הנסיעה לשומקום-"מינכן " של יאיר אסולין

ייאיר אסולין הוא נציג בולט וגאה של השירה החדשה.    עורך הספרות של "הארץ" בני ציפר  אף מכריז עליו כעל יורש לפנחס שדה אם כי במקרה של ציפר אין בכך כל מחמאה שהרי ציפר בז לפנחס שדה ורואה בו יוצר  ילדותי נחות.

יובל גלעד מנתח את ספרו החדש "מינכן".

תקציר עטיפת הספר :

בספר "מינכן" פואמה אחת ארוכה, מרוסקת, המלֻווה בשלושה שירי נעילה מז'וריים. זוהי פואמה על בדידות, אהבה ושוטטות, על אמונה ועל גלות. הספר, שבונה קול רווי שתיקה, שתיקה הנולדת ממצב הבדידות של יהודי דתי מתבונן בגרמניה – מסתיים בצעקה גדולה של כאב ומחאה, צעקה שיכולה להסביר גם את היציאה לגלוּת.
ספרו הראשון של יאיר אסולין (יליד 1986), "נסיעה", זכה בפרס ספיר ובפרס שרת התרבות לספר ביכורים (2011). בשנים האחרונות הוא כותב טור קבוע בעיתון "הארץ".
עתה רואים אור בו-זמנית שני ספרים חדשים שלו: ספר השירה "מינכן" (הליקון) והרומן "הדברים עצמם" (חרגול-מודן).
בני ציפר כתב על יאיר אסולין: "אסולין מצטייר לי פתאום כיורשו של פנחס שׂדה… אסולין, כשׂדה לפניו, מציג במערומיה את מצוקתו הנפשית של האדם, כל אדם".

נסיעה לשומקום

על "מינכן" ליאיר אסולין, הליקון, 2014.

מאת יובל גלעד

ספר שיריו הראשון של יאיר אסולין, שמגיע אחרי ספר פרוזה אחד שזכה לשבחים, ויוצא במקביל לספר פרוזה נוסף פרי עטו, הוא אחד מספרי השירה החלשים שקראתי בשנה האחרונה (ולא חסרים ספרים חלשים בשירה העברית). בהמשך הרשימה אדגים ואוכיח, בעזרת ציטוטים, את מה שהוא למעשה מעין יומן וידויי מביך שהיה צריך להישאר כזה ולא להפוך לספר שירה בהוצאת "הליקון" היוקרתית כביכול. לא קראתי את ספרי הפרוזה של אסולין, אבל שירי הביכורים שלו שפורסמו לפני עשור לערך בכתבי עת עוררו תקווה, ולא היו נטולי כישרון. אסולין הוא ליריקן, וקרה לו מה שקורה לרוב הליריקנים הישראלים הצעירים – התאהבות עצמית, מריחת שורות עם קצת ריבה אסתטית, בקיצור – וידויי פייסבוק שנקראים בטעות שירה.

אבל לפני שאגיע לספר אציג שתי בעיות עקרוניות שהורסות את השירה העברית הצעירה, לטעמי. כמו גם את ספרו של מר אסולין.

1. אסכולת הליקון לאסתטיקה בגרוש

מוסד "הליקון" לשירה מייסודו של אמיר אור הוא אסון תרבותי אקולוגי ממדרגה ראשונה, אסון שאולי מקורו בכוונות טובות של אור, רצון לקדם את השירה ובו זמנית להתפרנס מזה, אבל התוצאה הייתה קרוב למאה גיליונות של אנתולוגיות לשירה בנושאים שונים, כמו שבבית הספר אמרו לנו לצייר את בר כוכבא, והתוצאה בהתאם. בשירה אמיתית, גם אם נרטיבית, הנושא לעולם לא יכול לבוא על חשבון אסתטיקה, חיפוש לשוני, בקיצור – הצורה. כשיוצרים אנתולוגיה על בסיס נושא, בדרך כלל עם שיר אחד למחבר, נוצרת עיסה של בשר עם קצפת, נוצרת מחיקה של הצורה על ידי התוכן. דווקא ספרי השירה של "הליקון" שערך אור היו הדוקים למדי, על אף שרובם היו נגועים באותה אסתטיקה ריקה והתאהבות ביופי המאפיינת את המחלה ההליקונית. העורך-היורש של אור, דרור בורשטיין, הוא אדם בעל טעם טוב, דבר שהוכיח כעורך מוסיקלי ב"קול המוסיקה". אבל הוא מתגלה, למשל בספר זה ובסדרת הספרים ה"חדשה" של הליקון, כעורך שירה חלש ביותר. (אין לי דבר אישי נגד בורשטיין, הוא אף הכניס שיר משלי לאנתולוגיה עכשווית על התעללות בבעלי חיים, וזאת אחרי שתקפתי אותו באתר זה. לא הכול אישי, חברים). עריכתו של בורשטיין מתאפיינת בחלוקה למכתמים, כאילו שהקיצור התמציתי יציל את השורות המביכות. הוא לא – להיפך. הוא שם זרקור עליהן, בין אם מדובר בשירת אלירז, ובין אם מדובר בשירת אסולין.

עיקר הבעיה של "הליקון" כמוסד ספרותי הינה אסתטיזציה בגרוש, התייפיפויות בלתי פוסקות בכסות של ציטוטים מגדולי עולם, פרוזה ושירה, כאילו אפשר לקפוץ מלהיות גמד ספרותי בישראל לענק צ'סלב מילושי בתוקף אהבה לשירה הפולנית. התוצאה, במרבית ספרי השירה של "הליקון" ובאנתולוגיות של כתב העת, היא בושם פרחים עז ובלתי נסבל, כמי שריסס שלוש דקות תרסיס דוחה ריחות רעים בשירותים. יופי ועוד יופי, יופי לשם יופי, אבל לא יופי אמיתי – אלא התנאות ביופי, היופי כמדים של כלום, כלומר, בקיצור, שרון אס, עם ציטוטים מצווטאיבה עד רילקה בראש כל שיר. כך נהרסים ונהרסו ליריקנים בעלי פוטנציאל שגדלו באסכולת "הליקון" להתייפייפות – והתייפייפות היא גוויה של יופי, כלומר קלישאות. הרחבה על נושא הליריקנים המתקלקלים של השירה הצעירה תמצא במסה שלי שתתפרסם מתישהו בעתיד, אני מקווה, אי"ה.

ושוב, אין כאן דבר אישי – אני עצמי הייתי ב"כיתת השירה" של "הליקון" מחזור 2002, אם אינני טועה. בתקופה שהייתה חינם, כמובן. שישה סופי שבוע בזיכרון יעקב, שינה במלון, אוכל מצוין, והשראה מצד העצים בחסות קשקושים אינסופיים על שירה. מדינת ישראל? ערבים ויהודים? עוני? לא באסכולת הליקון להתייפייפות בגרוש. כאן טסים ישר לחברת גדולי הספרות, או למיתוסים החביבים על מר אור.

בקצרה, בפסקה אחת, הסבר: המחלה האסתטית בספרות העברית נובעת, לדעתי, מהקולוניאליזם של הציונות – הצורך להצדיק את מדינת ישראל ולהתכחש לעוולותיה (ואני ציוני!) יצר פיצול בין האתי לאסתטי, כמעט בכל העשורים שאחרי "חירבת חיזעה" ליזהר (ואת הביטוי המוחלט והנורא ביותר של האסתטיזציה הריקה אפשר למצוא בשרשרת ספרי השירה הצעירה השקריים המהללים את מוסד המשפחה). כלומר – אסתטיקה ריקה בלי אתיקה, אתיקה מחאתית ללא כיסוי אסתטי. כאילו יש ספרות שיכולה להתבצר באסתטי בלי זיקה לאתי, ולהיפך.

2. השפעתו ההרסנית של יצחק לאור על השירה העברית

לאור הינו כמובן איש ספרות אמיתי, למרות שהוא בלי ספק סופר טוב יותר ממשורר (גם אם לא נטולי הבעיות).  סופר בזרם התודעה, בעיקר ב"עם מאכל מלכים" (שאיננה יצירת מופת, כפי שנטען לאחרונה בהוצאתו מחדש, אלא ספר ענק ובלתי ערוך עם עמודים רבים מעולים, שירה בפרוזה המנתחת את המצב הישראלי, והרבה עמודים של חנופה לאידיאולוגיות שמאל שונות, וללאקאן).

את שירתו ניתחתי בפוסט באתר זה. לא אוסיף הרבה. רק את העובדה שלאור קורא גרמנית, קורא איטלקית, עד כמה שאני יודע, כלומר יכל לקרוא את רילקה במקור, ולא רק את עמיחי קורא את רילקה. בשעה שמשוררינו הצעירים קראו וקוראים רק לאור. ומשעול. וקצת תרגומים מפולנית. קריאה רבה של שירה איננה ערובה לשירה טובה,אבל היא בהחלט לא מזיקה. לאור המשורר, במירעו, כותב שירה ישירה ופשוטה, חסרת רגישות לשונית, בלי אמצעים אמנותיים, או כפי שהוא קרא לזה בראיון עם הלית ישורון ב"חדרים" – מפסל או חוצב בבשר והדם של החיים, או משהו מעין זה. רק מה – לאור הוא באמת לוחם חופש ואיש אשכולות, ואיש ספרות, לכן, בחלק מהשירים, בעיקר אלה העוסקים בבדידות גברית ובנופי נסיעות, העסק מצליח לעבור טרנספורמציה אמנותית. אבל כל חקייניו, ורוב שירתנו הצעירה מושפעת ממנו, יותר מדמותו הדומיננטית והספיח שלה בדמות שירתו, קוראים רק לאור וקצת זך, אם הם ממש מעמיקים. והתוצאה בהתאם – וידויים יומניים-מחאתיים יותר או פחות, כלומר שירה ביוגרפית בלי טרנספורמציה.

כעת לנושא רשימה זאת, המשורר-סופר-עיתונאי, מר יאיר אסולין, שמצטלם תמיד קסקט נצחי ומקטרת כהוכחה אינטלקטואלית. הספר עוסק במינכן, בה שהה המשורר. אבל כאמור – וידויים יומניים, אפס אמצעים אמנותיים, התגאות בידע במוסיקה קלאסית, כלומר אזכורים תרבותיים נפוחים בהתאם למסורת של "הליקון" – ואפס עריכה. עצוב. כי הייתי במינכן, זאת עיר קשה, וכדאי וחשוב שהשירה העברית תעסוק בקשר הסבוך גרמניה-ישראל, רגשות האשם מול רגשות הקרבן, הניסיון של הישראלים הצעירים לחבק כל מה שגרמני במעין מחאה תרבותית אינוולידית כנגד הציונות שהופכת לחיבוק צאצאי הנאצים. בקיצור – הנהירה הישראלית לברלין, מושא חלומותיו של עורך "תרבות וספרות" מר ציפר, כלומר – הנהייה להיות שוב יהודי על חשבון הישראלי גס הרוח שנוצר כאן. ובכן – אין דרך חזרה. הישראלי- ישראלי, היהודי בגלות – יהודי בגלות. וטוב ששניהם קיימים.

אבל אסולין לא מצליח ללכוד את רוח העיר, כי הוא עסוק בלהיות "יאיר אסולין" – כלומר כותב חשוב בעיניי עצמו, איש רוח ישראלי "גולה" מרצון. למיטב ידיעתי אסולין מגיע מהאזורים הדתיים לאומיים של החברה, אבל כיום הוא דובר השמאל במדור הדעות של יומון האשכנזים הקרוי גם "הארץ". (אני מצביע חד"ש, כלומר שמאל, אבל יהירותו של העיתון לאנשים חושבים הינה אחת המחלות החברתיות הקשות שלנו כאן, ואני מדבר בעיקר על מדורי הספרות והתרבות למיניהם, מ"גלריה", דרך "ספרים" ועד הציפריה.)

ובכן. לשירים. שם הספר זוכה לתת כותרת – "אם תרצי קראי לזה זיכרון" – התחכמות שאמורה לחפות על העובדה שמדובר ביומן לא מעובד ספרותית: ה"מודעות העצמית" של המשורר, והשימוש במילה המכובדת שירית "זיכרון", אמורים להצדיק את היומן.

כאמור, הספר מורכב מקע"א מכתמים, אצטט כמה וכמה. כל מכתם מופיע בנפרד, שניים שלושה בעמוד.

חשוב ללבוש כובע, חשוב לכרוך/ צעיף סביב לצוואר.

כן, זה מכתם שירי. בספר בסדרת יוקרה ישראלית לשירה.

אהבתי אישה. בכל/ ערב באתי לבית הקפה בו עבדה.// לא אמרתי דבר./ (איך אפשר לומר.)/ שרתי בקול שקט (שיר) הלל לפניה.

"באתי לבית הקפה", "לא אמרתי דבר" – משורר המופנם מתבייש!!! הוא שר שיר הלל לפניה! נהדר! איזה מקוריות בצירוף שיר הלל ופניה – ממש שיר השירים.

אלכסנדרה, שעזבה לגמרי, אמרה/ שנישאר בקשר ושאתקשר/ אם ארצה ללכת לסינמה או לשתות או להאזין למוסיקה. / עיניה היו בורקות והיא אולי התרגשה כשאמרתי/ לה שהיא באמת/ נהדרת…

"עיניה היו בורקות" – היא התאהבה במשורר! אבל עזבה. החידלון הלשוני הנ"ל מקורו גם בחריזות הפנימיות של נתן זך שהשפיעו על שירת לאור, אבל לזך הייתה לפחות מוסיקה כשכתב על נערתו שעזבה, כאן נשארו רק המילים ה"פשוטות", ה"מרגשות" כמו לידה בשידור חי ב"בייבי בום" (או מה שמה של הסדרה שבה רואים ואגינות פעורות יולדות בשידור חי?).

ולא שאסולין הוא לגמרי חסר תקווה. את הספר הזמנתי מ"הליקון" מתוך סקרנות ותקווה אמיתית לראות כיצד התפתח המשורר שהפך לסופר וחזר להיות משורר אבל גם סופר (כמו כל כך הרבה ממשוררינו הצעירים שהבינו שפרסום גדול לא יצא משירה, ועברו פרוזה, שגם היא נמכרת כיום במאות בודדות של עותקים במקרה הטוב). (כעת כנראה לא אוכל להזמין יותר ספרים מ"הליקון". חבל. לקנות אין לי כסף.) הנה ליריקה פשוטה וסבירה, בקושי:

זיכרון:/ יום שישי. 1992./ נוסעים עם אבא לראות את השלג שהגיע/ עד מעלות. עד שנסענו הפך קרח. חלקת/ אדמה מוקפת גדר תיל קרועה…

או

מקפלים את החנוכיה ברחבת/ בית הכנסת הגדול. בחלון הבית הסמוך/ כוכב של חג המולד

אין פה הרבה, אבל זה לפחות קונקרטי יותר מ"עיניה בהקו" – זיכרון אותנטי ישראלי על שלג נדיר, תיאור מדויק של זרות במינכן. שורות אלה יכלו להיות לכל היותר הרמה להנחתה, כלומר לשורות טובות יותר בהמשך השיר שירימו אותו, שיצדיקו את ביסוס הסיטואציה במילים פשוטות. אבל ההמשך (אחרי חג המולד):

ברקע (אולי בראש)/ קולות של אופרה. הרוח/ מתונה. הגשם דק. נדמה כי/ עוד רגע ישרוק כדור וינקב/ חור נוסף ברצועת הזמן.

הנפיחות התרבותית של האופרה. קהל נכבד, האנינים המגיעים לפסטיבלי שירה, הנה, המשורר כתב "אופרה". נא למחוא כפיים! ואחר כך "הרוח מתונה", "הגשם דק". זה כל מה שמסוגלת לו השירה העברית הצעירה, שקדמו לה אסתר ראב, שמעונוביץ' ופיכמן רק לפני כמה עשורים, בתיאורי טבע נפלאים?? מי יכסה את הצ'קים חסרי הכיסוי של "השירה הצעירה" המעולה שמפזרים ה"מבקרים" המקצועיים לשירה? "רצועת הזמן" יכסה? בנון ישלם?

והנה בכל זאת דימוי שכתב משורר, אחרי צירוף בנאלי מזעזע:

המלחמה המקוללת משתוללת רחוק./ כמו אדם על ראש הר, מתבונן בשריפה בואדי

"המלחמה המקוללת" – הלו, זה "ישראל היום" או שירה עברית? אבל הדימוי מדויק, הריחוק עובר. נמשיך:

כעת הזמן ללכת./ לעיתים אדם נחנק./ כאשר אין על/ מי להישען. ומי/ שהיה התברר כלא היה.

"כאשר אין על/ מי להישען". אני מזדהה. אבל למה זאת שירה? שבירת השורה אחרי "על" מכניסה עומק חסר תקדים לשורה כביכול בנאלית זאת? לא. ככה זה כשכותבים יומן בשירה, פתאום צריך לשבור את השורה, עדיף באמצע, כי אז זה יוכיח מיומנות שירית. ומה לגבי השורות הבאות:

החדר שלי חם מדי. העיניים/ שורפות ולוחצות את הראש. / אלך לקרוא ספר. נושך/ שפתיים כדי לחנוק צעקה.

מדובר במשורר רוחני, הספר מצליח להשכיח לו את החום. ו"לחנוק צעקה" הוא צירוף נפלא ומקורי.

ושוב הרצון לאהוב אישה./ ושוב הפחד מהבדידות. / אהבה מתוך פחד היא בדידות

הגות ושירה במכתם אחד! הרצון לאהוב אישה והפחד מהבדידות יחד, כלומר זוגיות כמחבוא מהבדידות! איפה פרס עמיחי? מיד, דחוף!

בחילה הציפה אותי/ בקריאת המכתב./ ניתקתי קשר

אני מזדהה עם תחושת המשורר, לצערי.

הימים צריכים להימשך. הלכתי לקפה לנסות/ לכתוב. הקפה ריק. הנפש מפוזרת.

הנפש מפוזרת! (לאור מרבה להשתמש במילה נפש, גם אלי אליהו המושפע ממנו מאוד) – ובית הקפה הריק הוא אולי מטונימיה לליבו של המשורר? ובמה זה שונה מכל יומן של נער מתבגר או נערה מתבגרת?

ועכשיו לצרור בלי הסברים, לסיום:

אני נזכר בעיניים עצובות./ בדיבור רטוב מבכי. בבירה מבקבוק/ בבית הקפה בראש פינה.

הזיכרונות, יקירתי, מהדהדים באדם/ במילים בודדות. בריח

ילד מפריח עפיפון בחצר./ וריאציות בטהובן. גלן גולד. עצים/ זזים לאט

(יאיר, עזוב את גלן גולד אהובי! וריאציות בטהובן? אולי "ואריאציות דיאבלי"?)

יש במסע פנימה לבד גדול. (לעיתים) עד כדי כסיסת הצפורניים/ לתוך הבשר

הייתי יכול להמשיך לצטט עוד תשעים אחוזים מהספר, אבל זה מספיק. אני מניח שעד פרסום שורות אלה כבר יגמור מר אלי הירש, מבקר השירה הנודע, המסוגל לקרוא שירה רק כפרוזה, ומחלץ את הנרטיב במיומנות רבה, כאילו שירה היא פמפלט מגדרי-פוליטי, את ההלל על הספר. אתם מוזמנים להיות תרבותיים ולהאמין לו.

פסק הדין :

לא מומלץ.

ראו עוד

יאיר אסולין בויקיפדיה

יאיר אסולין על הגולה הישראלית

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , . קישור קבוע.

11 תגובות על הנסיעה לשומקום-"מינכן " של יאיר אסולין

  1. מאת יובל ג.:‏

    רציתי לחדד את השורות האחרונות לגבי מר א. הירש, לאור טענותיו של הקורא-המושבניק ג.: שירה איננה פרוזה, כפי שפיסול איננו ציור, או תרנגולת איננה שפן. התרנגולת יכולה להתחפש לשפן, והשפן לתרנגולת, אפרופו פורים. מר הירש, משך שנים, ברשימותיו, תחת הכותרת "קורא שירה", קורא פרוזה. מה הסיפור בספר החדש של אלירז? מה מספר משורר פלוני על בנו? מה מספרת משוררת אחרת על מצב ביציותיה? כתוצאה מהבלבול המתמשך בין פרוזה לשירה, שאמנם שתיהן נעשות במילים, וזה הדמיון העיקרי והכמעט יחיד ביניהן, עוברים משוררים רבים לכתיבת פרוזה, אבל, משום מה, פרוזאיקונים לא עוברים לכתוב שירה? למה? סטטוס, הצלחה, קהל.
    אבל גם בשירה יש נרטיב, לא? או לפחות מערכת סמאנטית ומערכות רפרור סמאנטיות? בהחלט כן. ברוב השירה הנכתבת כיום, לצערי במידת רבה, הנרטיב הוא המלך. אבל גם אז, נרטיב יכול להיות בנוי באמצעים אמנותיים שבדרך כלל יהיו מוסווים במידה זו או אחרת, ויכול להיות כתוב כיומן. יומן איננו אמנות. אני קורא שמר אסולין מלמד "קרוא וכתוב" באחת מעשרות הזדנאות, (מילה יותר מתאימה מסדנאות), הפורחות ברחבי הארץ. אישית, לא הייתי לומד בישול ממי שהחביתה שלו גורמת לקלקול קיבה.
    ואגב, לסיום, כקונטרה למר אלי הירש, אני ממליץ בזאת על מבקר טוב הפועל באפלה של העדר הביקורת בשירה: מר עמיר עקיבא סגל, הפועל בבמה הנידחת של "קו למושב", איזה עיתון מושבים. שם, באופן מדוד, הוא מבקר בחריפות ספרי שירה. ותודה לקורא המושבניק-משורר ג. שמעדכן אותי על רשימותיו.

    • מאת רחל מדר:‏

      מסכימה לדבריך על א. הירש ו"ניתוחיו" לגבי ספרי השירה אותם הוא סוקר אך לא מבקר במשמעות של מבקר שירה.
      גם אני קוראת את ביקורתו של מר עקיבא סגל ואוהבת מאוד שהוא לא מיישר קו אוטומטית ל"אופנה האחרונה" אלא מתייחס עניינית לענייני השירה עצמה.
      כל מי שכותב שירה ורוצה למצוא בביקורת השירה איזה שהוא קו התייחסות מקצועי, לא מוצא זאת בימינו או בכל אופן קשה מאוד.

      • מאת יובל ג.:‏

        תודה רחל. אכן, גם השבוע "סיכם" הירש את ספרה החדש של חדוה הרכבי, כמו הסיכומים מאנציקלופדיה "אביב" שהיינו עושים בכיתב ב'. "מה אומר המשורר?", או במקרה זה, משהו על איזה פסיכולוגית של הרכבי, למי אכפת? מהמעט שקראתי פה ושם השירים היו טובים. השאלה היא למה ומדוע ואיך.
        או, לחליפין, בסוף השבוע ב"תרבות וספרות" של ציפר: הקנטה של ביאליק על ידי טשרניחובסקי, ממש מדור רכילות במסווה של ספרות, ואחר כך הגילוי המרתק: המשורר המופלא נח שטרן רצה לתקוע את אמא שלו! (איזה ילד לא רוצה?) – שוב, רכילות במקום ספרות, רצה לעשות את אמא, ואז השתגע והתאבד. אאאאאווו! איזה גילוי!
        שלא לדבר על מה שהוא כנראה מחזור השירים הגרוע ביותר שנכתב בעברית ופורסם אי פעם – הקשקושים של אמיר אור על דמויות מתולוגיות, כולל ישו והקב"ה – וזה אדם שלימד ומלמד שירה עשרות שנים. אפילו אין לי כוח לכתוב על זה פוסט, זה כל כך גרוע.
        בקיצור שירה רעה, מורים לשירה וגרפומנים (אסולין, אור, בן משה), והרבה רכילות על ספרות במסווה של מוסף תרבותי מכובד. כמו שאומר מודי בר און לפני משחקי ליגת האלופות – "תבלו".

  2. מאת המושבניק- משורר ג.:‏

    להבהרה:
    בשורה הראשונה של תגובת י.גלעד, הוא מתייחס למכתב בו כתבתי לו, שלהאשים מראש את א. הירש "בפשע שלא ביצע", יש חוסר הגינות.
    המושבניק ג.

  3. מאת יובל ג.:‏

    למושבניק – אתה צודק, חלקית. אבל בדיעבד הבנתי שהירש לא יכול לכתוב על הספר, מאחר והוא משמש עורך בהוצאה בה פרסם אסולין את שני ספרי הפרוזה שלו. ובכל מקרה הביקורת היא על קריאת שירה כפרוזה, במקום כשירה, ובעיקר על הצפיחית בדבש הבלתי נפסקת של מבקר שירה כמעט יחיד בעיתונות.
    יש בעיה בביצה הספרותית: שחיתות. מטבע הדברים משוררים וסופרים רוצים להתפרנס מ"מקצועם", אז הם כותבים ביקורות (בתשלום, כאן אני כמובן לא מקבל שקל, אבל מקבל חופש, שזה חשוב פי אלף), מלמדים כתיבה יוצרת (כלומר שקרים לגרפומנים), הרצאות, ושאר פעילויות "תרבותיות". כל אלה הנ"ל דורשים קשרים, חנופה ותחזוקה מתמדת של יחסי ציבור, ו"מקלקלים" גם את מי שרוצה להישאר "הגון" בביקורותיו.

  4. מאת הכובען:‏

    ללבוש כובע?
    קצת עלג, לא?

  5. מאת התוהה:‏

    כמה תהיות על הביקורת הזו:
    אם דרור בורשטיין הוא עורך חלש והכניס לגיליון את שיריו של יובל גלעד – מה זה אומר על מר גלעד?
    אם הליקון הם התייפיפות ריקה – והם הזמינו את מר גלעד להקים גלעד לשירתו אצלם בשנת 2002 – מה זה אומר על מר גלעד?
    והכי נורא – מר גלעד עושה ביאיר אסולין מעשה נתן זכי על ידי שעושה לא חטא בציטוט מכתמים ולא מתוך רצף היוצר תחושה – ביקורתו ריקה ומלעיגה, אין הוא מצליח להגיע לכדי אמירה אמיתית, אלא נצמד לאמירות חלולות ולעקרונות שאבד עליהם כלח, אינני מאמינה שהוא קשוב לרוח הזמן או יכול להקשיב ליצירה טובה או להבין את החוויה של הדור הצעיר, ועדיין משום מה אתר זה נותן לו במה. אתמהה.

  6. מאת יובל ג.:‏

    לתוהה – בסדנאות הליקון עברו מאות משוררים – לא כולם גרועים. אפילו סטטיסטית, אפשר ליפול בטעות על כמה טובים. כאמור, האוכל היה מצוין, איזה מלון ליד בית דניאל, היו עוד כמה משוררים טובים באותה סדנת שישה סופי שבוע (איתן ווילף, למה הפסקת לכתוב? ואודי זומר?), אבל הקשקושים של אריאל הירשפלד וליאת קפלן היו רק בושם זר ומיופייף.
    לגבי הגיליון החדש של "הליקון" – "למען הנטבחים בכל רגע נתון" – הוא גיליון חזק, פשוט כי הוא אתי, גיליון ראשון של הליקון מאז הקמתו המכיר במציאות – אמנם לא של בני אדם, אבל של בעלי חיים, וזה לא פחות חשוב, אם לא יותר. עריכתו של מר בורשטיין את גיליונות "הליקון" האחרים לא נידונה כאן – אבל לזכותו יאמר שלפחות חרג מהגדרת נושא לגיליון – קרי סד תמאטי.
    באשר לציטוטים – את מוזמנת להביא בתגובה ציטוטים ארוכים ככל שתרצי, אבל "אמירה אמיתית", "אמירות חלולות" או "עקרונות שאבד עליהן הכלח" אינן אמירות ביקורתיות אלא קשקוש מכליל. שירה עשויה ממילים, ונשמתה בפרטים.

  7. מאת א.:‏

    יובל – שני שירים חדשים של אודי זומר התפרסמו לאחרונה במוסף הספרות של ynet אצל שרי שביט פה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4513012,00.html

  8. מאת ירון נהרי:‏

    פעם כתבו כאן אנשי שירה אמתיים.

    כנראה זו הסיבה שמפעל ההימורים הממשלתי נתן לכם כסף.

    היום יקום תרבות הוא אתר שאין מה לעשות בו.

    ומה אני עושה פה? אני משועמם, כמובן.

  9. מאת ירון נהרי:‏

    ושיהיה ברור- באנשי שירה אני מתכוון לאנשים כמו יובל גלעד, שכבר לא כותב כאן אבל בקורת זו היא עדות ליכולותיו. ולא אנשי קשקשת כמו איתמר יואב.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*