שירים לשבת – איתי עקירב

לשון סד

אָבֹא שֶׁלִּי מעוֹלָם לֹא יָדַע לְהַגִּיד

"אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁ-" -רַק "עָשִׂיתִי ועשה".

וְכָל-זְמַן שאברי מָשׁוּ מִחוּץ לְפִיו

חִפַּשְׂתִּי בְּהֵמוֹת

טְהוֹרוֹת בֵּין הַמִּלִּים שֶׁלוֹ

שַׁרְווּל לָבָן

שֶׁהִתְלַכְלֵך.

וְכַאֲשֶׁר שַׁבְתִּי אָב לשם, לְבֵיתוֹ  -שְׂדֵה

נרקיסים, הבטתי בַּחַלּוֹנוֹת שקפים וְרָאִיתִי

שָׁם עַצְמִי עָבֹת שֶׁצמח לָדַעַת לוֹמַר:

לֹא "אֲנִי"

לֹא "מַרְגִּישׁ"

לֹא "שֶׁ-"

רַק-

מַה.

*

בלילות כאשר אין איש לדבר

ורק הזמזום של המקרר נוכח

(כזבוב הנאבק בבבואתו)

הלבן של התקרה הופך

קרוב, נהיר: אז בא בך הנהי

- רך המבקש לינוק חלב.

והרעש הקטן שנולד מהרחוב

הופך לחריקת שיניים

להעדר כפות ידי אמי

*

בְּרָאשֵׁי תֵּבוֹת אֲנִי רוֹשֵׁם

אֶת שְׁמֵךְ.

מִלִּים נִפְרָדוֹת לְשָּׁלוֹם

אל הַקַּיִץ הַחַם, הָאִלֵּם

שֶׁגַּם כָּךְ אֵינוֹ מַסְתִּיר דָּבָר.

וַאֲנִי מַמְשִׁיךְ לִכְתֹּב לָךְ

לְנַמֵּק, כֵּיצַד גְּדֵלִים הַשָּׁמַיִם

לא בכדי

מַה חֲשִׁיבוּתָהּ שֶׁל רְצִינוּת?

לִסְגֹּר אֶת הַחֹדֶשׁ כְּמוֹ אֶת הָאוֹר בַּמִּרְפֶּסֶת

לְהַכִּיר מַכָּרִים שֶׁל עֲבוֹדָה וּשְׁחִיתוּת.

לָצֵאת לְעַרְבֵי מָחוֹל, לְהִתְגַּלֵּחַ בְּתַעַר

בְּלִי חֲתָכִים מְיֻתָּרִים, לְפַטְפֵּט בְּלִי אַחֲרָיוּת, לְהוֹתִיר חָלָל

רֵיק לְזִכְרוֹן מִלְחָמָה, לְהִתְבַּדֵּחַ, לְהַתִּיר אֶת נְטִיּוֹתַי

הַקּוֹסְמוֹפּוֹלִיטִיּוֹת, לִהְיוֹת אָדָם רָזֶה

חֲסַר גִּנּוּנִים וְיָמְרוֹת, לְהִשְׁתַּטוֹת בִּפְנֵי רַבִּים

לְהִתְעוֹרֵר בְּעוֹד אוֹר יוֹם בְּחַלּוֹנִי, לֹא לַחְשֹׁב עַל רֶצַח מְסֻיָּם,

לִקְרֹא, לְהִתְפַּלְסֵף, לֶאֱהֹב אֶת הַלַּיְלָה, שֶׁבָּא

איתי עקירב, יליד 1984 ת"א, גדל בהרצליה ועכשיו בי-ם הגדולה. בוגר ביה"ס לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל וכיתת השירה של הליקון, עורך ומפיק בחמש השנים האחרונות את ערבי השירה "אומרים שירה" במוזיאון ישראל יחד עם אמיר מנשהוף, חבר ומייסד קבוצת קרע(קבוצת אמנים ירושלמית). בימים אלה עובד על תסריט לסרט קצר "ריחו הישן של זולת" שעתיד להצטלם בסתיו ועל סרט דוקו אנימציה "מה הקשר בין בניין לספינה".

נע ונד נד ונע בין איך ומה, מרחב, שדה מרעה, מחפש אחר מהות, מצפן שיוביל אל האני היוצר – הכותב, השכלתן, למערות חשכות, לא נודעות, לטבע הדומם, היפה, אל מדף הספרים – השפה הגבוהה, אבל בל לא ישכח את האינטימיות, את מראות החידה, את הבנאליות של נוף החלון בחדר השינה, את הריח של כפות הידיים של אמי, את שפת אבי, את הספק שבכתיבה.

מקורות ההשראה שלי מגיעות מן החיים עצמם, מאוכל, ממפגשים אקראיים באוטובוס – קו 19, משיטוט צרכים עם נח – הכלב שלי, מלילות חסרי שינה, משעמום, מלעיסת מסטיק, מקריאה, מהאזנה למוסיקה.

ובאופן עקיף, מן הקולנוע האירופי: נורי בילא'ג צילן, אקי קארוסמקי, תיאו אנגלופלוס, פרנסואה אוזון. מהצייר אדוארד הופר. מהסופרים: סמואל בקט, חוליו קורטאסר, ז'ורז פרק, ג'יי די סלינג'ר ופנחס שדה. ואיך לא, מן השירה העברית: יהודה עמיחי, אברהם חלפי, אבות ישורון, זלדה, אהרון שבתאי(בעיקר "טניה"), ארז ביטון ויצחק לאור. וכמובן גם משירת העולם: אלן גינסבורג, נאזים חכמת, צסלב מילוש, אדוניס, מחמוד דרוויש ועוד רבים וטובים.

רואה במעשה הכתיבה טרפיה, וידוי אישי גלוי לב, הכרה במשהו לא מוחשי שמתהלך על הגוף כמו נמלה זעירה, משהו שמעקצץ לצאת כדי לדעת(יצר חבוי), כדי להכיר בחסר.

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים , , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*