה לנתן זך?" היא משל עורך האתר.
    עם זאת, אני מוכן לקבוע תוך הימור על כל הסכום שהרווחתי בחיי כמבקר (למעלה ממאה רשימות ברשת וב"עיתון 77", סך הכנסות – מספר עגול) שמר זך, ובמידה גדולה יותר מר סומק שבוקר כאן קודם, הינם יחצ"נים בקנה מידה עולמי.
    צריך להבין ששירה היא דבר כל כך נטוש ועזוב, כמו בית חולים למצורעים, שאיש כמעט לא קורא. מאחר ואין קוראים – התחום פרוץ, אין מבקרים, וכאן נכנס כוח הרצון. בקולנוע, אמנות הנצרכת על ידי מיליונים על מיליונים, בכל זאת מתרחש איזה סינון. טרקובסקי זה טרקובסקי, וסוקורוב הוא טוען לכתר טרקובסקי, ומגיע רק להישגים חלקיים. הדבר ידוע, כי יש מסה קריטית של צופים, ומתוכם צמחו גם מספיק מבקרים. בשירה – לא.
    זך עשה את החיתוך בפניו של אלתרמן (מטאפורית), אבל נותר דומה לו במידה רבה: לא שייך לכאן, להטוטן מילים וחריזה, מוסיקה בחסד. ולא מעט שירים יפים ומקוריים.
    כלומר: מי שנוסע למספיק פסטיבלים ומכיר מספיק אדוניסים למיניהם, ומתרגם משוררים ומכניס אותם לכתבי עת מקומיים, ואולי מחליף כמה מילים ידידותיות עם כמה פרופסוריות מדושנות, ומופיע מספיק בפאנלים פוליטיים ו/או חברתיים, וכו' וכו', ויש לו כישרון בסיסי שירי מסוים – יכול להפוך למשורר בינלאומי. ממש כך. אבל זה לא רק עניין של יוקרה: המודל של עמיחי, או אפילו, במידה פחותה בהרבה, של גורי, יועיל יותר למשוררים צעירים ומשוררות צעירות מהמודל של זך. גם המודל של דוד פוגל, האב המאומץ של זך, מחורבן: להעתיק את גאורג טראקל לעברית עוד לא הופך אדם למשורר גדול (פוגל לפחות היה סופר אדיר).
    כלומר – המודל העיקרי של השירה העברית של העשורים האחרונים יסודו בטעות בשיקול הדעת. עמיחי, אסתר ראב או אמיר גלבוע, חלקים מאבידן, כולם מבטיחים ומקיימים יותר.
    אז פסק הדין – נעמי – נותר על כנו, נותרו רק הטיעונים לעונש.

  5. מאת neomic:‏

    הטיעונים לעונש צריכים לבוא לפני פסיקת הדין וגזירתו ולא לאחריהם, יובל.
    יש משהו לא תקין באופן ההתנהלות המשפטית לעיל, משעה שהנאשם/נאשמים, בכללם עורך המו"ל, משרד החינוך, האקדמיה והתקשורת, לא מימשו את זכותם להגנה עצמית, ואף אחד לא פנה אליהם, מראש, לשמוע את טיעוניהם שלהם.

    כך שאי אפשר לקבל את גזר דין הזה, ככזה, ראה וקדש.
    ==
    זה לא צריך למנוע מאיתנו לבקר ולהאשים כשמתגלים פגמים. גם אני נהגתי כך בקונסטלציות שונות.
    אך בין אלה לבין לדון אדם לחומרא או לקולא, במאמר שלם, יש מרחק לא קטן. שלא לדבר על כך, שצריך היה גם לאפשר זכות דיבור לצדדים שכנגד, ולסניגוריהם.

    =====
    תם סדר. תחשוב על זה. אחרי הכל אנחנו לא ממהרים לשום מקום.
    ===
    הוי הזכרת את טרקובסקי פגשתי וזכיתי להכירו בשנים בהן חייתי ברומא, באמצע שנות ה 70.
    ====
    שוב עלה רוני סומק. רוני הוא רוני. גם אם הערבסקות שלו לא קולעות לטעם האלטיסטי האשכנזי.
    אבל, אני חושבת שבסופו של דבר הגאולה מגיעה מהמשוררים היותר ספרדיים או בוודאי כאלה שינקו
    יהדות עוד ממסורת ביתם – לצורך עניין השירה העברית המיטבית, וכאלה שחינכו ורכשו לעצמם את
    יסודות היהדות מאהבה.

    אחרת אנחנו רואים את התוצאות של שפה דלה, שטוחה ומנייריסטית, על חשבון רבדים עמוקים של
    התרבות היהודית והישראלית.
    כמה נכון כמו שאתה אומר, לקרוא וללמוד יותר. כי פשוט אי אפשר לזייף אצלנו, בעברית! גם אם קוראים לך
    אבידן זך או וולך, זה לא יעבוד. אלה ישארו טובים לעצלנים ולגיימרים, מלשון משחק. ולא די בזה.
    להשתמע.

  6. מאת יובל ג.:‏

    הי נעמי
    אשמח לשמוע במייל פרטי על פגישה עם טרקובסקי, אחד האמנים הגדולים במאה העשרים.
    את מתקבלת כסנגורית במשפט חוזר, אבל אני חייב להתעקש: שירת נתן זך זכתה למעמד נישא מדי,
    ולפיכך אפשר לראות בה פרוייקט הולילנד שירי. גם אם נשים בצד את הטענות הפואטיות,
    הרי שחוסר רצון להיות כאן, מודגש ומובהק, שאחריו הופיעה פתאום שירה פוליטית רדודה,
    כמעין רפרופים של "אני כאן" אבל אין לי כוח למורכבות לשונית, לא עוברת.
    ודכנרים וטלנסקים לא חסרים בביצת השירה שלנו,
    וכנראה גם בביצה העולמית.

    • מאת neomic:‏

      יובל, תוכל לבקש מאלי אשד את המייל שלי.

      לגבי זך מסכימה איתך לחלוטין עם ה"מדי", ועובדה היא שאף אתה מיהרת להתייחס בין השאר,
      לספרו החדש. אני לעומת זאת ממתינה או לא מעלה את זה לקדמת סדר עדיפויותי…

      בנוסף הבנתי את הצורך שלך להתעסק במה שהוא פשטני, ולא עומד ביחס ישר ליחצנות
      המגלמונית של הדמות המשוררית, לאורך זמן.
      עוד ידובר ונדבר בזה. גם מההיבט הפוליטי.

      וכמובן ששחיתות בכל מובן, קיימת גם קיימת בעולם הספרות גם שלנו, למצער.
      אז כמה טוב שיש לנו חגים ומועדים להתכונן אליהם, כמו בניקיונות היסודיים שחג הפסח מצריך,
      ולו על מנת להסיח דעתנו לזמן מה, מהבלים של אלה ואחרים, שלא אחת מטרידים את מנוחתנו,
      ודורשים תיקון.

      חג פסח כשר ושמח.

  7. מאת אנדריי ז'דאנוב:‏

    שנים אחרי שאני מת, קם לי ממשיך באתר הזה! סותם פיות בתפקידו
    כעורך שירה, באישורו של העורך הראשי, ככל הנראה. נו, חרשור, הברנש הצעיר, ממשיך דרכי,
    פותח וסוגר פוסט אדיוטיקה לתגובותיקה, על איזה מיטליקה נדלריקה. ואז סוגר. ופותח. ז'דאנוב לנצח!

  8. מאת שרה ספטי:‏

    כל אחד יכול לכתוב שירים חלשים, אפילו נתן זך!
    אבל לא כל אחד יכול לכתוב שירים טובים כמו המיטב של נתן זך. ומן המיטב שלו אפשר למצוא גם בספרו האחרון (עד כה):
    מזמור שיר לירוק
    גפן
    אלוהים גדול
    קדמת עדן
    ארבעה
    שירה

    ואלה רק דוגמאות…

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*