יובל גלעד מנתח את נושא קול הפריפריה,אלו שהם לא תל אביב לא ירושלים וגם לא חיפה ,  בשירה העברית ,ערן צלגוב.

האפלה הרומנטית של ערן צלגוב

מאת יובל גלעד

על “בחירות” לערן צלגוב, פרדס, 2013

תקציר הספר :הביכורים של המשורר, העורך והמתרגם ערן צלגוב מציג שירים שנאספו במשך שנים רבות של פעילות בתחום השירה, כעורך כתב העת “דקה”, כמרצה בישראל ובחו”ל וכמייסד הוצאת “רעב”. השירים נעים בין הפוליטי לאישי, בין באר שבע לניו יורק, בין השירה המקומית לבינלאומית – מניפה פואטית רחבה ורבת צבעים.

ערן צלגוב הוא פעיל חברתי, מתרגם שירה, חוקר ספרות ומשורר. הוא גם עורך של כתב העת “דקה”, בקיצור – מטובי בנינו, גם אתית וגם אסתטית. איש ספרות רציני. אבל ספר שיריו הראשון רק מתחיל למלא אחר ההבטחה שגולמה בכמה שירים יפים מאוד שפורסמו בבמות שונות בכתבי עת, הוא עדיין לא ההישג הוודאי עליו כתבו מבקרים שונים. זהו ספר ארוך מדי, המכיל לא מעט שירים מיותרים לחלוטין, לצד כמה פנינים. האלמנט החיובי העיקרי הינו לדעתי השפעת הקריאה של צלגוב בספרדית (לורקה) ואולי גם גרמנית (רילקה). כשהשפעה זו ניכרת, השורות סמיכות לשונית, עם עומק, מחזיקות את הדף יפה.דווקא בשירים המורבידיים, הנוגעים במוות, צלגוב במיטבו. אבל, מעשה שטן, נתן זך עם המוזיקה הקלילה שלו, שהחזיקה עוד בקושי את שיריו המוקדמים, נכנס לספר זה כמו לספרי שירה רבים אחרים כהשפעה מהותית.  אבל נקודת הזכות העיקרית של זך הינה בחיתוך המודרניסטי המוגבל שערך לשירה העברית, לא במוזיקת החריזה הפנימית הקלילה, קלילה מדי, שבחסותה נכתבים מאות שירים בלתי מורכבים לשונית בשירה העברית.

צלגוב הינו כאמור משורר מעורב פוליטית, ועל כך כל הכבוד. אבל כבחירה אסתטית, המחצית הראשונה של ספרו מוקדשת בעיקר לשירים “כלליים”, כשבהדרגה נכנסים למעבה האפלה הישראלית. שיר הפתיחה הארס פואטי מציג שורות טובות כמו “משדה בור, חור שחור, תהום אלוהים וחושך מקרא/ יצאו המילים לברוא שפה לאילמות” (למרות שהאילמות מיותרת, מספיק לברוא שפה) אבל מכיל גם קלישאות כמו “כיוון כלים, טרום קונצרט, מילים בשורה” –בנאליה קלישאתית של ארס פואטיקה.

השיר הבא צנוע ונאה, גם אם בסיום מוותר לעצמו המשורר:

ליד הרחוב בו גדלתי/ יש תחנת אוטובוס מוארת/ ובנות עקיבא על בניו/ נפגשו לאורה כל שבת/ זוכים באור מן ההפקר/ ובעיניים מייסרות בשר/ אהבות היו פורחות באוויר.// אני הייתי חולף מנגד, יחיד מול רבות ובני רבן/ וכשהמבט היה מצטלב/ קשה היתה נקישת הנפש בבשר”.

כור ההיתוך של החברה הישראלית, חילוני חרמן על דתיות חרמניות על דתיים, אבל גם על יכולתן להיות דתיות, יפה. רק הסיום “קשה היתה נקישת הנפש בבשר” – מעט פומפוזי מדי, במקום להמשיך בתיאור פשוט ולהגיע למסקנה. אחר כך מגיעים “פרגמנטים של נער מגושם” – שיר ארוך ונאה, צנוע ואותנטי, על התבגרות.

אבל אז נכנס נתן זך, עם ציטוט מיותר בראש השיר מהביטלס –

כל עוד שמחתי/ שמחת שאת איתי/ ואחרי ששמחתי כל כך/ הלכת כי שמחתי את שמחתי/ ונגמרה השמחה./ רק אז הבנתי שאת אינך/ איתי והשמחה איננה

אז נכון שאלוזיה זה דבר נחמד ומשחק על “כשעזבה אותי נערתי” מעיד על מודעות ספרותית, אבל השורות מביכות, רעות מאוד, יומן של נער מתבגר.

ועוד שיר זכי, עם ציטוט בראשו:

בין שודדי הדרכים/ לפיראטים, תמיד העדפתי/ פיראטים. כמו השודדים/ הם מטילים אימה בטרם/ נזק/ ואבדות בנפש אחרי. אבל , לא כמו/ השודדים, הפיראטים לא/ משאירים עקבות. והים/ איננו מלא

שיר התחכמות זכי, מיותר. לצלגוב יכולת לברוא קול משלו. ועוד זך (שימו לב לסגול הרועד?)

היא עוד יפה, לא ירעידו פניה, אבל / שיריה יעידו יותר מכל/ על הקול/ הפנימי הנרפה והולך בכל נימי/ המשוררת המזדקנת/ ודועך בה אור הזהב/ אותו המבקר כה אהב…

בהמשך אמנם מובא טוויסט מעניין של חרמנות המבקר, ועדיין “דועך בה אור הזהב, אותו המבקר כה אהב” קלישאתי, וכך גם סיום השיר שבו אחרי הניצול המיני “ולא מילה מתוך שיר, /אף מילה על שירה/ שיוגש למוסף…”. רעיון טוב, ביצוע לא מספיק טוב.

הנה דוגמא לארמזים מקראיים, שאמנם מעשירים את השפה, אבל כאן, היישום לא אותנטי, כמי שרוצה “להוכיח” שיש לו שליטה מקראית:

רציתי לומר שמותר האדם/ והייתי יכול גם לדעת/ עץ פרי אהבה אסורה/ באחרת ונגיעה/ בארצות הקור (כמו ציפור)… רציתי לומר שפתי ישנים ואמרו כבר/ שאין אלוהים אחרים יש אהבה תודה נקבים נקבים ותקווה/ תלויה על הקיר לצד הרצל וביאליק…

לא שיר רע, בכלל לא. אבל הציטוט של גלבוע לא מועיל, הוא גס מדי, וה”מסר”, כפי שהבנתי אותו, חוסר הרצון להתבגר בעולם של אלימות ומין, מוחמץ, וחבל. כי יש כאן הרבה פוטנציאל.

אבל כאמור, כשצלגוב מורבידי או עצוב, הוא מסוגל להנפיק שירים יפהפיים:

איש הציפורים עייף/ הוא משכיב את ציפוריו לישון/ אחת אחת בנשיקות/ והן עולות מבין מחלפותיו כמו שירים/ כמו מילים לא רצויות/ עם רצונות ועם צוואר לבן מקור אדום/ והוא עייף כל כך/ עייף והן כל כך/ כל כך ציפורים/ לא רצוניות…

תמונה אבסטרקטית רבת דמיון, מוחשית, מטאפורה אחת מדויקת לרגש פלוס עדינות לשונית. בכלל, חיות מיטיבות עם שירת צלגוב:

ברדלס בלילה/ כמו במיתולוגיה/ פוסע כמו ירח בענן/ חברבורות כמו פנסי רחוב/ שועט ברוח/ משתעל בפתח/ בר…ברדלס בלילה/ נבלע ביומן אישי מוחרש/ לומד להיות חתול של בית/ בחיק נערה צוחקת קיץ… בלילה ברדלס/ גם אחרי שנים/ בלילה לצידה/ עודנו משחיז את כאביו

מזכיר במשהו את TIGER TIGER של בלייק, או את הטיגריס של טד יוז, וגם את האפלה של קולרידג’, שנראה לי שצלגוב קרא. בשירים הטובים של צלגוב יש אפלה רומנטית:

כל אחד נושא את מיתתו בתוכו/ לעיתים היא בוקעת כמו גוזל/ מכתימה את חולצתו/ לעיתים היא משרישה בליבו/ פרח רעל ובוקעת מבין עיניו/ כמו זוג צבעוניים/ לעיתים כמו רכבת מהירה… לעיתים כמו ילדה קטנה/ היא נשברת בתוכו… והוא קם אליה/ נושא בחובו את סודו הנורא…

מעולה. פורסם לראשונה לדעתי באחד מגיליונות “שבו”, אם אינני טועה. שמתי לב אליו כבר אז. מורכבות לשונית, זה כל הסיפור. איך מכניסים מורכבות לשונית לשירת מחאה? זה כל העניין, ווטסון, ואם הולכים על פי המודל של לאור לא מגיעים רחוק, הנה צלגוב ו”שקר שגרתי” שם השיר, וכבר השם קלישאתי:

הנה חיים: יום רודף/ יום. כלבים קשורים/ ברצועות. מכוניות/ מחלידות. טלפון נשכח/ בבית קפה./ ברדיו שוב/ פרסומת. שקית ריקה/ תופסת רוח. ילדים משחקים/ תופסת…

צריך לקרוא שוב ושוב את שירי המחאה של ויזלטיר, אולי של דילן תומס (עדיף במקור) כדי לראות איך כותבים על הבנאליה הרצחנית של היומיום.

לסיכום: עלה והצלח, מר צלגוב. אל תסתפק בהשגי ספר זה. נכש את הבעיות. במערכת הספרותית כפי שהיא כיום יהללו אותך היום וישכחו אותך מחר. שירה, כמו שאתה יודע, היא עסק לחמורי גרם שלא מוותרים לעצמם.

ראו עוד על ערן צלגוב

יואב איתמר קריאה בשיר וביקורת על “בחירות” אתר “יקום תרבות”.

השירה כמופע חי :אלי אשד על מגזין “דקה ” בעריכת ערן צלגוב

10 תגובות

  1. הרבה שנאה עולה מבין השורות, הייתי מהמרת על קנאה. עכשיו אני מבינה מי הוא אותו טבעוני שמנמן שעלה בביקורת של יואב איתמר. כמדומני שהמבקר מחפש דווקא להכות ולא להנכיח את הטוב שבביקורת. להבדיל מיואב איתמר שניסה להראות יופי – ואין ספק שנטה להפרזה ובכך הרים להנחתה עבור ביקורת זו ואחרות – אין ספק שביקורת זו מחפשת להוכיח את טעותו של מר איתמר על חשבון ספר יפה מאד. ספר שראוי לקריאה אמיתית וכנה ללא אינטרסים אישיים ואגו בין מבקרים ועל חשבון ספר ביכורים. דוגמא לכך הוא הניתוח ל”שקר שגרתי” שיר שמתארת את מבט המשורר הנע לאורך המציאות הבאר-שבעית הנקטעת באבחת האזעקה. המבט המשתהה על הבנאליה הוא בדיוק המבט של המשורר הבוגר.

    חוסר הגינות נוסף מתבלט ברצון להשוות שוב ושוב לנפילי שירת העולם. זהו ספר ביכורים. על הרב והטוב שבו. להכירך מבקר נכבד – איש לא התרשם מספריהם הראשונים של השמות שהעלית. רק במבט לאחור ולאור השוואה לדור השירי.

    אבל אתה שלאחרונה הצלחת להוציא את שמואלוף כמשורר – ועל כך תודה – שכחת אמת ביקורת מהי. וחבל.

  2. לגברת אבן שיר, את יכולה לחרוז קנאה ושנאה עוד חמישה עשורים, אם גילך יתיר לך זאת, אבל את הבעיות בספר הביכורים הנ”ל אי אפשר להעלים. אכן, הציפיות שלי מערן צלגוב גבוהות, כמו מכל משורר שהוא גם עורך, מתרגם ואיש ספרות רציני, ולכן מחמאות ריקות לא יועילו כאן. מורכבות לשונית יש, בחלק מהשירים, וחלקם אף צוינו. פוטנציאל יש כאן, אבל דווקא כי יש פוטנציאל, יש צורך לבקר, ולא לפזר מחמאות חסרות כיסוי.
    ה”פרוייקט” העיקרי של צלגוב, מחאה חברתית ופוליטית, ראוי מאוד בעיניי. הצרה היא שזהו השדה הקשה ביותר להצלחה, יחד עם שירי אהבה. הליכה בשבילים של אמיר גלבוע או נתן זך לא תועיל למבקשים להצליח בו. ארמזים מקראיים מבטיחים יותר, אבל גם זה צריך לקרות בזהירות. כציוני, וכאיש שמאל, חבל לי שהמשוררים החברתיים (וצלגוב לא רק חברתי) לא מצליחים או מצליחים חלקית. מקרה נוסף הוא שחר מריו-מרדכי. אפשר לפזר מחמאות חסרות כיסוי, אבל אפשר לקחת משורר צעיר, מוכשר, ולאתגר אותו. אז אולי יצאו לנו סוף סוף משוררים טובים באמת, אפילו מעולים, מהרעש היחצ”ני שנקרא השירה העברית.
    “הילדים מסתכלים/ את אומרת / אני אומר/ הם ישנים/ את אומרת/ אני אומר/ הם משחקים/ את אומרת/ אני אומר/ הם הולכים/ את אומרת/ אני אומר/ לאן/ את אומרת/ אני אומר/ לצבא… את אומרת/ הם מתים/ אני אומר/ משחק ילדים”.
    זה לא מחזיק. מצטער. הפתיחה האפיגרמית יוצרת עניין, מעין מברקיות, אבל “הם מתים/ את אומרת/ משחק ילדים” לא יכול להכיל את זוועת המלחמה. זה הנושא הקשה ביותר לכתיבה, לצד אהבה, ואם יש אומץ לבחור בו, צריך יותר מזה.
    או שיר המוקדש כנראה למחמוד דרוויש:
    “לאן יעוף מחמוד כשיפתחו הגבולות?/ כציפורי הטרף יקרעו מעליו את הגלות? / ציפורי שיר יחמקו לשלום מפיו הזועק חמס” בנאליה. אז מגיעות שורות יפות, כשצלגוב נוגע בעולם החי, ומחייה את המטאפורה הקלישאית של המשורר כציפור בספיציפיות: “תנומות קלות ונוצות דביקות יכסוהו כאילו היה מת/ נמלים יחרצו בו קמטי זמן ושכחה תכסה את פניו, / ספריו יעוטו אל עץ הזית העתיק/ אל הסוס שנותר לבדו…” וסיום השיר שוב בנאלי: “רק השירים/ יתנו כוח למלחמה אחרת/ לגלות נוספת,/ רק השירים/ כמו קן לציפור/ בין המילים”.
    האיזכור לביאליק מביך – כמו רוב השימושים הארס פואטיים של השירה הצעירה. אבל השורות היפות המאזכרות את “למה עזבת את הסוס לבדו” של דרוויש נאות.
    והנה שיר באמת בנאלי:
    “והכי נורא זה הזכרונות/ מהמלחמה האחרונה/ ומזאת שטרם// והכי נורא זה הזכרונות/ מה היה פעם/ ומה היה יכול להיות אלמלא/ והכי נורא זה שלא דבקה הלשון לחיך/ ולא שכחנו את ירושלים/ והיא עלתה לנו לראש/ הכי נורא, שכחנו/ בני אדם”.
    “הכי נורא זה הזכרונות מהמלחמה האחרונה”? כך כותב משורר עתיר מחמאות, עורך כתב עת נאה חלקית לשירה? “הכי נורא זה הזכרונות?” כשיר מלחמה? זה לא עובר, ולא היה עובר אלמלא השירה האתית העברית לא היתה חלשה ברובה, ואת הסיבות לכך פרטתי במסה שתידפס מתישהו. “ירושלים/ עלתה לנו לראש” – כמובן שזה נכון, עיר הקודש היא שורש של משיחיות מטורפת. אבל שורות כאלה לא יפרקו את המשיחיות. רק שירה מעולה, לדעתי, יכולה באמת לשנות את המציאות, בהדהוד איטי ולאורך עשורים, אולי.

  3. לרחלה שלום
    אני לא זיהיתי בדבריו של י. גלעד שנאה או קנאה, אלא כבוד. לא סוד שהשנים האחרונות מחקו את ז’אנר הביקורת הרצינית מעולם הספרות, וביחוד מעולם השירה הנידח. מה שאנו מקבלים אלה סקירות מצופות בדבש, אולי מטעמי רחמים, אולי מטעמי ברנז’אות, (למה לי להסתבך?) הסוקרים כותבים מסמכים מלטפים. כפי שצוין כאן (באחת התגובות ,במקום אחר) גם התפתח ז’אנר חדש המודיע מראש שהוא בא להיות מסמך אהבה ולא ביקורת.
    שיהיה.
    לכן, כל ביקורת אמיתית היום , נתפסת כמרושעת וכקטנונית, שוכחים שזו תפקידה של הביקורת: להצביע על כשלים ומעלות. לטובת המשורר ולטובת הקוראים.
    יש לזכור שצלגוב לא ינוקא, למרות (שבשכל רב) דחה את הוצאת ספרו הראשון, לכן, זכות “ספר ראשון” לא עומדת לו, כמו שלדעתי, לא צריכה לעמוד לאף יוצר, גם אם הוא בן עשר או בן שבעים. אשר דורשים שיתייחסו אל ספרם ברצינות הכי גדולה.
    היצירה צריכה לעמוד לגורלה עכשיו, ולא לקץ הימים.
    טוב שגלעד משווה את יצירתו של צלגוב לטובים שביוצרים. זו מחמאה. למי את רוצה שישווה?
    יש להעריך את יובל גלעד, על שהשקיע מזמנו בקריאת הספר וכתיבת המאמר. שימי לב שהוא קרא בביקורתיות את כל השורות, וסימן את הטובות והטובות פחות.
    לא לכל הדוגמאות הסכמתי, אבל הבנתי את כוונת המבקר. אני חושב שגם צלגוב הבין.
    זו הדרך שממנה יכול גם המשורר ללמוד, וגם קוראי וכותבי שירה אחרים.
    בברכה
    הצדיק הנסתר

  4. אני נוטה להסכים לביקורת בעניין האכנות – למיש יש סבלנות היום לקרוא כל כך הרבה שירה (לא משנה באיכותה), זה ספר ביכורים וקיבלנו למעשה שלושה ספרים שכל אחד מהם ראוי היה לביקורת נפרדת.
    אני נוטה להסכים לעניין המוטו-יים הרבם בספר שמיותרים לא אחת ובכך אני מתנגד לגב’ נדלר שבהשקה הבאר-שבעית אמרה שיש להם חלק חשוב בבניית הספר. שטות. גם אם חלקם יפים.
    אבל לגופו של עניין והביקורת: ברור שיש פה עניין אישי –
    שכן המבקר בחר לתקוף את הביקורת הקודמת ואת מושאה תחת שם בדוי ואז חוזר בטור-דה-פורס לנגח את הספר.
    אין זו התנהגות מהוגנת וראויה.

    כלומר שוב אנו באותו חבית דגים:
    אחד כותב במקום ביקורת ליטוף ואחד מנגח את המבקר על חשבון ספר יפה (על חולשותיו).

    גילוי נאות: אני אוהב את הספר

  5. הרשימה על צלגוב לא שונה מהרשימות שלי על ליאור שטרנברג, חגית גרוסמן, יונתן ברג או כל משורר אחר בעל פוטנציאל המוציא ספר הזוכה לשבחים מופרזים. אכן, לא התחשק לי לכתוב על הספר כי התאכזבתי ממנו. וכן, מאחר וזה אתר בו התמקמתי, עיצבנה אותי ההפרזה לגבי הספר פרי מקלדתו של “מבקר” כביכול. כפי שמעצבנות אותי ההפרזות לגבי כל משורר (ראו רשימתי הבאה על נתן זך ) אבל בעיקר על שירה צעירה – כי שם, עדיין, יש פוטנציאל. אבל הביקורת, כפי שאני קורא אותה, חיובית יותר משלילית, והעובדה שקוראים מסוג אלכס מתקשים לראות את זה – היא ההרגל לביקורות אלי הירש, כלומר לכלום תמאטי ושבחים חסרי כיסוי. כלומר טמטום מתחנף. על מר הירש אלי לא מתלוננים? למה? הוא מקבל תשלום, ודאי סביר, על רשימותיו, מלמד סדנאות כתיבה ועורך – ומשיג לעצמו עבודות בעזרת “ביקורותיו”. אבל הוא “מהוגן”, מר אלכסנדר הקטן?

    למי יש סבלנות לקרוא כל כך הרבה שירה, מר אלכס? לי. לך לא, כנראה. אז אנא, שתוק. אני משתין על ההתנהגות המהוגנת והראויה – אני כותב מתוך תחושת דחיפות ומתוך הנחה (שגויה, כנראה) שהשירה העברית היא אחת האמנויות היחידות בארץ שראויה להתייחסות, ועדיין בעלת הישגים ופוטנציאל מסוים. וההנחה היא שהצבעה על כשלים לצד היתרונות תועיל בעיקר למשוררים (וכן, אני כותב בעיקר למשוררים שעוד אכפת להם, כי ל”קהל”, כולל משוררים עצלים (אולי אתה אחד מהם, אלכס?) אין כוח לכל העניין הזה. מספיק להם רזי ברקאי ברדיו.
    דווקא העובדה שצלגוב לא מיהר להוציא ספר ביכורים, היא לזכותו, וגם אורך הספר (שרובו שירים בינוניים עד קצרים ולא ארוכים) איננו הבעיה. הבעיה היא הקושי לכתוב שירה פוליטית בעברית בימינו. וכשאני כותב שחלק מהשירים מעולים, אני מתכוון לזה, בניגוד לפרחים המסריחים שמפזרים משוררים אחד על השני בתמורה לפרחים מסריחים לא פחות.
    ותודה לך, מר בונצ’י שתוק, מי שלא תהיה, נחמד שיש גם קורא אחד אינטלגנטי ששמע על כל שביקורות לא חייבות להיות חיוביות בלבד.

  6. לבונצ’י שתוק שלום

    מהיכן אימצת שם זה? זה שם של הצגת תאטרון ביידיש. אני זוכר שראיתי הצגה זו בילדותי באולם נחמי בתל אביב . אולם זה נמצא ברחוב נחמני המצטלב עם רחוב יבנה לא רחוק מבית הספר בלפור. מקום ההצטלבות עצמו הוא מול שירות התעסוקה.

  7. הספר עמוס כל טוב. בעיקר למדתי על טעמו של המבקר ורצונו לאתר חולשות. להבדיל משמואלוף אין פה אמירות סתם, להבדיל מנועים פרתום ו לחילופין ארספואטטיקה המזרחיסטיים ניכרת עריכה ועקרונות של ברירה וצירוף.

  8. אסתפק במשפט קצר:

    הגיע לידי ספר השירים של ערן,

    אהבתי את מה שקראתי .

    ואולי אאריך במעט : אהבתי מאד את מה שקראתי.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים + 3 =