על Ready Made בשירתה של דורית ויסמן / נועה שקרג'י

בעוד שלוש שנים ימלאו מאה למשתנה עם יחסי הציבור הטובים ביותר בהיסטוריה: המשתנה של מרסל דושאן, אשר הוצבה במוזיאון ונקראה ה"מזרקה". רגע הופעתה של המזרקה בישר עידן חדש של אמנות בו היא איננה חותרת עוד ליצירת יש מאין, אלא, לשימוש במוכן מראש יש מיש. אולי משום שה-Ready made – מוכן מייד – (להלן רדי מייד) התחיל נמוך, לא נהוג לייחס לו עומק. במקום זה הוא מזוהה בדרך כלל עם אמנות שטוחה ובמידה והתמזל מזלו, גם חתרנית. לא רק עצמים יכולים לתפקד כרדי מייד, כמובן, אלא גם טקסטים. בעידן בו כתיבת טקסט משמשת גם לפרסומת, למחאה, להקמת אתרי אינטרנט ולכתיבת סטטוס, יש גם רדי מייד טקסטואלי. קל לזהות אותו מכיון שהוא בדרך כלל שטוח, קומוניקטיבי ולעתים, מתאפיין באיכויות רטוריות.

ניתן להקביל את השימוש ברדי מייד בעידן המודרני, לאינטרטקסטואליות מקראית ולכנות את הרדי מייד כ"אינטרטקסטואליות תעשייתית". אם בעבר התייחסנו לטקסט המקראי כמחסן חלקים לשוניים לשימוש מן המוכן באמצעות שיבוצים וארמזים, כיום אנחנו מקשרים זאת  לממד התעשייתי שבטקסט. בבסיסו של הרדי מייד, כמו בסיסו של האינטרטקסט המקראי מונחת ההנחה כי אין צורך להמציא את הגלגל, אפשר להשתמש בו ולבנות אופניים. האנלוגיה הזו שופכת אור מנורות על סיבת המרכזיות של הרדי מייד באמנות המודרנית: הרדי מייד על סוגיו השונים הופך לתנ"ך של העולם המודרני, התנ"ך של הייצור ההמוני, של הצריכה ושל העודף.

מצד שני, זהו גם תנ"ך ביקורתי, משום שלרדי מייד יש קשר הדוק למחשבת המחזור וכן, לתנועת "ההאטה". שתיהן דרכי חיים המבקשות להאט את הייצור באמצעות שימוש חוזר. לכן, הרדי מייד התעשי מכיל באופן אינהרנטי גם את המחאה כנגד התעשייתיות, ונגד היעדר החותם האישי של כל חפץ או טקסט. אולם, בו בזמן הוא מציע לאמן לאמץ גישה צנועה יותר ביחס לשאיפה לחדש ולמרוד, ומעודד מנגד את תהליך ההתמקצעות של הטקסט. משורר המשתמש ברדי מייד אינו שואף בהכרח להציג טקסט מקורי, אלא לעקור את הטקסט ממקום הולדתו ולבדוק את יכולות ההגירה שלו, ואת היכולת של הטקסט התעשייתי למחות נגד כור מחצבתו. במילים אחרות, השימוש ברדי מייד מגלה את השפה במקום ליצור אותה.

צירוף המילים "מוכן מראש", בהן בחר דושאן, מציע אבחנה מרעננת ביחס לתפקיד האמנות: על פי הגדרה זו נדמה כי עצמים, מילים, ומשתנות מכל העולם מחכות לאמן שיגאל אותן מהוויתן התעשייתית, המסורסת, של אחת מתוך מאות, ויעניק להן מעמד אמנותי של ייחודיות.

ספר שיריה התשיעי של דורית ויסמן "נורמל" (פרדס, 2013) נע בין הנושאים המקובלים לספר שיריה, שירי אהבה ומשפחה, שירים פוליטיים ושירים ארספואטיים, לבין קוטב אקספרמנטלי יותר של שירת רדי מייד.

שירתה של ויסמן מציעה מודל מעורר מסקרן בכל מה שקשור לשימוש ברדי מייד בשירה. ב"נורמל" היא עושה זאת שוב ושוב, בשיר המונומנטלי "ססטינה לקופאית", ובשירים נוספים, כמו: ב"מכתבים לאמא", "מאוחדים אקסטרה", "לא מיתדר להו" וב"איך להתגבר". השימוש ברדי מייד בשירים של דורית הוא מעין מסגור של השיר במסגרת זהב עבה, ישנה, שמתחדשת תוך יצירת השיר, כל פעם באופן מעט אחר.

כך לדוגמא ב"מאוחדים אקסטרה" (עמ' 11) שיר מחאה על האפליה המגדרית כפי שהיא מיוצגת בחוברת של קופת החולים "מאוחדת". הגברים הם רופאים, הנשים הן אחיות ומזכירות. הוא גם שיר מחאה מזרחי שכתבה דווקא משוררת ממוצא הונגרי: "רוֹפֵא מְמַיֵּן ד"ר קַפְּלָן וְלָדִימִיר  / מַזְכִּירָה אַחְרָאִית גְּבֶרֶת גַּבַּאי וִידָה / אָחוֹת גְּבֶרֶת לִינְדָה רוּתִי / מַזְכִּירָה גְּבֶרֶת מִזְרָחִי נָאוָה / מַזְכִּירָה גְּבֶרֶת מַרְצִיאָנוֹ מֵיטַל / גְּבֶרֶת פֶּרֶץ אוֹרִית".שיר זה מתאר את הפער הבין עדתי באופן אותנטי הודות לשימוש בחוברת קופת החולים כעדות. האבולוציה הישראלית מתוארת כאן באופן חד עד כאב: הגבר הלבן מחזיק בתארים נחשקים כמו "מנהל" או "רופא ממיין", האישה האשכנזית זוכה להיות אחות, "גְּבֶרֶת לִינְדָה רוּתִי", אך רוב השיר עוסק בתחתית הרחבה של שרשרת המזון החברתית: חמש מזכירות, כולן נשים ומזרחיות.

אולי מאז הדפסתה חיכתה החוברת של "מאוחדת", למי שיבחין ב"יש" שצפון בה שחור על גבי לבן (תרתי משמע): יחסי הכוחות האומללים של החברה הישראלית החשופים בחוברת "מאוחדת" לעיני כל. מתחת לשיר, מודה ויסמן לא רק לבן זוגה שהאיר את הפונציאל הפואטי בחוברת, אלא גם לחוברת עצמה. וזה, על רגל אחת, הצניעות הרבה שהאמנות בעידן הרדי מייד מזמנת: לא אני ואפסי עוד, אלא אני ואתה ועוד.

התפקיד בו ניצבת המשוררת הוא הענקת מעמד לעצות של ההמון, ליקוטם מהאינטרנט, מהרבים, אל יצירת השיר המודפס, אל היחיד. היא אינה היוצרת של הטקסט, אולם היא אחראית לבחירת "טקסט הבסיס". בשיר נוסף מתוך הספר, "איך להתגבר" (עמ' 79) מתבססת ויסמן על צרור עצות לסובלים מדיכאון המופיעים באחד מאתרי האינטרנט לעזרה עצמית. " כִּתְבִי. נַהֲלִי יוֹמָן. / הַקְשִׁיבִי לְשִׁירִים אֲהוּבִים. / קִרְאִי סְפָרִים עַל יֵאוּשׁ, סְפָרִים רוּחָנִיִּים, / בִּיוֹגְרַפְיוֹת עַל אֲנָשִׁים שֶׁסָּבְלוּ מִדִּכָּאוֹן / וְיַחַד עִם זֹאת הִצְלִיחוּ בְּחַיֵּיהֶם." בסופו של השיר ויסמן אף מציינת שזהו שיר רדי מייד. "איך להתגבר" הוא שיר המציע תשובה דואלית מעניינת ביחס לשאלה הניצבת בראשו: כדי להתגבר צריך לכתוב, אך כדי להתגבר צריך גם קהילה, ואת העצות של אלו שהיו במקומך לפניך. יש לציין כי מקורו של השיר לא טושטש, למרות שניתן היה להשאירו בצל. במקום זאת מוצעת כאן הצהרה של כתיבה שיתופית. תהליך כתיבת השיר הופך להכרעות של סדר עדיפויות, של עריכה, ולא של ייצור. לדוגמא, חזרה על השורה "לוֹקֵחַ זְמַן לְהַרְגִּישׁ טוֹב".

לעיתים רבות הרדי מייד משרת שירת מחאה חברתית או פוליטית משום שהתעשייתיות מסייעת למשורר לשקף את הניכור וההזרה של החוויה האנושית.  פתיחת הספר בשיר "ססטינה לקופאית" הוא ביטוי נוסף למודעות ולבחירה ברדי מייד כאסטרטגיה אמנותית מרכזית בספר. "שׁוֹקוֹלָד פָּרָה 7290000255903 / 729000287248 וְ – 7290000135700 / נֶקְטַר-אֲפַרְסֵק וַחֲמוּצִים סִינִי / הַבַּת שֶׁלִּי עוֹד מִסְתּוֹבֶבֶת מָה הִיא עוֹשָׂה / זַיִת סוּרִי מְבֻקָּע 7290000046006 / הַקֻּפָּה הַזּוֹ דְּפוּקָה, צָרִיךְ לְהַקִּישׁ פַּעֲמַיִם" זהו שיר אשר כתוב במתכונת העתיקה של שירי הססטינה, צורה קשה וסזיפית לכתיבה אשר חוברת כאן לעבודתה של הקופאית כפי שהייתה לפני הולדתו של הברקוד האלקטרוני (כלומר, כשעל הקופאית היה להקיש את הקוד של כל פריט). הרדי מייד הוא הברקוד עצמו, אך גם התסריט של הקופאית שמחשבותיה מתוארות בשיר כמעין סרט נע המשלב בין חייה האישיים ובין עבודתה בסופר. הקריאה בשיר מתסכלת ומעייפת, משום שהיא מאפשרת לשפה להעיד על המונוטוניות והייאוש בעבודתה של הקופאית ללא עדות חיצונית של המשוררת. הרדי מייד הוא כלי המסייע למשוררת ליצור אמינות ולדמות מצב בו היא אכן מדברת ממוחה של הקופאית וללא התחסדות או אידיאולוגיה חיצונית.

הבחירה בטקסט מוכן מראש לכתיבת שירה בעידן המיחזור האינטרנטי נדמה כברור מאליו: כל כך הרבה טקסטים קצרים בעלי יומרות כבדות מסתובבים בעולם: פמפלטים נגד אכילת בשר, פרסומות לחוגים, חוברות קופת חולים ופרסומות. עם זאת, נדמה שמשוררים אינם ששים אלי פלייר, ובוחרים, במקום זאת להמציא הם עצמם את הטקסטים שלהם על מנת לא להיתפס כשטוחים, פוליטיים או לא מקוריים. הבחירה ברדי מייד היא בחירה אמיצה המעידה על בגרות ובשלות של המשורר, לעיתים על צניעותו, ועל נכונותו להמשיך לצוד את הראוי להיכתב, גם אם אמרו את זה קודם לפניו.

השימוש ברדי מייד הוא גם מחאה כנגד הבאנאליזציה של התרבות ונגד התרבות הפופולארית אשר מבקשת להעניק ליצירה ערך חיצוני (כדוגמת פרסים, או מדדי רכישה של ספרים) במקום ערכה הפנימי, הנובע מעצם קיומה שעוקר. לכן, שיר רדי מייד, גואל את הטקסט משימושיותו ומעניק לו איכויות רפלקסיביות, התבוננות והתקיימות עצמית, אשר ערכם נובעים מהמילים עצמן ולא מהשירות שהן מציעות.

נועה שקרג'י היא משוררת ועורכת. בוגרת תואר ראשון במחלקה לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים ולומדת לתואר שני באינטרנט ומדיה חדשים במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית. כתב יד של שיריה זכה בפרס רחל נגב ובפרס הארי הרשון (מקום שלישי). מייסדת דף השירה "פועמה" בפייסבוק.

גילוי נאות: בתחילת הספר מודה דורית ויסמן למספר אנשים ולי בתוכם, על הערות שהצענו בתהליך עריכת הספר.

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים , , , , , , . קישור קבוע.

תגובה אחת על על Ready Made בשירתה של דורית ויסמן / נועה שקרג'י

  1. מאת סער:‏

    מעניין, תודה!

    כל התחום הזה נעשה כמובן מושך יותר לאור הזיהום הלשוני הקיברנטי, כמו כל ההתכוונות האקולוגית הרפלקסיבית שלנו. בכל מקרה, רציתי לומר: זוהי לא תופעה חדשה, אלא רק מסומנת על ידינו ככזו. למעשה, רוב הטקסטים הקדומים יותר, והאמנות בכלל, היו קופי-פייסטיים למדי. אפשר לומר אפילו שהתקופה בה קודשה היצירתיות או גאון המקוריות (וזה עדיין די בתוקף) היא יוצאת הדופן. הרי, משורר כמו קנת גולדסמית', דוגמה קיצונית לכתיבה לא יוצרת (ספר שלם של תעתיקי שידורי רדיו או הקלדת גיליון עיתון אות באות והדפסתו כספר) – אפילו הוא מתבלט במקוריותו לעומת אותם רבבות נזירים של ימי הביניים ששקדו על ספרים להעתיקם, או אותם מלחינים של אסכולת נוטר־דאם שכתבו יצירות חדשות בהצמדת תיבה מיצירה זו לתיבה מיצירה אחרת, או כותב תנכ"י שמיחזר ביטויים ומשפטים מתוך מיתוסים קודמים.

    מן הסתם אותה הפעולה אז והיום אינה זהה במשמעות שלה, אבל אם נצפה ברדי מייד בטמטום הרדי מיידי שלו חונכנו (נגיד, נאמץ רדי מייד של דרך מחשבה נתונה ככל האפשר), נוכל לראות בה רק פעולה ללא משמעות. שהרי גם המשמעותיות משוכפלות, ונוכל לבחור בכל אחת בה נרצה, ובכל מקרה השימוש ברדי מייד אינו חייב להיות "מחאה כנגד הבנאליזציה של התרבות וכנגד התרבות הפופולרית", אלא יכול להיות באותה מידה חגיגה של התעשייתיות ושל הבנאליות (וורהול, טכנית אולי לא אותו סוג של רדי מייד אך המהות דומה), שהרי אין הבדל של ממש בין קילוס התרבות לקילוס התרבות. או שנעתיק משמעות מהמניפסט הקומוניסטי או מהקוד האתי של חברת פולקסווגן – משמעות שכפלולית כמו המילים עצמן.

    בכל מקרה מאמר מעניין. מי ייתן וכולנו ברקודים מאושרים. בִּיפּ.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*