"בלש אמיתי" :ניהיליזם בטלוויזיה האמריקנית

בלש אמיתי טלוויזיה ניהליסטית

מאת יובל גלעד

סדרות טלוויזיה אמריקניות נבחרות עוברות בשנים האחרונות מהפכה של ממש, הופכות להיות אלטרנטיבה לפרוזה הרדודה ברובה הנכתבת בימינו. לאחרונה הצטרפה סדרה מופתית חדשה לסדרות כמו "שוברי שורות" או" הסופרנוס" – TRUE DETECTIVES – "בלש אמיתי". כמו כל יצירה גדולה, מאחוריה עומד אדם אחד – ניק פיצולאטו (Pizzolato), סופר לשעבר, שעייף מלהתפרנס כמרצה לכתיבה יוצרת והחליט לכתוב סדרת טלוויזיה. הגדולה של  הסדרה, שהיא בבסיסה סיפור כביכול שגרתי של שני בלשים בלואיזיאנה המתחקים אחרי עקבות רוצח סדרתי או כת שטנית המקריבה נשים וילדים, היא בעומק הגותי- פילוסופי- קיומי, כאשר הפילוסופיה הניהיליסטית של ראסט קול, המגולם באופן מדהים על ידי מתיו מקונוהי, שורשיה בספרות האימה האמריקנית (ששורשיה כמובן בסיפוריו של אדגר אלן פו), ובעיקר בסיפוריו של סופר האימה הפסימיסטית האמריקנית ה. פ. לאבקראפט. דוסטוייבסקי אמר ש"כולנו יצאנו מבין קפלי האדרת של גוגול", וכך אפשר לומר שגם זן שלם של סרטי קולנוע, רומנים ואף סדרת הטלוויזיה הזו יצאה מתוך סיפורו של לאבקראפט – "The Call of Cthulhu".

שני הבלשים, מרטין הארט (המגולם נהדר על ידי וודי הרלסון) וראסט קול (מקונוהי, כאמור) הם הפכים מושלמים:  הארט הוא טיפוס ארצי, משפחתי, על אף בגידותו, ואילו ראסט קול, שהיה בעברו נשוי ובתו בת השנתיים מתה בתאונה, הוא שוטר כמעט חסר גבולות, ניהיליסט, ומה שניתן להגדיר כ-ANTI NATALIST-  - כלומר שייך למסורת ניהיליסטית ותיקה שראשית ימיה בפילוסופיה של שופנהאואר. תפיסה פסימית זו, גורסת שהקיום הוא מלכודת של סבל והבאת ילדים לעולם כמותה כגרימת עוול במזיד. לפיכך אני מקדיש את הפוסט הזה למדינת ישראל מטורפת הילודה, שבה עגל הזהב הפטישיסטי והפאשיסטי העכשווי החזק ביותר, לצד ההון והצבא, הינו המשפחתיות  (כן, גם אני יצרתי אחת כזאת). בנוסף, הסדרה החכמה מציגה את המין האנושי במערומיו, וחושפת, במידה רבה, את המפלצת הקרויה אדם, לא רק ברוצח סדרתי כזה או אחר, אלא בקומות הגבוהות של החברה, במשטרה ועוד (הדברים נכתבים אחרי צפייה בפרק החמישי מתוך שמונה, ואינני יודע יותר משאר הצופים בעולם). כלומר – בכל אדם, או כמעט בכל אדם, ישנה מפלצת המחכה להתפרץ. ואם אינכם מאמינים לי, הסתכלו בבקשה במקפיא של המקרר שלכם ותראו כמה גופות של חיות מונחות שם, אחרי שחיטה וחיי סבל.

ובכן, בעודי צופה בתדהמה בסדרה המופתית שהולכת ונעשית מותחת מפרק לפרק, עד שאי אפשר לנשום, נדהמתי לגלות בתוך  פרוזה ריאליסטית פיוטית מופלאה, גם המְרַאות מטאפיזיות הבאות לידי ביטוי במונולוגים של ראסט קול. חלקם נאמרים תוך כדי דיאלוג עם השוטר ה"שפוי" או בחקירתו על ידי שוטרים בפרשת הרצח אותה חקר (אין ספוילירים, מבטיח, למרות שיש לי רעיונות לגבי ההמשך). ובכן, הנה קטע מונולוג שכזה, פנינה פילוסופית ניהיליסטית שמפתיע לראות אותה במדיום המטומטם בבסיסו של הטלוויזיה:

I think human consciousness is a tragic misstep in human evolution. We became too self aware; nature created an aspect of nature separate from itself. We are creatures that should not exist by natural law. We are things that labor under the illusion of having a self, a secretion of sensory experience and feeling, programmed with total assurance that we are each somebody, when in fact everybody’s nobody. I think the honorable thing for our species to do is deny our programming, stop reproducing, walk hand in hand into extinction, one last midnight, brothers and sisters opting out of a raw deal.

ככה, בפריים טיים, מפיו של כוכב הקומדיות הרומנטיות מתיו מקונוהי, שמאס בזבל והחליט לעשות אמנות, ולמעשה הוא דחף לקיומה של הסדרה. הטענה, המצויה גם בכתבים פילוסופיים דמותו של קול בנויה היטב, אמינה ומדויקת – אדם טוב בבסיסו, שעבר טרגדיה, ואינו חושש להשתמש בכמויות גדולות של קוקאין כדי לחדור לחבורה של אופנוענים נרקומנים כדי לתפוס רוצח סדרתי. ניהיליסט בעל לב. אדם טוב ונואש. סיוט התודעה – החשיבה הבלתי פוסקת של המין האנושי (גם אם זאת חשיבה איך לבגוד באישה או לדפוק את העובדים) היא מעין "קלקול" או טעות בטבע, הפרה שיש להשמידה. ההתפתחות המתמדת של המדע והמוח האנושי החוקר את עצמו, ומחריב בו זמנית את הכוכב, כטעות אבולוציונית קטלנית לכדור הארץ. רעיון נועז, פסימי וחתרני למדי, יש להודות. אבל מי לא מרגיש כך לפעמים? אם לא במודע אז בנבכי התת מודע של המונים מרותקים לסדרות רצח אמריקניות?

בראיון עם יוצר הסדרה שגם כתב את כל שמונת הפרקים, המהווים חלק ראשון באנתולוגיה עתידית, מצביע פיצולאטו על מקורות השפעה שלו (לפרט ללאבקראפט, הוא מצביע על שורה של סופרי אימה אמריקניים, ומציין במיוחד את תומאס ליגוטי (Ligotti) שספרו "The Conspiracy Against the Human Race" הינו מסע פילוסופי בעקבות הוגים פסימיסטים כאמיל סיוראן הרומני (שמשהו מכתביו תורגם על ידי סופרנו הגדול ביותר, יותם ראובני, בהוצאת "נימרוד" שלו, אם אינני טועה).

נראה שההגות הפסימיסטים העולמית, בהשפעת ארתור שופנהאואר שסבר שהאדם אינו אלא יחידת קיום בלי אישית הנישאת לפעולה על ידי הרצון, שהוא מעין כוח מטאפיזי, הולכת ותופסת תאוצה, בעיקר בארצות הברית. אם כי גם באירופה בה הקליניקות להמתות חסד מתרבות, מתחילה לרווח התפיסה שהמין האנושי נכשל, שאין לו תקנה, ומוטב ליהנות כל עוד אפשר ולסגור את הבאסטה. סופר המחזיק בתפיסה זו בדיוק הוא מישל וולבק, שאף כתב ספר מחקרי על ה. פ. לאבקראפט הנזכר בראשית הרשימה. ניהליזם כזה רואה כאמור בהתקדמות התודעה האנושית טעות של הטבע, היבריס או הליכה רחוק מדי, עד לשכפול כבשה או ביקוע אטום, עוד לפני שהתגברנו על טבענו הקופי שנוטה לרציחות עם (קופים נוטים להיות מסוגלים לרציחות עם קטנות במריבות שבטים).

נשאלת השאלה מה פשר הפריחה הזאת של הגות קיומית פסימיסטית המורדת בטבע? ועוד דווקא בארצות הברית ארץ האפשרויות הבלתי נדלות? אני מניח שזאת אכזבה על רקע המאה העשרים הרצחנית, מתוך מודעות מסוימת לעובדה שאנחנו חיים במאה עשרים ואחת רצחנית לא פחות – רק כלפי מיליוני ומליארדי בעלי חיים בתעשיית הבשר, או בתעשיית הביצים הגורסת מיליוני אפרוחים זכרים מיותרים מדי יום. כלומר: כל העסק האנושי יצא מדעתו.

ועדיין, קיים המוסר, וראסט קול, אם לא אתבדה, ועל אף שנכון לכתיבת שורות אלה הינו חשוד עיקרי במעשי זוועה, הוא אדם טוב ושוטר טוב הנאבק בזוועות שמתרחשות בארצות הברית של ימינו, בחסות המוח האנושי המפלצתי. וכל זאת, מתוך רצון להגן על ערכי מוסר, ומתוך עמדת מוצא ניהיליסטית של איפוס מוחלט של הקיום האנושי, כפי שבא לידי ביטוי למשל בסצנה המבריקה שבה קול וחברו הארט עומדים מאחורי קבוצת מאמינים נוצרים, היליביליס שכאלה, העומדים מול מטיף שרלטן, כאשר הארט מדבר על המאמינים בחמלה וקול בזעם ניהיליסטי.

האם זוהי התעוררות של מוסר ניהיליסטי? מוסר של מי שחושבים שהכוכב אבוד, שהקיום האנושי יצר מפלצות, ובכל זאת, מתוך האפלה, צריך לנסות לשמור על צלם אנוש?

כמו כן יש לציין, בהערת אגב, שהאפרו-אמריקנים לא יוצאים מי יודע מה טוב בסדרה. אולי הדבר קשור במוצא האיטלקי של מחבר הסדרה, אבל שני החוקרים-שוטרים שחוקרים בדיעבד את קול והארט הם די דבילים, ואילו השוט המופלא והארוך, הואן שוט בסיום הפרק הרביעי, שבו קול מצטרף לחבורת אופנוענים בכניסה לאיזור של "כושים" מלא פשע ועוני, מציג אותם כגוש חסר פנים, בניגוד לדגש על המוסר של הלבנים. יש איזה זרם בקולנוע ובטלוויזיה האמריקניים (למשל סרטו של לי דניאלס, THE PAPER BOY, שגם בו שיחק מקונוהי, או סרטו של איסטווד "חצות בגן הטוב והרע") שמציב את האפלה דווקא בדרום המאוכלס אפרו אמריקנים. אבל זאת הערת אגב.

ובכן, בכל זאת נמצא שעל אף עידן הזהב שעובר על הטלוויזיה האמריקנית הרי שהיא שואבת מהספרות של אדגר אלן פו, ויליאם פוקנר וה. פ. לאבקראפט, בין השאר, כהספרות והפילוסופיה עליונות על הטלוויזיה, אבל הגילום המרתק של תימצות הגות פילוסופית פסימיסטית וספרות אימה אמריקנית לנופים ולגותיקה הנוצרית פונדמנטליסטית של לואיזיאנה יצר כעת את סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שיש, מרמת הכתיבה, דרך המשחק, וכלה בצילומים, ששיאם בשוט אחד ארוך, בלי חיתוכים, בסוף הפרק הרביעי של הסדרה, שכל מי שאוהב קולנוע אמיתי, של אוטרים, חייב לראות.

מתיו מקונהיי ב"בלש אמיתי"נ

מתיו מקונהיי ב"בלש אמיתי"נ. צילום: Jim Bridges/HBO

ראו גם

"בלש אמיתי "בויקיפדיה

ניב הדס על "בלש אמיתי "

ראו עוד על ה.פ.לאבקראפט

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך טלוויזיה, ספרות מתח ובלשים עם התגים , , , . קישור קבוע.

18 תגובות על "בלש אמיתי" :ניהיליזם בטלוויזיה האמריקנית

  1. מאת יעל:‏

    מוסיפה ומחזקת: הצילום בסדרה הוא מהטובים שנראו על המסך הקטן. חזק ויפה, מדכא ומרשים. בכלל, יצירה טלוויזיונית מעולה.

  2. מאת יובל ג.:‏

    תודה. מסכים. המעברים מהקלסטרופוביות של חדרי חקירות לנופים של לואיזיאנה מרשימים ביותר. בכלל, הסדרות האלה הן הוכחה שלפעמים אמנות קתארטית מתגנבת ומצליחה גם בימינו השטחיים.

  3. מאת אור ארנסט:‏

    ככה – בדיוק ככה – צריך לכתוב ביקורת טלוויזה! מעולה. והסדרה חזקה, חכמה ולופתת

  4. מאת יובל ג.:‏

    תודה אור. ולפסימיסטים שבינינו, בעלי הקיבה החזקה, הנה לינק לקטעים מספרו ההגותי של תומס ליגוטי:
    http://www.goodreads.com/work/quotes/2696709-the-conspiracy-against-the-human-race

  5. מאת יובל ג.:‏

    תגובה לעצמי בעקבות הפרק השישי, פלוס סכנת ספוילר:
    נראה שהאספקט הביקורתי-קיומי- ניהיליסטי של הסדרה רק מחריף, הרוע האנושי בא לידי ביטוי ברשת של פדופילים
    נוצרים עשירים בלואיזיאנה, אבל בו זמנית הרוע מקבל ביטוי מקומי: הנצרות האוונגליסטית הצדקנית, הקפיטליסטית שמאמינה רק בנדיבות של יחידים ולא בדאגת המדינה לענייה, מנצלת את כוחה הכלכלי והחברתי למעשים נוראיים, בחסות המשטרה. בכך מצטרף "בלש אמיתי" לסדרות כמו "הסופרנוס" ו"שובר שורות" בביקורת תקיפה, אותנטית ומרשימה על אמריקה של ימינו – אמריקה חמדנית וניהיליסטית, האונסת את ילדיה פיזית במקרה הרע, או מייצרת עוד ועוד משפחות קפיטליסטיות דורסניות.
    האפלה האמריקנית של ביצות לואיזיאנה כמורכבת, כנראה, כך זה נראה, מגברים לבנים עשירים (כמו טאטל שככל הנראה נרצח על ידי קול, בצדק כמובן) שמקריבים ילדים ונשים, או נותנים חסות לגברים לבנים עשירים שעושים זאת. כלומר – אמריקה של כסף, כוח ודת (וכנראה גם כת מיסטית כלשהי המאמינה באיזה אל דורש קרבנות) שיצאה מדעתה, כשרק שוטר אחד ניהיליסט, כמעין קאובוי יחיד באפלה, עוד מנסה לעשות סדר.
    נושא שני שמתחיל להתגבש עם הגעת הסדרה לישורת האחרונה – הינו הבדידות והאלימות הגברית: קול וראסט הם עוד הטובים יותר שבמין הזה (על אף ניאופיו של הארט וזעמו הניהיליסטי של קול) ואילו ה"רעים" הם מפלצות של יצרים אפלים כלפי נשים וילדים. הסדרה מצליחה מאוד, ולא רק בגלל המשחק, הבימוי, הצילומים והכתיבה. היא מצליחה, כמו גם "הסופרנום" ו"שובר שורות" , כי היא חושפת את האפלה הקיימת בתוך כל אדם כמעט, באופן מצמרר ומדכא. אבל הכרה עצמית מאפשרת לפחות להתמודד עם השדים האלה.
    המשפחה הגרעינית והדת, שני המרכיבים הבסיסיים של אמריקה השמרנית של בוש האב והבן, מתגלים כמקום בו הרוע פורח. ואולי עוד נתבדה בשני הפרקים האחרונים.

  6. מאת אורח לרגע:‏

    הגעתי הנה בחיפוש נואש אחרי כל מילה על סידרת המופת הזו. כתבת היטב ומרתק אך אני חש שאנסת לא מעט מתפיסות עולמך (כדגומת אכילת בשר) על ההתרחשויות בסידרה וזה בהחלט פוגם בחוויית הקריאה. מובן למשל שאם היה היוצר רוצה להפנות ביקורת כלפי ממשלו של בוש הרי שלא היה בוחר למקם את צירה העיקרי של העלילה דווקא בתור הזהב של ימי קלינטון . גם הצגת תפיסותיו המרתקות של ראסט כנגד ילודה ומשפחה במובן שאתה מייחס ל"ישראל הפאשיסטית" (ביטוי חובה היום בכל טקסט?) עושה בעיני עוול לרעיונות שהוא מעלה שגם בעל משפחה כמוני נהנה מהאתגר ומהמחשבה שהן מעוררות ומרדדת אותן לכדי פלקט. בכתרים שקשרת לתפיסתו המוסרית הנעלה התעלמת מהאופן בו ראסט ממליץ לאם ההורגת ממנה הוא מוציא הודאה להתאבד ואתה סבור שהריגה של אדם כמו טאטל (אם עשה את מה שעשה…) היא מעשה שנעשה "בצדק, כמובן"- בחירה סלקטיבית בהצדקת אלימות. וזה עוד לפני שדיברנו על מרטי והתיאוריות שרצות ברשת..

  7. מאת יובל ג.:‏

    לאורח לרגע – תודה על הביקורת. אני מעריך שכשיתגלו האחראים, לא תהיה ברירה אלא לקשר אותם
    לשמרנות נוצרית אוונגליסטית. אכן, לגבי בוש – זאת הפלגה.
    לגבי ראסט – גביית העדות מה"מדיאה" שילדה שלושה תינוקות והרגה את כולם היא חלק מהמוסר הניהיליסטי שלו,
    כלומר: לתפוס את ה"פושעים", ולהגן על ילדים. במקרה שלה – ההמלצה להתאבד היא, מה לעשות, עשיית צדק
    במובן התנ"כי שלה המילה. עין תחת עין. ואף יותר מזה – הזדמנות לשחרר את העולם מעולו של אדם אחד, על פי התפיסה הניהיליסטית של הקיום האנושי כאסון של רוע.
    ראסט לוקח את החיים ברצינות. לגבי הרג טאטל, אדם שעשה מה שעשה (וראסט לא היה פועל אם לא היו לו עדויות חותכות אחרי שנים של התעסקות בנושא),
    כלומר רצח ילדים ונשים אחרי התעללות מינית, דינו מוות. ראסט הוא לא פוליטיקלי קורקט, וגם איננו נגד עונש מוות,
    ולמעשה גם מרטי לא (כשהרג את טבח הסמים).
    לגבי "ישראל הפאשיסטית" – זאת בהחלט תוספת שלי, כמו גם אכילת הבשר, אבל זה טקסט אישי נוסף לביקורתי טלוויזיוני, אינני מבקר טלוויזיה, ומבחינתי, ובעקבות קריאת מקורות ההשפעה של פיצולאטו המחבר, אין ברירה אלא להגיע למסקנות קודרות לגבי המין האנושי, וודאי כזה המשמיד מליארדי אפרוחים ביום בריאתם, במדגרות, רק כי הם זכרים. הפאשיזם איננו בעצם הקמת משפחה, כאמור, גם אני בעל משפחה, אלא בהפיכת המשפחה לעגל זהב או הצדקה לכל מעשה עוול, בשם הההגנה על המשפחה. זאת לדעתי תימה מרכזית בכל סדרות המופת האמריקניות החדשות.
    ולגבי מרטי – אל תאמין לתיאוריות הרצות ברשת. הוא שוטר טוב, קצת אהבל, לא פדופיל. אבל יש בהחלט פדופיל בקרבת משפחתו, זה כבר ברור מהתנהגות הילדות.

  8. מאת יובל ג.:‏

    עדכון לעצמי בעקבות הפרק השביעי: ראסט איננו הבלש העשוי ללא חת שחשבנו שהוא. הוא אדם שבור שרוצה למות, אבל רק אחרי קרב אחרון. הוא, כמו מרטי, נגועים ב"קללת הבלשים" לפיה האמת תמיד נמצאת מתחת לאפם והם לא רואים. הוא גם לא חיסל את טאטל. שניהם הולכים לקראת האפלה, ל"לב המאפליה" של לואיזיאנה, כנראה ליד אגם צ'ארלס. למעשה גם מרטי שבור, אחרי שנים של עבודת משטרה וצפייה ברוע האנושי. והמעניין הוא, ששניהם פישלו לאורך כל השנים. העיוורון של הטרגדיות היווניות אפף אותם, ויגיע לשיאו כנראה בפענוח הרצח הריטואלי האחרון של הנערה עם קרני הצבי (זהותה כבר די מדוברת ברשת, משמח זה לא יהיה).
    פיצולטי באמת מתעניין באופן חלקי ביותר בתעלומת הפדופיליה והרצח של נשים וילדים. כמו כן, לא צפוי איזה טוויסט מרהיב אחרון, כי הוא מתאר עבודת בלשים סיזיפית תחת שלטון ומשטרה מושחתים. פיצולטי מתעניין באפלה של המין האנושי. והוא מתעניין בשני בלשים, בפסיכולוגיה שלהם.
    עם זאת תופעת הפדופיליה שכנראה, למרבה הצער, נפוצה למדי בארצות הברית, כמו גם תופעת העושר המושחת, שתיהן עומדות לביקורת, תוך הקשר לאיזה סוג מעוות של פונדמנטליזם פאטישיסטי של כת. מה שעצוב במיוחד הוא מידת שיתוף הפעולה של אנשים עם הרוע – והרוע, וזה החידוש בתור הזהב של הטלוויזיה האמריקנית – קשור במוסד המשפחה ומה שנעשה בשמו ובחסותו. מטוני סופרנו המאפיונר, שם ראש המשפחה הוא פושע במקצועו, אבל מצדיק מעשיו בעזרת הדאגה למשפחה, עבור בוולטר וייט ב"שובר שורות" שעושה כל דבר נורא בשם הדאגה למשפחתו, וכלה במשפחות הנוצריות פונדמנטליסטיות העשירות ופשעיהן בלואיזיאנה של "בלש אמיתי".

  9. מאת עומר:‏

    קודם כל שיחקת אותה על הביקורת. רציתי לשאול מה המשמעות של הקטע האחרון בו רואים את האיש עם הפניםהמצולקות? ובנוסף מי זו הילדה הנעדרת שהשריף טייח את העלמותה? ומה היא קשורה להמשך בעלילה?

  10. מאת יובל ג.:‏

    הי עומר,
    כל פרק בסדרה מסתיים עם רמז משמעותי. הפרשנויות והרמזים מעידים על כך שהאיש עם הפנים המצולקות
    הוא המפחיד יותר בהתנהגותו מבין חמשת האנסים-פרשים ראשיים, שאנסו את הילדה בקטע הוידאו, בהם גם שניים ממשפחת טאטל. החמישה מופיעים גם בצורת הבובות שהותירה בתו של מרטי בחדרה, וגם בדמויות ש"פיסל" קול במהלך החקירה מבקבוקי בירה, במטרה לבדוק אם שני חוקריו בכלל בכיוון.
    הילדה הנעדרת היא אם אני זוכר נכון אחותו של שחקן הפוטבול הפצוע, אי שם בפרק השלישי או משהו, בבית שבו ראסט וקול מצאו את סימני העץ של הכת השטנית. השורה התחתונה היא, וזה ספוילר המופיע בכל רחבי הרשת, שמשפחת טאטל, יחד עם קרובי משפחה ממזרים נוספים, בין השאר האחים לדו, אנסו וסיממו ילדים מאחד או יותר מבתי הספר הנוצריים שהקימו, נעזרים באיש משטרה בכיר לכיסוי ההעלמויות והפשעים, ואף הקריבו חלק מהילדים -נערות בטקס וודו- כת שטן כלשהי. . הבכיר נחקר בפרק השביעי על ידי ראסט וקול, והם הולכים לגלות את הכול לקראת איזה סיום אפוקליפטי.
    השאלות שנותרו פתוחות הן בעיקר מיהו "המלך הצהוב" (שם מחזה אימה נודע של ברנש בשם צ'יימברס), מהי קרקוסה? (מקום הפולחן וההקרבה?), האם בתו של מרטי היא קרבן אונס של הכת? וכיצד יתנהל ה"דו קרב" בין מרטי וקול לפושעים?
    כנראה יש רמז גם בספינה המגיעה בשוט האחרון של הפרק השביעי, שאיננה ספינת הדיג עליה נמצאים מרטי וקול.

  11. מאת יובל ג.:‏

    טוב, כמה מחשבות בעקבות הפרק המסיים: ואשתדל בלי ספוילרים, למי שעוד לא ראה, ויראה מחר בשידור בישראל:
    מבחינה מטאפיזית ופואטית הסיום יפהפה. מרגש, כתוב היטב, סוגר רגשית, במידת מה, את הסיפור.
    אחת הסדרות היותר טובות, בזכות ההשראה של אימה קיומית בסגנון פו, לאבקראפט ודומיו.
    מצד שני, הפרק האחרון מאכזב: התגלה כי החבר פיצולאטו שתל עשרות רמזים ולא קשר את החוטים בסיום. בכך הוא עורר עשרות תיאוריות ברשת, מתוך ציניות מסוימת, שאפיינה כנראה גם את "אבודים" ו"תיקים באפלה" – המסתורין תמיד יותר מעניין מהפיתרון, הפחד הערטילאי הוא הנורא מכל. ה"פיתרון" החלקי מאוד, גם אם העשוי יפה אסתטית, שגרתי למדי.
    הוא רומז על רוע גדול יותר, אבל שם לבסוף את הרוע בעיקר על כתפי אדם אחד. זהו פיתרון קל, שהולך בכיוון ההפוך להרחבה של הניהיליזם והרוע האנושי שהתרחשה במהלך שבעת הפרקים שקדמו לאחרון, וזאת על אף שהבלשים מבינים שתפסו רק את קצה התעלומה, רוצח אחד, גם אם מרכזי.
    הפיתרון של רוצח סדרתי במקום הפיתרון שקושר את כל החוטים שנרמזו במהלך הסדרה, שרמזו לכך שהרוע מקבל גיבוי בדרגים הגבוהים בלואיזיאנה, הוא פחדני משהו, כי אם אתה מפזר רמזים, וזאת סדרה בלשית, אתה צריך לקשור את החוטים בסוף, לפחות את חלקם. כי אם אתה מפזר רמזים בלי לקשור את החוטים, זאת מניפולציה.
    ועדיין – סדרה מופתית.

  12. מאת אור א:‏

    היו כמה חוטים שלא נקשרו היטב – המלך הצהוב והציפייה להפיל רשת פדופילים שלמה ולא רק סוטה אחד
    (בעניין הבת של מרטי, אגב, לא חשבתי לרגע שהיא קשורה לסיפור, זו הייתה הצצה למשפחתו שיש שם במקרה נערה מתבגרת אמריקאית קלאסית כמו הבגידות שלו ומערכת היחסים שלו עם אישתו. וגם לא חשדתי בגיבורים כי זה בד"כ תרגיל קלאסי להחשיד אחד מהם, מה שכן חשדתי שזה אולי מקרה "מועדון קרב").

    היה משהו יפה בכך שסגרו את הפרשה עם סוטה אחד, זה התאים לפסימיות של הסדרה – שאת הרוע אי אפשר לכבוש ולמגר, אבל אפשר לפעול פעולה קטנה ש"תאיר מעט את החשכה".
    אבל האכזבה שלי הייתה מדיאלוג הסיום שבו הבלש הכי ניהילסט פסימי קודר שאינו מאמין במיסטיקה, דת, חיים אחרי המוות וכיוב' – ראה את משפחתו מחכה לו מהעבר השני, ושיש "אהבה" ושתמיד האור מנצח. קצת הפחית לי מההנאה, ועדיין…

  13. מאת יובל ג.:‏

    תודה. מסכים שהסוף האופטימי היה קצת מודבק, אם כי מרגש בכל זאת.
    אבל הבעיה היא כזאת – יש מונח שנקרא "מק'גאפין" או "רד הרינג" – כלומר רמזים ששותל המחבר-תסריטאי
    לאורך הסדרה – גם לגבי התעללות מינית בביתו של מרטי, שאין כמעט ספק שהתרחשה, במידה זו או אחרת, אולי אפילו תוך כיסוי של האם את העניין עקב מעורבות האב – בקיצור, רמזים שנשתלים ומעוררים רצון לפענח. כשיותר מדי רמזים נותרים בלתי מפוענחים (מה היה תפקיד בתי הספר הנוצריים שהקים טאטל, מי היה סאם טאטל בכלל, מה הקשר שלו למשפחת צ'ידלרס, הצילום שהופיע של חמשת הרוכבים, מי היו האנסים, ציור שציירה בתו של מרטי שמופיע פתאום פרוש בהגדלה במוסד לילדים חולי נפש אותו ביקר ראסט, ועוד ועוד) זאת כתיבה רעה. פיצולאטי פעל במסגרת ז'אנר הבלשים, הפיתרון שלו היה "גס" וכזה שהוא עצמו יצא נגדו בראיונות (רוצח סדרתי), והוא שתל עשרות רמזים רק כדי לעורר סקרנות וניסיונות פיענוח.
    ועדיין – סדרה (כמעט) מופתית.
    ואם יש שם מי שמתעניין בביקורת על הפרק האחרון, הלינק הבא מומלץ:
    http://douthat.blogs.nytimes.com/2014/03/10/the-failure-of-true-detective/?_php=true&_type=blogs&_r=0

  14. מאת אלי אשד:‏

    לא ראיתי את הסדרה אבל מהתיאור שלך של רמזים שנשתלו שלא לצורך ושום דבר לא נעשה עימם בסיום זה נראה לי כהונאה של הצופה..
    צ'כוב אמר כאשר מופיע רובה במערכה הראשונה על הקיר יש לירות בו בסיום. ואחרת השימוש בו הוא חסר טעם.
    עכשיו נכון שזה לא כך במציאות שבה יש מליוני רמזים לכל פיתרון אפשרי ( ראה רצח קנדי שחוקריו מצאו באירועים שהוליכו אליו רמזים לכך שכל אחד מתושבי ארה"ב יכול היה להיות הרוצח של קנדי או קשור לקונספירציה נגדו ) אבל הצופה בדרמה שהיא תוצר של מוח אנושי יצירתי רוצה פתרון משביע רצון שעונה על הכל ואם מתברר שהכותב התעה במכוון את הצופים ( כפי שנעשה למשל בסדרה "אבודים " שבפרק האחרון שלה התברר שהתסריטאים לא ידעו מה לעשות עם כל הרמזים ששתלו ובחרו כפיתרון במשהו שהם נשבעו שהם לא יעשו) ולמעשה בהונאה הזאת מנע מהצופה אפשרות להגיע לפיתרון בכוחות עצמו הרי זה מראה שהתסריטאי אינו כל כך מוכשר ובעצם כותב את התסריט באופן אקראי לחלוטין. .

  15. מאת אלי אשד:‏

    ובעניין זה אני נזכר בסדרה הישראלית "תמרות עשן " על פרשיית היעלמות מסתורית של ישוב ברמת הגולן. ה סדרה שרצה שתי עונות זכתה לשבחים רבים. אבל ..רק בסוף העונה השנייה כאשר נחשפה לבסוף התעלומה התברר שמה שהתרחש בשיא העונה הראשונה ,התאבדות של מנהיג הישוב כאשר נעצר בידי מפקח המשטרה היה בגדר בלתי אפשרי מאחר שרק בסיום המפתיע והבלתי אפשרי מבחינת מה שנגלה לנו עד אז התברר שהשניים היו שותפים לביצוע הפשע.
    דהיינו בסיום העונה הראשונה הכותב בעצם לא ידע אז לאן פניו מועדות והסיום של העונה השנייה היה בגדר אקראי או מחשבה שנייה ולמעשה הטעיה של הצופים שכן הוא סתר לחלוטין את מה שנחשף לפנינו בעונה הראשונה.
    וזה מראה על כתיבה גרועה.
    ראו על הסדרה הזאת כאן :
    http://www.yekum.org/2012/07/%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%9E%D7%98%D7%95%D7%99%D7%9F-%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%A1-%D7%91%D7%95%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%93%D7%90%D7%9C%D7%90%D7%A1-%D7%9C%D7%90-%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%A7-%D7%9E/

  16. מאת יובל ג.:‏

    הי אלי, לצערי זה נכון. אמנם היוצר והתסריטאי רומז בראיון שיש עשרה אחראים לפחות למעשי הרציחות, הקרבת הנשים והילדים והפדופיליה, כלומר הוא יודע מי ה"רעים", אבל הצופה לא. וגם אם לוקחים בחשבון שמטרת הסדרה היתה ליצור סדרת בלשים משולבת ב"אימה קוסמית" א-לה לאבקראפט, דבר שהצליח, וגם אם נפשות שני הבלשים היו במרכז (גם הצליח) הרי העובדה שפוזרו עשרות רמזים והפיתרון היה כל כך חלקי בעייתי. יש פה אלמנט של הונאה. כאמור, הוא לא היה חייב לסגור את כל הקצוות, ולפתור את כל החידות, דווקא טוב היה להשאיר חלק במיסתורין, שמעורר אימה קוסמית, אבל להצביע על שורשים עמוקים כל כך של רוע פולחני הנטועים בתרבות אמריקנית, ומגובים על ידי סנטורים, אנשי דת, אנשי משטרה ועוד, ולסיים בחשוד אחד, רוצח פסיכופט, זאת בעיה. עם זאת, יש לפיצולאטו הזדמנות לתקן, כי מדובר באנתולוגיה, והעונה הבאה תהיה עם נרטיב חדש לגמרי ושחקנים חדשים.

  17. מאת צחי:‏

    סדרה מופתית, אך גם אני התאכזבתי מעט מהדרך בה הסתיימה. סוף פשוט מדי לסיפור הקודר שבנו כל העונה.
    כל כך נהנתי ממקונהי וארלסון. הדיאלוגים הפילוספים בין שני הבלשים על מהות החיים, דת ורוע כל כך מרתקים ומשאירים אותך להרהר עליהם הרבה אחרי סיום כל פרק.
    חייב לציין שאחרי שכבר קראתי עשרות ביקורות ומאמרים של כותבים על הסדרה, שלך היא ללא ספק הטובה ביותר.
    עצם זה, שאדם העוסק בספרות ומוסמך אוניברסיטה מצוינת ונחשבת , נתן לסדרה צאנס , אהב ושיבח אותה על הרבדים העמוקים שבה, היא שלעצמה, מראה מוכיחה עד כמה הסדרה הזאת ייחודית באיכותה.

  18. מאת יובל ג.:‏

    לצחי – תודה. רק לגבי האוניברסיטה המצוינת – אני לא בטוח שמחלקת מדעי הרוח והספרות באוניברסיטה היא ערובה למשהו – למעשה, "בלש אמיתי" נוצרה כי היוצר שלה, פיצולאטו, לא יכל לסבול ליותר את חיי האקדמיה וחיפש פירצה כלכלית החוצה. וכך נוצרה הסדרה המופתית.
    ובמקביל – זה באמת פנומנלי שסדרה כזאת נוצרת בטלוויזיה, אפילו אחרי "שובר שורות" ו"סופרנוס" (והיא מעט נופלת משתיים אלה). (ולפני זה היה גם "הבלש המזמר" של דניס פוטר, יצירת המופת הטלוויזיונית הראשונה, לטעמי). בקיצור – כל אותם מורידי סדרות בשצף קצף, כנהוג בימינו, במקום סתם לבהות במסך – אתם אינכם זוכים לשום חוויה רוחנית – רוב הסדרות הן זבל שאי אפשר לתאר במילים. עלבונות לאינטליגנציה ברמה זו או אחרת. הטלוויזיה איננה ולא תהיה לעולם אמנות ברמת הישגי הקולנוע. וגם לא הספרות. והטלוויזיה המופתית המעטה שכן קיימת – יוצריה ניזונים מספרות או קולנוע או קומבינציה של שניהדברים.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*