1. Photo

המודרניסטים  האחרונים? :

על ‘עכשיו’ גיליון  73-74, סתיו-חורף תשע”ד

מאת יובל גלעד

המודרניזם, אותה תנועה מרתקת שהסעירה את האמנויות בראשית ןאמצע המאה העשרים, נותרה, לטעמי, הזרם האמנותי המעמיק והמרתק האחרון בתולדות האנושות, לפחות נכון לשעת כתיבת דברים אלה. נציג המודרניזם בישראל היה ונשאר כתב העת הוותיק ‘עכשיו’, שעורכו, מר גבריאל מוקד, גילה את המשוררים המודרניסטים של שנות השישים בישראל. כיום, נכון ל-2014, שנים אחרי ש”יריבו” הספרותי מנחם פרי פרש עם כתב העת הוותיק “סימן קריאה”, מותיר אחריו רק ירושה של פרוזה בינונית ריאליסטית בסגנון המאה התשע עשרה רק בלי טיפה מהכישרון של ענקי עידן זה, ממשיך הפרש המודרניסטי האחרון, גבריאל מוקד, לרכב על סוס כתב העת שלו ‘עכשיו’, בגיליון כפול היוצא אחרי שנתיים של היעדרות.

פסגות המודרניזם היו בספרות, בז’אנר זרם-התודעה של ג’וייס, וולף ופוקנר באנגלית, מוסיל ומאן בגרמנית ועוד. והמודרניזם הוא המסננת שדרכה בוחר מר מוקד כבר עשרות בשנים את משתתפי כתב העת שלו. לכן בין דפי כתב עת זה פרחו גם טובי המספרים המודרניסטיים בעברית, יותם ראובני (שפרק מתוך האפוס המופלא שלו, ‘פשר המעשים’, נדפס בחוברת), אמנון נבות וישראל ברמה ז”ל. האחרון, שמת בדמי ימיו ממחלה שקטעה כישרון זרם תודעה מפעים, הספיק לפרסם כמה סיפורים בגיליונות ‘עכשיו’, וסיפור משלו, בגרסה מוקדמת, ‘שעה אחת’, מופיע מחדש בגיליון הנוכחי.

על עטיפת הגיליון ציור של דון קישוט, כנראה סימבולי למצבו של מר מוקד הממשיך בעשייה גם לקראת העשור התשיעי לחייו, דינוזאור מתקופה טובה יותר לספרות ולאמנות. גם אם המיטב של ‘עכשיו’ היה בגיליונותיו הראשונים, ביניהם הגיליון שהוקדש לוולך-ויזלטיר-הורוביץ, הרי שעדיין כל גיליון חדש מכיל מספיק חומרים מעניינים כדי להיחשב כמעט יום חג לקוראי הספרות העברית. אבל רגע, למי? שהרי אין כבר קוראים לספרות העברית, רק לרומנים למשרתות הנמכרים במבצעים. את כתבי העת שהם נייר הלקמוס הטוב ביותר לספרות קוראים עשרות עד מאות בודדות, אבל את מוקד זה לא מטריד, הנחישות העולה מדפי כל גיליון חדש, בשלל הדעות בנושאי פוליטיקה, חברה וספרות אותן הוא מציג, לא נחלשת. ועיקר הכוח של ‘עכשיו’ בעשורים האחרונים, לצד מסות נרחבות ומעניינות, הינן ההערות הביקורתיות הנוקבות של העורך, בעיקר על מצב הספרות ו’גמדים’ ספרותיים שונים שבמרפקים וחנופה כובשים להם עמדות כוח במה שהיה פעם מערכת ספרותית.

המודרניזם אמנם חלף עבר לו במאה העשרים, והפוסט מודרניזם או הפוסט פמיניזם או פוסט קולוניאליזם נגועים כולם בשטחיות או הכפפת הרוח לתקינות פוליטית, ולכן הפרש המודרניסטי ממשיך בדרכו, מאותה נקודה בה הספרות נעצרה. כיום קורא מר מוקד לעמדתו הספרותית ‘ניאו מודרניזם’, שבמצע של תנועה זו המופיע בסופי הגיליונות תוקף העורך את הרלטביזם, המיסחור והמיתוג שהפכו את הספרות לחלק מהקפיטליזם, את המגדריות והתקינות הפוליטית, תוך היאחזות עיקשת במודרניזם ובאקזיסטנציאליזם, שגם לדעת מקליד שורות אלה הינן התנועות הפילוסופיות-ספרותיות בעלות הערך האחרונות שהאנושות הצליחה להנפיק לפני ששקעה בבהייה מטומטמת במסכים שטוחים. אבל ה’ניאו מודרניזם’ מגדיר עצמו בעיקר על דרך שלילת זרמים מרכזיים, גם אם שטחיים, בהגות העכשווית, בלא הצגת חלופה אינטלקטואלית שרירה ועכשווית, פרט לזיקה למודרניזם של המאה העשרים.

בברית הניאו מודרניסטית חברים גם צאצאי ‘עכשיו’ – כתבי העת ‘דחק’ (בעריכת יהודה ויזן) ‘הבה להבא’ (בעריכת עודד כרמלי), ו-‘עמדה‘ (הצאצא הנאמן ביותר למקור, כלומר זיקה לכתבי העת של ראשית המאה העשרים ולמסורת הספרות העברית מתוך דבקות במודרניזם). אבל כל אלה כתבי העת, כולל ‘עכשיו’, פועלים כעת בשוליים של השוליים של השוליים התרבותיים, שהתמלאו בכל מיני סרסורי תרבות נפוחים ושקריים, במידה שהתרבות עוד מעניינת כאן מישהו בקולוניה האמריקאית.

הגיליון הנוכחי משלב גם את המוסף ‘עתה’, מוסף סוציאליסטי לוחם של  גבריאל מוקד, איש שמאל אמיתי בעידן בו אין כמעט יותר שמאל. אמנם כוחו של מוקד היה ונשאר בגילוי כישרונות ספרותיים בזמן אמת, אבל עמדתו השמאלית תמיד הייתה מקורית. המקוריות שבה נובעת מעמידה סוציאליסטית חסרת פשרות בעידן ההפרטה והקפיטליזם הרצחני של ימינו, ואמונה בזכות ההגדרה העצמית של הפלשתינאים, אבל זאת תוך מפוכחות לגבי האיסלאם, בעיקר הרדיקלי, והסכנות הכרוכות בו, כמו גם סירוב לציית ליהירות הצדקנית של אירופה כפי שבאה לידי ביטוי בבית המשפט של האג. מוקד הוא ציוני אמיתי ואיש שמאל אמיתי, לא מיופייף.

אבל “עכשיו”  הוא בראש ובראשונה כתב עת לספרות. הוא נפתח בשירים מן העיזבון של יהודה עמיחי, שהביאה לדפוס חנה עמיחי. השירים אינם מיטבו, ונראים כשאריות מפה ומשם. אחרי השירים מופיעה מסה זועמת של הגברת עמיחי המפריכה את טענתו של זך שהוא ערך את ספרו הראשון של עמיחי, כמו גם טענת זך שעמיחי הפסיק לכתוב בחרוזים כדי לסייע למתרגמיו.

מסה רכילותית למדי, אבל אמינה: נראה שקנאת סופרים של זך בעמיחי על הצלחתו (המוצדקת לחלוטין) של עמיחי בספרות העולם ובתרגומים היא העומדת מאחורי הדברים. מקליד שורות אלה תמיד סבר שעל אף האקסיסטנציאליזם והחדשנות המוסיקלית שהביא זך לספרות העברית, הרי שעמיחי, באוניברסאליות והמקומיות שלו, בגאונות הדימויים שלו ויכולתו להתחבר לשירת ימי הביניים העברית ולהוציא חדש מישן, תמיד עלה על זך, שבעיקרו של דבר מרד במוסיקליות החריזה הנוקשה של אלתרמן רק כדי להחליף אותה במוסיקה מודרנית יותר של חריזה פנימית, שגם היא בסופו של דבר מרכז שירתו על חשבון אמירות לגבי המציאות.

בעידן של העדר מערכת ספרותית מסננת ומעריכה את כותביה, בעידן הפוסט ביקורת והצפיחית בדבש של ימינו הפייסבוקיים, אין כמעט הערכה מחדש של גופי יצירה של משוררים ומשוררות, סופרים וסופרות, וותיקים וותיקות, דבר החיוני לכל מערכת ספרותית מתפתחת. לכן המסה של המשוררת צביה ליטבסקי על שירתה המעניינת של מאיה בז’רנו היא חשובה –  ליטבסקי מתעכבת על הארוטיקה של הידע בשירת מיה בז’רנו, כלומר שילוב בין תובנות מטאפיזיות לבין אירוטיקה עשירה, או אירוטיקה לצד מיפוי התודעה, כאשר מיפוי זה עמד במרכז ה’עיבודי נתונים’ המוקדמים שנותרו המיטב של שירת בז’רנו. ליטבסקי קובעת שבשירתה המאוחרת של בז’רנו ישנה “חתירה לנוסחה מדעית, שתלכוד את הרגע החושני החמקמק, והשני הוא פנייה למישורים גבוהים יותר בסולם הסובלימציה האירוטי”, והדברים משקפים בהחלט ספרים כמו ‘קול’ של המשוררת.

מאיה בז’ראנו

בחוברת גם צרור שירים חדשים של בז’רנו, חלקם מעט בנאליים, כמו השיר המוקדש לפרימו לוי (“מפעם בי רצון נורא לומר לך משהו/ על הצלתה של הלשון וזכותה הגדולה”) או שיר תל אביבי (“מהלכת צעד צעד בטפיפה, בנעליים אפורות וגרביים לבנות/ ברחובות תל אביב. נחלת בנימין שקטה ונמה”). כוחה של בז’רנו תמיד היה ברצפים ארוכים הצוברים תנופה ולא בשורה הבודדה, כמו בספרה המצוין ‘מזמורי איוב’. עם זאת יש בשירים בחוברת גם יפים ביותר משלה, כמו השיר המטאפיזי “התאהבות” הנפתח כך: “כשמולך ניצבת לרגע פסגות התבונה והנפש/ ואפילו אחת, ובאצבעך את יכולה ללטף בעדינות/ ומתוכך אז נעתקת אחת מבבואות הרוח האידיאלית שלך…”. שני שירים יפים נוספים משל בז’רנו הינם על שיטוט בפריז, על החרדה שכרוכה בהיות לבד בעיר גדולה וזרה לצד אהבה לזרות וליופי המתגלה: “התרסקותה של המצלמה, דרכון התרבות שלך לעיר הזרה/ פריז, על רצפת הפרקט הקשיחה של הלובר…עינייך נפערו והרשמים שעינגו נעצרו על סיפך/ בחוסר מעש ותכלית – / כי לא היה כלי לחלוק עימו את היופי” – בהעדר המצלמה המתעדת, האדם מבוהל אל מול היופי הבלתי נתפס – והשימוש בגוף שני מרחיק מצוי בבסיס כוחו של השיר.

שני משוררים שיצאו מכנפי האדרת המודרניסטית הגדולה של מוקד הינם עמוס אדלהייט ואריק א., עורכי כתב העת ‘עמדה’. שירתם מתאפיינת באינטנסיביות לשונית פראית ופורעת תחביר, תוך זיקה לאידיליות ארצישראליות מחד ולספרות מדע בדיוני מאידך. שורות כ”אלומיניום תער על עפעפיים יקוצים/ כגיליוטינה על ממלכות של יום ולילה” או “השמיים פקעת עצבים” מאפיינות את שירת אדלהייט הקשה והמרתקת, ואילו שירת אריק א. הינה שירת אהבה ביסודה, והפואמה המובאת בגיליון היא ממיטב שירתו.

שירתה המאוחרת של המשוררת הוותיקה אילנה יפה לא זוכה להערכה מספיקה על הדמיון הרב שבה, ואולי לכן “מתעקש” העורך להביא עשרים ושלושה שירים משל המשוררת, לה הוא מקדיש גם מסה בחוברת זו. שירתה המושפעת מזאת של יונה וולך מעניינת ביותר, תמונות, אימאז’ים חופשיים מנרטיב, צילומי נפש על גבול החלום. עם זאת גודש השירים מקשה על קליטת האינפורמציה היפה בחלקה של שורות כמו “הֻזהבתָ, פתאום הזהבת מכף רגל ועד ראש./ הפנים והתוך. ראיתי איך ליבך, מוזהב, פועם/ בפעימות מוזהבות” או “דרכתי את קשתי לצוד את ליבי השפל/ הניצוד זה זמן באפלולית”.

מסתו המלומדת של אריק גלסנר, אחד ממבקרי הספרות האחרונים שנותרו בישראל של ימינו, עוסקת בפרוזה ובביקורת של יוסף חיים ברנר, תוך קריאה פרוידיאנית של הזעם הברנרי כלפי המורשת היהודית “הזקנה” כמעין ניסיון לרצח אב. גלסנר רואה ב”אובד עצות” של ברנר סינכדוכה לחיי היהודים בימינו, אבדן דרך על רקע הניסיון לברוא “עברי חדש” במדינת ישראל. עם זאת ועל אף התובנות המרתקות הרי שכל קריאה פרוידיאנית דינה לרדד את הספרות אותה היא מנתחת.

כאן הזמן לגילוי נאות מאוחר – בגיליון גם מסה פרי עטו של כותב רשימה זו, על הפרוזה של המבקר הנודע אמנון נבות, שיצירתו הספרותית נשכחה כלא היתה, אולי בגלל צילו הגדול כמבקר חסר פניות ונוקשה, ואולי בגלל סגנון זרם התודעה הקשה בה כתובים ארבעת ספרי הפרוזה שלו. בגיליון גם שירים יפים של המשורר-הפסיכיאטר המשובח דרור אלימלך, סיפור של הסופר המעודן והחכם בועז יזרעאלי ועוד. לא אוכל במסגרת זו לסקור את כל משתתפי הגיליון הכפול.

אבל אסיים בהתמקדות בחטיבה הסוגרת של הגיליון, כמו את כל גיליונות ‘עכשיו’, שהיא גם בדרך כלל המעניינת ביותר – ביקורות מושחזות של מוקד על מצבה של ישראל, תרבותה וספרותה, מעין צילומי מצב קצרים וחודרים, חסרי פשרות. לעיתים הקפיצות מנושא לנושא הופכות את סיומי הגיליונות למעין זרם תודעה ביקורתית גועשת של העורך. קטע מרגש הינו זה בו מוקד, ברשימה קצרה לכבוד מלאות שבעים שנה למרד גטו ורשה, מספר שמרדכי אנילביץ’ היה מבאי ביתו של אביו של מוקד. בקטע זה תובע העורך וניצול השואה מוקד את עלבונה של ברית המועצות הגדולה שאלמלא גבורת הצבא האדום ומיליוני הקרבנות שלו ספק אם הרשע הנאצי היה מובס, וזאת לאור ההתמקדות כיום בתפקידן של ארצות הברית ובריטניה, על חשבון גבורת הרוסים.

כמו בכל חוברת, ישנן גם חבטות מדויקות כלפי טייקונים ותספורות בעידן הניאו ליברלי שלנו, ואגרופים כלפי שירה בינונית לטעמו של מוקד.אסתפק בכמה ציטוטים ביקורתיים, מקבץ קטילות של כמה משוררים ומשוררות:

“בתוך הבעל בייתיות של בישול כרוב ולגימות קוניאק במיטה ושמיעת באך וארוטיקה נאה, יש בה בכל זאת איזה ניצוץ יפה, שאיננו מאפשר להורידה בדירוג אמיתי עוד יותר כלפי מטה, מתחת לבינוניות טובה של ארוטיקה ובורגנות נינוחה” (א. משעול), “חלק ניכר משיריו אינם שירים ליריים שמרניים, אלא הם בגדר הכרזות בנאליות שטוחות ומשחקי לשון ילדותיים” (מריו-מרדכי), “הרומאן הוא גבב מעוקר ושטחי המתנהל ומתנחל ממש בקרום החיצוני של החיים…” (גברת ברנדס), “מין גמד ספרותי מצחיק, מין non-entity, המכהן שם בתור “עורך ספרותי” (מר בן משה)  וכו’ וכו’.

כל הקטילות הנ”ל מעידות על איכפתיות ומעורבות עמוקה של איש ספרות וותיק מהמעלה הראשונה, בעל מצפון ואידיאולוגיה ועמוד שדרה ספרותי בעידן שבו העדר הביקורת, החנופה והיחצ”נות הפכו להיות פני הכול. למוקד יש מפה ספרותית מנומקת, ומרבית הקביעות שלו לגבי סופרים ומשוררים הוכיחו את עצמן כנכונות במבחן הזמן, בצד גילוי כישרונות ספרותיים אותנטיים בזמן אמת. הגיע הזמן לחזור לביקורת ספרותית שבה לצד הערכה ישנה גם ביקורת נוקבת ואפילו קטילות, מלאות תשוקה, בעידן שבו הספרות הפכה לחלק מתרבות הצריכה במקום אמנות המתעדת תהליכי עומק נפשיים ומציאותיים.

ראו עוד על  “עכשיו” ועל גבריאל מוקד :

עכשיו בויקיפדיה

עכשיו בפייסבוק

איש החרב :מאמר של אלי אשד על גבריאל מוקד

12 תגובות

  1. ליובל
    רשימה יפה עם אמירות נכונות ונוקבות (גם שלך וגם של מוקד) שלרובן, אך לא לכולן, אני מסכים (התייחסותי בהמשך. חבל שהחוברת (אף שאני מנוי על “עכשיו”) לא הגיע אלי כדי שאוכל להתייחס יותר ספציפית).

    ראשית, העובדה שכתבי עת אינם מופיעים בסדירות היא בעייתית (בחוברת 72 הקודמת הייתה התחייבות “כתב העת מופיע 3 פעמים בשנה”, וכפי שנכון ציינת חלפו בדיוק שנתיים, וזו הזדמנות לשנות את כותרת מאמרך – גם עריכה מוקפדת חשובה). זה נכון גם לגבי כתבי עת איכותיים כמו “כרמל”, “שבו” וכן כתבי עת אחרים איכותיים יותר או פחות, סקטוריאליים יותר או פחות. וכאן אי אפשר שלא לציין את ההופעה ה”הירואית” הסדירה של “עיתון 77” לצד הופעה סדירה של “גג” ו”מאזניים” שמתפרסמים מטעם איגודים ולכן, עם כל ההערכה, הופעתם הסדירה הנה חשובה אך פחות הירואית.

    לעיתים, ולא רק ברשימה זו, קביעותיך פסקניות מדי. למשל: “עמיחי תמיד עלה זך”. האם “עמיחי עלה זך” אינו פסקני מספיק שצריכים להוסיף “תמיד”. נדמה לי שמבינים ובקיאים גדולים ממני יחלקו עליך, אחרים אולי יסכימו. אשר לדעתי, הקטן, בקיצור נמרץ, אולי עמיחי השכיל לתרגם רעיונות ספציפיים לפואטיקה כמו בשירו הנפלא “המקום שבו אנו צודקים”

    מן המקום שבו אנו צודקים ,
    לא יצמחו לעולם
    פרחים באביב וכו’

    אבל לא נראה לי שהיה ביכולתו להגיע לפסגות פואטיות וירטואוזיות ומסחררות כמו “ביופיה אינו ידוע” של זך.

    לא קראתי את שיריה של אילנה יפה בגיליון זה, אך גם בגיליון הקודם הופיעו שירים רבים מאוד שלה. באשר להשפעה שם, לפחות שיריה המסוחררים הזכירו לי יותר את שירי יאיר הורוביץ מאשר את יונה וולך, ולא כפי שכתבת. השירים שם היו מעניינים אך לא תמיד לכדו אותי ממש למרות הוירטואזיות הלשונית שלהם. אך לזכותה יאמר שכשהיא כותבת בלשון “לא מסוחררת” ,כשרונה הפואטי ניכר. כך למשל שירה “חברת ילדות” – היא ממש פנינה ואהבתי גם שירים אחרים שלה מסוג זה. ואני כותב זאת, כי כשאני קורא את שיריהם של משוררים רבים, חלקם הזכרת, הכותבים בלשון מפותלת, קשה ולא מובנת, אני תוהה, האם הם יודעים לכתוב “פשוט”? גם פיקאסו סבר שלפני שמישהו מצייר אבסטרקט שיוכיח שהוא יודע לצייר או לרשום פיגורטיבי. עד כאן.

    כאמור רשימה כתובה יפה – שירבו כמוה.

  2. הי דוד. תודה על התגובה. את הכותרת אינני מכניס, הגיליון הוא 73-74 כמובן, אבקש מאלי לתקן.
    לגבי זך-עמיחי, אני עומד על דעתי, ואף אומר בסלנג מסוים שעמיחי אוכל את זך בלי מלח.
    אבל את הקביעה הזאת צריך לפרט ולהדגים, ואשתדל לעשות זאת ברשימה-מאמר.
    בגדול, לדעתי, זך המוקדם, שהוא זך הטוב ביותר, לדעת כולם, שאף והצליח להכרית במידה רבה
    את מוסיקת המארשים של החריזה, והחליף אותה בחריזה חופשית, אינטנסיבית ביותר.
    כמובן שזך אומר דברים, בחלק משיריו, אבל הוא בעיקר מוסיקאי גדול. ולכן לא פלא שהיה אהוב
    כל כך על מלחינים. זה באשר לשירה המוקדמת. זך, כייקה שלא ממש התערה עד הסוף בחברה הישראלית,
    וזה כמובן גם לזכותו, שאף לשירה א-פרסונלית ואוניברסלית. אבל לטעמי, השירה המקומית כמעט תמיד
    תעלה על השירה האוניברסליסטית, כי היא מחוברת למקום הספיציפי בו נוצרה, בשאיפה להפוך גם את
    המקום הספיציפי, המדינה, האקלים וכו’, לאוניברסליים, ולא לקפוץ ישר לאוניברסום.
    זך האמצעי של “צפונית מזרחית”, ובעיקר זך המאוחר, שאף כבר יותר להיות מקומי ולהגיד דברים
    על המקום הזה, אבל הוא איבד את המורכבות הלשונית משנה לשנה, כלומר משנה לשנה זה נהיה מעודן פחות.
    עמיחי – כבר מראשית הדרך, היה מחובר בראש ובראשונה לשירת ימי הביניים, לירושלים, למקום הזה.
    ומשם הפליג לאוניברסליות מדהימה, גם אם אפילו היא הפכה, ברבות השנים, למכונת ירייה של שירים,
    עם כמות פגיעות הולכת ויורדת. השימוש של עמיחי במטאפורות ודימויים, בעיקר דימויים כמובן,
    מתרגם נפלא ללשונות אחרים, אבל תוך שמירה על מורכבות, בניגוד, נגיד, לסומק והגימיקים שלו.
    אפשר להגיד שזך ועמיחי, שניהם בני התרבות האירופאית-גרמנית, הושפעו מהשירה הגרמנית בכלל,
    ומאלזה לסקר-שילר ספיציפית, ושניהם גם תרגמו אותה. אבל זך, כאמור, גר בעיקר בעברית,
    ואילו עמיחי גר בעברית ובירושלים. או כמו שויזלטיר אמר פעם בראיון להלית ישורוןם ב”חדרים” -שהויכוח
    שלו עם זך היה על המקומיות, ובשיר הוא ניסח זאת כך:
    “שירה היא נשיקת האקלים, הלשון, האמת”. לדעתי המרכיב של האקלים, של ירושלים, הוא מה שהופך את עמיחי
    למעניין יותר פואטית, גם נגיש יותר לקהל בינלאומי, לצד הדימויים. ולא שנגישות היא כמובן ערובה לאיכות,
    הרי אצ”ג לא פחות מבריק אבל בלתי ניתן לתרגום. אבל במאמר של חנה עמיחי, עלה הנושא של ה”פופולריות” בחוץ לארץ, בתרגומים, לכן התייחסתי לזה.

  3. ליובל

    תודה על תשובתך המלומדת והמפורטת. בסה”כ מסכים. ל”מקומיות” יש אולי קשר לרלבנטיות ולפופולריות אבל כמובן שלא לאיכות הפואטית. שלמה לאופר למשל תלוש לגמרי מה”מקום הפיזי” (הארץ ישראלי או הישראלי) או היהודי והוא משורר איכותי לעילא.

  4. בתחום האמנות הויזואלית לפחות המקומיות שיוצגה בגדול בידי אסכולת הכנענים עם פסלים כמו דנצינגר ואחרים וציירים כמו ראובן וגוטמן הפסידה בגדול לאסכולה האוניברסליסטית של “אופקים חדשים”. וכך נשאר מאז.
    ניצחונם של אופקים חדשים מקביל לדעתי לנצחונו של זך על המשוררים “המקומיים “כאן ומראה על הכמיהה של האליטה התרבותית כאן לאוניברסליות ולא למקומיות.

  5. בפרוזה בודאי שה”מקומיות” שולטת בכיפה. גם בשירה (למרות השפעת שימבורסקה). כדי לא לכתוב מסה אציין כדוגמה רק את המשורר חיים גורי, ששירתו אינה יכולה בלי “היופי המקומי המסרב להיפרד מהתמונות המוכרות”. אם זה בעכו ליד המעגן או בנוף “קוצים.., חוחים וברקנים וקמשונים ודרדרים”, בהרי ירושלים או בהר עיבל.
    אגב, כך, וביתר שאת, גם בקולנוע, שכמעט כולו “מקומי” לעילא. וזה גם סוד קסמו (לפחות בעיני זרים).

  6. לאלי – אבחנה מעניינת מאוד, אבל אני לא בטוח שגוטמן וראובן, ואפילו לא דנציגר, הפסידו ל”אופקים חדשים”,
    לא מבחינת נוכחותם במוזיאונים ולא מבחינת מחירים. מה גם שאופקים חדשים, למרות הנטייה לאבסטרקט
    וציורי מים, זריצקי למשל, בכל זאת ציירו נופים מקומיים. אבל מה שכתבת על הכמיהה של האליטה התרבותית
    לאוניברסליות ולא למקומיות זה מאתיים אחוז נכון ומצער. זה האסון התרבותי של מדינת ישראל.
    לדוד – הקולנוע הישראלי החדש אכן מאוד מקומי, וזה חלק מסוד קסמו, לצד יצירות באיכות גבוהה, בעשורים האחרונים.
    זך הציג גרסה מאוד מדודה ואפילו “מחניקה” (כך לדברי ויזלטיר באותו ראיון שהזכרתי) של מודרניזם. הדברים לא נכתבו עד לקעקע את תרומתו הודאית וכו’, אלא כדי להגיד ששורשי האוניברסליזם שלו עדיין “מקלקלים” לטעמי
    את השירה הישראלית הצעירה, למשל בהתמקדות בחיי המשפחה, שהיא הנושא העיקרי בשירה הצעירה, וזאת במנותק מכל הקשר מקומי – כאילו אין כאן מחאת צעירים עניים שלא יכולים לפרנס משפחה משתי משכורות שלא לדבר על לקנות דירה, ובהקשר הרחב יותר משפחות של עניים פלשתינאים וכו’. רק אנחנו והפופיק החמוד של הילדים
    שלנו. זה אוניברסליזם מקולקל.

  7. יובל
    הביקורת שלך ,כמו הביקורות שלך בעבר מחכימות ומזמינות תגובה וטוב שכך .
    לכך נועד הפורום ובקורת עם כל ניסיונה לשמש סכין מנתחים איננה מילה אחרונה בדיון והערכת האומנות [הערכות המשתנות עם חלוף הזמן]
    בדרך כלל אתה מבחין היטב בין יצירה ליצירה גם של אותו משורר ואפילו מעריך בנפרד בין קטעי שירה מרוממים לקלישאות באותה יצירה ,על כן העמדות הגורפות והנחרצות כגון :”עמיחי -זך “או “אוניברסליות בשירה לעומת לוקליות” אינן משרתות את הביקורת הממצה והעניינית

  8. תודה אבי. אני חושב שיש מקום לדיון על אוניברסליות לעומת לוקאליות, כי יש להן הקשר רחב בחברה הישראלית:
    זך כ”אזרח העולם”, לפחות עד “צפונית מזרחית” ושירי אנגליה ואחר כך שירי חיפה המצוינים, שאף למעשה
    להיות במקום אחר, באירופה, לא בישראל. עמיחי תמיד שאף להיות פה. ולדעתי אמן שמגיע לאוניברסלי
    דרך המקומי, ועמיחי הגיע לאוניברסלי דרך המקומי, תופס שתי ציפורים במכה אחת, בעוד האוניברסליות
    לבדה עלולה להיות בעייתית. אלא אם כן היא נובעת מנהייה אמיתית של המשורר (שהיתה אמנם קיימת
    במידת מה אצל זך) ולא מתנועה קולוניאליסטית מדהימה ככל שתהיה, קרי הציונות, שבאה מאירופה,
    ולא ממש רצתה להיות כאן. ובכל מקרה, מה שצריך היה זה לכתוב מאמר מקיף בנושא, בזה אני מסכים איתך,
    ולא להסתפק בהערה קצרה. לשם כך אין לי אלא להתפלל לפרופסוריות שמיר ובן דוב למיניהן, שיכניסו אותי
    לרשימת התריסר פלוס זוכי מלגת ההתפנות על שם ראש הממשלה, וכך אוכל להרחיב בלי להרגיש שאני
    גוזל זמן פרנסה ממשפחתי.

  9. כל שרציתי לומר הוא שהדיכוטומיה אינה מעלה ומורידה,כן היא קיימת כפי שהגדרת בדייקנות ,יש לוקאליות ויש אוניברסליות בתימות אבל יצירה טובה עומדת לכשעצמה ובחינתה נעשית כפי שאתה בדרך כלל מעביר ביקורת תוך בחינת המילים התכנים ,הרלונטיות ה,קיטשיות החיקוי או המקוריות של היצירה..
    ביקורת שירה כמו בדיקת טיבו של יין צריכה להיעשות לגוף היצירה והשיוך שלה לזרם כזה או אחר אינו מעלה או מוריד ,הוא נכון כדי לשייך את היצירה למגמה לתקופה וכיוצ”ב

    עלה והצלח ואכן תקוותי שתזכה לאותה מלגה מיוחלת

  10. שלום יובל.
    כאשר אתה עושה השוואה או חפיפה בין הלוקלי לאוניברסלי, אשאל ואגיד באותה עת.
    למה לא ללכת ישר לעניין ולאמת?
    האם חוסר ההתייחסות למקומי לישראלי וליהודי, על היבטיהם הרבים, אינו נובע אך
    מחוסר מודעות או חוסר ידיעה הכרה, הערכה, וחיבור גם לעברנו העשיר, שבכל מובן?
    שמבלעדיו לא ניתן גם להבין את ההווה. לימוד הוא תמיד המלצה טובה בעיני.

    אין כל רע בלקבל השפעות גם מן החוץ.
    אבל להיות רק “אופנתי” או “קורקטי”, במובן הרחב, ומבלי להתייחס למקום בו אתה חי, באופן עמוק,
    אלא בסיסמאות, במס שפתיים, או לחילופין, בגיבובים אישיים, הזויים אין סופיים, ארוכים ומשמימים לעייפה.
    בוודאי שכך לא תמצא לה יצירה ראויה לשמה. לשם כך אין לי צורך בספרות.

    כללית, שמתי לב גם לעובדה, בשנים אלה, שמזמינים רק נשים צעירות לדיונים על שירה, ללא נשים בוגרות
    ומנוסות יותר בתחום או שמלאכת עריכת שירה במדורים לא מעטים, מופקדת לא פעם בידי בני 20-30,
    שהם מטבע הדברים, עדיין חסרי כלים, פזיזים וקלי דעת, ואינם בשלים דיו, ובעלי פרספקטיבה רחבה,
    לשקול, ולהעריך איכות. לשפוט בין עיקר וטפל.
    מוכשרים ככל שיהיו, במקרה הטוב היה נכון למנותם להיות סגני עורכים או דוברי משנה, ולא יותר.

    ככה זה כאשר אנשים בעלי סמכות כלשהי, נצלו את הצעירים יותר לצרכיהם.
    וככה זה כשהרדיפה אחרי הפופולריות באה על חשבון ההתמקצעות, וההתעמקות.
    וככה זה גם כאשר, הלוקלי עובר מקסימום דרך המיטה, וליקוקים, אין ספור אחרים, כמו במקצועות אחרים, ד”א,
    הדרך ל”פופלרי” ול”קידום”, מתקצרת.
    ברוב המקרים על חשבון האיכות והרלבנטיות של העשייה לזמנה ולמקומה, הקרוב וגם זה שמעבר לים.

    ראיתי ועיינתי העכשיו האחרון ביום חמישי במגדלור בת”א. אבל לא אגע בזה כעת.

    מה שכן מחזקת ידיך על הרשימות ודברי הביקורת כאן, על כתבי העת השונים היוצאים במקומותנו.
    רק חבל שאין יותר מימון והבנה לצורך ולחשיבות של סקירות מעין אלה במקומותנו, שיש לשלם עבורן
    בכסף מלא לכותביהן!! ואנחנו יוצאים בינתיים די נפסדים, וחסרים מהתפתחות של שיח ועשייה ראויים
    לשמם, עקב כך.

    חודש טוב.

  11. תודה נעמי. “הלוקלי עובר דרך המיטה” – זה טוב. אכן, עולם השירה והספרות הפך להיות משהו כמו התוכנית של גיא פינס, וזה עצוב וגם מסוכן לחברה הישראלית, אם מחשיבים שירה כדבר מהותי וחיוני.
    בכל מקרה, השירה הצעירה שלנו, ברובה, לא רוצה להיות כאן. היא השתבללה לחיי המשפחה ה”אוניברסליים”. וזאת בהשראת זך והאוניברסליזם האירופי. אבל יש גם משוררים אחרים. למשל סיון הר שפי, שרשימה על ספרה החדש עתידה להופיע כאן.

  12. אוניברסלי זה טוב, יובל. אתה מכיר את האימרה מ”בראשית רבא” – ” חכמה בגויים תאמין. תורה אל תאמין”?

    כך שזה בסדר לקחת מחכמת הגויים. אבל ממממממממממממה עם חוכמות שלנו, שפיתחו ומפתחים בכל רגע גם
    היום?????

    טוב זה דיון נפרד .

    באשר לזך. חבל לתלות בו ולחפש שם דברים שלפני ולפנים. בתור אחת שמכירה אותו טוב, לא רק את כתיבתו,
    והייתי איתו בקשרים בשנות השמונים עד 90, של חברות, בערך….ובעיקר עבודה. אני מכירה את כל השטיקים והמייק אוברים שלו….
    הוא גם ספג ולקח וניכס והעתיק וחיקה ומה לא, הרבה מהיוצרים האחרים שהיו בסביבתו…..רבים מגדולנו…של לפני וקום המדינה.
    האירופוצנטריות שלו נובעת, א. מהסיבה שהוא לא בקי, ולא יכול להיות בקי במקורות שלנו. וב’ העובדה שהוא גם אנטי
    ציוני ומאמא לא יהודייה, עם כל התסכול שפיתח ומשתמע מכך.
    כך שדי עם זה. בוא נתקדם כבר.
    אמנם אני יודעת שישנם כאלה שרואים בכוחניות המופרזת שלו מודל לחיקוי. אבל לא על תקן הפסיכולוג שאינו
    מתפקידנו נבזבז את הזמן היקר.

    מהר שפי ראיתי פה ושם משהו. עוד לא ממש התעמקתי בכתיבתה.
    רק זכור לי דבר או עובדה אחת שקראתי או שמעתי אותה בראיון, שלמדה ואפילו עשתה עבודה על יונה וולך.
    מצד שני אני יכולה להבין אותה אם היא באה מחינוך דתי בלבד, את הצימאון לחריג ולשונה באופן קיצוני….או
    מודל לחקוי כלשהו מהתרבות הכללית יותר……והאוניברסלית…..יותר……..!

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × 4 =