סצינות יפואיות :סקירה על כתב העת "מטען " מספר 24

ישנם כמה וכמה כתבי עת שמייצגים את הספרות של תל אביב. יש רק כתב עת אחד בעברית שמייצג את יפו כיוצרת ספרות שונה מזו של תל אביב. יובל גלעד סוקר אותו.

סצינות יפואיות :

על כתב העת 'מטען' גיליון 24, 2013. עורכים: יוסי גרנובסקי ורומן וטר. סגן עורך: אלטייב ענאים

מאת יובל גלעד

כתב העת 'מטען' הוא כתב עת חשוב מעין כמותו, ולו בשל העובדה שהוא משלב בין סופרים ומשוררים יהודים וערבים תוך זיקה ליפו, העיר הכמעט אחרונה בו עוד מתקיים דו קיום, וגם בה העסק הולך לעזאזל, בחסות גזענים ונובורישים עשירים. הגלגול הראשון של כתב העת שילב בין מאמרי שמאל "קיצוני", לבין ספרות מחאה, בעריכת המהפכן והמשורר מקסים גילן גלגולו השני הנוכחי הינו בעריכת הסופר יוסי גרנובסקי, שויתר על המניפסטים הפוליטיים מהם יש די והותר תחת כל עץ רענן, והתמקד בספרות בלבד, אבל תוך קשר בין יהודים לערבים. כעת, כך אני מבין, עומד כתב העת לפני גלגול נוסף – כאשר לחזית יעברו שני המשוררים המוכשרים מוחמד אגואני ויונתן קונדה, אנשי יפו.

הגיליון הנוכחי איננו הטוב ביותר של כתב העת, אבל הוא גיליון הגון המכיל לא מעט יצירות בשירה ובפרוזה ראויות, תוך דגש על דיבור אינטימי פשוט, אולי בהשפעת השירה הערבית, עד כמה שאפשר לומר הכללה כה גסה כמו "השירה הערבית". גילוי נאות – בחוברת מופיעים גם משיריי.

הפתיח המעולה של הגיליון נכתב בידי יוסי  גרנובסקי, ובו הוא מספר סיפור אישי על הגזענות הישראלית, במקום להתלהם פוליטית: מוחמד אגואני, יליד העיר ומשורר בכיר שלה, רצה לשכור דירה בשכונות הזולות יותר בהן עדיין יכולים צעירים לשכור דירה, אבל איש לא הסכים – כי הוא ערבי. נרתם העורך לעזרה – וכלום. השם מוחמד הבהיל את המשכירים. מגעיל ואמיתי. יפו היפה, הנפלאה, נבעלת על ידי בעלי רכבי השטח ודירות הפאר שלהם, בעוד התושבים המקוריים, הערבים, נדחקים החוצה בדרכים בירוקרטיות שונות, ולא אכנס לפרטים.

אגואני מתעד את החוויה בשיר:

אני עדיין שואל את עצמי… האם מישהו נמצא שם / במקומי?/ האם הרחוב שלי זוכר אותי?/ או שהבית כבר אוהב אחר?/ משהו מוזר קורה/ בשכונה הזו/ עיניי נעצמות מעייפות/ והעניין הוא/ שאם לא מסתכלים לא רואים… אבל הכרנו אותה פעם/ בגלגול הקודם

יונתן קונדה. צילם דניאל צ'צ'יק

יונתן קונדה, עוד משורר יפואי צעיר שפרסם ספר שירה משותף עם אגואני, כותב שירה מקומית יפואית המשלבת סגנון פואמתי של שורות זולגות זו לזו עם תמונתיות עזה:

שטן נתכוון לשם שמים אומרת יפו לעצמה בלילות… שוכבת גופת השמים על צידה,/ מדממת חושך אל תוך המטלית/ שהיא יפו שסופגת הכול ודוממת… כל המילים כאן עורבים, אחרי המבול. / היונות השחוטות של ההתחסדות עדיין עושות את מה שנוח.. יפו שולפת את שתיקתה כמו חרב נגד הכופרים/ וצבא הבולדוזרים המנצנץ בשמש עם שחר

שיר מעולה, מעין חזון אפוקליפטי אקספרסיוניסטי של יפו, אם כי שימוש היתר בארס פואטיות, בתפקיד המילים והשפה מחליש את העסק.

אינני יודע מיהו מאיר קוזרי, אבל מהשירים נראה שמדובר באדם לא צעיר, שכותב שירים פשוטים על גבול הפשטנות, אבל שירים המצליחים ברובם לרגש בגלל התמימות:

יש אנשים שנהנים להתאכזר לאחרים,/ לשחק בחיים ומוות,/ לשחק אלוהים./ ואני חולם על אלוהים אחר…

השנים עברו/ האהבות נעלמו/ הרגשות כבו/ אך ריח/ העשן/ עדיין/ באפי

זוכר אותָך/ מהכפר הרוסי,/ מבאר שבחוץ/ ממיטה שבפנים,/ מעדינות ידייך,/ מצמאון שפתייך,/ מנדיבות לביך,/ מאצילות נפשך./ וחלמתי עליך/ ועל ביתך הקטנה/ עם עיניים שחורות/ בצפון הלבן

נעמה ארז בשיר יפה, כנראה בהשראת שיר ידוע של שימבורסקה, על מצב השירה ובוודאי מצב משוררת חסרת מרפקים:

אני כותבת שירים למתי מעט אשר קוראים שירים/ ועוד פחות מזה קוראים את השירים שלי/ (אל תחפשו אירוניה/ גם לא דקיקה כפי שמקובל בשירים)/ את מי מעניין לקרוא על שתיקה ועל זקֵנה הנשרכת/ לאט לאט בשדה, מודדת את צעדיה./ פתאום הזקנה פוגשת חתול ומחייכת אליו./ הוא מדבר אליה/ והיא מדברת אל העצים ואל האבנים/ ואז כותבת./ אני כותבת על שתיקה למתי מעט מנומסים./ ועוד פחות מזה.

ציון מעולה. אלה השירים המאפיינים את הטעם של העורך גרנובסקי, בדרך כלל: שירים פשוטים ותמימים, שחלקם, ויש בחוברת גם לא מעט שירים חלשים, גולשים לבנאליה, וחלקם פוגעים בול.

בחוברת גם קטע פרוזה של הסופר הותיק ראובן מירן, קטע מתוך רומן מסקרן של ירון אביטוב על עובדת זרה, כשבקטע האמין מסופר סיפור קשר מזדמן עם בעל באסטה ערבי, תוך אמירה נוקבת על המצב הישראלי, וסיפור מצחיק ביותר של רן יגיל, "ברית עולם" שמו, על שני חברים שאחד מגלה שידידו לא עבר ברית מילה, עד שהוא מאלץ את השני לעבור חיתוך שכזה, עד לסיום הקורע מצחוק. קטע פרוזה אחרון הוא משל העורך גרנובסקי, קטע יפה מתוך "אל מינא", הנמל, רומן העוסק בדייג ערבי ביפו שלפני קום המדינה.

החוברת מסתיימת בשיר נאה של מייסד כתב העת  מקסים גילן.

במילה אחת :ראוי.

וראו גם

סקירה על מטען גליון 21

ראו גם

"מטען" בויקיפדיה

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , , , , . קישור קבוע.

17 תגובות על סצינות יפואיות :סקירה על כתב העת "מטען " מספר 24

  1. מאת רן יגיל:‏

    אי אפשר שלא לתהות על כך שאין לרשימה הזאת תגובות. זה רק אומר שאין שיח או שהשיח הוא מוגבל וכל אחד מתבצר עם עמדותיו בשרווליו. גם ברשימות אחרות העוסקות בכתבי עת מעטות התגובות. עם כך, תבוא על יובל גלעד הברכה כי הוא – להבדיל מ האחרים – יושב וקורא ומתעניין ושופט ובוחן ובסוף גם סוקר את הכותבים. זה נדיר במחוזותינו. רני

  2. מאת רן יגיל:‏

    בתגובה שלי נפלה טעות. צריך להיות כמובן "אם כך".

  3. מאת אלי אשד:‏

    תגובות יש לצערנו רק לגבי נושא מעורר מחלוקת למשל יחס "אשכנזים " ו"מזרחיים " בשירה.
    אבל מצד שני בוא נזכור שלא באמת היה נושא לדיון ולויכוח בתיאור של יובל גלעד.
    בעצם כן היה בתיאור של המשורר הערבי וגורלו ביפו העכשווית. שמכאן אפשר לצאת לויכוח מעניין על יחסי סופרים יהודים וערבים שכמעט אין כאלה.
    אולי כדאי לציין ש"יקום תרבות" עמל כעת על העלאת אירוע תרבות בחיפה ב1 במאי על העבר והעתיד של חיפה. באירוע ישתתפו יהודים ובהאים. שקלנו גם לחפש משתתפים ערבים תושבי חיפה. אבל מישהי שמעורה בנושא המליצה לא לעשות זאת .לדבריה יש נתק מוחלט בין הקהילות התרבותיות היהודית והערבית הנוצרית והמוסלמית .וסופרים ערבים לא יסכימו להשתתף באירוע של יהודים. משום כך המלצתה הייתה לא לבזבז כוחות על חיפוש חסר תוחלת אחרי סופר חיפאי ערבי שיסכים להשתתף בערב כזה.

  4. מאת יובל ג.:‏

    תודה רני. אכן, אין יותר מערכת ספרותית, רק עשייה עיקשת שלי, שלך, של אלי אשד, של עורכי כתבי העת הנסקרים ועוד מעטים שמנסים להחזיק את העסק, והעסק בלי כתבי עת הוא לא עייסק… נמשיך עד שנתפגר, בתקווה שהספרות לא תתפגר יחד איתנו…

  5. מאת יובל ג.:‏

    כלומר ליתר דיוק הספרות הפכה לסניף של הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה, הפוליטיקה, ההיסטוריה ומה לא. בימינו, בהם דיונים בספרים הם בעיקר ראיונות "עומק" עם הסופרים על הילדות שלהם, גירושיהם והטחורים שלהם, אז הספרות היא ביוגרפיה שממנה אפשר להקיש על המגזר אליו משתייך הכותב. דוגמא מובהקת לכך היא המוסף 'ספרים' של 'הארץ'. כלומר, ריבוי הדיסציפלינות כפוסט קולוניאליזם, פמניזם, פוסט מרקסיזם, פשוט בלע את הספרות, כפי שהדג ב"המלבוש" לעגנון בלע את המלבוש.

  6. מאת אילן ברקוביץ':‏

    שלום יובל. אמנם אני נוטה להעריך את רשימותיך או כלשונך: סקירותיך על כתבי העת הספרותיים אך חושב כי הן לוקות מן היסוד בבעיה אתית משמעותית ביותר: אתה מעורב בחלק גדול מהן בפרסום שיריך וכל גילוי נאות לא יעזור במקרה הזה כי באופן שיטתי בכל פעם כשאתה מפרסם שירים בכתב עת כלשהו אתה דן אותו לכף זכות ואילו כאשר אין שירים שלך בכתב עת כלשהו אחר אתה דן אותו לכף חובה. אם להיות יותר ספציפיים: אתה מבקר הבית של חבורת "עמדה" על נגזרותיה ולכן הרשימות שלך נגועות. עצתי לך היא לחדול מפרסום שיריך בבמות האלה ואז לכתוב. זה אמנם דורש אומץ אך לדעתי זה ייטיב את דרכך ויחסוך מקוראיך חיוויים כגון אלו המופיעים ברשימה הזאת (שיר נאה; סיפור קורע מצחוק וכיוצא באלה).

  7. מאת אלי אשד:‏

    נראה לי שהמדיניות של כתבי העת "עכשיו " "עמדה " וכו' הייתה לדון לכף זכות את הקשורים והמקורבים ולתקוף ביתר עוצמה את אלה שאינם קשורים אך מקבילים לו .אלו שנמצאים בשולחן האחר בבית הקפה ואין דיבור בין השולחנות אם תרצה.
    יש בזה משום היגיון אדם שם לב תמיד לאלה שקרובים לו ומעדיף להתעלם או להתייחס בקרירות עד עויינות מאלו שרחוקים ממנו.
    אני נזכר במשוררת בשם דליה הרץ שנדהמה ממש כאשר אנשי "עמדה" עשו עליה חוברת של מאמרים .היא לא יכלה להאמין :היא לא מכירה אף אחד מן האנשים האלו ,היא לא שמעה עליהם ,כולם זרים לה אז מדוע שהם יעסקו בה?
    היא הייתה מבינה אם הכותבים היו כולם חברים ומכרים משולחן בית הקפה.
    התדהמה הפכה לאיום בתביעה משפטית.
    יש כאן לדעתי איזה שהוא משל על הסצינה הספרותית וגם החוץ ספרותית.

  8. מאת דוד ברבי:‏

    לברקוביץ
    לידיעתך יובל גלעד הוא משורר מצויין ולא היה מזיק לך אם היית מעלה את שיריו במסגרת כתבותיך בעיתון הארץ
    אז לא רק שאינך עושה את המוטל עליך אתה מעיז לבקש מיובל גלעד לא לפרסם את שיריו בכתבי עת
    האשמותיך הן חסרות בסיס ומלעיזות
    אילו היית נקי מכל רבב היית מיד עורך כתבה גדולה בהארץ על האיש ויצירתו
    יובל גלעד המשורר והמבקר הספרותי הפורה שמאיר עיניים במאמריו החשובים

  9. מאת יובל ג.:‏

    לאילן ברקוביץ' – צפיתי את התגובה הזאת, ואני יכול להבין אותה. אבל:
    אכן, אני מייחס חשיבות גדולה לכתבי עת, לכן אני מפרסם בהם משיריי וביקורותיי. ואכן, הרשימות הללו הכוללות גילוי נאות כוללות משיריי. עם זאת, כתבתי גם על "הבה להבא", "דחק", "פסיפס", ו- "עטר" – חלקן ביקורות חיוביות למדי, אפילו חיוביות מאוד, כי אני נוטה לפרגן לכתב עת שהם עמוד השדרה של הספרות, וזאת מבלי שהשתתפתי בגיליונות ההם או באיזה שהוא גיליון של כתב העת. "עטר" נסקר פעמיים – פעם על גיליון כולו, ופעם על כותב מצטיין שבו, איך תסביר זאת, מר ברקוביץ? "דחק" נסקר בהרחבה, תוך הדגשת כמה פנינים המופיעות בו, איך תסביר את זה מר ברקוביץ'? כנ"ל "פסיפס" הוותיק של יעוז-קסט, שעל אף ליקוייו מהווה בית יפהפה לשירה דתית, פחות מלוקקת מזו של "משיב הרוח". איך תסביר את זה, מר ברקוביץ?
    או את העובדה שאתה מפרסם משירייך במוסף לקולוניאליזם יהודי ששמו גם "תרבות וספרות", שבו במקרה לגמרי אתה עובד ומקבל שכר (בניגוד לעבודתי שנעשית חינם?). אולי זה נאות מאוד?
    ראיתי שהיית בערב "עמדה", אז הנה לך ההזדמנות לתקוף אותי מעל דפי המוסף הקולוניאליסטי. עם זאת, הרשה לי לברך אותך על הרשימות האחרונות שם, שחדלו להיות צפיחית בדבש, ואפילו ביקרתך את מר שחר-מריו על המחמאות של "נהדר" ו"נפלא" לכל משורר, דבר שאותו עשית אתה עצמך במשך שנים.
    אין לי כוונה לגזור כליה על שירתי, ומאחר וכתבי עת הם במה לניסיוניות פואטיים, ומאחר ואין לי כוונה לקבץ משיריי לספר בקרוב, אז אני מפרסם שם, ורק אחרי הפרסום אני מגיע למסקנה לגבי איכות השירים – מי טוב ומי לא, כי ההקשר, הניקוד כו' מסייעים לי בכך. אם היו עוד עשרה כתבי עת לספרות הייתי סוקר גם אותם. אבל אין.

  10. מאת אילן ברקוביץ':‏

    דבריך מרחיבי דעת, יובל, אך עדיין הם לא מונעים את הבעייתיות המובנית שיש לרשימות הללו, שאני לא מטיל ספק בחשיבותן. למעשה אם בוחנים אותם לעומק אפשר אפילו לגלות את מר צפיחית בדבש האמיתי מבצבץ מהן. שמחתי לראותך באירוע של "עמדה" וגם לשמוע אותך קורא את שיריך. אני זוכר שאני עוד חייב לך משלוח של גיליונות של העיתון שלי, "שלם – עיתון לשירה טוטאלית בעברית", ומקווה להעביר אותם אליך בדואר בקרוב.

  11. מאת אילן ברקוביץ':‏

    דוד ברביץ, שם משפחתי המדויק הוא ברקוביץ' עם גרש בצדיק הסופית. עוד לא נולד האיש שייתן לי הנחיות איך לכתוב; על מי ועל מה. שא ברכה.

  12. מאת יובל ג.:‏

    לאילן -
    אשמח לקרוא את גיליונותיך. אני גם מודע לבעייתיות, ואשמח מאוד אם תופיע פה פתאום, יש מאין, מערכת ספרותית שבה לא כותבים רק על אירועי שירה בעיתונים נפוצים, אלא גם עם כתבי עת שהם נשמת אפה של ספרות. ביום שבו יתפרסמו שלוש רשימות, בעלות דעות מנוגדות, על כל אחד מכתבי העת שאני כותב עליהם, כולל אלה שאני משתתף בהם, אני נשבע לך בזאת שלא אסקור יותר אף אחד מהם. בינתיים, אני לא רואה פה אף אחד חוץ ממני שכותב על כתבי עת ספרותיים. אז אפשר לתת לספינה לטבוע לגמרי, או לקבל את העובדה שהספינה לא טהורה כמו מצפונך. וההתנשאות שלך על מר ברבי מעבירה אותנו לפוסט קודם על ההתנשאות האשכנזית (שגם אני לוקה בה, פה ושם, וודאי וודאי המוסף לתרבות קולוניאליסטית בו אתה מפרסם את ביקורותיך ושיריך.

  13. מאת אילן ברקוביץ':‏

    חלילה לי מהתנשא על אף אדם, יובל. הדיבור על מערכת ספרותית צריך, אולי, לעבור רביזיה, גם נוכח הצטרפות האינטרנט לתמונה. באופן אישי אני לא אוהב אותו, את הדיבור הזה, כי הוא תמיד מגביל ומצר ומדיר. בכל מקרה, לעצם העניין, יישר כוח על רשימותיך אודות כתבי העת. חרף הבעייתיות שהוזכרה אני חושב שהן מצטיינות ביושרה שלך כלפי הטקסטים שקראת וזה העיקר.

  14. מאת דוד ברבי:‏

    הנה שוב אתה נתפס בתפל אילן
    הרי אין חשש שיהגו לא נכון את שמך גם בהיעדר הסימן
    ומדוע אתה מתעלם ממה שכתבתי
    אולי זה התסכול הגדול שלך שאינך מצליח לכתוב שירה טובה שתעמוד בסטנדרט של יובל
    חוסר היחסיות שלך מתבטא בעיוות בו כתבת את שם משפחתי
    אולי אם אסביר את פירוש השם לא תעשה טעויות כאלה בעתיד
    בארמית פירושו; בר=בן רבי= כלשונו רבי

  15. מאת אילן ברקוביץ':‏

    דוד היקר, לאחרונה התחלתי לכתוב שירה שתעמוד בסטנדרט ליאז', מקום ראשון בליגה הבלגית, בכל זאת.

  16. מאת ע. מזרחי:‏

    ועוד עם מאמן משלנו, גיא לוזון.

  17. מאת שמעון רוזנברג:‏

    אילן, באמת שאיני מבין את הרציונל של תגובתך. בביצה הקטנה של השירה הישראלית ונוכח מיעוט כתבי עת, מה הסיכוי שלא תמצא מהר מאוד את עצמך בקונפליקט אתי בלתי אפשרי.
    איך אפשר לדרוש (או "לבקש") ממשורר שהוא גם מבקר להימנע מלפרסם בכתב עת שהוא משבח?
    או לדרוש ממנו לא לשבח את כתב העת בו הוא מפרסם, גם אם הוא חושב באמת ובתמים שכתב העת ראוי לשבח?
    או שמא אתה מבקש ממשורר שימנע מלבקר, וממבקר שימנע מלפרסם שירה?
    מהר מאוד נמצא את עצמנו מנועים מלפרסם שירה או ביקורת.
    האם כל שורת המשוררים והסופרים שפרסמו ב"מטען" לדורותיו מנועים כעת מלשבחו בפומבי? וכך גם לגבי כל כתבי העת האחרים.
    אין מנוס מלהסתפק בכך שתבחן כל ביקורת לגופה (בהינתן שיש גם עניין של הבדלי טעם). ואם כן אמור לי האם חטא יובל לאמת בביקורתו (על שיר, סיפור או על המכלול?) האם נמנע ממילת ביקורת לא מחמיאה על "מטען"?
    הרושם שלי הוא שבסך הכל הסקירה מאוזנת ואינה נמנעת מלהצביע על פגמים. ובאופן טבעי ונורמלי המבקר, ככל המבקרים, מביע גם את העדפותיו וטעמו האישיים.
    ואגב, הסקירה לא התפרסמה לפני פרסום שיריו של המבקר בגיליון, כביכול כדי "להטות" את העורך לפרסמם, כך שאפשר להתווכח אם "רווח והצלה" יצאו לו מהמחמאות. או שמא חלילה אתה מנסה לרמוז שעורך מטען מוּטה?
    גילוי נאות: גם שירי התפרסמו בגיליון זה וגם בעבר. האם זה פוסל גם את דעתי לגביו?

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*