ארץ רעשה :משה גרנות על "והארץ תרעד" של אהוד בן עזר

הסופר הוותיק ,והיסטוריון פתח תקווה אהוד בן עזר הוציא לאור בימים אלו רומן היסטורי נדיר למדי בספרותנו על ארץ ישראל במאה ה-19.ספר שבניגוד לציפיות עוסק גם בצפת של ראשית המאה ה-19.

לאור חשיבות הנושא ינתן ב"יקום תרבות " סקירה מקיפה על  אהוד בן עזר  וראיון עימו על הספר בימים הקרובים.

אך תחילה ביקורת על הספר של עורך כתב העת "מאזניים " משה גרנות

ארץ רעשה

על ספרו של אהוד בן עזר

"והארץ תרעד – סאגה ארצישראלית בשנים 1878-1834"

ספרי מקור, 2014, 272 עמ'

מאת משה גרנות

מקובל לתת חמישה מאפיינים ביצירה טובה: אחדות, מורכבות, עצימות (מידת הריגוש שמפעילה היצירה על צרכניה), מקוריות והסיכוי לשרידות לעתיד. כיוון ש"והארץ תרעד" חובר, לפי עדותו של המחבר עצמו, במשך 39 שנים (2013-1974), ומאחר שחלק מהסאגה המתפרשת בספר כבר פורסם בהוצאת "תרמיל" (1978), סברתי שאני יכול "לתפוס" את אהוד בן עזר בחולשה באשר לאחד "המאפיינים" הנ"ל – האחדות. כי באמת יש בסאגה הזאת שלוש עלילות נבדלות, שבמרכזן שלושה גיבורים שונים: עלילה ראשונה – בשנות השלושים של המאה ה-19 בצפת, כשהגיבורה הראשית היא הנערה אפרת, הזיותיה וסופה הטראגי; עלילה שנייה – באמצע המאה ה-19, בעיקר באיסטנבול ובירושלים, כשהגיבור הראשי הוא בן-ציון לוין; עלילה שלישית – שנות השבעים של המאה ה-19 בעיקר בירושלים, וההתיישבות במלאבס היא פתח תקווה, כשהגיבור הראשי הוא יהודה ראב. אלא שבאמת במלאכת מחשבת – שלוש העלילות מתחברות זו בזו על ידי ציון הקשר המשפחתי והרומנטי, והקורא איננו חש בפערים המפירים את האחדות.

זאת ועוד: הסופר מסתופף סביב שלוש דמויות האחראיות על התוכן: אהוד בן עזר עצמו, מיודענו "הסופר העל-זמני אלימלך שפירא" והמלביה"ד (המביא לבית הדפוס).

אהוד בן עזר מספר את קורות היישוב בדרכו המפולפלת; אלימלך שפירא (שדבריו מופיעים בתחילת הספר ובסופו) ממליץ לא לסמוך על העובדות ההיסטוריות המוזכרות בספר, ואילו המלביה"ד מופיע רק בהערות שוליים, כשהוא "מתרגם" את הסופר, מעיר הערות, מבהיר סתומות, ובכלל משגיח על הכתוב בשבע עיניים.

באמת מובאים בספר אינספור האירועים שעברו על ארץ ישראל ועל היהודים שעלו אליה במשך המאה ה-19, ואני מעיד על עצמי שלא מצאתי שום אי-דיוקים – כלומר, אהוד בן עזר נוקט שיטה המכונה בעגה העממית – "הפוך על הפוך". אציין כאן חלק מהאירועים המוזכרים בספר, והנחוצים להבנת העלילה: עליית "הפרושים", תלמידי הגר"א, מסע נפוליאון לארץ ישראל וכישלונו במצור על עכו, חת"ם סופר, ישיבתו בפרשבורג (היא ברטיסלבה) ומלחמתו בהשכלה, "הדנמה" (המהופכים – בטורקית), תלמידיו של שבתאי צבי שהתאסלמו; אחמד ג'זאר ושרו היהודי פרחי; איברהים פחה המדכא את מרד הערבים בארץ ישראל; הפרעות של שנת 1834, רעידת האדמה בצפת ב-1837; התלם הראשון במלאבס היא פתח-תקווה ב-1878, ועוד.

העלילה משתרעת על פני מחוזות קרובים ורחוקים, וההווי בכל אחד ממקומות אלה מתואר ביד אמן, והקורא חש כאילו הכותב ראה בעיניו את הקורה בכל אחד מהאתרים האלה: ההווי בצפת בין יהודים לערבים, יהודי חצבאיה, המכמונת לאיברהים פחה בשכם, האתרים באיסטנבול, הישיבה בפרשבורג, המסחר בביירות, וינה המעטירה, רובע הזונות בטריאסט, כפר סנט אישטוואן בהונגריה, יפו המלוכלכת והמסריחה השורצת מתווכים ודורשי בקשיש, העולם הדקדנטי של יהודי "החלוקה" בירושלים והתנכלויות הערבים בעיקר ליהודים האשכנזים, העולם הפרימיטיבי בכפרים הערביים, השלטון המושחת של העות'מנים בארץ ישראל והסדר הנתינויות הזרות הקשורות לקונסוליות של המעצמות, הקידמה שבמושבות הטמפלרים ועוד. האותנטיות המושגת בספר נשענת גם על השפה המותאמת לכל אתר ואתר – הקורא ימצא בספר היגדים בערבית, יידיש, לדינו, הונגרית, טורקית, גרמנית – אך אל דאגה – אלה תמיד מתורגמים לעברית.

העלילה היא מאוד מפותלת, אבל למרבה הפליאה – לא מסובכת: אפרת, בתו של ר' שבתאי לוין מצפת, נערה אדמונית יפהפייה, מוצאת מקלט בימי הפרעות של שנת 1834 , יחד עם אימה ואחותה ציפורה, בביתו של הקאדי. הפרעות מתוארות בפרוטרוט מסמר שיער (גזל רכוש, אונס גברים ונשים, רציחות המוניות – לר' שבתאי ניקרו את שתי עיניו…). חסאן, בנו של הקאדי נותן החסות, חומד את אפרת, ומצליח לבעול אותה שלא כדרכה. האירוע הזה קבע את חייה – היא חשה חוטאת, ובו בזמן מתמלאת תשוקה דווקא לאנס. היא קראה בספר "חיצוני" ובעקבות כך היא החלה להזות על ייחוד עם נפוליאון שימליך אותה על מלכות יהודה, והיא לפעמים מזהה בחסאן עצמו את המיועד לה לחתן. בגלל הזיותיה ובגלל הרכילות עליה – היא גוזרת את שערה בהילולת מירון לזכרו של שמעון בר-יוחאי, מגלה את חזה ושורטת אותו. הקמיע שהיא מקבלת מידעוני אינה מועילה, ואת מנוחת נפשה היא מוצאת רק במותה ברעידת האדמה שפקדה את צפת ב-1837, אז נספים אלפים, וביניהם – כל משפחתה, חוץ מאחותה הקטנה ציפורה הנישאת לאליקים שפירא שהיה מיועד לאפרת.

מסתבר שהיה עוד חתן מיועד לאפרת – בן-ציון לוין, קרוב משפחה מווילנה. זה מחליט לעלות לארץ כדי להשתדך אליה, אלא שהוא מתעכב שנים באיסטנבול, ונושא שם לאישה את סלובה הצולעת, שיולדת לו את בנו יחזקאל. הוא מתפרנס מחייטות, ושמו מגיע עד השר יזיד ביי המבקש ממנו לתפור בגדים לנשים שבהרמונו. שם הוא פוגש את נג'ימה, נערה בת 17, המלחשת לו שהיא יהודייה, ומבקשת ממנו שיישא אותה לאישה ויגניב אותה מההרמון – מעשה שכמוהו כהתאבדות, אלא שמשום סוד שבין יזיד ביי ובינה, ומשום שהיא רזה מדי, ואיננה מוכנה להשמין כדי להיות מוכנה להיבעל – יזיד ביי מוכן לשחררה בתנאי שבן-ציון יישא אותה לאישה. אף רב איננו מוכן להשיא אותו לאישה שנייה (מחשש מה יגידו הרבנים האשכנזים המקיימים את חרם דרבנו גרשום), אבל המשולח סניור עוזיאל בעל שם, דמות המופיעה באתרים שונים ביצירה, והמעיד על עצמו שהיה מתורגמן של נפוליאון – מסכים להשיאם, והשלושה (בן-ציון, סלובה ונג'ימה, ששמה היהודי – מירל'ה) מחליטים להציג את נג'ימה-מירלה כאחותו של בן-ציון, וכשיגיעו לירושלים – יגרש אותה ותוכל להינשא למי שתחפוץ.

אלא שמירל'ה שראתה את הנשים "המסתוללות" בהרמון, היא מלאת תשוקה, ודורשת מבן-ציון את עונתה, "שלא כדרכה" כדי שתישאר בתולה לגבר שמיועד לה. הנסיעה לארץ באוניית מפרשים מתוארת כסיוט אחד גדול (זוהמה, קיא, מים מעופשים). הם מגיעים לביירות, וגם שם נטפלת אליו נזירה הטוענת שהיא יהודייה ורוצה להינשא לו. הוא מצליח להינצל בעור שיניו,  ויוצא עם שיירה לצפת, ומשם לירושלים. אגב, ההווי במנזר המיסיון בביירות ובמנזר היווני (נזירים מביאים עז "חוטאת" לארץ הקודש) מזכיר בזנותיות שבו את נזירי "דקמרון" של בוקצ'יו.

החלק האחרון בספר מתאר את עלייתה ארצה של משפחת לאזאר ראב, ובעיקר עלייתו של יהודה ראב, אשר יחד עם בן דודו יהושע שטמפפר, שעלה לארץ ברגל מהונגריה, ויחד עם דוד מאיר גוטמן הגביר, ויואל משה סלומון – מצליחים לאחר עמל ותלאות, הנובעים בעיקר משום ההתנגדות הנחרצת של תקיפי "החלוקה" ליישוב הארץ – הם מצליחים להשיג את הנחלה במלאבס, ומקימים שם את פתח-תקווה, המושבה העברית הראשונה.

כאמור, המתיישבים הללו שהתנגדו נחרצות לקבלת קצבת "החלוקה", שהיתה מנת חלקם של רוב יהודי ירושלים, עברו תלאות אינסופיות, חרמות איומים ואפילו מכות. בין השאר, עובר יהודה חווייה ארוטית חריפה עם אפרת, בתה של נג'ינה-מירלה, הנוהגת כפרוצה. את יהודה משיאים לאלמנה גרושה, ואם לבת, ומלבישים אותו בעל כורחו בבגדי אברך, אבל הוא נשאר נאמן לחזונו – תרבות אירופית עם חידוש העבודה החקלאית העברית בארץ ישראל. מאלצים אותו להתגרש, והוא נושא לאישה נערה בת 16 בשם לאה. יהודה ראב (בן עזר) הוא סבא של המספר, ועליו גאוותו, שכן הוא חפר את הבאר הראשונה בפתח-תקווה וחרש בנחלה שלה את התלם הראשון.

אגב סיפור העלילה מביא הסופר דברים כהווייתם – רק דוד מאיר גוטמן, יואל משה סלומון והערבי זכארי – רכבו על סוסים מיפו למלאבס, ולא כפי שכתוב בבלדה המפורסמת של יורם טהרלב.

המאפיין את הספר הזה, ואת שאר הספרים של אהוד בן עזר שקראתי, הוא שפע התיאורים של אברי המין והמשגלים (רובם "שלא כדרכה", ואפילו עם עיזים…) – והכול בפרוטרוט ובעגה הכי "עממית" שאפשר – בעברית, בערבית, ביידיש וכו'. אני מודה שאני מבכר כתיבה ארוטית ברמיזות, כי המין בעיניי ראוי לצנעה: אנחנו אוכלים, שרים, רוקדים, רבים, נלחמים וכו' בפרהסיה – אבל מין הוא על הרוב מעשה דיסקרטי, שהחוק בכל אתר ואתר אוסר על קיומו לעיני כול.

יחד עם זאת צריך להודות שמרביתנו מדמים לעצמנו כל מיני תמונות הקשורות בנושא שאינן עדינות בהכרח, וגם הספרות "פגשה" את התופעה הזאת, ואם להנרי מילר ב"חוג הסרטן" ולאדוארד אלבי ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף" מותר להשתמש בכל העגה "העממית" בתחום – למה שיהיה אסור לאהוד בן עזר? מה עוד שלפחות חלק מן הקטעים האלה גדוש בהומור.

לא פשוט לכתוב רומן היסטורי ולגרום לכך שהקורא יאמין לסופר שכך קרו האירועים בעלילוּת, והרושם שלי הוא שאהוד בן עזר עשה את זה בסאגה שלפנינו.

צפו לסקירה על אהוד בן עזר וראיון עימו על "והארץ תרעד ".

אהוד בן עזר

אודות משה גרנות

בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ארץ ישראל, ביקורת, סיפורת היסטורית עם התגים , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*