ממליץ ומאשר- ערן צלגוב

zelgov

לא־שיר (במקום מילות פתיחה) / ערן צלגוב

כָּל הַמִּלִּים נְקִיּוֹת בְּשׁוּרָה אֲרֻכָּה וְחַדָּה

הָלְכוּ לְהָקִים לָהֶן אֶרֶץ,

חֲדָשָׁה.

מִשְּׂדֵה בּוּר, חֹר שָׁחֹר, תְּהוֹם אֱלוֹהִים וְחֹשֶׁךְ מִקְרָא

יָצְאוּ לִבְרֹא שָׂפָה לְאִלְּמוּת.

הַמִּלִּים הֵן תְּנוּעוֹת זִכָּרוֹן לַדְּבָרִים הַלּוּטִים בַּעֲרָפֶל וְהָרְכוּסִים שְׁתִיקָה.

כִּוּוּן כֵּלִים, טְרוֹם קוֹנְצֵרְט, מִלִּים בַּשּׁוּרָה

הַיְשֵׁר אֶל הַמַּטָּרָה

כִּוּוּן כֵּלִים רֶגַע לִפְנֵי הֲרָמַת הַמָּסָךְ וְגִלּוּי הַגּוּפָה.

אַלִּימוּת, שְׁתִיקָה כְּבוּשָׁה וּמַפָּה אִלֶּמֶת:

מִלִּים עוֹלוֹת מִן הַמַּיִם

שְׁקוּפוֹת לְמַגָּע

וְרַכּוֹת כְּמוֹ כָּנָף שֶׁל צִפּוֹר שְׁבוּרָה

מִלִּים בַּשּׁוּרָה.

זֶה לֹא שִׁיר. לֹא אִיּוּם

הַבְטָחָה.

כך נפתח השיר הראשון בספרו של ערן צלגוב "בחירות". קשה להפריז בגודל ההבטחה שמהווה ספר זה בשירה הישראלית העכשווית, ודומני שספר זה עוד יוסיף לזהור באור גדול גם בעתיד. ייתכן מאוד שזה ספר שמגדיר תקופה, בבחינת החריג המעיד על הכלל – קול חם ואינטליגנטי כל כך המשכיל ללהטט בין אדריאן ריץ' ללורקה, זך והביטלס. קול זה לא היה צריך להיות כל כך חריג, אלמלא הריק והפוזה המאפיינת כל כך חלקים ניכרים מן השירה העכשווית שלנו. מהיכרות אישית, אני יכול גם לומר שערן הוא אדם נפלא וטוב לב, ומכיוון שאינני רוצה לעשות עוול לספרו בניסיון להתחקות אחר המגמות והשירים שנבחרו ביד בטוחה למחרוזת הנפלאה שלפנינו, אקדיש את רשימתי הקצרה לניסיון להתמודד עם כתב החידה שמציב דווקא ה"לא שיר" הזה, ואולי לפענח במידת מה את האינטרטקסטואליות המאפיינת את שירתו, עד כמה שידי משגת.

כדי למנוע מכם לחשוב אפילו שאני מגלה לכם את פתרונה של תעלומת הרצח, אני אתייחס ברשימתי רק לשירים מהחלק הראשון של הספר, ואת היתר תאלצו לגלות בעצמכם.

כָּל הַמִּלִּים נְקִיּוֹת בְּשׁוּרָה אֲרֻכָּה וְחַדָּה / הָלְכוּ לְהָקִים לָהֶן אֶרֶץ, / חֲדָשָׁה -  אמיר גלבֹע, באחד השירים האחרונים שלו, תיאר שלושה סוגי משוררים ואופן יצירתם את השיר.  אחד מהם הוא המשורר הלקטן שדוגמתו בספרותינו הוא המשורר אבות ישורון. או כפי שאבות ישורון העיד על עצמו:  אֲנִי מֵבִיא כָּל מַה שֶּׁאֲנִי מוֹצֵא./ לֹא כָּל מַה שֶּׁנּוֹצֵץ  / הוּא זָהָב. /  אֲבָל אֲנִי מֵרִים / כָּל מַה שֶּׁנּוֹצֵץ. ערן צלגוב מעיד על שירתו : אֲנִי יוֹרֵד אֶל הָרְחוֹב וּמְלַקֵּט / מִלִּים מִלִּים / תִּלֵּי מִלִּים שֶׁנִּדְבָּקוֹת אַחַת אַחַת / לְמִשְׁפָּטִים דְּבוּקִים / כְּמוֹ חִרְיוֹנֵי יוֹנִים עַל הַפְּסָלִים / שֶׁבְּכִכַּר הָעִיר / וְהֵן בּוֹנוֹת לְבַד עוֹלָם חָדָשׁ / וְלִי נוֹתְנוֹת סִפּוּק קָטָן מְאֹד / אֲנִי גַּנַּב מִלִּים. (מתוך השיר אני גנב קטן מאוד) בניגוד לגנבי מילים אחרים, צלגוב  מעיד על עצמו שהוא מעדיף פיראטים "הַפִּירָאטִים לֹא מַשְׁאִירִים עֲקֵבוֹת. /  וְהַיָּם אֵינוֹ מָלֵא" (בין שודדי־הדרכים) אבל כמו שגנבים מקצועיים יודעים, זה לא שמעשה פשע מושלם אינו משאיר עקבות, אלא החוכמה היא לטשטש את עקבותיך בתוך האינטרטקסטואליות, וגם בזנב השיר שציטטתי כעת יש כמובן ארמז גם לשירת אבות ישורון וגם לתנ"ך. ארמז כזה נמצא גם בשורות הבאות בשיר :

מִשְּׂדֵה בּוּר, חֹר שָׁחֹר, תְּהוֹם אֱלוֹהִים וְחֹשֶׁךְ מִקְרָא / יָצְאוּ לִבְרֹא שָׂפָה לְאִלְּמוּת. מהי אותה אילמות? האילמות הזאת היא הטעמים והחושים של אותם רגעים שלא יכולים לבוא לידי ביטוי במילים – אותה נקישת הנפש בבשר בהצטלבות המבטים בין הדובר השר ובנות עקיבא בשכונה ו' בבאר שבע, טעם של עשב בוער שהחוויה הנרקוטית שלו מתוארת כבועות סבון, המוזיקה שמלמדת אותו "לבכות נערה" תקופה שעליה הוא מעיד "אָז הַמִּלִּים הִתְגַּלְגְּלוּ מִפֶּה / בְּלִי כַּוָּנָה עֶלְיוֹנָה / סִימָן לְחֻלְשָׁה וּכְאֵב בַּתַּחְתּוֹנִים /  אָהֲבָה שׁוֹכְחִים, לֹא אֲהוּבָה / וּבֶטַח שֶׁבֶּטַח לֹא סֵדֶר שִׁירִים/ בַּקָּסֶטָה בָּהּ רְצוּעָה / שְׁחֹרָה  כִּוְּנָה כַּוָּנָה / כְּמוֹ תְּפִלִּין שֶׁל אַהֲבָה. (AZ – A to Z, Fragments of a Rainy teenager   או אז – פרגמנטים של נער מגושם) איזה משורר בן דורו של צלגוב, שאיננו דתל"ש, יכול לכתוב מילים כאלה, וכמה רחוק הגיע דימוי התפילין מאז שלונסקי ועד ימינו?

הַמִּלִּים הֵן תְּנוּעוֹת זִכָּרוֹן לַדְּבָרִים הַלּוּטִים בַּעֲרָפֶל וְהָרְכוּסִים שְׁתִיקָה. / כִּוּוּן כֵּלִים, טְרוֹם קוֹנְצֵרְט, מִלִּים בַּשּׁוּרָה / הַיְשֵׁר אֶל הַמַּטָּרָה. המוזיקה נוכחת מאוד בשירים הללו, אם בציטוטי מוזיקאים ושירים אם בכלים מוזיקליים כפי שציטטתי לעיל. הרגעים הפרטיים, כפי שכבר הראיתי, הם רגעי אהבה יפים מאוד, בין הדובר לאהובתו, אותם רגעים שמשוררים קמצנים כמוני שומרים לעצמם. אלא שצלגוב נמצא בסוג של מאבק מחויך, גם עם עצמו, גם עם הדימוי של השירה, גם עם המשוררים שהיו, גם עם המשוררים שיהיו – כפי שלמשל מתבטא בשיר "שאלוהים ישמור אותנו – מהמשוררים" שאינני מנסה לצטט ממנו כי אז הייתי צריך להביא את כולו. בסיומו של חלק זה גם מופיע השיר The Choices שמאיר באור די דפוק את חוסר היכולת שלנו לבחור באמת. וגם אותו לא אצטט ורק ארמוז שהוא מתכתב בצורה חזקה עם אבידן כמו שירים רבים בחלק זה, ובמקומם אביא את השיר פינלנד שאולי מסביר מהי המטרה שאליה צלגוב התכוון. לפחות בחלק הראשון, צלגוב חותר אליה, משום שבחר בשיר זה  כתפארת הסיום: אֲנִי רוֹצֶה לָטוּס רָחוֹק / לַמָּקוֹם בּוֹ אֶהְיֶה / זָר וַאֲנִי נְטוּל שָׂפָה מִלָּה לוֹמַר / שָׁם אוּכַל לְהַחְלִיק / וְלִפֹּל עַל קֶרַח / וְהַכְּאֵב הַנִּפְלָט / יָצוּף חֲסַר מִלִּים  / בָּאֲוִיר / וְאָז יָמֵס כְּמוֹ זִכָּרוֹן.// גם המשורר יודע, כפי שעולה מהשיר "חורף בניו-יורק" שזה לא יצליח.

כִּוּוּן כֵּלִים רֶגַע לִפְנֵי הֲרָמַת הַמָּסָךְ וְגִלּוּי הַגּוּפָה. / אַלִּימוּת, שְׁתִיקָה כְּבוּשָׁה וּמַפָּה אִלֶּמֶת. בחלק הראשון של ספר זה האלימות היא בת לוויה של כל צעד וכל מעשה אהבה. ציינו כבר את הפיראטים, אבל גם בשיר "קץ התמימות" החתול מביא ציפור מתה ביום הראשון של המלחמה, והסימביוזה בין מלחמה ואהבה מופיעה גם בעמוד הבא, ובעמ' 34 יש התייחסות לסיפור אברהם ויצחק, ובעמ' 35 יש שיר את העקדה באופן מאוד מקורי:

בְּמַכַּת אֶגְרוֹף

אַפִּיל אֶת הָאַיִל

אֶשְׁחַט עַל הַמִּזְבֵּחַ

אַבָּא לֹא צָרִיךְ לָצֵאת מֵהַמִּטָּה בְּקֹר כָּזֶה

אִמָּא, הַכֹּל בְּסֵדֶר

ואפשר לומר שבשיר כזה יש הגשמה של האידיאל של צלגוב – המילים בטור. אפילו נקודה אין כאן.

מִלִּים עוֹלוֹת מִן הַמַּיִם / שְׁקוּפוֹת לְמַגָּע / וְרַכּוֹת כְּמוֹ כָּנָף שֶׁל צִפּוֹר שְׁבוּרָה / מִלִּים בַּשּׁוּרָה. / זֶה לֹא שִׁיר. / לֹא אִיּוּם / הַבְטָחָה.

בעיניי, אולי משום שאלו שני המשוררים האהובים עליי (ואני חושד שגם עליו) חלק זה מלא בארמזים לאבידן וזך. את מקוריות מבטו של צלגוב אפשר לקרוא גם בארמז ההפוך לביאליק – לא כנף הציפור שבורה, הציפור עצמה שבורה. "זה לא שיר" מתייחס כמובן לשירו הידוע של אבידן. את שלוש המילים האחרונות אני מייחס דווקא לידיעתו של צלגוב עצמו כמה מוכשר הוא באמת וכמה רחבות אברות כנפיו. אפשר לקרוא את שלוש המילים האחרונות, המתייחסות לביטוי אמריקאי ידוע (זה איום או הבטחה?) בשני אופנים: אחד מאיים, ואחד מלא תקווה. אני באמת רוצה לקוות שאין כאן איום אלא הבטחה, ושצלגוב ילעיט אותנו בעוד הרבה מן האדום-אדום הזה.

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים , , , , . קישור קבוע.

22 תגובות על ממליץ ומאשר- ערן צלגוב

  1. מאת מירי שליו:‏

    כשאשכנזי מלטף לאשכנזי אחר את הגב – ככה זה נראה.

  2. מאת מבקר שמנמן וצמחוני:‏

    צלגוב מסוגל לכתוב שירים טובים, ויש כאלה בספר, אבל מכאן ועד לשבחים שמצ"ב, הדרך ארוכה. הפוזה הפוליטית מסוכנת לא פחות מהאסקפיזם, לעיתים.

  3. מאת מירי:‏

    מבקר שמנמן וצמחוני יש לך שם?

  4. מאת יואב איתמר:‏

    מירי שליו – אני יודע שזה יבוא לך כשוק אבל אני לא אשכנזי. בעקבות פנייתך, ערכתי בדיקה במאגר הגנים של ערן צלגוב (מה שאני מודה שאולי הייתי צריך לעשות קודם, אבל העדפתי לקרוא את ספרו) והסתבר שגם הוא לא אשכנזי, רק חצי. אז עכשיו את מתבקשת להמציא לנו סיבות חדשות ללמה הוא כותב ולמה אני מבקר אותו. בתודה מראש, יואב

    מבקר שמנמן – אני ביססתי את התבוננותי, אתה לא הוכחת את עמדתך. אתה מוזמן לכתוב ביקורת משלך ולא להתנהל כמו ערנוג שיטים מצוי על ביקורות של אחרים. הבעיה היחידה היא שתצטרך לעמוד מאחורי הרפש המילולי שאתה שופך, וזה כנראה קשה יותר.

    • מאת אלי אשד:‏

      אני נדהם .אני מכיר את ערן צלגוב ולמדתי איתו ,ומשום מה תמיד חשבתי שהוא ישראלי מזרח תיכוני.מה אתה אומר הוא "חצי אשכנזי "? לא יאמן .

  5. מאת מבקר שמנמן וטבעוני:‏

    מומלץ לתקן – העורך הראשי של מדור השירה שערך למעלה מחמישים ספרים כתב "קול זה לא היה צריך להיות כל כך חריג" – הכוונה כנראה לכל זה.
    לגבי השיר – בשירה העברית הצעירה יש נטייה לשימושים ארס פואטיים ישירים מדי. העידון הוא נשמת הלב של ארס פואטיות. עכשיו לניתוחון.

    כָּל הַמִּלִּים נְקִיּוֹת בְּשׁוּרָה אֲרֻכָּה וְחַדָּה

    הָלְכוּ לְהָקִים לָהֶן אֶרֶץ,

    חֲדָשָׁה.

    מִשְּׂדֵה בּוּר, חֹר שָׁחֹר, תְּהוֹם אֱלוֹהִים וְחֹשֶׁךְ מִקְרָא

    יָצְאוּ לִבְרֹא שָׂפָה לְאִלְּמוּת.

    למה המילים צריכות להיות נקיות? אבל חמש שורות הראשונות לא רעות. כאשר השורה "מִשְּׂדֵה בּוּר, חֹר שָׁחֹר, תְּהוֹם אֱלוֹהִים וְחֹשֶׁךְ מִקְרָא" טובה מאוד. אבל לברוא שפה לאילמות הינו צירוף בנאלי.

    הַמִּלִּים הֵן תְּנוּעוֹת זִכָּרוֹן לַדְּבָרִים הַלּוּטִים בַּעֲרָפֶל וְהָרְכוּסִים שְׁתִיקָה.

    כִּוּוּן כֵּלִים, טְרוֹם קוֹנְצֵרְט, מִלִּים בַּשּׁוּרָה

    הַיְשֵׁר אֶל הַמַּטָּרָה

    כִּוּוּן כֵּלִים רֶגַע לִפְנֵי הֲרָמַת הַמָּסָךְ וְגִלּוּי הַגּוּפָה.

    אחרי הפתיחה ההגונה ושורה אחת בנאלית, אנו נופלים להתייפיפות המאפיינת את הדור השירי החדש: "דְּבָרִים הַלּוּטִים בַּעֲרָפֶל וְהָרְכוּסִים שְׁתִיקָה" – זאת ההגדרה למילים או התייפיפות קלישאית? הגבהה לצורך הוכחת ה"שיריות" של השיר המתנאה בכותרת "לא שיר"? גם "כיוון כלים טרום קונצרט" הנה התייפיפות – לא בשביל זה כותבים שיר ארס פואטי, כדי לספר שהוא כמו כיוון כלים. את זה יכול גם עיתונאי לכתוב. ובוודאי שהגופה איננה מעידה על עדינות יתר – המטאפורה הולמת בקורא עם פטיש, בלי כל הסבר. פטישים בשירה זה טוב – אם הם מנומקים.

    אַלִּימוּת, שְׁתִיקָה כְּבוּשָׁה וּמַפָּה אִלֶּמֶת:

    מִלִּים עוֹלוֹת מִן הַמַּיִם

    שְׁקוּפוֹת לְמַגָּע

    וְרַכּוֹת כְּמוֹ כָּנָף שֶׁל צִפּוֹר שְׁבוּרָה

    מִלִּים בַּשּׁוּרָה.

    זֶה לֹא שִׁיר. לֹא אִיּוּם

    הַבְטָחָה.

    "אלימות, שתיקה כבושה ומפה" – סביר, מיפוי של חיילים כמטאפורה לשפה. אם כי לחלוטין לא ברור איך זה מתחבר לשלוש השורות הבאות, היפות והעדינות, על המים. והסיום – פומפוזי וריק.

  6. מאת מבקר שמנמן וטבעוני:‏

    תיקונון – ה"קול" דווקא בסדר, השיר פחות.

  7. מאת אחד שיודע:‏

    שמנמן
    עקרונות השירה שלך בולטים בכניסה שלך. רק שמך מסתתר תחת שיכבת שומן.
    מהכרותי הרבה פעילי שירה,אני חושב שאפילו אני יודע מי אתה אבל שמך בטוח.
    כל ההתנהלות שלך מריחה ריח נעורים עבשים, והתעסקותך בארספואטיקה חשפה את זהותך ומדרשך.
    אני מופתע כי חשבתי שאתה אמיץ, לא שמנמן ואפילו חבר של צלקוב

  8. מאת אחד שאינו יודע לשאול:‏

    ואם אני חבר של צלגוב? (לא צלקוב). אז אני לא אמיץ? אני אמיץ בימים אי זוגיים. וחבר בימים זוגיים.
    צלגוב משורר טוב
    אבל לא צריך להגזים
    כי אז לא יוכל להשתפר
    וישתה רק חלב עיזים.
    כל שורה לגופה. יותר מדי מטאפורות מעורבבות זו בזו הורגות את השיר בעל הפוטנציאל,
    אלא אם כן אתה איזה טד יוז.

  9. מאת הרמבם:‏

    תיפח רוחם של בעלי עקרונות.
    תיפח רוחם של אנשים שמנסים לדכא אחרים.
    אבל דחיל רבאק יואב, אתה לא יכול לכתוב על אנשים רק טוב בלי רע, אנשים לא עומדים בקנאה!

  10. איך אני אמור להתייחס לפרשנות כשהפרשן כותב בפסקה אחת לא מאוד ארוכה את שלל הביטויים הבאים?:
    "קשה להפריז בגודל ההבטחה שמהווה ספר זה בשירה הישראלית העכשווית, ודומני שספר זה עוד יוסיף לזהור באור גדול גם בעתיד. ייתכן מאוד שזה ספר שמגדיר תקופה, בבחינת החריג המעיד על הכלל – קול חם ואינטליגנטי כל כך
    מהיכרות אישית אני יכול גם לומר שערן הוא אדם נפלא וטוב לב,
    …המגמות והשירים שנבחרו ביד בטוחה למחרוזת הנפלאה שלפנינו"
    ובכלל הכתרת מלכים צורמת בעיני אפילו אם הייתה נעשית בידי גדולי חוקרי הספרות, נניח – דן מירון, גבריאל מוקד וכד'.
    מה עוד שההכתרה מתרחשת תכופות מדי בשנים האחרונות. ויפה כתב על כך עמוס לויתן. ובכלל אני מציע שמבחן הזמן ישפוט.
    השיר הראשון מרתק ויפה (גם אם ראוי לעריכה וצמצום מסוים).
    מכל מקום תודה על המילים היותר ענייניות ומעניינות סביב השירים המצוטטים.
    עשית לי חשק לקרוא ולשפוט לבד (בלי להמליך).
    די בכך, לא?

  11. מאת ראסט קול:‏

    דברים כדרבנות, שמעון. הספר אינו מגדיר תקופה, והגדרות כאלה, איך לומר בעדינות, הורסות כל סיכוי לשיפור
    השירה העברית הצעירה בעלת הפוטנציאל. עם זאת, שמעתי מחבר שלי, מבקר, שניתוח אוהד אבל ביקורתי
    אמור להופיע כאן מתישהו.

  12. ל-מבקר שמנמן וטבעוני
    השורות שנגעת בהן, אמנם גם לטעמי זוקפות את גבת הביקורת, אבל גם הטלת ספק עצמית, כי:
    א. הציפייה שגם שיר טוב יהיה בנוי אך ורק מביטויים וצרופים חדשים עד חדשניים ולא "בנאליים" כהגדרתך, היא ציפייה מוגזמת עד בלתי אפשרית.
    ב. "התייפיפות" כלשונך היא כזו אם לביטוי/משפט אין משמעות, ביטוי ריק מתוכן (או שמא מדובר בגרפומניה?). ולא תמיד משורר מצליח לומר את שרצה בדרך קוהרנטית. שמא כאן מדובר בדרך (מקורית) להבעת אמירה הגותית?
    ג. לא תמיד הקורא – גם הנבון – יכול לרדת לסוף דעתו של הכותב (בדרך כלל ירד רק "אמצע" דעתו). ואז הוא עלול לסבור שמדובר בהתיפייפות (או פלצנות/גרפומניה).
    – אגב, נעיצת השיניים שלך בשיר אינה מצביעה על התנזרות מבשר אדם :) .

  13. מאת זיוה גל:‏

    עורך השירה יואב איתמר כתב:

    "אני מעדיף משוררים לא ידועים על פני משוררים ידועים – מתוך נדודיי ברחבי הארץ כמורה לכתיבה אני יודע שהכישרון רב, אבל לעתים קשה לעבור את המשוכה עד לפרסום. יהיה מקום זה תרומתי הצנועה לתקן מצב זה. למי שידוע אין בעיה לפרסם בכל מקום, אבל כאמור, כל מקרה לגופו. אינני מוצא טעם לפרסם משוררים שכבר יש להם גישה ובית בכתבי עת לשירה על בסיס קבוע – אני רואה במה שאני עושה כאן שליחות מלמדת יותר מאשר עוד מוסף ספרותי."

    היכן הקורלציה בין ה'אני מאמין' של עורך השירה ביקום תרבות ובין הבחירה שנעשתה על ידו עד עכשיו, בדגש רב מאוד על ה'אוטוביוגרפיה הפואטית' של המשורר,

    בדיוק התפרסם על כך מחקר. ניתן לראות אצל אליעז סגל קישור אליו. (על-פי מה 'אנחנו' קובעים אם שיר הוא טוב)

    אני מעריכה מאוד כתבי עת שלא מתעמקים ב'מי הוא המשורר' או באיזו הוצאה הוא הוציא את ספרו, אלא מתעמקים בשירה שהם מחליטים להציג לפני הקהל.

    למה גם המשוררים הופכים להיות מותגים ולפי המותג הם נשלפים לא רק על ידי העורכים ועל ידי הקהל אלא גם על ידי המבקרים, וחבל.

    לא רק שאין מספיק כתבי עת שניתן לפרסם בהם, אתה המשורר אמור להיות מותג נוצץ שכבר מישהו כתב עליך בעבר ב'איזהשהו' מקום אחרת מבקר (ואין הכוונה ליואב איתמר) לא יעז לכתוב עליך משהו שכבר לא כתב מישהו (חשוב ומוכר!) לפניו. ובכל זאת ימהר להכריז שהוא הראשון שגילה אותו!

    אם מותר לי לשתף כאן במקצת ממחשבותיי.

  14. אבל השירים יפים מאד בספר ללא קשר למוצאו ה(לא)אשכנזי של הסופר. אני חושבת שהוא כן מגדיר משהו בתקופה בעומק השפה ובהימנעות מקפיצה לפופוליזם – שתי נקודות שמאד בולטות אצל רוב משוררי הדור האחרון.

  15. מאת יואב איתמר:‏

    שמעון וזיוה – אני חושב שאתם מדברים מתוך פצעיכם ואינני יכול לקחת שום אחריות על כך.
    יותר מזה, אני לא חושב שפעלתי מספיק כדי שיסכמו את פועלי ויתקעו בי מסמרות משל הייתי איזה ישו.
    אני חושב שמה שאתם עושים איננו הוגן ואני לא חושב שמה שכתבתי זו ביקורת אלא יותר "רשימת אהבה" ז'אנר שניסיתי לבסס עוד בעתון 77. כי אכן, אין פה "ביקורת" מהבחינה הזו שלא הצעתי הצעות לשיפור אלא ציינתי את הדברים הטובים שיש בספר, העובדה שביצת השירה לא יכולה לחיות עם רשימה מסוג זה מלמדת עליכם יותר מאשר עליי.
    רחלה הבינה את מה שניסיתי לעשות כאן.

    • מאת שמעון רוזנברג:‏

      הביקורת שלי היא עניינית על הנאמר ולא עוסקת במבקר עצמו שיש לי בסהכ כבוד לדבריו, ובמקומות לא מעטים האירו את עיני כפי שציינתי. או טרחתי להדוף ביקורת על הנאמר בתגובתי השניה כשסברתי שהצדק עם המבקר על כן איני מבין מדוע הוא מעדיף להפגע אישית, אם כי "אינני יכול לקחת שום אחריות על כך" שהוא לא יעלב מעצם הביקורת, וישיב בהעלבה אישית, במקום להצטמצם רק לגופה של הביקורת.
      ובאשר לפצעי המדומיינים. נו טוב…אולי ברבות הימים אמצאם.

  16. מאת זיוה גל:‏

    יואב יקר,

    אני מציעה שתקרא שוב את את דבריי.
    לא התייחסתי לרשימה שלך כאן.
    לא התייחסתי לשיר היפה מעלה, שהבאת, באופן ספציפי.

    פרשתי מקצת ממחשבותיי בהקשר לפסקה אחת שכתבת בדברי הפתיחה שלך, ופניתי ממנה הלאה.

    ולגבי דבריך האחרונים,
    ביקורת להשגתי איננה 'הצעות לשיפור' וגם לא 'רשימת אהבה'. אלא קריאה מתבוננת,
    נדמה כי אתה ורחלה כבר נמצאים בעתיד אם כל כך בקלות אתם מקיפים את כל התקופה, ומתוך הדור
    הנכם מסוגלים לראות את הדור כולו, וקובעים לגביה עמדה.

    כבר קראתי פעם ביקורת שהתייחסה אך ורק, או רובה אל המשורר עצמו ולא ליצירתו. הכול עובר אם 'המבקר' עצמו מוערך.

    וכן, פצעים יש לכולנו. [תודה על האמפתיה.]
    אך יש גם יושר, כושר להבחין בין סובייקט לאובייקט ועוד כלים אמפיריים כגון אלה.

    בהערכה רבה
    זיוה.

  17. מאת יואב איתמר:‏

    זיוה, אני כתבתי ביקורות ב"הארץ", "מעריב", "מקור ראשון", "עתון 77" – דומני שאת צריכה לקרוא אותן לפני שאת מבקרת אותי.

  18. מאת זיוה גל:‏

    לא ביקרתי אותך.
    כנראה שאני לא מובנת.

    ואם דבריי פוגעים במישהו תמחקו אותם.

  19. מאת אובך:‏

    לא רק שנזקפים לך כל הפרסומים האלה, יואב, אלא שכפי שציינת, אתה גם הממציא של ז'אנר "רשימת האהבה", אותו ביססת ב"עיתון 77"! ברכות על ההמצאה! אנחנו שרויים בנוכחות עילוי!

  20. מאת יואב איתמר:‏

    אובך, אני מבין שיש לך בעיות בהבנת הנקרא. לא אמרתי שהמצאתי. אמרתי שביססתי. אם יש בליבי על עתון 77, זה בגלל שגם הצהרתי על כך ברשימה שלי על דוד לידר, והעריכה היחידה ברשימה הייתה מחיקת מילים אלה. מי שנוקט בשיטה זו תמיד הוא סטיבן קינג, ויש רבים וטובים. אני מבין שכמו שטען טוויין, ככל שאדם יודע פחות הוא עושה יותר רעש וזוכה למעמד גבוה יותר.
    אני חושב (ולכן עשיתי גילוי נאות בטקסט) שזה דבילי לחלוטין שאכנס באדם שאני אוהב או שהייתי מעורב ביצירתו.
    מעניין מה האינטרסים הזרים שלך להגיב כך. בכל מקרה הביקורת שלך לא תקפה. מנקודה זו והלאה אינני מגיב כאן יותר לטוקבקים, אלא אם תנסו שוב לפגוע באחד האמנים או היוצרים שאני מביא פה. יום טוב.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*