הסופרת אסתי ג. חיים מתמודדת עם השאלה :האם יכול הזכר  הספרותי לתאר בהצלחה את חייה הפנימיים של אישה? או שזאת משימה בלתי אפשרית מעיקרה?

“מאדאם בובארי היא אני !”  גיבורות ספרותיות של סופרים גברים-

מאת אסתי ג. חיים

 

לא מעט דמויות נשים בולטות בספרות נכתבו דווקא בידי סופרים גברים. הסיבות לכך, אני מניחה, רבות ותלויות תקופה.  רומן המופת “אנה קרנינה” של טולסטוי, שנכתב בתחילה כסיפור בהמשכים והתפרסם בירחון, יצא לאור כספר שלם (בן יותר מ-1000  עמודים) ב1877.  טולסטוי כתב אז ספר חתרני היוצא כנגד התפיסה הרומנטית כי האהבה היא פיתרון לכל. גיבורת הספר, הנושא את שמה, אנה קרנינה, נשואה נישואי נוחות לפקיד גבוה, מקובלת בחברה ואם לבן. טולסטוי מתגלם בדמותה (כמו גם בכל הדמויות הרבות האחרות, יש לומר) באופן מושלם. הוא מתאר את תחושתה כחיה-מתה, את בדידותה ואת תיעובה ההולך וגובר מבעלה בדיוק כה גדול, עד כי נדמה כי חווה תחושות אלה על בשרו. “איך הצמית שמונה שנים את חיי, הצמית בי כל זיק של חיות, ומעולם לא טרח לחשוב שאני אישה חיה, שזקוקה לאהבה.” (עמ’ 377).

אנה ק. נוטשת את בעלה ואת בנה והולכת אחר אהובה, הגראף ורונסקי, ויולדת לו בת. היא משלמת על כך בנידוי חברתי. האהבה אינה צולחת, ואינה מצילה אותה מעצמה. הקשר בינה לבין אהובה הולך ומסתאב עד לסוף המר. טולסטוי אינו נותן לגיבורה שלו מוצא. האכזבה העמוקה מן האהבה הרומנטית, בצירוף מצבה של האישה בחברה דאז, הנידוי, אובדן הכול בעבורה אינם מותירים לה כל אפשרות מלבד התאבדות.

“אנה קרנינה”, כמו גם “מדאם בובארי” של פלובר שעוד ידובר בו בהמשך, נבחרו בסקר של ה”ניו-יורק טיימס” לשתיים מיצירות הספרות הגדולות בכל הזמנים. ברשימה כה מכובדת (אף כי סובייקטיבית ככל רשימה) זכו להיכנס שני רומנים שגיבורותיהן נשים שנפשן המסוכסכת מושפעת ללא ספק ממצבן ומעמדן בחברה שמרנית ופטריארכלית שלא אפשרה לנשים לעבוד או ליצור באופן חופשי, ונטלה את זכויותיהן הבסיסיות. במצב מעין זה לא נותר להן אלא להיאחז בפנטסיה הרומנטית, שם, שוב, יציל אותן גבר ממצבן.

גוסטב פלובר, כתב אף הוא דמות אישה אומללה הלכודה , בדומה לאנה קרנינה, בנישואין נוחים אך נטולי אהבה (רק מבחינתה. בעלה אוהב אותה אהבה נואשת וכנועה עד מותו משברון לב) והתרגשות, הולכת אחר תשוקתה וחלומה ומשלמת בחייה. לא פחות משהיא לכודה בנישואיה, היא קורבן של חברה נוקשה, מחמירה ולא שוויונית. פלובר, שחייו היו שונים תכלית שינוי מחיי גיבורתו השיב את המשפט הידוע כאשר נשאל ליכולתו לחדור כה לנבכי נשמתה של אמה בובארי – “מאדאם בובארי היא אני”.

יתכן כי לפחות במקרים אלה בחרו שני סופרי הענק לייצג את הנשים בחברה השמרנית והמפלה ולתת להן קול, שלא יכלו להשמיע בעצמן. פלובר אינו שופט את אמה בובארי, גיבורתו, הוא מזדהה עמה על אף אי מוסריותה כביכול, וטולסטוי מציע פתרון חלקי לשיממון הנפשי של גיבורתו המוליך אותה לאבדון- המשפחה והדת הנוצרית, אך עדיין נטועות גיבורות טרגיות אלו במצב חברתי שאפשר את מצבן הנפשי.

בדילוג רחב וחצוף, אדלג לאמצע המאה ה20, אז יצא לאור “מיכאל שלי” מאת עמוס עוז, רומן עוצמתי ורב רבדים, ובו בחר הסופר לתאר את נפשה הפתלתלה של גיבורתו-חנה גונן, הלכודה אף היא בנישואין של בדידות, בתוכם היא חשה לא מובנת ומנותקת רגשית. עוז מיטיב לתאר את גיבורתו, שאף היא, על אף הבדלי התקופה ומרחב האפשרויות שנפתח לכאורה לנשים מאז המאה ה19, הולכת בדרך שאין ממנה מוצא.

סופר נוסף שכתב דמות אישה אומללה בדרכה שלה, נשואה  ללא אהבה, לפחות מצידה, הוא ואסיליס אלכסאקיס, סופר יווני, החי בפריז. ספרו “טלגו” (הוצאת ידיעות-פרוזה) כולו מונולוג שנכתב על ידי הגיבורה לאחר שמאהבה נטש אותה. היא מנסה לשקם את הריסות חייה באמצעות כתיבתם של זיכרונות האהבה המעטים מאהובה. אלכסאקיס כה מיטיב להיות האישה שהוא כותב, עד כי לולא ידענו כי סופר גבר כתב את הסיפור, ניתן היה לטעות ולחשוב כי רק אישה יכולה להבין כל-כך את הדמות הנכתבת. אלכסאקיס, בניגוד לפלובר ואף לטולסטוי, אינו שולח את גיבורתו למות בעקבות אכזבתה. היא מצילה עצמה באמצעות הכתיבה. ההבדל הוא חברתי בעיקרו- הגיבורה אינה מודרת חברתית בשל ניאופה, והיא יכולה להציל עצמה באמצעות יצירה, דבר-מה שלא היה אפשרי במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה.

ודילוג נוסף לספר שיצא לאחרונה : “זמן הלב” מאת צביקה ניר (הוצאת הקיבוץ המאוחד). ספר עדין השוזר יחד את סיפורן של שתי נשים במצבי משבר שונים- אחת צעירה בשנות העשרים שלה, והאחרת מבוגרת יותר, בשנות החמישים לחייה. ניר מצייר את דמותן ביד רגישה והוא מצליח לבנות דמויות מלאות ואמינות מאוד, המתמודדות עם גופן המשתנה ועם הבדידות באופן מכמיר לב. ניר אינו מתאר נשים כ”נשים” אלא כפי שמוטל על הסופר לתאר את דמויותיו, כבני-אדם.

כתיבה זו מתאפשרת בין היתר בגלל השינוי החברתי שחל מאז נכתבו ספרי המופת של טולסטוי ופלובר, ואולי אף מאז נכתב הרומן המופתי אף הוא בעיני, של עוז, “מיכאל שלי”. הנשים של ניר רווקות, מעזות, חוות בדידות אך גם תשוקה. הן אינן משתגעות ואינן משלמות על בחירותיהן מחיר חברתי או מחיר טרגי. ועם זאת, גם בספר זה, “זמן הלב”, פורץ ניר גבולות חברתיים מקובלים עדיין, ומעניק לגיבורתו המבוגרת סיפור אהבה ותשוקה למאהב צעיר ממנה בשנים רבות. אף שדרך ארוכה עוד לפנינו, אין נשים נתונות עוד בסד חוקים חברתיים כבמאות הקודמות, אך קיימות דעות קדומות לגבי נשים ואת מי ראוי להן לאהוב בגיל מבוגר.

הניסיון הספרותי לכתוב נשים נובע, כמובן, מהמקום האישי, המסקרן של לדעת נפש אחרת. ניסיון המתאפשר בספרות בלבד, אך בהכרח נוגע ג אף ללא התכוונות גם במימד הפוליטי של זכויות ותפיסת נשיות על ידי החברה.

סופרים רבים ונוספים תיארו דמות נשית גדולה, מתמודדת ועמוקה. אם “יולנדה” (הוצ’ “כתר”) של משה סקאל או ספרו החדש של יוסי סוכרי- “בנגזי-ברגן-בלזן”, (הוצ’ “עם-עובד”) “ויקטוריה” (עם עובד) של סמי מיכאל, ועוד.

בעשרים חמש השנים האחרונות פרצו סופרות נשים את מחסומי הספרות והן כותבות על כל נושא, מתארות דמויות נשיות ולבטיהן אך גם דמויות גבריות כאוות נפשן.

היות סופר מאפשר חופש התחפשות, או מדויק יותר, התגלמות, כשחקן, בדמויות  רחוקות או רחוקות לכאורה מדמותו בחיי היומיום. היום יכולות סופרות נשים ליטול את החירות הזאת ואינן זקוקות לשופר גברי. חירות היצירה, להביע את הקול שליבך מבקש להביעו, מאפשרת לכל סופר/ת את הנפש בה ידבק ללא קשר למינו/ה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

16 + שלוש עשרה =