בימים אלו יצא לאור קובץ מאמרים חדש בשם “ואם  אתה מוכרח ליצור”, על יצירתו של הסופר הירושלמי שמאי גולן.סופר שהתמקד ביצירתו בשואה וגלגולי דמויות יהודיות בשואה ולאחריה על רקע המפגש עם המציאות הישראלית.הספר שהופיע בימים אלו בהוצאת “הדים”,  מכנס את מבחר דברי הביקורת הספרותית ,המאמרים העוסקים ביצירתו לאורך כל השנים וראיונות עימו.  בין המשתתפים סופרים, אמנים, חוקרים ואקדמאים כמו ירון לונדון, רוני סומק, פרופ’ הלל ברזל, אהוד בן עזר ועוד.

ולהלן מאמר מהקובץ על יצירתו של שמאי גולן מאת חוקר הספרות הידוע הילל ברזל.

על הרומן האחרון של גולן “ואם אתה מוכרח לאהוב”, כתב פרופ’ הלל ברזל מאוניברסיטת בר-אילן את מאמרו “ואם אתה מוכרח  לאהוב – דיוקן-על ורומן אנציקלופדי”. המאמר פורסם לראשונה בכתב העת “מאזנים” , אוקטובר 2008  .

ואם אתה מוכרח לאהוב

“ואם אתה מוכרח לאהוב”

(דיוקן-על ורומן אנציקלופדי)

:מאת הילל ברזל

א. דיוקן – על

הישגו הגדול, המובהק של שמאי גולן ברומן על השואה הוא בעיצוב דיוקן-על שראוי לכנותו היהודי הזוכר, על דרך היהודי הנודד, או היהודי הנצחי. שמו ברומן הוא גדנקר. השם ביידיש מציין את תכונתו כמופקד על הזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. לשם כך הציב אותו המחבר בהרבה עולמות. בראש ובראשונה כאחד מן הקורבנות של השואה, רופא בחיל הרפואה הפולני שנקלע לשלטון הרוסים, השותפים של הגרמנים בכיבוש פולין. עליו לשרוף את מדיו כקצין פולני שלא יהיה גורלו כגורל אלפי הקצינים הפולנים שנרצחו על ידי הרוסים ביער קאטין, מסתתר במרתף עם רעייתו לאחר פלישת הגרמנים לרוסיה הסובייטית. יוצא מן המרתף, שבו הסתתר, למלא שליחותו כצופה לבית ישראל בחורבנו. הוא עצמו קורבן בדומה לקורבנות שמסביבו. צלקת השוט של הרוצח הגרמני נראית על פניו. שתי שיניו הקדמיות חסרות ממכת אקדח של אותו מנוול, ריח המוות דבק בו.

לתיאורים הריאליסטיים מתחבר רובד בדיוני, שלא הצליח לירות ברוצח הגרמני, הוסגר לגרמנים בלחץ היהודים עצמם. מזכרת למה שאירע בגיטו וילנה והונצח בדברי הימים. בעלייתו של גדנקר לאחר המלחמה לארץ-ישראל הוא חוזר ממעמדו של חי-מת, ומקדיש את חייו לטיפול ברעייתו, אף היא ניצולת שואה כמוהו. הוא מספר על קורותיו לכל מי שמוכן להטות אוזן קשבת. במשך הזמן נשארו כאלה רק בקיבוצים. וגם אלה התמעטו והלכו… . הצוו לזכור ולהזכיר ממשיך ללוותו, וזוהי צוואתו לדורות הבאים.

לעיצוב הדמות בכיוון הממשי והבדיוני, בקוטב החיובי, נדרש העיצוב של דיוקן-על נוסף, כדמות שמנגד, בקוטב השלילי. הרי זה אוברשטורמפיהרר קלאוס. אף הוא רגליו נטועות בממשות הרצחנית וכמו-כן במתכונת מעצימה, בדיונית. ברשותו שוט שבקצהו גולת כותרת מתכתית. בידיו זה הופך
למכשיר של הטלת מומים, פיצוח עצמות וחיסול גמור בהוצאת הנשמה. לפנינו אב-טיפוס של הרוצחים הסדיסטיים, כגון מפקד מחנה טרבלינקה, שהסתובב עם כלבו שהיה תולש לפי פקודתו את אברי המין של האסירים.

אדון המרצחים קלאוס עוקב במרצדס הלבנה שלו בעינויים ובהוצאות להורג. נוטל חלק בכל אלה במו ידיו או במתן פקודות למשרתיו. הוא גם ממונה כמפקח על ההסעות ברכבות למחנות המוות, ועל הביצוע המדויק של הוראות ההנהגה הנאצית, שהוא חלק ממנה, להשמדת היהודים בכל דרך אפשרית. לדיוקנו נוספה הילה מיסטית, שטנית-מיתולוגית של מלאכים שאכלו זה את זה.. גדנקר מעיד במשפט נוסח נירנברג, בעדות מפורטת ביותר, כמי שהיה בכל מקום ודבר לא נסתר מעיניו. בהגיעו לרגע של טירוף
הוא מכתיר את הדיוקן הגרמני המפיסטופלי בתואר שנועד, באלף אלפי הבדלות, למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. גדנקר מכריז על קלאוס: מלך הכבוד.

ראשי המרצחים הנאצים נתפסים בגלגולי נשמות שטניים מן העבר גם אצל אהרון צייטלין בכתביו הנרחבים בשירה ובדרמה על השואה. אביו
של הלל צייטלין, בכינויו הקדוש, היה בין הנספים בשואה. אולם שמאי גולן הפקיד את האמירה המזעזעת, מבחינה תיאולוגית, בידי היהודי הזוכר
ברגע של אובדן שפיותו, ולא כניסיון שקול להסביר תופעות החורגות מכל הסבר דתי מתקבל על הדעת. דמותו של היהודי הזוכר, הרואה את תפקידו בהדלקה של נרות זיכרון, נקשרת על כן ברומן שלפנינו בצורה הברורה ביותר דמותו של פושע וסדיסט גרמני, ששקד על השמדת היהודים, שלב אחרי שלב, בגלוי ובהולכת שולל ערמומית, בלי להשאיר שריד ופליט. ברומן מתפרטת גם אחריתה של יהדות הונגריה על סף הניצחון של בעלי הברית. בדמותו של קלאוס נשקפים הימלר, היידריך, פראנק, קלטנברונר, גבלס ומנגלה במעשיהם האפלים בפקודת הפיהרר העומד בראשם. כל אלה עולים ונזכרים ברומן בסמוך לעולמו של היהודי הזוכר. צחוק הגורל, גם בפעם הזאת, שהאחראים לטבח היהודים ניצבים במרכז הזיכרון לדורות, כמו העמלקי והמן האגגי מזרעו של עמלק, בעקבות מעשיהם הנפשעים כלפי העם היהודי. את שני הדיוקנאות, היהודי ורוצחו, תיאר שמאי גולן בבהירות מעוררת התרגשות ובצורה מיוחדת, שאין בה מן החזרה הפשטנית על הידוע ועל המתועד.

ב. הזיכרון המתעתע

כמו בזיכרון המדוייק בפרטים ונעזר בהכללות בדיוניות, כך העיצוב, בהתבוננות פסיכולוגית מעמיקה, של לאה-לאורה רעייתו של היהודי
הזוכר. דיוקנו של גדנקר מצויר לפרטיו בחלקו השני של הרומן, דמותה של לאורה מצוירת בחלקו הראשון. שניהם בגיל מתקדם. מסביב לשבעים
ושש. הבעל עדיין מלא מודעות עצמית. לא כן הרעיה המתגלה כבעלת
זיכרון סלקטיבי, הזוי וממשי, כפייתי ומחזורי, מנכונות לטשטוש וחוזר חלילה. היא זוכרת את בני משפחתה שהכורת עלה עליהם, אך בטוחה שאחותה מירה נשארה בחיים. מצבה הנפשי מידרדר והולך תוך כדי העתקת מקום המגורים מירושלים לקומה השביעית בבניין ברמת-אביב. בהיפתח שערי העלייה מרוסיה היא בטוחה שאחותה נמצאת במטוס הראשון שיגיע ממוסקבה. היא נמלטת מן הקומה העליונה כדי לחפש אותה במעון
לעולים הנמצא בסביבה. אחוזה בשיגעון רדיפה היא מבחינה בכנופיה של רוצחים המתנכלים לה. כמזכרת מן העבר הלא רחוק היא כרוכה אחרי תפקידה כאחות ראשית במחלקתו של פרופסור שימרון. היא מחכה כל הזמן לצלצול הטלפון שלו, והחלוק הלבן תמיד מוכן. החלוק נלקח יחד עמה במכונית בדרך לתל-אביב כדי להקל עליה את ייסורי המעבר מירושלים למקום החדש.

שמאי גולן מיטיב לתאר את התמורות ברגשותיה, המלוות את תעתועי הזיכרון. בין השאר גם באמצעות האופן המתגונן, שבו היא מכנה את בעלה: שמול שלי, באינטימיות, שמואל, מתוך מרחק, בהסתייגות, גדנקר בחשדנות, ולחילופין באיבה ובקטרוג.

נוסיף לכך את האופן שבו היא מסתכלת על דמויות רקומות על בד ומעניקה להן רוח חיים. או-אז הופכים המראות בפיה לפיוטיים. כך גם בהאזנה לצלילים, כגון צליל של חליל-רועים ליד חומת העיר העתיקה בירושלים. חרותים בתודעתה שירים מתקופת לימודיה בבית-הספר הפולני על החיילים הפולנים האמיצים. היא מרגישה בגל של חום השוטף את גופה ומערפל את ראשה, בוחנת את רגשות בעלה לפי גבותיו העולות ויורדות. היא מכסה את ראשה בשמיכה כמו אלחנן הילד הקטן, שהיה מסתיר ראשו מתחת לשמיכה ומכריז שהוא איננו כאן. ארבעים שנה חלפו מאז. היא יודעת להכריז בחרוז, בפחד מן הצפוי לה: בית-אבות – בית-קברות. היא מכירה ברצון בעלה לספר ולספר עד שכל הארץ תדע. ומי שלא יידע סימן שלא רצה לדעת. זוכרת את השהייה במרתף בעת שהיו לעצמם. על אף התמורות הקיצוניות, במתחולל בתודעתה וברגשותיה, היא מקבלת בלי ערעור את האבקה הלבנה, תרופת ההרגעה שנותנים לה יקיריה. ברגעים הקשים מתחברים הזמנים והמאורעות להתרשמות מאיימת מבלי חציצה כלשהי. בצעדים היא שומעת היא מזהה את הקלגסים הגרמנים המתפרצים למרתף. בקול חנוק היא מכריזה שהיא רואה אותם עין בעין. חשיבותה של האבקה הלבנה מתגלה ברגעים האלה.

ג. הבגידה כמוטיב מגשר

גדנקר מאזין לקולות המאשימים את אלוהי ישראל בנעילת שערי רחמים. הוא מכיר בבגידה של הגרמנים בעמנואל קאנט, גתה, שילר ובטהובן. לאורה מכירה בחטאו של מדריך ההכשרה החלוצית בעיירת מגוריה, מיכאל לוין, שבו היתה מאוהבת, עזב את חניכיו עם פרוץ המלחמה, מאחר שהיה בידיו פספורט בריטי מתאים, הבטיח לחזור, ותירץ את עזיבתו בהכנות להתיישבות בקיבוץ בנגב. ברובד התשתית, לא כמו יאנוש קורצ’אק שלא נפרד מיתומיו, והלך בראשם בגאווה למחנה ההשמדה.

אשמים גם ראשי המדברים ביישוב היהודי בארץ, כולל הנהגת הסתדרות העובדים הכללית, שלא רצו להאמין והתכחשו זמן רב מאוד לידיעות על רצח המוני בית ישראל בבורות, ביערות, בתוך הגיטאות ומחוצה להם, בתכנון אכזרי ומחושב ובייסורי תופת. כדי ליצור המשכיות, מכפרת עוונות על התכחשות ובריחה, חיתנו גדנקר ולאורה את אלחנן בנם, שהוסתר כתינוק במנזר וניצל, עם דניאלה הצברית של מיכאל לוין. ועוד בין חטאיו של מדריך ההכשרה החלוצית זניחת שייכותו ליישוב בנגב ובחירה בקריירה של
עורך-דין. אכן, מתוך תירוץ שיוכל להגן מבחינה משפטית על זכויותיהם של ניצולי ההשמדה. חתנו הלך בעקבותיו, תחילה כמשתלם וברבות השנים כיורש מצליח.

אלחנן ודניאלה הם הנפשות הפועלות בחלק השלישי של הרומן. הבגידה היא המוטיב שמסביבו סובבת העלילה. הבעל, אב לשתי בנות ונואם מבוקש בארץ ומחוצה לה.

בלילה חורץ גורל הוא מספר לרעייתו על רצונו לחיות כמו עב”ם, עצם בלתי מזוהה, חיים קיומיים, נטולי התחייבות לשמירת אמונים למסגרת המשפחתית. ההתפתחות לא באה כהפתעה לרעייתו, שהיתה עדה להסתאבות באופן הבילוי, שכפה עליה במסיבות עם חבריו הקרובים, עורכי דין, בריקודים סלוניים, על סף גסות וזימה. בהגיע שעת הווידוי מגלה דניאלה, מורה לתנ”ך, את קשריה האינטימיים עם אברהם, מורה להיסטוריה, שידע להעריך אותה ולסגוד לה כאשה חשוקה. הוא עצמו על סף גירושים השאיר מאחוריו אישה בגליל, והיא בתחושת בדידות והזנחה. דניאלה המשיכה לקיים יחסים מיניים גם עם אלחנן, מתוך חובה ורחוק מאהבה.

מסכת היחסים בין דניאלה ואלחנן, מתוארת בפירוט רב על ידי שמאי גולן, ובהרחבה גדולה של זירות התרחשות נוספות, מקסיקו וארגנטינה, לכאורה רק משום שמדובר בדור שני של ניצולי שואה. למעשה, הדברים עמוקים יותר. אלחנן בהתנהגותו ובמסלול חייו, הפך לשותף מדעת בתהליך של שכחה. הרצון לבחור באורח חיים נהנתני, מעמיד פנים, בוגדני, כמוהו כהתרחקות מלקחי השואה המצווים התעלות רוחנית וערכית. לעומתו, ההתקרבות של דניאלה לאברהם, היא בין השאר מחמת תפיסתו בהוראת ההסטוריה. תשומת לב לסובלים ולאיש הבודד, ולא אך ורק למנהיגים המתבלטים במלחמות רצחניות וברדיפות אכזריות, וכל דאגתם נתונה לתוספת עוצמה ושליטה בכל מחיר. הבגידה של דניאלה בהתמסרותה לאברהם איננה, לפי זה, עניין יצרי, תאוותני, סתמי, אלא התרסה נגד גישה צינית, אנוכית. גדנקר ולאורה מציגים מחויבות. אלחנן בנם, שלא כמובטח בשמו, רחוק מציוויים של אל רחום וחנון, מתבצר עכשיו מרחק בין דורות שהרומן מתאר ומתריע, במישרין ובעקיפין, נגד תוצאותיו, בחיי הפרט והכלל. בעוד שגדנקר הוא שליח מכוח רצונו, הפטור משיקולים תועלתניים, הרי שאלחנן מתמחה בשליחויות למטרות של גיוס כספים, בנאומים של חנופה לעשירים, או של תיאורי גבורה שטחיים, במהלך דברי הימים של עם ישראל. וכל אלה מיועדים למטרה עליונה אחת של גיוס תרומות בהתבלטות אישית, ולא מעבר לכך.

ד. התיקון באהבה

מוכרחים לזכור, מוכרחים לאהוב, היא סיסמה בפיו של היהודי
הזוכר. בפי חסידים רווח הסיפור על האדמו”ר, שנשאל מהו יחסו לאלוהים שבגד בעמו והפקירם לגורלם המר בשואה. השיב אותו אדמו”ר: משול אני לגבר שאהב את אשתו אהבה עזה. גם כאשר בגדה בו לא יכול היה שלא לסלוח לה ולהתמיד באהבתו הגדולה. סיפור זה אינו נכלל ברומן שלפנינו, אולם מוסר ההשכל שבו מאיר את כל הכתוב בו. הרעיון כלול בשם של היצירה, ומגיע לכלל ביטוי מופתי באפילוג. הורי הזוג, שנכווה בבגידה, שומעים על האהבה הגדולה שציינה את מהלך חיי קודמיהם, ועמדה להם בשעות נוראות של חורבן, ובזמן שבו השכילו להתחיל בחיים חדשים במולדת.

כמו בסיפור מתח בלשי, שמור לסוף העלילה גילוי סוד כמוס. אלחנן, הבן שנחלץ מן ההשמדה, הוא התינוק של מירה ומאירקה הקומוניסט, בעלה. שניהם לא שרדו, ואלחנן חש עתה ביתמותו הנוראה. באהבה שכוחה לתקן ננעל המעמד המרגש בהתנהגותה ובמוצא שפתיה של דניאלה. “וחשתי לפתע את כפות ידיה של דניאלה המלטפות את ידי והיא לוחשת, אבל אצלי אינך יתום, אלחנן” (עמ’ 224).

ה. סיום: רומן אנציקלופדיסטי

בצד אירועי השואה, שטרגיות חופפת עליהם, מצטיירים קורותיו של השליח מישראל, במבע אירוני. מבודח ומתלוצץ, כך ביאכטה של עשיר
יהודי מכסיקני, רודף הנאות, שאינו מסתיר את כוונותיו לפתות את דניאלה רעיית השליח, מתוארת האווירה בארגנטינה בימים של חשדנות ורדיפות משטרתיות, ההליכה לאובליסק, המפאר את הכיכר הראשית בבואנוס-איירס, המסכנת את שובו לארץ, מוסיפה גוון סמלי לבעיית הזיכרון. צד תיירי מעורר סקרנות נלווה לצדדים גסטרונומיים, מאכלים ומשקאות כמו גם הווי חיים בנופים רחוקים.

תוספת עומק, יידע ומשמעות, מוסיפה הביוגרפיה של כותב הרומן, כמחנך, שליח ומורה בדרום אמריקה וכנספח לתרבות ברוסיה. וכך, וביתר שאת, הביוגרפיה הספרותית שלו והישגיו במכלול יצירתו ובמיוחד בכתיבתו על השואה. כל אלה חברו יחד ברומן עלילתי והיסטורי, שמקומו בשורה הראשונה של הרומנים שחורבן יהדות אירופה במרכזם. מי שרוצה בתוספת תיעוד ימצא אותה בשפע. ומי שחפץ בעלילה מרתקת יבוא גם הוא על סיפוקו המלא.

ראו גם

האתר של שמאי גולן

שמאי גולן בויקיפדיה

שמאי גולן 

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע + תשע =