ה. פ. לאבקראפט היה סופר האימה המפורסם ביותר של המאה העשרים. כל כך מפורסם ומשכנע שכיום מכשפים מכל רחבי העולם מנסים להשיב לתחייה את קתולהו ,האל השוכן בקרקעית הים אחד מ”גיבוריו” של לאבקראפט. ובכלל לא מעניין אותם שזו דמות   דמיונית לחלוטין שהומצאה עבור כתב עת זול.

והנה מאמרו של אלי אשד בנושא שפורסם ב”דיוקן -מקור ראשון “גיליון 859    מה-24.1.2014

בשלושה חלקים בקבצי pdf

חלק ראשון

lovecraft 2

חלק שני

lovecraft 3

חלק שלישי

lovecraft 4

כשהסופר הווארד פיליפס לאבקראפט המציא אלים תת-ימיים, ישויות קדמוניות וספרי לחשים קטלניים, הוא לא העלה על דעתו שמישהו ייקח את יצירותיו יותר מדי ברצינות. הוא בוודאי לא חשב שמכשפים ידועים ינסו לזמן את “הקדמונים” שבספריו, או שבהשראתם ייערכו רציחות טקסיות. ובכן, הוא טעה

ב-1977 הופיעה על מדפי הספרים בארה”ב גרסה חדשה לספר ששמו היה מוכר זה מכבר ליודעי דבר – ‘הנקרונומיקון’. הפעם יוחס הספר לכומר אורתודוכסי בשם סימון, שעל פי הנטען, מצא כתב-יד יווני קדמון, תרגם אותו לאנגלית מודרנית, וגילה שבידיו אוסף לחשים שומריים. הטקסט הזה היה לאמתו של דבר ספר כישוף ‘קונבנציונאלי’, לחשים שבעזרתם אפשר לפגוע ביריבים ולזמן את האלים השומריים לכדור הארץ.[אג1]

הנקרונומיקון בגרסתו זו זכה להצלחה שיווקית, והפך לאחד מרבי-המכר הגדולים והיציבים ביותר של עולם ספרי הכישוף בזמננו. לימים התברר שמאחוריו לא עמד שום כומר אלא אדם בשם פטר לבנדה, כותב ספרי מיסטיקה ומומחה לכישוף. את הנקרונומיקון שלו הוא חיבור ביוזמתו של בעל חנות לספרי כישוף ומיסטיקה בניו-יורק. כשהמידע הזה התגלה, כבר היה מאוחר מדי: רבים כבר ניסו ליישם את הלחשים בספר. הם אולי לא הצליחו לזמן שום אל שומרי, אך ככל הנראה בכמה מקרים נעשה שימוש בנקרונומיקון כבסיס לרציחות למטרות טקסיות.

מי שהביא לעולם לראשונה את הנקרונומיקון היה ודאי מזדעזע אילו שמע לאילו מחוזות נלקחה היצירה שלו. הווארד פיליפס לאבקראפט (1890-1937) היה רציונליסט מובהק, שאת פרנסתו מצא בכתיבת סיפורי אימה, פנטזיה ומדע בדיוני במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. פרסומו בא לו בעיקר בזכות סדרת סיפורים בעלי רקע משותף, שלאחר מותו קיבלו את הכינוי “המיתוס של קת’ולהו”. הסיפורים הם בדיוניים במוצהר, ונוצרו לתכלית ספרותית מבלי שמחברם יתכוון שמישהו ייקח אותם ברצינות. כל מטרתו הייתה לבדר את קוראיו, ותו לא. ובכל זאת, יש רבים המאמינים כיום כי הסיפורים הללו מבוססים על אמת.

בימים אלו יצאו לאור בעברית בהוצאת ‘פרדס’ שניים מסיפורי האימה של לאבקראפט – ‘קריאתו של קת’ולהו’ ו’הצל מעל אינסמאות” (בתרגומו של עודד וולקנשטיין). באלו ובאחרים פרש לאבקראפט רקע מיתי אחיד העוסק ביצורים מעולמות ויקומים אחרים, ששלטו בעולמנו לפני מיליוני שנים עד שנכלאו במקומות שונים – מתחת לאדמה, בקרקעית לים, בממדים אחרים ובכוכבים מרוחקים. השפעתם של היצורים הללו עודנה שרירה וקיימת, בין היתר דרך ספרי כישוף שעלולים לגרום לקורא בהם טירוף דעת.

‘קריאתו של קת’ולהו’, שבמקור התפרסם ב-1928 בכתב-עת, מתאר את חשיפתה של כת קדומה המתקיימת ברחבי העולם מאז התקופה הפרהיסטורית, ועובדת לאלים שאינם ידועים לשאר האנושות. הכת מבקשת להחזיר את הישויות הללו לשלטון בעולמנו – דבר שיוביל בוודאות לחורבנו של המין האנושי, אך נראה שחברי הכת אדישים לחלוטין לעניין הקטן הזה. אותם אלים, המכונים ‘הקדמונים הגדולים’, ישנים ומצפים לקום לתחייה “בשעה שהכוכבים יהיו נכונים”. וכאשר יקומו לבסוף לתחייה, כך מסופר “בשעה הזאת בני האנוש יהיו כקדמונים הגדולים, חופשיים ופראיים יתעלו מעל הטוב ומעל הרע וישליכו מעליהם חוקת אלוהים ואנשים. (…) והקדמונים שאך זה שוחררו ירוו להם דרכים חדשות להרוג, להתהולל ולהתענג וכל הארץ בוערת לתאווה בשואה של חופש ואובדן חושים”. קת’ולהו הנזכר הוא אחת מאותן ישויות מפלצתיות, והוא אמור לצאת ממקום מחבואו התת-מימי ולהשתלט שוב על העולם “כמו לפני מיליוני שנים”.

‘הצל מעל אינסמאות”, שפורסם לראשונה ב-1936 כספרון, מתאר עיירת נמל נידחת בארה”ב שגם תושביה עובדים לאל מפלצתי קדמון, אחד מאותם אלים המתוארים בקצרה בסיפור הקודם. הפעם מתברר כי הם פרים ורבים יחד עם גזע תת-מימי מוזר, והשילוב המבעית שנוצר מאיים על עתיד האנושות.

ברבות השנים הפכו סיפוריו של לבקראפט לבעלי השפעה עצומה בעולם הקטן אך המתפתח במהירות של ספרות המדע הבדיוני, הפנטזיה והאימה. עשרות סופרים כתבו להם המשכים וחיקויים, כשהם מתייחסים לרקע שיצר לאבקראפט כבסיס מציאותי. סיפוריו והרקע המיתי המקורי שלהם שימשו בסיס לסרטים, לסיפורי קומיקס ולמשחקי תפקידים – אך גם לקבוצות שונות המנסות ליישם את הרעיונות המופיעים בהם. מבלי משים יצר לאבקראפט אמונה שלמה ומסועפת, שבשבים האחרונות הפכה פופולרית מאוד בחוגי השוליים של עולם הכישוף והניו-אייג’.

אנטישמי שנשוי ליהודייה

הווארד פיליפס לאבקראפט היה אדם מתבודד ומסתגר, שחי במשך רוב שנותיו בעיר מולדתו פרובידנס, יחד עם דודותיו הרווקות. הוא מיעט מאוד לצאת מעירו למקומות מרוחקים, ודאי לא לפרקי זמן ממושכים. רק פעם אחת חרג ממנהגו: בשלב מסוים בחייו הוא העז ונסע לגור בעיר הגדולה ניו-יורק, שהפחידה ודחתה אותו בגלל המוני האדם הלא אנגלו-סקסים ששרצו שם, כך לתפיסתו.

אמנם לאבקראפט היה גזען ואנטישמי, אך כלל לא היה עקבי בטיפוח שנאותיו. בניו-יורק הוא פגש את סוניה גרין היהודייה, אשת עסקים נמרצת ואם חד-הורית לבת. סוניה, שהייתה מבוגרת ממנו בכמה שנים, התאהבה בו וחיזרה אחריו בעקשנות עד שהשיגה את מבוקשה והשניים נישאו. עד כמה שידוע, היא הייתה האישה היחידה שעמה היה ללאבקראפט הביישן קשר רומנטי. אלא שכעבור זמן הבין הבעל כי אינו יכול לשאת את האישיות הדומיננטית של רעייתו, וגם שאין באפשרותו לפרנס כהלכה אותה ואת בתה. בני הזוג נפרדו, אם כי טכנית הם לא התגרשו מעולם.

לא מן הנמנע שהנישואין הכושלים עם גרין היו קשורים להתפתחות האנטישמיות של לאבקראפט, שמשתקפת במידה מסוימת בסיפוריו. מצד שני, ככל הידוע הסופר ופרודתו נשארו ידידים. גם רבים אחרים מידידיו ומכוּתביו לאורך חייו היו יהודים. אלה העריצו את רעיונותיו, והתעלמו בזלזול מהערות גזעניות שנפלטו לו מדי פעם.

לאחר שנפרד מגרין חזר לאבקראפט לעירו פרובידנס ואל דודותיו הזקנות, ומכאן ואילך הקשר שלו עם העולם התקיים באמצעות המוני המכתבים ששלח לידידים ברחבי ארה”ב. פרנסתו המצומצמת הייתה על כתיבת סיפורי אימה, שהתפרסמו בכתבי-עת זולים וזכו להצלחה מועטה בקרב חובבי הז’אנר. אלא שכמה סופרים-עמיתים התרשמו מאוד מיצירותיו, והחלו לכתוב סיפורים משלהם שהתרחשו גם הם ברקע הבדיוני המורכב שרקם לאבקראפט. כך נוצר מעין מגרש משחקים מתוחכם, שבו שיחקה חבורת הכותבים.

במסגרת כתיבת סיפוריו ערך לאבקראפט מחקר דקדקני על מנת להעניק להם אמינות רבה ככל האפשר ומראית עין של עובדתיות היסטורית. זה המקום לחזור ולציין שהוא היה רציונאליסט מובהק, ואף שיתף פעולה עם הקוסם היהודי המפורסם הארי הודיני בפרויקטים שונים שמטרתם הייתה לשים ללעג את המאמינים בכוחות על-טבעיים. הוא לא ניסה להונות את קוראיו, והקפיד תמיד להבהיר לכל מי ששאל אותו בנושא כי מדובר בהמצאה שאין לקחת אותה ברצינות. ובכל זאת המורכבות של הסיפורים הייתה כה רבה, עד שפה ושם נמצאו קוראים שהאמינו כי התיאורים מבוססים על מציאות, וכי אכן יש כתות, ישויות ואלים כמו אלו המוזכרים בהם.

אחד המושגים שחזרו ועלו בסיפוריו של לאבקראפט הוא הנקרונומיקון – ספר כישוף המתאר ישויות מעולמות וממדים אחרים, ומסביר כיצד אפשר לזמנן. לאבקראפט מרבה ‘לצטט’ מהספר הבדוי הזה, שאותו הוא מתאר כמסוכן בצורה קיצונית בשל יכולתו להשחית את הקוראים המזדמנים. הנקרונומיקון, כך נאמר בסיפוריו, נכתב בידי ערבי מתימן בשם עבדול אלהזרד, שחי זמן לא רב לאחר ימי מוחמד. הוא תורגם כמה פעמים מערבית ללשונות אחרות כמו אנגלית ולטינית, אך רוב עותקיו נשרפו, ורק כמה בודדים השתמרו באוספים פרטיים ובכספות שמורות היטב של ספריות גדולות.

ידידיו של לאבקראפט הציעו לו לכתוב ולפרסם את הנקרונומיקון עצמו, אך הוא דחה את ההצעה; “הדבר האמיתי”, כך הסביר, לא יוכל להיות מפחיד כמו הרמיזות השתולות על אודותיו בסיפורים. לכל היותר, אמר לאבקראפט, יוכל לפרסם גרסה מקוצרת ומצונזרת מאוד של הנקרונומיקון.

למרות סירובו של הסופר לעשות זאת, הנקרונומיקון, שהיה לחלוטין פרי המצאתו, קרם עור ודפים. השלב הראשון היה מתיחות מעל גבי העיתונים: קוראים וחברים שהכירו את יצירותיו של לאבקראפט פרסמו מודעות של חיפוש אחרי ספר הנקרונומיקון. הם גם פנו לשם כך למוכרי ספרים, אף שידעו היטב שספר בשם זה אינו בנמצא. השלב הבא היה יצירתם של כמה וכמה ספרים ‘אמיתיים’ בשם זה, שנכתבו בידי מחברים שונים. רובם כללו קריצת עין עבור חובבי ספרות הפנטזיה והאימה, עם הקדמות ארוכות ולמדניות שרק קורא הבקי בכתביו ובקורות חייו של לאבקראפט יוכל להבין כי לאמיתו של דבר הן מעין פרודיה.

המהדורה העברית תביא חורבן

החל משנות ה-60 – יותר מעשרים שנה אחרי מותו של לאבקראפט – התפרסמו סיפוריו בהוצאות ספרים גדולות ובמאות אלפי עותקים, וחוג מעריציו הלך וגדל במהירות. המשכים וחיקויים רבים לסיפוריו נכתבו על ידי סופרים מודרנים, כמו סטיבן קינג, שסיפר שוב ושוב על הערצתו לסופר שפעל בתחילת המאה ה-20. הסיפורים של לאבקראפט זכו לעיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים, וגם הפעם לא היה זה כה ברור לכל הצופים כי אותן ישויות והכתות המנסות להחזירן לעולמנו הן בגדר המצאה. מה גם שנמצאו לא מעט אנשים שניסו מיוזמתם להפיח רוח חיים בבדיה של לאבקראפט.

לשוק הספרים הגיעו לאורך השנים גרסאות שונות ומשונות של הנקרונומיקון, מאת כמה סופרי מדע בדיוני. הסופר ל’ ספראג דה-קאמפ, שפרסם ביוגרפיה של לאבקראפט, הוציא במקביל בשנת 1973 מהדורה בת 348 עותקים של הנקרונומיקון, שאותו טען כי מצא בעיראק. ההקדמה הלמדנית שבפתח הספר הזהירה בחומרה את הקוראים שלא לנסות להשתמש בו לצורכי כישוף ולזימון רוחות ושדים. למעשה, גם אם היו מנסים לעשות זאת, לא היו מצליחים לקרוא אפילו מילה: האותיות הערביות שהופיעו בגוף הטקסט היו ג’יבריש נטול משמעות.

גם שני סופרים בריטים, ג’ורג’ היי וקולין וילסון, חיברו גרסה משלהם לנקרונומיקון כפי שצריך היה להיראות, לדעתם. במרכז הספר The Necronomicon: the book of dead names (1978) נמצא טקסט של כעשרים עמודים, שהוא כביכול ספר הכישוף הקדום. כמה פסוקים שם לקוחים מסיפוריו של לאבקראפט, והשאר הם תוספות והרחבות המספרות על אלי המיתוס, לצד שרטוטים ואיורים. כ-160 עמודים נוספים מכילים מאמרים למדניים ארוכים העוסקים בלאבקראפט ובתוכני הנקרונומיקון מנקודת מבט מחקרית כביכול. אין בספר שום רמז לכך שמדובר בפיקציה, והקורא התמים יכול להבין שמדובר בחיבור מחקרי רציני העוסק בטקסט כישופי קדום ומוזר.

עוד ועוד גרסאות של הנקרונומיקון הופיעו מאז, בהן אפילו אחת בעברית. היא אינה ניתנת להשגה כיום באף ספרייה או חנות ספרים, להוציא אחת – ‘קדמת עדן’ של הסופר קובי קמין, ליד כיכר דיזנגוף בתל-אביב.

המחבר-מתרגם האנונימי של הנקרונומיקון העברי טוען שהספר הגיע אליו בדמות כתב יד קדום, שאותו שלח לו ידיד, מומחה להיסטוריה קדם-אסלאמית. הטקסט עצמו, הכתוב בגוף ראשון, מתאר את מסעותיו של עבדול אלהזרד ברחבי העולם, את הישויות המפלצתיות שנגלו לו בהדרגה, ואת שלבי חורבנו של העולם, שיתחילו כאשר הספר יתורגם לעברית – דהיינו עם פרסום מהדורה זאת. הטקסט הקדום מלווה בסמלים, באיורים שונים ובמילים בערבית.

קובי קמין מסרב למסור כל פרט על זהותו של המחבר. “לצערי, זה היה אחד התנאים של הפצת הספר דרכי”, הוא אומר. “אני יכול לספר רק לך שהספר קיים ב-300 עותקים ממוספרים, וכאשר הם יאזלו, לא יודפסו נוספים”.

קיבלת תגובות מיוחדות מהלקוחות על הספר המוזר הזה?

היה לקוח שאמר לי שיש להשמיד את כל העותקים בשריפה. פרט לכך, שאר המתעניינים רק קנו את הספר”.

את המתרגם של הנקרונומיקון אין כל אפשרות לראיין; מי שכן ניאות לשוחח איתנו הוא המתרגם של ‘קריאתו של קת’ולהו’ ו’הצל מעל אינסמאות”, עודד וולקשטיין. ”

בעיניי שני הספרים הללו הם בין סיפורי האימה הגדולים של כל הזמנים, חזון המתפשט לממדים קוסמיים”, אומר וולקשטיין. “לאבקראפט יצר בסיפורים אלו את אחד המיתוסים החזקים והפוריים ביותר בתרבות זמננו, מיתוס שעקבותיו וגלגוליו ניכרים היטב בתרבות העכשווית – בזרם מתגבר של יצירות ספרות ואמנות, בקולנוע ובמשחקי מחשב. מן הראוי היה שגם הקורא העברי יזכה להצצה במיתוס מפורסם זה”.

אלי : מדוע לאבקראפט פופולרי היום הרבה יותר מכפי שהיה בחייו? מה השתנה בתרבות שלנו מאז?

“הבשלנו לקרוא את לאבקראפט. לפני קרוב למאה שנים הוא צר דימויים ותמונות לחרדות ולפחדים שצמחו למלוא שיעורם בשנים האחרונות. הוא ראה את הסדקים, וידע להתנבא על תהומות. בעיקרו של דבר, יצירתו של לאבקראפט היא דתית-מיסטית. קת’ולהו הוא מעין אלוהות רעה, מודחת, ובני האדם מעלים לה בבלי דעת מנחות ביצירותיהם. במציאות שמציג הסופר, מיטשטשים לבלי הכר ההבדלים בין כנסים מדעיים ומאמרים אקדמיים לבין ריקודי פולחן וטקסי הקרבה קמאיים. אלה גם אלה מזמנים את רוחו של אל שוחר-נקם. לשון המדע, כמו לשון הספרות, היא לחש השבעה כושל: טור ארוך של מילים נרדפות.

“הספרים הללו מציגים חזון אנטי-הומניסטי, שמפקפק מאוד בתקפותו של החילון וחושף את החרדה הקמאית המחלחלת בטקסיו ובמוסדותיו. לאבקראפט נמשך אל הסדקים הנבעים במסכת ההומניזם החילוני ומרחיב אותם: הוא מערער על גבולות שזה מקרוב שורטטו, ומקריב את היפה לטובת גרסה פראית במיוחד של הנשגב. האדם על יומרותיו הרוחניות ומרכזיותו-בעיני-עצמו נדחק למעמד של ממלא מקום – לא יותר ממדיום של כוחות שקדמו לו ושעתידים לרשת אותו בבוא היום. הוא אינו אלא המתווך שהישות האלוהית חושבת את עצמה באמצעותו; האל הוא מראה שחורה, הבולעת את צלמו של האדם ואינה מחזירה לו מאומה.

“נדמה לי שהסדקים שלאבקראפט כיוון אליהם התרחבו מאוד בעשורים האחרונים. די להתבונן סביב ולגלות שהחילון עומד על אדנים רעועים. הבית רדוף. אולם הכנסים קרוב מאי פעם לחדר הסיאנסים, ויסודם הריטואלי של מנהגינו האדנותיים כבר גלוי לעין”.

כוהן בלתי מודע

תיאורים שונים של פולחנים לאלים שיצר לאבקראפט בסיפוריו, ניתן למצוא במשחקי תפקידים הנפוצים כיום. אלא שמלבד העיסוק המודע בבדיה, מתקיימים גם טקסים אמיתיים הלקוחים מאותם סיפורים. כך למשל אחד מספרי היסוד של מאמיני הכישוף, ‘התנ”ך השטני’ של אנטון לה-ויי, הושפע עמוקות מלאבקראפט. לה-ויי, מייסד כת השטן בארה”ב וטיפוס צבעוני במיוחד, גדל על יצירותיו של סופר הפנטזיה, והשתמש ברעיונות ששאב ישירות מתוכן. הוא יצר לעצמו סיפור בדוי לחלוטין על עברו האקזוטי, הקפיד לגלח את שפמו וזקנו באופן שישווה לו מראה שטני, וטען כי הוא ולא אחר הופיע בדמות השטן בסרט האימה של רומן פולנסקי ‘תינוקה של רוזמרי’.

בין היתר נהג לה-ויי להתחפש לשטן ולקיים בביתו בקליפורניה אורגיות המוניות וטקסים הקשורים למונחים שונים שיצר לאבקראפט. הוא היה מודע היטב לכך שמדובר בספרי פנטזיה בלבד, אבל הסביר שהם התבססו על חומרים אמיתיים, ולכן מכשפים יכולים להשתמש בהם כמקור לפולחן. מלבד זאת סבר לה-ויי שגם יצירות בדיון יכולות לאפשר זימון של כוחות כישופיים, ללא קשר לאותנטיות שלהן.

ב-1975 נטש מיכאל אקינו, תלמיד של לה-ויי, את כנסיית השטן. אקינו, שטען כי הוא זה שהמציא את טקסי הכת אך לא קיבל קרדיט ראוי, ייסד קבוצה משלו בשם ‘המקדש של סת’, על שם אל המוות המצרי הקדום. בכת החדשה הושם דגש רב עוד יותר על רעיונות לאבקראפטיאניים, ואף פותחה שפה בשם ‘יוגוטית’, בדומה לשפה שמתאר לאבקרפט בסיפוריו. כיום מונה הקבוצה מאות אנשים, שמשתמשים ביוגוטית לניהול טקסיהם.

לדברי אנשי מסדר סת, “הקדמונים” שמשמשים מושא לפולחנים שלהם הנם “ביטויים של היקום הסובייקטיבי שמנסה לפרוץ דרך מערכת המחשבה הרציונלית של האדם המודרני”. אותם קדמונים אינם מייצגים כלל רשע קדום, אלא נמצאים “מעבר לטוב ולרע”. התפילות והטקסים הם לשיטתם של חברי המסדר אפוקליפטיים במהותם, ומאיצים את בוא העידן החדש שבו הקדמונים יתגלו בגלגולם העתידני.

esoteric eye of dagon

ארגון נוסף המבוסס על כתביו של לאבקראפט נקרא “המסדר האזוטרי של דגון”. ביצירותיו של סופר האימה מתואר מסדר כזה, הסוגד לאל דגון – כשמו של אל כנעני-פלשתי המוזכר גם בתנ”ך. הארגון שנוסד ב-1981 מסביר שהכישוף שהציג לאבקראפט בסיפוריו היה אמיתי לחלוטין, אף שהמחבר עצמו לא ידע כי החלומות שהוא חולם, ושמהם קיבל השראה, היו חזיונות שנשלחו אליו. לאבקראפט, לשיטה זו, הוא הכוהן הגדול של הקדמונים בעידן החדש, המעביר את רעיונותיהם גם אם אינו מסוגל לקבל אותם כפי שהם.

אתר האינטרנט של מסדר דגון מזמין את הגולשים להצטרף לקבוצה וללמוד את הסודות העמוקים של הישויות המסתוריות. לשאלה מה הטעם לזמן לעולמנו יצורים מסוכנים כל כך, אנשי המסדר אינם עונים, לפחות לא ברשת.

לאבקראפט הסקפטי והרציונליסט אומץ בחום גם בידי תנועות המושפעות מהמכשף הבריטי המפורסם אליסטר קראולי. כמו אנשי מסדר דגון גם ממשיכיו של קראולי טוענים במלוא הרצינות כי לאבקראפט קיבל “מידע אמיתי” דרך חלומותיו, וכי סיפוריו הם מקור מידע שאינו נופל בחשיבותו מספרי כישוף קדומים. המכשף קנת גרנט, תלמידו של קראולי, טוען כי מצא אלמנטים מקבילים ברעיונות של מורו ושל סופר האימה, וכי הסיבה לכך היא דווקא השפעה של קראולי על לאבקראפט. לפי גרנט, בכתביו של קראולי אפשר למצוא על דרך הרמז את תורת הישויות הקדומות ששלטו בכדור הארץ לפני מיליוני שנים. בעקבות קנת גרנט רבים ממעריציו של קראולי טוענים שלאבקראפט ביצירותיו התייחס ל”אמת” שנחשפה בידי המכשף. המיתוס של קת’ולהו, טוענים חסידי קראולי, הוא ואריאציה של תורת רבם, ולאבקראפט רק נתן אופי סיפורי לרעיונות שהיו קיימים בזמנו, וכך הצליח לפרסמם ברבים.

במבט אובייקטיבי יותר, ייתכן שדווקא קראולי הוא שהושפע מיצירותיו של לאבקראפט. הסיפורים הללו פורסמו באנגליה בחייו, וידוע גם על קשרים שקיים המכשף עם חובבי מדע בדיוני אמריקנים, שבוודאי הכירו את סיפורי לאבקראפט. בין אלה היה ג’ק פרסונס, אחד מאבות תוכנית החלל האמריקנית. פרסונס, ככל הידוע, עסק בכישוף יחד עם סופר המדע הבדיוני ל’ רון האברד, לימים מייסד התנועה הסיינטולוגית. השניים ניסו לממש את תורותיו של קראולי וליצור “ישות אלוהית”. האברד עצמו, אם להמשיך את השרשרת, הכיר היטב את יצירותיו של לאבקראפט.

הכול עניין של רצון

השפעה אחרת הייתה לתורתו של לאבקראפט על אסכולה מודרנית בשם ‘כישוף הכאוס’. לשיטתה, קיימת אפשרות להקים לתחייה ישויות שהומצאו לצורך יצירה ספרותית. אנשי האסכולה הזו פרסמו ספרי כישוף ובהם הנחיות ולחשים שיאפשרו לזמן את הישויות הבדיוניות – מעשה שלהגדרת המחברים יכול להיות מסוכן מאוד, אבל נחוץ לפיתוח כוחותיו של המכשף. שם האסכולה ‘כישוף הכאוס’ קשור בספרי פנטזיה: מקורו ביצירותיו של הסופר הבריטי מייקל מורקוק שעסק במאבק בין כוחות הסדר לבין הכאוס. זהו אינו מאבק קלאסי בין טוב ורע בסיסיים, אלא בין יסודות מורכבים יותר, שאף אחד מהם אינו יכול להתקיים ללא האחר.

לפי מאמיני ‘כישוף הכאוס’, המציאות היא פרי דמיוננו, ולכן המכשף בכוח רצונו יכול ליצור מציאות שלמה. זו תפיסה שאפשר לכנות אותה פוסט-מודרניסטית במובהק, והיא אף נוצרה במקביל להתעצמות רעיונות ברוח זו באוניברסיטאות מערביות. הפוסט-מודרניזם, כידוע, טוען שמילים יוצרות רעיונות שיוצרים את המציאות המוכרת לנו: קבוצה אחת יכולה לשלוט על התודעה של כל השאר, אם יש לה רעיונות חזקים ומשכנעים יותר משל קבוצות אחרות.

מכשפי כאוס מרבים לעסוק ברעיונות של לאבקראפט ובזימון הישויות שעליהן כתב, ויש מהם שטוענים כי פגשו את הישויות הללו מקרוב. יצירתו של לאבקראפט, הם אומרים, אכן הייתה בדיונית כפי שטען, אולם תפיסת העולם המוצגת בה כל כך מתוחכמת, שהיא נמצאה מתאימה לשימושו של הכישוף המודרני, המאמין שהעולם הוא תוצר של הרצון האנושי. לסברתם, בעצם הזימון של הישויות אנחנו יוצרים אותן, וכאשר אנשים רבים מאמינים בהן הרי שהן הופכות לקיימות, שכן האדם בעצם אמונתו ומחשבתו יוצר את אלוהיו.

גם כאן עולה השאלה המתבקשת: אם המכשף יכול ‘להמציא’ את הדמות שהוא מזמן, מדוע ירצה מישהו לקרוא לעולמנו דווקא ישויות מסוכנות כמו אלו שתיאר לאבקראפט, שיכולות להמיט חורבן? התשובה שניתנת בידי כמה מכשפים היא שישויות אלו יכולות להעניק כוח אדיר, ולכן כדאי לקחת את הסיכון ולזמן אותן או ליצור אותן.

השטן ויעקב פרנק

קבוצות הכישוף הנזכרות לעיל, שמתאפיינות בארגון יחסי ומפעילות אתרי אינטרנט מושקעים, הן רק קצה הקרחון. בעולם האפל שמאחוריהן ישנו מגוון של קבוצות קטנות יותר, אמריקניות ואירופיות, שמשתמשות ברעיונותיו של לאבקראפט כבסיס לכישוף, וגם אנשים שעושים זאת בצורה אינדיבידואליסטית.

קשה לקבוע מדוע מכל ספרי הפנטזיה והאימה, שמחבריהם התכוונו לגרום הנאה (או פחד) לקוראים, דווקא אלה של לאבקראפט הפכו לבסיס של “אמונה”. נראה שכדי שזה יקרה, בתוך היצירה וסביבה צריכים להתקיים אלמנטים חזקים מספיק של מתיחה, שמאשרים באמצעים שונים את האמינות של המתואר. כשהאלמנטים המסייעים הם מתוחכמים מספיק, שוב אי אפשר להבחין היכן נגמרת המתיחה והיכן מתחילה האמונה.

מתברר שאפשר למצוא גם חיבור בין לאבקרפט ומיתוס האימה שיצר, לבין רעיונות מדרשיים וקבליים שונים שחלחלו לאמונתם של יהודים רבים בתקופת השבתאות. את הקשר הזה יוצר ומהדק אלכס ריבלקה, סופר ועיתונאי בעיתונות הרוסית בארץ וממייסדי מפלגת ‘בעד ארצנו’, הקוראת בין השאר להחזרת המלוכה לעם ישראל ולבניית בית מקדש שלישי. ריבלקה, מומחה לקבלה מעשית, פרסם ב-1998 בעיתון ‘וסטי’ סיפור בשם ‘חלומות האימה של קת’ולהו’, ששולח את גיבורו להיאבק בישויות האימה של לאבקראפט ובכישוף של הנקרונומיקון. הסיפור מתרחש בתל-אביב המודרנית וכמה מהדמויות המרכזיות בו הם יהודים תימנים, שבגלל מוצאם מכירים היטב את כתביו של עבדול אלהזרד.

“כמה מרעיונותיו של לאבקראפט נקראים כמעין פיתוח מפורט של רעיונות שאפשר למצוא בספרים האזוטריים ביותר של הקבלה, השבתאות והפרנקיזם”, אומר ריבלקה. “קת’ולהו, שישן בעיר תת-מימית ומייצג במובן מסוים את איתני הים, מזכיר מאוד את ‘רהב’ – ישות מפלצתית המוזכרת במדרשים, שר הים שנאבק ללא הצלחה בבורא עולם. לפי המדרש, האל רצה להשמידו אבל לא יכול לעשות זאת בגלל הצחנה הנוטפת ממנו. רהב מתואר במדרשים כיצור היחיד המעז לדבר בחוצפה עם האל, שלבסוף בועט בו וקובר אותו סופית מתחת למים.

“מעבר לכך אפשר למצוא דמיון רב בין רעיונותיו של לאבקראפט לבין ספרים שונים של חוגים שסטו מהיהדות, כמו ‘דרוש  התנינים’ של נתן העזתי, או הספר ‘ואבוא היום אל העין’, שמיוחס בידי המחקר המודרני לרב יונתן אייבשיץ שהוחרם שוב ושוב בידי רבנים שונים ורוב עותקיו הושמדו. בספרים האלו אתה מוצא התייחסויות לכוחות התוהו, שהיו קיימים ביקום שלפני הבריאה ורוצים להחזירו למצבו הראשוני, האידיאלי מבחינתם. גם שבתאי צבי ויעקב פרנק קראו לתמוך בכוחות הטומאה האלו. רק מי שחוטא יכול לזכות בגאולה, הם קבעו, והגאולה היא דרך החושים וביטול כל האיסורים.

“פרנק, כמו חברי הכת של קת’ולהו, חלם על חורבן שהוא ואנשיו יביאו על העולם ועל הדתות הממוסדות כולן. בכת שלו התקיימו חילופי נשים, גילויי עריות וכולי, כי פרנק האמין שעליו לרמוס את כל החוקים הקיימים כדי להביא גאולה. בספר ‘דברי האדון’ הוא כתב: ‘התורה היא מהסטרא אחרא, ואני לא באתי לתת למישהו תורה כי אם לרמוס …כשתבוא ישועתי אטהר אתכם מכל טומאה, שלא תישאר אצלכם כל תורה ולא יחול עוד דין עליכם, תהיו חופשיים …והעולם יתהפך ופני כל הארץ יתחדשו’. זה מזכיר מאוד את דבריהם של חברי הכת בסיפוריו של לאבקראפט”.

אלי : אתה חושב שלאבקראפט קיבל השראה ישירה מכתביו של פרנק?

ריבלקה : “אין לכך הוכחות חותכות, אבל כדאי לזכור שבתקופה שבה הוא כתב את סיפוריו – שנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת – נושאים כמו השבתאות והפרנקיזם עמדו לראשונה במרכזו של דיון אקדמי נרחב, שקיימו חוקרים כמו גרשום שלום ואחרים. לאבקראפט יכול היה להכיר את הדיונים והמחקרים בנושאים אלו דרך אשתו היהודייה, שהייתה משכילה ביותר והתעניינה בתחומים אינטלקטואליים שונים ובהם חקר הקבלה והשבתאות. לכן לא מן הנמנע שהתכנים האלה השפיעו עליו עמוקות”.

הקבוצות שעוסקות בכישוף בהשפעת לאבקראפט אינן מבחינות בין מציאות לדמיון?

ריבלקה : “יש קבוצות שמודעות לכך שמדובר בדמיון טהור. הן בוחרות לזמן יצורים מספרי אימה, למרות שבאותה מידה אפשר לזמן את פיטר פן או את פו הדוב”.

נספח :

ה.פ.לאבקראפט בעיברית

הזר תרגום: יובל ווליס המימד העשירי גיליון 11 2001

התוהו המזדחל / לאבקראפט ה”פ הוצאת אודיסאה, 2002. תרגום: דניאל ברק.

  1. התוהו המזדחל
  2. ניארלאטהופ
  3. מן הצד שמעבר
  4. האיש הזקן הנורא
  5. התמונה שבבית
  6. ארתור ג’רמין
  7. הנוכרי
  8. המוזיקה של אריך זאהן
  9. הרברט ווסט – מחייה המתים
  10. הכלב
  11. הפסטיבל
  12. מה שמביא עימו הירח
  13. החולדות שבקירות
  14. בכוך הקבורה
  15. המודל של פיקמן
  16. קריאתו של קת’לוהו
  17. הצבע מחוץ לחלל
  18. אימת דנוויץ
  19. הצל שמעל אינסמאוץ’
  20. החלומות שבבית המכשפה
  21. היצור שעל סף הדלת
  22. הזוועה שבמוזיאון
  23. רודף החשיכה

הווארד פיליפס לאבקראפט קריאתו של קת’ולהו /; [מאנגלית: עודד וולקשטיין] חיפה : פרדס, תשע”ג 2013

תקציר : בעקבות מותו המסתורי של פרופסור ללשונות שמיות בפרובידנס, פותח אחיינו, פרנסיס ת’רסטון, בחקירה המסתעפת בין כתבי-יד מוצפנים וצלמים משונים, אמנים אחוזי-קדחת ומתנקשים אלמונים, מחשבות-שווא וחלומות זוועה, פולחנים וכתות-סתר. האמת שהוא עתיד לגלות עתידה לזעזע את עולמו מן היסוד, ולסתור את כל מה שידע על מוצאה של האנושות ועל העתיד הצפון לה. –

הווארד פיליפס    ‫ לאבקראפט, הצל מעל אינסמאות’ / מאנגלית: עודד וולקשטיין   חיפה :   פרדס,   תשע”ג, 2013

תקציר : משהו מוזר מתרחש באינסמאות´, עיירת נמל במסצ´וסטס. השמועות מספרות על כת משונה שהשליטה את פולחנה בכנסיות, שינויים בלתי-רגילים בחזותם של התושבים וקולות אנושיים-למחצה הבוקעים לעת לילה מבתים נטושים לכאורה. חרף האזהרות, מחליט המספר, סטודנט שיצא לסיור ארכיטקטוני ברחבי ניו אינגלנד, לבלות לילה אחד באינסמאות´.


13 תגובות

  1. תודה על הסקירה, ועל הביבליוגרפיה של התרגומים (אחד מהם שלי…). היה אגב עוד תרגום לפחות שהסתובב ברשת באתר שכבר איננו. יתכן גם שלובקראפט הוזכר בכתבי עת כמו ‘המכשף’.

    לדעתי ראוי להוציא אנתולוגיה מקיפה יותר. מצער שאהרן אמיר זצ”ל לא ניסה את כוחו עם לובקראפט, אחר שעשה גדולות עם פו. אגב בלעדי פו לא היה לובקראפט – רוב סיפוריו הם נסיון לחקות את פו, אבל בלי הרומנטיקה האובדנית, שייחדה את פו. היה בהם גם נסיון מסויים ליצור מיתולוגיה מודרנית לאמריקה.

    יש אגב סרט מעניין על קתולהו מ-2007 שהוקרן באחד הכנסים בסנימטק.

  2. החללית ה”הניו הוריזונס” ביקרה לאחרונה בכוכב הלכת פלוטו ושולחת משם צילומים מעניינים ביותר.
    ה.פ.לאבקראפט היה הסופר הראשון שעסק בכוכב זה ביצירותיו.

    הוא החל בראשית 1930 לכתוב סיפור אימה בשם The Whisperer in Darkness שתיאר יצורים מפלצתיים שבאים לכדור הארץ מעולם רחוק ומפחיד מעבר לכוכב הלכת נפטון. לעולם הז הוא קרא “יוגות”. תוך כדי הכתיבה התקבלה ההודעה על גילויו של כוכב לכת תשיעי מעבר לנפטון שלימים קבל את השם “פלוטו”.לאבקראפט שילב את המידע הזה בסיפור שלו שפורסם ב-1931.
    פרטים על לאבקראפט וחקר פלוטו יש כאן :
    Lovecraft and the discovery of Pluto
    http://docmadhattan.fieldofscience.com/2015/07/lovecraft-and-discovery-of-pluto.html

  3. ןכפי שכתוב ברשימה אחרת :
    A section of Pluto is now named ‘Cthulhu.’ Here’s why it should have been ‘Yuggoth

    http://fusion.net/story/168000/a-section-of-pluto-is-now-named-cthulhu-heres-why-it-should-have-been-yuggoth/

    An online poll has resulted in a portion of Pluto being informally named Cthulhu in honor of Rhode Island author H.P. Lovecraft’s horrifying elder god.

    Look, fellow nerds, I get it. You really like Cthulhu. Between tabletop games, plushies and inflatable tentacle beards, you’ve proven there are few products relating to Lovecraft’s calamari-face you won’t buy.

    But remember when nerds were better-known for their idiosyncratic intelligence rather than a slavish devotion to merchandise, and for their encyclopedic knowledge of geek culture that the rest of the population is only vaguely cognizant of? Let’s use some of that right now.

    Lovecraft’s Cthulhu mythos might be his most popular work, But in the 1931 story The Whisperer in the Darkness, Lovecraft turned more to science-fiction, writing that there was another planet on the edge of our solar system called “Yuggoth.”

    Pluto was just discovered the year before, and Lovecraft’s narrator stakes a claim on the planet in the story.

    Astronomers, with a hideous appropriateness they little suspect, have named this thing “Pluto”. I feel, beyond question, that it is nothing less than nighted Yuggoth—and I shiver when I try to figure out the real reason why its monstrous denizens wish it to be known in this way at this especial time.

    Other features of Yuggoth include:
    •The alien Mi-go, who like to steal humans’ brains and wear their bodies Buffalo Bill-style.
    •Black rivers of pitch that flow under mysterious cyclopean bridges.
    •The outer god Cxaxukluth (his progeny Hziulquoigmnzhah, Ghisguth and Tsathoggua used to live there as well).

    Cxaxukluth, however, is not the catchiest name. Let’s stick with Yuggoth. The New Horizons probe may not have found any black rivers of pitch (yet), but that dark spot on Charon is worrying.

    Yuggoth, fellow Lovecraft scholars, is the name we should have given to that section of Pluto. It’s what Lovecraft would have wanted, right there in his work. Let’s keep the name Cthulhu free in case scientists ever discover a sunken city in the South Pacific Ocean made up of bizarre non-Euclidean architecture; for now, let’s honor the Lovecraftian canon and give Yuggoth its place on the dwarf planet.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

6 − שלוש =