סיפור חיים דרום אפריקני :קריאה באוטוביוגראפיות מאת הסופר ג'ון מקסוול קוטזי -ד"ר מלי רול

ג'ון מקסוול קוטזי סופר דרום אפריקני

חוקרת הספרות מלי רול בודקת יצירה ספרותית מארץ שאותה אנחנו לא כל כך מכירים מבחינה ספרותית ,ארצו  של נלסון מנדלה –דרום אפריקה.

קריאה באוטוביוגראפיות מאת הסופר ג'ון מקסוול קוטזי

מאת ד"ר מלי רול

באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת ובתחילת המאה העשרים מפרסם הסופר הדרום אפריקאי ג'ון מקסוול  קוטזי טרילוגיה אוטוביוגרפית (נערות, עלומים וימות החמה).  בחירתו של הסופר, מהקובע את סדר היום הספרותי והחברתי במולדת, בז'אנר של סיפור החיים המבוסס על התחייבות בלתי מוצהרת של המספר לגולל את קורותיו, נעשית על רקע הקמתה של וועדת האמת והפיוס ברוח משנתו הפייסנית של הנשיא נלסון מנדלה. הוועדה הוקמה בשנת  1994 מכוח "החוק לקידום איחוד לאומי ופיוס", וניתנו לה סמכויות שיפוטיות.

על רקע המהלך הפוליטי בארצו מתאר קוטזי בטרילוגיה האוטוביוגראפית שלו ילד או נער ומאוחר יותר גם גבר שעולמו ה"ספרותי", שהוא בדרך כלל הרואי וטעון ערכים מוסריים, נתון באיום מתמיד. סיפור החיים של הדמות הזו – בת דמותו של המחבר – מתפתח, בשלוש היצירות  נשמע  אמנם קול נרטיבי שמציע שפע של תיאורים חלקיים אשר מתחלפים בזרם של רגעים אקראיים, אך נדיבות זו של תיאורים מעוררי פחד מוצעת כהתעלמות מיסודות סמויים התוססים "באיזורי עיוורון" של המספר.

את המושג "איזורי עיוורון" תבע מבקר הספרות פול דה מאן בספרו "Blindness and Insight". דה מאן טוען כי בכל כתיבה ספרותית ופרשנותה ובכל פעולה לשונית קיימים איזורי עיוורון של הכותב להנחות היסוד שלו לגבי המציאות ולגבי משמעות כתיבתו. נקודת המוצא של דה מאן היא שהלשון אינה מסוגלת לספק תיאור הולם, עקבי ולכיד של כל האספקטים במציאות. עוד הוא מדגיש שאי אפשר להכפיף את פעולת הלשון למשמע מלא ולהכרה אנושית.

בזרם האירועים הלא לינארי המופיע בסיפורי החיים הנדונים, המספרים אינם מודעים ל"איזורי עיוורון" שבהם תוסס יצר של אלימות כלפי האחר וגם כלפי ה"אני". אך אדיו של היצר הזה מחלחלים לנפשו, למשפחתו ולחברה של המספר, והוא סובל ממנו, אך אינו מזהה אותו.

ב"רשת" של רגעי הסבל מתוארים בשלוש היצירות האוטוביוגראפיות הללו מצבים ארכיטיפיים שמתגבשים למיתוסים "סדוקים" ומתפרקים מיד למיתוסים אחרים. במעברים בין המיתוסים הרעועים הללו בולטות מחוות גוף או הבעות פנים שהן אמירות לא מילוליות והן סוללות את עקבותיו של "איזור עיוורון" של המספר.

סיפור החיים אצל קוטזי אם כן מתפתח מתוך פרספקטיבה של אישיות מספרת  שמתגבשת מתובנות העולות מלשון הסיפור מעבר לדמות המספר, והיא אינה מספקת ואולי אף אינה מסוגלת לספק תיאור שלם לחוויותיה למרות נדיבות לשון הסיפור. אישיות זו מטלטלת בין חיים תחת שליטתם של כוחות אלימים התוססים ב"איזורים עיוורים" והיא אינה מודעת לעוצמתם לבין כוח החשיפה של לשון הסיפור.

ההיטלטלות של האישיות המספרת בין "עיוורון" לבין הלשון בסיפור המסגירה אתרי כוח הרסני מעוררת במהלך הסיפור וקריאתו תנועה של גילוי וכיסוי של יסודות מאיימים.  הסיפור במובן זה הוא ניסיון להתמודד עם הדחקה של גורמים למועקה שקשורה בשושלת משפחתית וחברתית בעלת צופן גנטי המכיל מנגנון השמדה עצמית. האישיות הכותבת  מתגבשת בסיפור כמי שמתמודדת עם יצר אלימות מובנה בתוכה. היצר הזה מסתבר אינו מתכלה אלא מזין את עצמו ביחסי גומלין בין ה"אני" וה"אחר".

האישיות הכותבת בטרילוגיה של קוטזי מנסה "לצאת" מתוך הרצף הגנטי הזה תוך אזכור מאפיין מיתי של אופציית הקורבן ויצירת כת חדשה המתגבשת סביב סירוב לגרום עוול לאחר.

כבר בנערות :תמונות מחיים קרתניים א' (1997), ספרו האוטוביוגרפי הראשון, מתוארים פחדיו וחרדותיו של הילד ג'ון על רקע חיי היום-יום בשנות ה-50 בעיר ווסטר שליד קייפטאון – השנים הראשונות של שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. האירועים המסופרים- לא בגוף ראשון- מופיעים כממואר – קטעי זיכרונות הנקשרים זה לזה, לעתים באופן אקראי וארעי.

גם בספרים האוטוביוגרפיים הבאים מתוארים אירועים המאיימים על שלוות נפשו של הגיבור, הכרוכים בגילויי אכזריותה של החברה שבה גדל. ככל שג'ון בן דמותו של המחבר קוטזי מתנגד לגילויי האלימות שעולים סביבו, כך "מתפרקים" בסיפור שני כללי הברזל של הכתיבה האוטוביוגרפית: הדיבור בגוף ראשון, ומסירת עובדות אמיתיות.

בנערות נקשרת חרדתו של הילד ג'ון לאירוע בו הוא צופה באימו האהובה, העוקרת את לשונותיהן של התרנגולות. "אימו אוחזת איפוא את התרנגולות זו אחר זו בין ברכיה, לוחצת על לסתותיהן עד שהן פוערות את מקוריהן, ובחוד של סכין קילוף מנקרת בלשונותיהן. התרנגולות מצווחות ונאבקות ועיניהן יוצאות מחוריהן". דווקא התיאור הנטורליסטי הזה מרמז על איזור עיוורון שבו מוסתר שבר בעולמו של הילד, שניסיון חייו הקצרים אינו יכול לגונן עליו. אפשר לראות ברגע זה את תחילתו של תהליך התפוררות של רגש שייכות למשפחתו האהובה. סיפור היזכרות ברגע טראומתי זה מעורר רגעים מושתקים של אימת ילד קטן הצופה בפגיעה בבעלי חיים ואינו מסוגל להביע את תחושותיו.

באותו ספר מתוארים גם אביו ודודו של ג'ון הילד, כאשר הם "נזכרים בבוקרי חורף קרים שבהם היה המקל מעלה פסים כחולים בעכוזיהם, והעקצוץ הזה היה נשאר ימים תמימים בזיכרון בשרם". האב והדוד, כמו גם האם, מתגלים כמי שמסוגלים אפילו ליהנות מגילויי סאדיזם, כמו ינקו את האלימות עם חלב אמם. לעומתם, ג'ון הילד פוחד להביט במקלות הללו. הפחד מראייתו של מעשה האלימות ומדיבור על חילול הגוף מתפתח לחרדה מפני פעולות יומיומיות כגון תספורת, איחור לבית הספר או עלייה לרכבת הלא נכונה. ובהמשך לכך, אותה חרדה היא שמאלצת אותו לשמור את האלימות שהוא חווה בבית הספר בסוד מפני ההורים. בהפסקה הוא נגרר על ידי התלמידים האפריקאנרים הגדולים ממנו לפינה, ושם הם מחדירים לפיו זחל ירקרק תוך כדי תחנוניו לרחמים. הוא גם נזכר שבביתו הקודם בקייפטאון הוא צפה בהכאתו של המשרת הצבעוני על ידי השכן האנגלי, רק משום שהעז לברוח.

רגעים אלה ואחרים מעוררים אצל הילד פחד מפני גופו-שלו, על רקע ההבנה העמומה שנקמתם של הסובלים היא אפשרית. תחושת האיום על הגוף והשתקתה וכן תחושת הניכור ממנו מתגבשות לכלל תודעה פוליטית, והפעם היא נמסרת מנקודת ראות משולבת של ילד ושל אדם בוגר. "דבר אחד הוא ידע בביטחון: אדי לא ירחם עליו" – אדי הוא המשרת השחור של שכנו האנגלי, וג'ון יודע שגם אדי עצמו ינהג באכזריות אם יתאפשר לו. התמונות הללו מציירות תודעה של אדם בעל רתיעה מכוחנות כלפי החלש ורגישות מוסרית גבוהה, אבל בה בעת בתודעה זו נחשף גם איזור עיוורון לתיעוב עצמי המתגבר והולך בו עם השנים.

גם בעלומים:תמונות מחיים קרתניים ב' (2002), המגולל את תחושת הנחיתות הגופנית של ג'ון הנער, ואת נטישתו את דרום אפריקה, נמסרים האירועים בגוף שלישי. בספר זה עולות תמונות מחייו של ג'ון בהיותו סטודנט באוניברסיטת קייפטאון, וכן בהיותו מתכנת מחשבים בלונדון. ללונדון הוא הגיע לאחר שנאלץ לעזוב את מולדתו, שבה אין אפשרות "להאמין שיש באויר די חמלה כלפי השחורים וגורלם, די רצון לנהוג עימם בכבוד, לפצותם על אכזריות החוקים, כשהקרקע מתחת לרגליו ספוגה דם ותהום היסטוריית הנחשלות העצומה הומה מזעקות זעם". הוא מסרב להצטרף לצבא האפרטהייד ומגיע למסקנה: "הוא לא היה יכול לשאת זאת. הוא היה חותך לו את ורידיו. רק אפשרות אחת לפניו: לברוח".

בתקופה זו של חייו ג'ון חי כדרום-אפריקאי בודד בלונדון, על רקע הפגנות ערות של פעילים פוליטיים נגד משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה. גם בתקופה זו, התנגדותו של ג'ון לנרטיב הלאומי של מולדתו קשורה באיזורי עיוורון בתודעתו. באיזורים אלה המשותפים למחבר, לקול המספר ולדמות שהוא מתאר מתפתח יסוד של הרס עצמי אצל מי שאינו מסוגל להזדהות עם משפחתו ועמו. ההתנזרות של ג'ון מאהבת האם היקרה והמרתיעה כאחד מתורגמת לגלות כפולה: גיאוגרפית ופסיכולוגית. ההגליה העצמית וההימנעות מקשרים עם משפחתו –יסודם בחוסר יכולת לחוש אושר ושלמות עצמית, בשל סתירה מובנית ובלתי פתורה בנפשו: סתירה בין רתיעתו הטבעית מאלימות ובין היותה של אלימות זו טבועה בו משחר ילדותו.

ימות החמה / ג. מ. קוטזי

בספרו ימות החמה, האחרון בטרילוגיה, אין דמות של מספר כלל, ובכך מוצג עולם סיפורי שבו נשללת כל אפשרות להשמעת קולה של אישיות מספרת בעלת זהות מובחנת.  בספר מתואר ג'ון כסופר מפורסם שכבר מת. התקופה שבה מתוארים חייו היא השנים שבהן חזר אל דרום-אפריקה. הספר נפתח ומסתיים בקטעי יומנים לא ערוכים, שנכתבו על ידי ג'ון קוטזי בחלקם בשנות ה-70. בין הקטעים הללו מוצגים חמישה ראיונות פיקטיוויים עם דמויות שמתארות את המחבר המת מתוך היכרותן איתו בעבר.

ביומנים משולבים ידיעות עיתונאיות, מסות, ביקורת על סרט המוקרן בבית הקולנוע ועוד. גם הראיונות אינם מנוסחים באופן אחיד. הם נערכים על ידי וינסנט, ביוגרף אנגלי פיקטיווי שאוסף חומר על הסופר קוטזי. בראיונות עם מכריו של ג'ון משולבות הערות שקוטעות את הדיאלוג עימם. ראיונות אלה נהפכים לפסטיש – גיבוב של קטעים שאינם קשורים זה לזה באופן ישיר, ומשקפים חוסר סדר או חוסר היגיון.

אולם הסופר קוטזי לא מת. כידוע, הוא מחברה האמיתי של היצירה הזאת. אלא שהאוטוביוגרפיה שלו כאילו נכתבת בידי רוח רפאים. החברה שבה גדל וחי מוצגת כמי שגרמה לו לאבד את חיותו. המחבר מוצג בעיני הדמויות האחרות כ"גבר רוקד עירום, גבר שאינו יודע איך לרקוד". אותה תחושת תיעוב עצמי מתורגמת בספר זה למחבר המתאר את עצמו כמעטפת ריקה ומתחתיה קיים ריק שמשמעותו נוצרת רק על ידי פרשנויות, או רק בגיבושן של נקודות מבט בדויות ומתחלפות. הריקנות באה לידי ביטוי בספר זה ביציאתו של המחבר מתוך עצמו ובהתבוננות באישיותו כמכלול חסר גרעין של אמת שסביבו מתגבשות אמירות מפי דמויות אחרות.

משלושת ספריו של קוטזי עולה קול המנסה להתנתק מהחברה שבה הוא חי, ושאותה הוא אמור לייצג. אך בימות החמה, בא לידי ביטוי הקול הזה כאישיות "מרוקנת". ככל שההרס העצמי באישיותו של המחבר דומיננטי יותר, כך הוא מוותר על קרבה לאימו אך גם קשור בה בעבותות.

בימות החמה בא לידי ביטוי הקול המנותק מגרעין אישיותו ככפיל שדומה לו ושונה ממנו בעת ובעונה. המחבר שכאילו יוצא מחוץ לעצמו בוחן מנקודת תצפית חדשה את הפרסונה הבדויה שלו; בדמות הבדויה של ג'ון הסופר ניתנת לו אפשרות לערוך סימולציה – לראות את עצמו כאני חברתי השייך לקולקטיב ומקבל פשרות. בעולם סיפורי כזה בולטת העובדה שהדמויות והמספר בתוכן הן בדיה, סוג של יציר דמיון או טכניקה של נקודות מבט המאפשרת לאישיות הכותבת  "לצאת" מתוך עצמה "לפצל" את תודעתה ולהתבונן בהתנהגותה – כטרנסגרסיה.

כך או אחרת, בתנועת הזרימה הבלתי פוסקת של פיסות החיים העולות מנקודות מבט מתחלפות הנתונות בסכנת התפוגגות, שבה ומציקה תחושה של סתירה בין עולם "ספרותי" מוסרי וערכי, לבין גנטיקה של אלימות הגורמת לעיוורון לייסורי ה"אחר".

בחברה שכזו שבה ומתוארת נטייתה של האישיות הכותבת בימות החמה לשבור את הרצף הגנטי הזה, להקריב למען התחלה חדשה זו את תחושת החיות והערך העצמי הנובעת מהשתייכות משפחתית וחברתית, ולהתחיל רצף גנטי חדש ללא מנגנון השמדה עצמי.

על רקע הצורך לנטוש את השושלת המשפחתית,  אפשר לראות בעובדה שהמחבר ג'ון עוזב את אביו החולה בסוף הספר, את התהוותה של שאלה אתית אנושית נוקבת בחברה שבה האלימות גורמת לאדישות לזולת. אפשר לראות גם בנטישתן של כל הדמויות האחרות בספר זה אדם אהוב הזקוק לעזרתן, את שרטוטה של תמונה ביקורתית נוקבת אודות חברה כזו. שאלה אתית זו מצביעה על הניסיון של המספר להתבונן על חייו מנקודת מבט המשוחררת מהנרטיב בדרום-אפריקה, ומחויבת לסולם ערכים אנושי אוניברסלי.

הנטישה של האני או "היציאה מן האני"  במובן האתי אינה מאפשרת לראות בדמויות יצירי דמיון הקיימים בעולם הבדוי בלבד. הדמויות נתפסות בפרספקטיבה כזו כ"חלק מוחצן" מתודעת האישיות הכותבת בתהליך של רפלקסיה או התבוננות עצמית. מתוך תובנה כזו נרתמת האישיות הכותבת לשושלת ספרותית שבה היא פועלת מתוך מודעות לסכנת התפוגגות העולם הבדוי. הבדיה מוצגת עתה ביתר שאת כקיום שנוצר מהאין או מהדמיון היוצר, ולכן גם עלול להתפוגג כל רגע. בעולם פגיע כזה מוצעת שושלת ספרותית בעלת סולם ערכים אנושי אוניברסלי שמייצגה הוא ישו, והיא מודעת לשבריריותה.

המיתוס של ישו ביצירת קוטזי מוצע כהינתקות מאותו יסוד אלים בשושלת משפחתית וחברתית שבה הוא גדל, ואשר אותה הוא החליט לעזוב. הנטישה במובן זה שבה ומזינה את יסורי המצפון של האישיות ה"מפוררת" בימות החמה, גם כאשר היא נועדה להציל את עצמה.  במובן זה, חושפת לשון הסיפור את "איזור העיוורון" של האישיות לשתי פניה של נטישת מהשושלת – זו ההורסת וזו הבונה.

ראו גם
מאמר על דרום אפריקני מפורסם אחר:

אודות מלי רול

ד״ר רול מלמדת בקמפוס אמנויות של סמינר הקיבוצים. עוסקת במחקר של פואטיקה שמייחדת כתיבה אוטוביוגראפית, ישראלית ולא ישראלית, על רקע חברות ותרבויות מתהוות. מתייחסת בעיקר למעמדה של הכתיבה בזמן ובמקום המאופיינים באתגרים קיומיים משמעותיים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*