הר מירון או הר עצמון ? לשאלת שמו העברי האמיתי של הר ג'רמק -רחל סבוראי

תצפית מהר "מירון". צילם עמית מנדלסון.

השם הישן עצמון – או השם העכשווי מירון

רחל סבוראי חוקרת ארץ ישראל דנה בשאלה מהו השם הנכון להר שנקרא בערבית הר הג'רמק ו שבו נמצא הקבר המפורסם של רבי שמעון בר יוחאי  וכיום נקרא ,לדעתה שלא בצדק הר מירון ?

רחל סבוראי נולדה בעין חרוד בשנת 1926. היא סיימה את לימודיה היסודיים והתיכונים והייתה בגדנ"ע.בשנת 1944 התגייסה לפלמ"ח לפלוגה ח'.   היא הפכה לאחת הלוחמות הבולטות והנודעות של הפלמ"ח.  היא שרתה ברמת רחל במשך שנתיים ולאחר מכן במחלקת שריד. ב"ליל הגשרים" השתתפה בפיצוץ גשר דאמיה.

במלחמת העצמאות הייתה רובאית עם חברתה שולה צימט-גרבש, תחת פיקודם של יוסף בן מיימון (התורכי) ודדו במסגרת הגדוד הרביעי בחטיבת הראל.

היא התפרסמה במסע שאותו ערכה עם ידידה הטוב מאיר הר ציון לפטרה שבירדן בשנות החמישים. מסעם של השניים עורר השראה בקרב בני נוער ישראלים רבים שביקשו אף הם לערוך מסע דומה.עשרות יצאו בעקבותיהם .לא כולם חזרו.


כיום היא חברת קיבוץ רביבים שבנגב. עוסקת בעבודת שימור, אחזקה וטיפוח של בית העלמין ברביבים במשך עשרים שנה. עבדה לפני כן, במטע, בגידול עגלות וכמטפלת. היא עסקה גם בחידוש מצבת האחים של משפחת יצקר, הסופרים צבי שץ, י.ח.ברנר, צבי גוגיג ויוסף לואידור בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב.


היא אם לשלשה, סבתא לתשעה נכדים ולשני נינים.

היא לומדת תנ"ך באוניברסיטה וחוקרת מקרא.

היא פירסמה את הספרים :

יומנה של נחמק'ה אברונין-אברמסון :   כפי שנתגלה בעיזבונה של בתה, גליליה /   ליקטו, פיענחו ועמלו בהכנת ובעריכת החומר: רחל סבוראי וגילת גופר  תל-אביב :   תמוז,2000

סיפורה הטראגי של מייסדת קיבוץ.

עד סלע:גלעד לזכרם של חמשת החברים אשר מצאו את מותם בדרכם לסלע האדום.הקיבוץ המאוחד ,2000 ( מהדורה שנייה יצאה ב-2001 עם תוספות וסיפורה האישי של רחל עצמה ).

"שלושה שחיברו, מבט חדש על יוצרי התנ"ך" (הוצאת "תמוז" 2012 ),.

הר מירון או הר עצמון ?

מאת רחל סבוראי

מאמר זה פורסם במקור לפני למעלה מ-50 שנה במדור 'מרחבי ארצנו' של עזריה אלון. הארכיאולוג דוד אלון ממשמר הנגב קרא, התעניין וביקר עם המחברת במקומות הכתובים ואמר לבסוף שהקביעה כי העצמון הוא הג'רמק נכונה (ולא במקום שקבעו אותו כיום). מאוחר יותר התעניינו בנושא החוקרים זאב משל ורייני האחרון כ"כ השתכנע שביקש שרחל תתרגם את המאמר לאנגלית כדי שיוכל להפיץ את המאמר בחו"ל אך הוא לא זכה בכך כי נפטר זמן קצר אח"כ"

רחל סבוראי

אייר תשס"א

מאי 2000

תוכן    הענינים

מבוא

פרק I:  השם 'עצמון' במקורות

א.         נקודת מבטו של יוספוס פלביוס, ההיסטוריון-המחבר

ב.          הגיונם של הלוחמים בקרב שמתאר פלביוס

ג.           פסוק המפתח

פרק II:  השם 'הר מירון' ובעיותיו

א.      מקורות  זרים אודות המקום

ב.      התייחסות  התנ”ך – למלחמת  מי-מרום

ג.       דעת חוקרים על מיקומה של מלחמת מי-מרום.

ד.        התייחסותו של פלביוס.

ה.      מירון של ימינו.

א.      מירון של ימינו.

פרק III:   מי הוא הר  עצמון:  הבטים נוספים

א. מיקומו של העצמון במרכז הגליל

ב.  מי קבע, בראשית המאה ה- 19, את השם עצמון להר הג'רמק?

·         'אגדות צפת'.

·         חיפוש בסיפורי  תיירים ל'ארץ הקודש'.

ג. עצמון – והחשמונאים

פרק IV:   אחרית דבר

מבוא[1]

הבעיה שברצוני להעלות, תוך בחינת המקורות ההיסטוריים, היא איזה שם נכון יותר להעניק להר הג'רמק:  הר מירון – או הר עצמון ?

ההר אינו נזכר בתנ"ך אך הוא נזכר במקור קדום אחר – אצל יוסף בן מתתיהו הלא הוא יוספוס פלביוס. פלביוס ידוע כהיסטוריון שאינו דייקן במיוחד, אבל כגיאוגרף דייקן [[2] }, לפיכך, למרות שיש להתייחס בזהירות לחומר ההיסטורי בכתביו – יש לתת אמון בתיאוריו הגיאוגרפיים. פלביוס מספר בקצרה על קרב שהתרחש בהר עצמון. אך למרות הקיצור בתאור זה – הרי הקרב מסופר באופן אמין, ויש אפשרות ללמוד ממנו רבות.

גוש הרים זה, הוא הגבוה בהרי ארץ ישראל המערבית, פסגתו ( 1208 ) שמה בערבית  ג'רמק. בראשית המאה  ה- 19 ועד שנות השלושים-ארבעים קראו להר זה 'הר העצמון'. בשנות ה- 50 הוסב שמו, ע"י 'ועדת השמות הממשלתית': ל'הר מירון'. עזריה אלון, הסופר המדעי-הפופולרי של ידע הארץ (עתון 'למרחב', מדור 'מרחבי ארצנו')  סיפר לקוראיו על שינוי השם והוסיף: מעכשיו לא נמשיך לשיר : "גלשו עזים מהר-עצמון", ונוכל לשיר "גלשו עזים מהר-מירון".

השם עצמון הועבר על-ידי 'ועדת השמות' להר אחר, המצוי ליד חורבות יודפת – הר הדַּיְדָבֶּה. במאמר זה אנסה להראות שמעקב אחר שני שמות אלה ב'מקורות' ובסביבתם הטבעית, יש בו כדי  להעלות  ספקות  לגבי דיוקן  של  הסיבות לשינוי השמות: הן לגבי  'הר עצמון', הנקרא מאז  'הר מירון', והן לגבי  השם 'הר-מירון', שבעבודתי אטען  לזכותו של  הר אחר להיקרא בו.

לא מייד התקבל השינוי בפי ציבור המדריכים ומטיילים. במשך עשור שנים כמעט – חזרו וקראו להר בשמו הערבי ג'רמק (שצלילו זר לעברית ), אך עם הזמן התקבל השינוי, ועכשיו הוא מקובל בפי כל. נשאלת השאלה: מה ערך ישנו לדיון על שמותיו של הר – ולו גם הגבוה בהרי ארץ-ישראל המערבית? בשעה שהוחלף השם, בשנות החמישים, אולי היה טעם בויכוח ובשאלה האם השינוי הוא מוצדק, אך עכשיו, כאשר אין כבר סיכוי להחזיר את השמות שנעשו שגורים מאז מה טעם לדון בכך?!  התשובה: חשיבות מרבית ישנה לזיהוי נכון של מקומות הנזכרים במקורותינו, אם רצוננו להבין היטב את פשר המאורעות שהתרחשו במקומות אלו: בארץ ישראל, במרחביה ההיסטוריים-גיאוגרפיים – יש חשיבות לאיתורו הנכון של כל מקום הנזכר בכתובים: כל ההיסטוריה מקופלת בהם.

במהלך מחקרי עלתה השאלה מיהו שקבע את השם 'עצמון' להר הג'רמק, איך נפוץ שם זה והיה נודע כשמו היחיד של ההר?

-     –     -     -       -      -    -    -    -    -    -     -    -     -     -    -    -     -    -     -    -

לפני שניגש לגוף המאמר ברצוני לספר משהו אישי: כאשר הוחלף שם ההר בשנות החמישים ניסיתי להבין מדוע הוחלף. כבר אז, לאחר שעיינתי במקורות, חשבתי  זאת לטעות. כתבתי לעתון  'למרחב', רשימה  בשם:  "נחזיר לג'רמק את שמו עצמון". רשימתי פורסמה במדורו של עזריה אלון.

כמו-כן, כתבתי מכתב בנדון אל  'ועדת השמות הממשלתית'. בתשובתם לא הייתה כל התייחסות לטיעוני. הם השיבו לי  שהשם הוא גאוגרפי, ומתייחס למירון הסמוכה אליו.

באותן שנים עצמן  הזדמן לי לעוחח עם יוסף ברסלבסקי על הנושא. הוא מצדו שילב את הרעיון הזה, (תוך הזכרת שמי, כמו שמוזכר להלן בעמ' 12  ). יוסף ברסלבסקי הקדיש לנושא עמוד שלם במהדורה של ספרו, ביניהם טיעונים נוספים לשלי.  אולי, אילו ידעתי על-כך, הייתי שבה ופונה לועדת השמות.

במסגרת לימודי באוניברסיטה כשומעת חפשית – ניגשתי לנושא 'הנושן' הזה, והרחבתי אותו לכדי מחקר, המוגש כאן.

-     -     -     -    -     -    -       -     -     -     -     -      -     -     -     -      -     -     -

אודות השם ג'רמק בו נקרא ההר בפי ערביי הגליל , כתוב אצל ברסלבסקי  [ברסלבי יוסף (ברסלבסקי), 'הידעת את הארץ' ה,  תשכ"א, עמ' 17, הערה 9]:  "את השם  'גרמק' עצמו מיחסים הגאוגרפים הערביים של ימי-הביניים לעם או לשבט, בשם זה בארץ הלבנון, אולם ראויים לתשומת לב הדברים המובאים בספרו הערבי של אניס פריחה על "שמות הערים והכפרים הלבנוניים וביאור משמעותם": "ג'רמק" מקורו פרסי  והוראתו "קמח דק"….  אם כך הרי אפשר שהשם ג'רמק  שניתן להר מרון  קשור בטחנות- הקמח  ב"ואדי טוואחין"  (נחל-הטחנות), היום נחל מירון, שלרגליו (י. ב.).

פרק I  .  השם 'עצמון' במקורות

השם עצמון, כשם הר בגליל, מצוי פעם אחת בלבד בכל המקורות העומדים לרשותנו([3], שם זה מצוי אצל פלביוס, במהלך של תיאור קרב, בספרו 'מלחמת היהודים ברומאים'[[4]]. כיוון שזה מקום יחידאי עליו אפשר להסתמך לאיתור ההר – אביא את הקטע במילואו. ואלה דבריו: "( 11 ) לגליל שלח את קסניוס גלוס, מפקד הלגיון הי"ב שנראה לו מספיק להכריע את האוכלוסין שם. צפורי, העיר החזקה ביותר בגליל, קיבלה את גלוס בתשואות, ומפני תבונתה שקטו גם יתר הערים. כל המורדים והלסטים שבאזור הזה ברחו להר[[5]] שבלב הגליל, הנשקף אל פני צפורי, והנקרא עצמון. וגלוס נהג נגדם את גייסותיו. כל זמן  שהמתקוממים החזיקו בעמדה הגבוהה, הם הדפו בנקל את התקפות הרומאים והרגו כמאתיים מהם, אבל משהפנו כוחותיהם וכבשו עמדות גבוהות יותר – נוצחו מיד; מאחר שהם היו חמושים באופן קל לא היו יכולים לעמוד נגד המזוינים יפה, ולא היו יכולים לברוח מן הפרשים כשרדפו אחריהם; ומשום כך הצליחו רק מעטים להסתיר עצמם במקומות  שהגישה אליהם קשה, ויותר  מאלפיים נהרגו" בקטע זה עצמו (שלהלן, אכנה אותו 'קטע-המפתח') עלינו לחפש הכל אודות השם שאנחנו מתחקים אחריו – 'עצמון': כל השאלות וכל התשובות. כיוון שעל סמך קטע זה  הוחלט להמיר את שם העצמון מן הג'רמק  ולהעבירו אל הר אחר, והוא  הר הדידבה הסמוך ליודפת. הצעתי:  לבחון מחדש את החלפת שם ההר, תוך קריאה ועיון בתיאור הקרב  בפלביוס – שמא, נפלה כאן אי-הבנה: פסוק-המפתח לקביעת  מיקום הר עצמון:  'הנשקף אל פני ציפורי'. כמסקנה מפסוק זה הוסב השם 'עצמון' מן הג'רמק להר ה'דידבה', הנמצא סמוך ליודפת… ואמנם, לכאורה – מי כדידבה 'נשקף אל פני ציפורי'? אלא שעיון מעמיק יותר מעמיד בספק רציני קביעה זו. ראשית, נשים לב, שהר הדידבה נמצא סמוך מאד ליודפת . סמוך כדי-כך שפסגתו של דידבה מרוחקת  רק 2 ק"מ מפסגת גבעת יודפת, ומדרונותיהם נוגעים אהדדי. עובדה  זו  היא נקודת מוצא לדיון שלי בהמשך.

א.  נקודת מבטו של פלביוס,  כהיסטוריון-המחבר:

  1. מדוע מציין פלביוס את מיקומו של העצמון שהוא 'הר שבלב הגליל'? מדוע הוא נזקק לתיאור כה סתמי במקום לציין באופן מדויק: 'ההר הסמוך ליודפת', כמו שנוהג כל אדם בשעת תיאור, המסמיך את העצם המתואר אל העצם המוכר הנמצא בקרבת מקום – ופלביוס,  הלא מפקד יודפת היה?
  2. מאידך – תיאור המצור על יודפת, תופס ב'מלחמת היהודים' פרק מיוחד ומפורט ביותר.    במהלך תיאור זה לא נזכר השם עצמון ולו פעם אחת : באותן פעמים בהן מתייחס התיאור להרים שעל יד יודפת נאמר: "היא הייתה מוקפת הרים אחרים שכיסו אותה, ולא היה רואה אותה אדם אלא אם כן היה מגיע סמוך לה. ובכך הייתה יודפת העיר הבצורה ביותר." ובסעיף הבא: "הם קירחו את ההרים שמסביב לה" או, להלן: "ואת שטח ההרים מנגד המואר בברק הנשק"[[6]]. יש לשאול: אם אמנם, ההר הנמצא מעל יודפת 'עצמון' שמו – מדוע 'שכח' פלביוס, דווקא כאן, להזכיר את שם ההר?

ב.  הגיונם של הלוחמים:

השאלות לעיל  נשענו  על ניתוח ההגיון בהסבר של  פלביוס  – אך ישנן גם שאלות להגיונם של הלוחמים, המתוארים על ידו, בקרב זה:

  1. 1.         מדוע יברחו לוחמים אל 'הר דידבה'? הם, שרידים מוכים  שנותרו ממלחמות שונות בגליל – מדוע יבחרו לעלות  על הר זה, הצחיח ממקור מים ומוגבל בשטחו – בעוד שיכלו להגיע בנקל  אל יודפת הסמוכה ולחסות בצילה? – כי הרי,  באותו זמן עוד הייתה יודפת  בנויה במקומה, עיר מתבצרת ומתכוננת לקרבות?! שאלה  זו מודגשת ביתר תוקף  בהמשך תיאורו של פלביוס: לקראת סוף המובאה לעיל מצוי הפסוק: "ולא היו יכולים לברוח מן הפרשים כשרדפו אחריהם; ומשום כך הצליחו רק מעטים להסתיר עצמם במקומות שהגישה אליהם קשה, ויתר מאלפיים נהרגו." שוב: אין הבורחים נסים אל יודפת, שאמורה להיות כה סמוכה למקום מנוסתם – כי-אם  הם בורחים  לחפש מסתור  "במקומות שהגישה אליהם קשה." חשוב לציין: אצל פלביוס, ישנו תיאור אודות ניסיון מוקדם יותר  לכבוש את יודפת על-ידי המפקד הרומי פלקידוס. הוא פושט בגליל, והורג רבים. "וכשראה שהלוחמים מוסיפים לנוס אל הערים שהתבצרו על ידי יוסף, עלה אל העיר החזקה מכולם, אל יודפת." פלקידוס קיווה להפתיע את יודפת ולכבוש אותה בקלות. אך: "בני יודפת חשו  בהתקרבותו המתינו לו לפני העיר. הם הסתערו בהמוניהם על הרומאים שלא ציפו להתקפה כזאת(…) הם הניסו בשעה קלה את אויביהם"[[7]] תיאור הִתַּקלות  זו ממחיש עד כמה יודפת הייתה מבוצרת ונכונה לקרבות עוד בטרם המערכה המכרעת בה השתתף פלביוס. ועד כמה מופרכת האפשרות שקרב עם הרומאים התרחש בסמוך לעירם, ללא מעורבותם. להלן, במהלך הקרב על יודפת מסופר: "ואספסינוס היה מתאוה להרוס את יודפת. הוא שמע שהרבה אויבים ברחו לעיר הזאת" (ההדגשה שלי – רחל).  נשוב ונשאל מדוע בקרב שהתרחש בעצמון, לא ברחו הלוחמים אל יודפת הבצורה? [[8]].
  2. 2.         פרטי תולדות הקרב המתואר – אינם  מתאימים , מבחינת המבנה הטופוגרפי, עם  הר הדידבה. המפקד הרומאי גלוס מוליך את חילו בעקבות המורדים. והנה, כל עוד היו המורדים במרום היה להם יתרון על רודפיהם. והם הורגים בחיילים הרומים 'מאתים איש'. אך כאשר האויב אוגף אותם – הוא מנצח אותם בנקל, ככתוב שם :"אבל משהפנו כחותיהם וכבשו עמדות גבוהות יותר – נוצחו מיד; מאחר שהם היו חמושים באופן קל לא היו יכולים לעמוד נגד המזוינים יפה(…)" לפיכך מסתבר[[9]] 'שהנשק' בו הרגו המורדים באויביהם, (תוך כדי בריחתם, במעלה ההר, הרגו 200 חיילים רומאים מזוינים!)  – היה בעיקרו דרדור אבנים וסלעים מן המצוק כלפי מטה, אל רודפיהם… מתלול אשר כזה, בעזרתו אפשר להתגונן בפני רודפים, אין כלל בהר הדידבה, ואין מתלול כמותו בשום הר מהרי הגליל התחתון המקיפים את ציפורי!  הקרב המתואר בפלביוס – מתאפשר רק במתלול הענק, בו מתנשא הגליל העליון מעל פני 'בקעת בית הכרם'.[[10]] במתלול זה – אפשר לשחזר את הקרב לכל פרטיו: דרדור אבני-סלע על האויב הרומי הרודף אחרי המורדים העולים בהר. לאחר מכן: עיקוף מתלול ההר בידי החיל הרומי הכבד (ייתכן שהאיגוף התבצע ממערב, מכיוון דיר-אל-אסד אל אזור בית-ג'ן?)  ואז: ניצחון מוחץ של החיל הרומי על  המורדים שברשותם נשק קל בלבד. ולבסוף: במקום זה גם אפשרי ההסבר ששרידי הלוחמים ברחו אל מקומות מסתור: "במקומות שהגישה אליהם קשה", כאלה המצויים למכביר בגוש הרי הג'רמק, המבותר והמיוער. שחזור הקרב אפשרי לכל פרטיו בגוש הג'רמק. לעומת זה לא ניתן לשחזר אותו בהר הדידבה: משום צד של הר זה אין קושי לטפס עליו עם חייל כבד או פרשים. כמו כן אין על גביו מקומות מסתור לשרידי הלוחמים בתום הקרב!

לסיכום:  הקרב המתואר בפלביוס – אינו מתרחש  בגליל התחתון, לדעתי, כי-אם בגוש הרי הג'רמק שבגליל העליון, בדרומו של גוש זה.

ג. פסוק המפתח

פסיפס  מציפורי הקדומה.

האם מתיישבת מסקנתי זאת עם פסוק-המפתח: "הנשקף אל פני צפורי"? - אכן, כן!  לבחינת אפשרות זו הגעתי אל צפורי יחד עם החוקר דוד אלון ז"ל (סיור שהתקיים בשנת  1960 ) יחד נוכחנו ש'חומת ההרים התלולה'[[11]] של הגליל העליון נראית בברור כשהיא מתנשאת כלפי צפורי, 'מעל ומעבר' לכל הרי הגליל התחתון. (צפורי יושבת בערך 300 מ' מעל פני הים. מתלול הגליל העליון, פסגותיו של גוש הג'רמק בכוון דרום-  הר הלל והר הארי – גבהן מעל 1000 מ'. בשטח המשתרע ביניהם  – רכס הר נטופה 520 מ'. וצמד ההרים הסמוכים לגליל העליון – חזון וכמון, בערך  600  מ'). לפיכך – אין שום הר המסתיר את מתלול הגליל העליון כלפי צפורי.

לכאן הערתו של זאב משל:

"צפת, שהייתה  כנראה כפר קטן בימי בית שני, אם כי בוצרה ע"י יוספוס, ונזכרת אך מעט במקורות,  נקראה סֶפְףְ (                      ביוונית, Sepph  בתעתיק לאנגלית). ציפורי, לעומתה, הייתה עיר מפורסמת וגדולה,  מילאה תפקיד מרכזי, ונזכרת הרבה במקורות. נקראה סֶפְּפוֹרִיס (                     ביוונית, Sepphoris  בתעתיק  לאנגלית). כלומר, חלקו הראשון של השם זהה בכתבו ובביטויו לשמה של צפת. יש לקחת בחשבון את האפשרות  שבהעתק שהגיע לידינו מכתביו של יוספוס חל בלבול בין צפת, הפחות ידועה, לציפורי.

מתוך ניתוח נקודת המבט של ההיסטוריון, ההיגיון של הלוחמים וכן מתוך עיון במשפט המפתח הגיאוגרפי – מגיעים למסקנה אחת:  אין הר ה'דידבה' ההר שפלביוס  מכנה 'עצמון'. לפיכך, מן הראוי לחפש לו לדידבה, שם אחר.  לכאן  הצעות אחדות:

ההר הבודד – החלפת אותיות שמו.

הר הזקיף    – תרגום שמו מערבית.

הר יודפת   -  בהקבלה ובקשר לגבעת יודפת, הנסמכת אליו.

סיכום הפרק:

יש להניח שהפסוק:  "הוא הנקרא הר עצמון", המצוי אצל פלביוס, מתייחס לגוש הרי הג'רמק. הקשיים שהועלו לגבי ייחוס השם 'הר עצמון' להר הדידבה -  אינם קיימים לגבי אפשרות זו:  מבנה  גוש הרי הג'רמק מתאים בכל ההיבטים, לתיאור הקרב.

עוד נשוב לבדוק ולעיין בנושא השם עצמון, לאחר שנעיין בשם מירון שהוסב להר הג'רמק.

פרק II :   השם 'הר מירון' ובעיותיו

השם 'הר מירון' נקבע לג'רמק על שם הישוב מירון היושב לצלעו ובו קברו של רבי שמעון בר-יוחאי. אך גם לגבי שם זה – רק לכאורה הקביעה פשוטה היא ונכונה. וזאת, באשר ישנו הר אחר שֶמִן הראוי לקרוא לו בשם 'הר מירון':  ההר שאליו אני מתייחסת – כונה במקורות שונים בשמות דומים מאד לשם 'מירון' ביניהם: 'מרון', 'מרם', 'מדון', 'מירו', 'מרות'. בהמשך, אני מביאה מקורות אלה וטוענת שהשמות השונים מתייחסים לאותו הר (השונה מן ההר שנקרא היום 'הר מירון'). וכן שבכולם מתחלפות אותיות שהיו מקובלות כשם ההר, בתקופות השונות.

צפונה ליראון, מעבר לגבול, מתנשא הר ששמו בערבית 'ג'בל-מיירון'. גבהו 940מ'. על גביו, מצפון לפסגתו, קיים כפר ערבי קטן הנקרא 'מרון-א-ראס'. במקום זה, בראש ההר, היה מבצר מימים קדומים, יש לבחון: שמא ראוי היה לשמור להר זה את השם: הר מירון?! [[12]]

א.  מקורות  זרים אודות המקום

העיר המבוצרת 'מרם', שהייתה בג'בל מיירון - גרמה לחפש שם את מי-מרום:

ברשימתו של תחותמיס ג', נזכרת העיר 'מרמאם' כאחת מערי הגליל העליון שכבש.

בתבליטים ממסעו של רעמסס ב', בשנת מלכותו השמינית, מצויה תמונת עיר המבצר הכנענית 'מרם'.

בתעודה של תגלת-פלאסר ג', על מסע לגליל בשנת  733-732 לפס"נ, נזכרת 'מרמ' בצידה של 'יראו' (כיום הכפר הערבי 'יארון'). בתוך רשימה של ערים מן הגליל. נתונים אלה כוונו את החוקרים – לחפש את מקום הקרב של יהושע במי-מרון – ליד ההר ג'בל מיירון.

ב.  התייחסות  התנ"ך – למלחמת  מי-מרום

על מלחמת יהושע בצפון ונצחונו שם את ברית המלכים, בראשותו של יבין מלך חצור, מסופר בספר 'יהושע', פרק יא. כמו ברבים מסיפורי התנ"ך, ובפרט בספר יהושע – עלינו להפעיל דרכי בוחן, על מנת לברור את  החלקים שיש מאחריהם ריאלייה.

נתייחס לפרטים שיכולים לשמש עדות למחקרנו[[13]]

הערים הכנעניות המתכנסות לקרב: יבין מלך חצור, מלך אכשף, מלך שמרון, מלך מדון.

תיאור המחנה הכנעני: "ויצאו הם וכל מחניהם עמם, עם רב כחול אשר על שפת הים לרב, סוס ורכב רב מאד".

מקום ההתכנסות: "ויועדו כל המלכים האלה ויבאו ויחנו יחדו אל מי מרום להלחם עם ישראל".

כיוווני הבריחה של הכנענים: לאחר שיהושע הפתיע אותם, בנפלו עליהם פתאם: "ויכום וירדפום עד צידון רבה ועד משרפות מים ועד בקעת מצפה מזרחה(…)"

כל הפרטים הנתונים לעיל 'מתיישבים' היטב עם הידוע למחקר בימינו: חצור, שעליה נכתב "ראש כל הממלכות", מקומה אותר, וכן נתאשר גודלה, המתואר כ'ראש כל הממלכות' וכן העובדה ששרפה גדולה כילתה את העיר. אַכְשָף - ידועה אף היא, בסמוך לעכו. (ראה  מפה בע"מ 18, הכוללת את כל האתרים הנזכרים). שִמְרון זוהתה בגבעה ליד נהלל. מקובל על החוקרים שינוי שמה ב'שבעים' לשמעון. ולבסוף, 'מדון' – שם זה בעייתי, כי אינו נזכר בשום מקום אחר במקורות. אבל, ב'שבעים' נכתב כאן 'מרון'. וכן נכתבת בתרגום השבעים מילה זו עצמה, פעם נוספת בפסוק נוסף, שאינו נמצא ב'נוסח המסורה'. ולבסוף: בתיאור מקום הקרב נכתב ב'שבעים' 'מי-מרון'. לכן יש להניח שהעיר הכנענית הרביעית, המתייצבת למלחמה בראשות יבין מלך חצור – 'מרון' שמה (החלפת האות 'ר' באות 'ד' היא תופעה מצויה מאד). הביטוי 'מי-מרום', המצוין כמקום ההתכנסות מצביע על מקור מים השייך למרון  (כמו 'מי-מגדו' למעין ליד מגדו,  ו'מי-נפתוח', למעין ליד נפתוח). ואכן – מעינות נובעים ישנם לרגלי ג'בל מיירון, מצפונו ומדרומו. בכך מצטרפים כל הפרטים הריאליים להסבר שלם אחד: מקום כינוס הצבאות הכנעניים, על מרכבותיהם – הוא במישור המצוי ליד מרון-א-ראס. מישור נרחב, שהדרכים המוליכות אליו תואמות לריכוז הצבאות שם. כמו-כן הדרכים היוצאות ממנו צפונה תואמות גם הן את דרכי הנסיגה משם, לאחר הקרב.

ג.  דעת חוקרים על מיקומה של מלחמת מי-מרום

חוקרים שקבעו את מקומה של מלחמת חצור הגיעו למסקנה שזו נערכה לרגלי ג'בל מיירון. מסקנתם זו נשענת על הנתונים שהעליתי לעיל: 1. 'מרם' - 'מרמאם',  כמבצר קדום, ששמו נשמר עד ימינו בשם ההר 'ג'בל מיירון' ובשם הכפר שלידו מרון-'א-ראס'. 2. מציאות שטח נרחב ודרכים ראשיות מוליכות ממנו ואליו, לכיוונים המתוארים בקרב של יהושע. 3.  מקור מים המצוי בסמוך מאפשר השקיית הלוחמים והוא שנקרא בתנ"ך 'מי-מרום'.

יוחנן אהרוני, בערך מי-מרום באנציקלופדיה המקראית [[14]] מפתח בהרחבה את ההסבר על אזור ג'בל מיירון כמקום התרחשות הקרב של יהושע על מי-מרום. בהתייחסו לחוקרים בימינו המייחסים את מלחמת מי-מרום עם מירון שלרגלי הג'רמק כותב אהרוני: "בבדיקות שנערכו לאחרונה במירון לא נמצאו במקום זה שרידים מלפני תקופת הברזל. על-כל-פנים אין במקום תל טיפוסי מן התקופה הכנענית, שמציאותו הכרחית לזיהויה של עיר כמו מרום. כן נתברר בסקר ארכיאולוגי שנעשה בשנים האחרונות, שבסביבות מירון והגר'מק אין שרידים של ישוב כנעני, והיישוב שם התחיל רק בתקופה הישראלית. כנגד זה בצפון, קרוב לגבול שבין ישראל ללבנון בימינו, נמצאו שרידים של ישוב כנעני צפוף ומפותח. בשטח זה, מצפון לגוש הג'רמק והרי צפת, נמצאו עד כה שישה תלים גדולים שיישובם התחיל בתקופה הכנענית, והם קדש, תל אל ח'רבה, גוש חלב, חרבת תל אל רויסה אקרית וג'ת." יוחנן אהרוני מסכם: "זיהויה של מרום עם מירון אינו בא אפוא בחשבון מבחינה ארכיאולוגית ואינו מסתבר משיקולים היסטוריים וצבאיים". גארסטאנג  בספרו – יהושע – שופטים מגיע למסקנות דומות, גם ההנמקות דומות בשניהם. כיון שאהרוני מביא בביבליוגרפיה שלו את ספרו של גארסטנג – כנראה שישנו קשר ביניהם [[15]].

נסכם: בשטח מירון העכשווית בלתי אפשרית  התכנסות צבאות הכנענים ותנועת מלחמת מרכבות, כמתואר במלחמת מי-מרון בספר יהושע.

ד.    התייחסותו של פלביוס

בפלביוס נזכרת מרון פעמיים. ובשתי הפעמים הכוונה כנראה למרון זו הצפונית. בתיאור גבולות הגליל כתוב: "הגליל מחולק לשני חלקים, הנקראים: הגליל העליון והגליל התחתון(…) הגליל הנקרא התחתון נמשך בארכו מטבריה ועד כבולון,  שהיא קרובה לפתולומאוס של החוף;  וברוחב: מכפר השוכן במישור הגדול הנקרא כסלות עד בר סבה.[[16]]. שם מתחיל הגליל העליון, שנמשך ברוחבו עד כפר בקה, (הגבול של הצורים); ובאורך מגיע מכפר תלה, סמוך לירדן, ועד מרות"[[17]].

כל שמות הישובים הנזכרים כאן כציוני גבול לגליל התחתון ידועים לנו בוודאות ומאפשרים מתאר ברור לגבולותיו של הגליל התחתון: העיר טבריה וכפר כבולון נמצאים גם היום בשמם ובאתרם (כבולון הוא הכפר הערבי כבול, בגליל המערבי), והמרחקים ביניהם המתוארים אורך הגליל התחתון, ככתוב שם. וכן הכפר כסולות מזוהה בכפר אכסאל, למרגלות התבור, וממנו רוחב הגליל התחתון עד באר שבע, והיא גבעה גבוהה המצויה על כביש עכו – צפת, ליד הישוב פרוד ושמה הערבי תל-שבע. המרחק והמיקום שבין  שתי נקודות אלה בפלביוס, משלימים  את הריבוע המתואר.

לעומת זה, רק שתיים מארבע נקודות-הציון של הגליל העליון מזוהות בוודאות: באר שבע, הנזכרת כאן  שוב, לאחר שנזכרה תחילה כגבול לגליל התחתון והפעם כגבול בין הגליל התחתון לעליון (בציון המיוחד במינו, בביטוי 'שם' מתחיל הגליל העליון) וכן מזוהה "תלה אשר על הירדן" – בתור הכפר הערבי תליל, ליד חולתה.

לעומת זאת: שתיים מנקודות הציון מהוות בעיה בזיהוין – בקה, החוקרים מניחים בדרך כלל שהיא פקיעין. לגבי מיקומה ישנן תהיות: האם אמנם שם ישבה פקיעין של רבי שמעון בר יוחאי? האם יש להניח ש- "הגבול של הצורים", ככתוב בפלביוס, היה בנקודה זו [[18]].

כך הגענו אל מרון: האם מרון (מרות) המצוינת כאן כגבול הגליל העליון יכולה להיות מירון העכשווית?  מצפון לה נמצאת גוש-חלב, מולדתו של המורד יוחנן וכן עלמה וישובים נוספים.  נשים לב: המרחק ממקומה של מירון העכשווית  אל 'באר שבע', המציינת כאן את הגבול בין הגליל התחתון לגליל העליון – הוא 8 קילומטר בלבד!

כפי שניתן לראות בתרשים שלפנינו:

בהעברת קווים משוערים על-גבי התרשים המצורף כאן, בין הנקודות הנזכרות – אפשר לראות עד כמה בלתי מתקבלת על-הדעת היא מירון העכשווית כנקודת גבול צפונית- עליונה – לגליל העליון! -  לכן, מתבקשת התשובה: מרון (מרות) הנזכרת בפלביוס לציון נקודת גבול, היא מרון הצפונית, מרון-א-ראס.

אצל ברסלבי, בספר הידעת את הארץ, כרך ו, תשכ"ה, (עמ' 177 , הערה בשולי הדף) : הנחה שהשמיעה באזני רחל סבוראי: "שמא עלינו לקבוע את "מירות" של יוסף בן-מתתיהו לא במירון, כי אם במארון-א-ראס (נ. צ.192.298 ), כ- 14 ק"מ צפונית ממירון ובקו רוחב אחד דרומית מקו-הרוחב של קדש, בשטח בו הציע גרסטנג לבקש את מי מרום של ספר יהושע (8) ואז אנחנו מקבלים מעין שטח פרללוגרמי של גליל עליון עברי…שטח כגון זה כולל את רוב מחציתו המזרחית של הגליל העליון והוא סמוך יותר ל"תחומים שהחזיקו בהם עולי בבל". גם כל העמוד שמעל הציטוט לעיל – מתייחס להוכחה של הנחה זו, שברסלבי מביא בשמי. בעמוד זה  מביא י. ברסלבי  מובאות נוספות שנעלמו מעיני: "(…)אף אינו הולם את דברי יוסף בן-מתתיהו על מצבה הגיאוגרפי-מדיני של קדש. גוש-חלב, שנתבצרה בימי המרד היהודי הגדול ברומאים, יושבת כ- 5 ק"מ צפונית ממירון, ואילו קדש, שהייתה "שייכת לצורים" (מלח' היה' ב, י"ח, א,), "הייתה כפר חזק לצורים בגבול הארץ (!), אשר איבת עולם ומלחמה בין יושביה ובין הגליליים" (שם ד', ב', ג',), על כֹּרחנו עלינו לומר איפוא, כי הגבול המדיני של "הגליל העברי" עבר מצפון לגוש-חלב וקרוב מאוד לקדש…" (כאן סוף המובאה מדברי י. ברסלבי בנדון, ושם גם חומר נוסף).

התייחסות נוספת לסוגיה זו נזכרת אצל פלביוס, הכותב: "ואחרי שקבע תקנות אלו להסדר הפנימי של הערים השונות הוא נתן את דעתו לבטחונם החיצוני הוא ראה מראש שהרומאים יתקיפו את הגליל ראשונה, לפיכך עמד וביצר את המקומות המתאימים ביותר." (כאן מצורפת רשימת מקומות שביצר בגליל התחתון)… ובהמשכה: "בגליל העליון בסלע עקכברון, וזיף, וימנית, ומירו"[[19]]. הישובים אותם ביצר פלביוס. מרביתם, מצויים במקומות נוחים להגנה, על גבי גבעות  תלולות. מתקבל על הדעת שהעיר מרון שביצורה מוזכר כאן – היא מרון הצפונית כיוון שמירון העכשווית אינה יושבת במקום שיש לו חשיבות הגנתית.

ה.   מירון של ימינו

כל שנאמר לעיל אינו בא לשלול את זהותה של מירון העכשווית. שהרי מצוי בה קברו של רבי שמעון בר יוחאי, שאת קיומו ועתיקותו אין להכחיש. וכן: שתי פעמים נזכרת מרון בתלמוד כמקום של אדמה משובחת וישוב כוהנים – נראה שבאלו התכוונו לזו הדרומית.

המסקנה: כנראה היו קיימים שני ישובים בשם 'מרון', צפונית ודרומית – (כמו שמצוי הרבה בשמות ישובים ערביים בארץ וכמו שהיו 'גבע בנימין' ו'גבע יהודה'). מירון הדרומית נהייתה מפורסמת בעקבות קדושת הקבר: החגיגות במירון בל"ג בעומר החלו רק בימי-הביניים, עם עלייתה לגדולה של צפת. ואילו מרון הצפונית הייתה עיר מבצר חזקה מימים קדומים. היא ורק היא, יכלה להימנות אצל פלביוס כנקודת גבול לגליל העליון. מרון הצפונית נקראה אולי "מרון הראשה" להבדילה מרעותה. והוא פירוש שמה בערבית 'מרון-א-ראש' (בערבית – אות זהה בשביל האות שין שמאלית ובשביל האות סמך). [20]


פרק III.  מי הוא 'הר העצמון – הבטים נוספים

א. מיקומו של העצמון במרכז הגליל

הר עצמון

ישנם חוקרים המייחסים את השם 'הר עצמון' להרים אחרים בגליל התחתון. זאת, בהסתמכם על  שני קטעים שונים אצל פלביוס: הקטע לעיל, המסביר את חלוקת הגליל לשנים; וכן קטע-המפתח היחידי בו נזכר העצמון בתור: "הרים שבלב הגליל, הנשקפים אל פני צפורי, והנקראים עצמון"[[21]] חוקרים אלה מניחים, כמוני,  שזיהוי הדידבה כעצמון הוא טעות, אך מחפשים הר זה 'בלב' הגליל התחתון… כיוון שציפורי נמצאת בגליל התחתון.

ואמנם: יש להתייחס לסוגיה העולה מן הקטע  בו מסביר פלביוס את חלוקת  הגליל לשניים: כאילו יש בו סתירה לקביעת מיקומו של העצמון כהר הנמצא בגליל העליון. היינו, כאילו מיקומו חייב להמצא ב'לב' הגליל התחתון דווקא.

סוגיה זו נידונה בהרחבה אצל יובל שחר בעבודת מ. א. שלו[[22]]. לדבריו: "כאזכור יחידאי נוקב כאן יוספוס בשם הר אסאמון [[23]] כזירת המערכה. החוקרים נחלקו בדעותיהם באשר למקור השם העברי ולהצעות הזיהוי".

במחקרו  מעלה י. שחר את כל ההצעות שהועלו במחקר אודות זיהויו של העצמון. מכל ההצעות מעדיף י. שחר את  זיהוי הר 'תורען' כ'עצמון' לדבריו: "התורען, בניגוד לדידבה, הולם ביותר את ההגדרה טבור או מרכז, הגליל. הגדרה זו עשויה להתייחס למקומו של האתר ביחס לגבולות הגליל(…)" כאן  מזכיר  י. שחר  את גבולות הגליל התחתון, כפי שהן מועלות בפלביוס (ספר ב. כ. ( 1 ) שחר מצמיד לכך פרוט מדויק של המרחקים בין ארבע הפינות של הגליל התחתון, (טבריה – כבול, כסולות – באר-שבע), לפי ציוניו של פלביוס. ואכן, כדבריו: הר תורען, נמצא ממש במרכז הגליל התחתון.

אני חולקת על עמדתו זו של י. שחר משום שאני סבורה שהקטע המחלק את הגליל לשניים אינו מחייב כלל שהמלה 'גליל' בקטע-המפתח בו מוזכר הר העצמון מתייחסת דווקא לגליל התחתון.  בפלביוס מצויה חלוקה זו של הגליל לשניים, לגליל תחתון וגליל עליון – במקומות מעטים בלבד: ברוב המקומות מתייחס פלביוס אל הגליל כאל יחידה גיאוגרפית אחת:  זאת – נמצא אפילו בהמשכו של קטע זה עצמו, ממנו הובאה  המובאה – [[24]] , כתוב שם: "ואם פיראה עולה על הגליל בשטחו, הגליל עולה על פיראה בכוחו; כי הוא מעובד כולו(…)" [[25]]  תופעה זו עצמה היא המקובלת בימינו: אנחנו מחלקים את הגליל לשניים, ל'גליל תחתון'  ול'גליל עליון', לצורך הסברים מסויימים, ובאותה עת -  מדברים על 'הגליל' כחבל ארץ אחד.

בעיקרו של דבר: אין לקבל את ההצעה לבחור בתורען כאילו הוא הר העצמון, באשר בהר זה חסרות, כמוהו כמו בהר דידבה, התכונות הטופוגרפיות-פיזיות (כמו מתלול משמעותי, מקורות מים, סבך של חורש להסתתר בו), תנאים המתחייבים למקום בו נערכת  מלחמת פרטיזנים כמתואר בקרב  שאת פרטיו אנחנו בוחנים.

ב. מי קבע, בראשית המאה ה- 19, את השם עצמון להר הג'רמק?

מדוע נקרא הג'רמק במשך תקופה ארוכה בשם עצמון? מי קרא להר בשם זה לראשונה ומי הפיץ אותו, עד-כדי שהפך להיות מקובל בכל הארץ? כנראה שבין 'אנשי צפת' לאנשי המדע, לדורותיהם – התקיים 'דיאלוג' שבמהלכו השפיעו הצדדים אחד על משנהו.

בפתח עבודה זו ציינתי שאת  'הר הג'רמק' קראו 'הר עצמון' במשך עשרות שנים. נשאלת שאלה: מי הוא שקבע שם זה?  הנחתי הייתה: היה חוקר שהבין את הפרק בפלביוס כמו שאני מבינה אותו – וממנו למדו הכל לכנות כך את הג'רמק. מי היה חוקר זה?

נסיונות  התחקות לפי הערכים: 'ג'רמק הר-ג'רמק', 'מרון הר-מרון', 'עצמון הר-עצמון',  בכתבי חוקרי ארץ-ישראל נודעים  יהודים ושאינם יהודים, וכן באנציקלופדיות -  לא העלה דבר. אך הנה: בספר  זאת הארץ של משה ברסלבסקי [[26]] מצוי הערך עצמון:  "מקרוב מתנשא העצמון הוא הג'רמק* הרם בהרי הארץ" וכאן, בהערה בשולי הדף:  "בטעות  נתאזרח השם "הר עצמון" כיום החלט לקרא לו "הר מרון".

לגבי השאלה: מי הוא שהנהיג בראשית המאה התשע-עשרה את השם עצמון – נמצאה לי, לבסוף, התשובה בקטע זה: "את השם "עצמון" להר ג'רמק הנהיג, כנראה, א. ספיר בספרו  "הארץ", הוצאת  "קוהלת", יפו, תרע"א. ספרים בני זמנו, עבריים ולועזיים, עדיין אינם משתמשים בו. גם ש. קליין, בספרו "ארץ-ישראל", וינה, תרפ"ב, עדיין משתמש בשם הערבי ג'רמק בלבד [[27]]

קשה להניח שכתוצאה מכך שבתוך ספר בעל אופי אנציקלופדי, של חוקר בשם  א. ספיר, הופיע הערך עצמון כהסבר לקרב המתועד בפלביוס, הושפעו כולם לכנות את הג'רמק 'עצמון'.  יש לשוב ולשאול  הכיצד הופץ השם עד היותו ידוע בין כל שוחרי ידיעת הארץ, מורים ומטיילים?

הלא היא כחידה!


'אגדות צפת'

בשלב זה פניתי לאחד מן החוקרים בני דורי, מיכה ליבנה מקיבוץ מעין ברוך. לדבריו (בשיחת טלפון), מקור השם 'עצמון' להר הג'רמק, הוא 'בזקני צפת'. שם בצפת, ישנן אגדות לפיהן יבוא המשיח, כשהוא גולש לו על חמורו הלבן במורד הר עצמון, והוא בא ממערב אל צפת, עם ערב.

אודה: אגדה זו היה בה מן המלהיב: שמא מכנים בצפת את הר הג'רמק בשם 'עצמון', מאז הימים ההם, בהם כינה אותו כך פלביוס?

ברור נוסף העלה: 'אגדות צפת' אמנם מתייחסות להר עצמון. אך, באותה מידה הן גם מתייחסות אל 'תבור' ו'חרמון' – כאילו הרים אלה 'יושבים' על הפסגות הסובבות את צפת. אפילו… אחת הגבעות מצפון לעיר צפת נושאת בפיהם את השם 'יודפת'…

לגבי אנשי צפת -  ניסיתי לבדוק כוון נוסף: כיצד הגיע אליהם השם 'עצמון' בכלל?  אותה מילה שהופיעה פעם יחידאית בכתבי פלביוס? שערתי: אין נוהגים בצפת לעיין בכתבים מדעיים, כמו ספריו של פלביוס. לכן חיפשתי ומצאתי את 'ספר יוסיפון', שהוא כאילו גירסה עממית של פלביוס. [[28]] אך בספר זה, על גירסותיו השונות, לא מצאתי כלל את הסיפור אודות הקרב על העצמון…

תקווה: בשלב זה הגעתי אל  אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו [[29]] אל תולדותיו של ישראל בק, שהיה רופא, 'מקורב למלכות' המצרית של מוחמד עלי, וחי שנים אחדותבכפר ג'רמק ליד פיסגתו של ההר. ואלה קטעים משם: "בימים ההם היו הערבים מכפר פקיעין שולטים על ערביי כפר ג'רמק (במורד העצמון, (הדגשה שלי - רחל ס.) לא רחוק ממירון) ולוקחים מס מיבולם בזכותו של החזק על החלש. בשמוע הג'רמקיים, שהרופא מקורב למלכות, הציעו לו את מחצית אדמתם, שידבר עליהם טובות לפני השליט… ומחצית הכפר עברה לרשותו. הוא בנה שם בתים אחדים, הושיב בהן משפחות יהודיות, הביא עזים מגזע משובח ואת ניהול המשק החקלאי מסר לידי בנו…

הרעש הגדול בצפת (כ"ד טבת תקצ"ז) החריב שנית את בית-דפוסו… הוא עצמו ניצל משום שפלח זקן בלתי-ידוע עיקב אותו בתחנונים להכין לו מיד תרופה למכאוביו, וכך נתאחר לבית-הכנסת למנחה, ובינתים רעשה האדמה ורוב המתפללים נהרגו בהיותם צפופים בבית-הכנסת. – לפי האגדה נעלם החולה הערבי מיד, וזה היה אליהו הנביא….

אחרי הרעש התיישב עם משפחתו בג'רמק בתקצ"ט ביקרו אצלם בכפר משה ויהודית מונטיפיורי (ההדגשה במקור, רחל) בדיוק בעת הכנסת בנו בכורו של ר' ניסן בק, שמואל, לבריתו של אברהם אבינו, ומונטיפיורי נתכבד בסנדקאות

כשחזר השלטון הטורקי לארץ בשנת 1841 … אנשי כפר פקיעין חזרו להשתלט על אנשי כפר ג'רמק וגם על האדמה והבתים שלו, הוא ומשפחתו נמלטו אל ידידם בכפר סמוך ומשם עלו ירושלימה."

ובכן, לפנינו סיפור היסטורי…

אך מתברר שביומנה של יהודית מונטיפיורי, מספרת יהודית על ביקור בכפר 'זאראמיק', ואינה מזכירה את השם  'עצמון'.

חיפוש בסיפורי תיירים ל'ארץ הקודש'.

לפיכך פתחתי בחיפוש אצל מטיילים בארץ-הקודש במהלך המאות האחרונות (ישנם רבים כאלה) בתקווה למצוא מי-מהם ביקר באזור ויזכיר בדבריו ביקור בג'רמק. מרתק לעקוב אחר מסלולי התיירים והתרשמותם מאשר ראו: קיוויתי להגיע אל חוט, שלפיו נוכל לדעת: האם 'אנשי צפת' הכירו או לא הכירו את כתבי פלביוס ודרכו את הקרב בעצמון?!

בחוברת אריאל "תור הזהב של ספרות הנוסעים לארץ ישראל" בפרק על וילסון[[30]] נמצאה תשובה: "יהודי צפת מאמינים שהעיר קיימת מאז חורבן ירושלים. זוהי לדבריהם, העיר הנזכרת על-ידי יוסף בן מתתיהו (ההדגשה שלי, רחל) בשם יודפת. יהודים רבים נמלטו אליה לאחר החורבן והורשו לגור בה באין מפריע. משום כך, הם מוסיפים ואומרים, נחשבת העיר למקודשת(…) שבסביבתה יופיע המלך המשיח וימלוך ארבעים שנה לפני עלותו לירשלים". אציין: מצאנו כאן שיהודי צפת אכן הכירו, כבר לפני  150  שנה את כתבי פלביוס. כדרכם של אנשים מהימים ההם, יהודי צפת מערבבים מידע עם אגדה, כך הם 'קרבו' אליהם  מקומות שונים: את המונח 'עצמון', הכירו מפלביוס  – ישירות מהמקור היווני, או, מפי  החוקרים שפקדו את  צפת. כנראה – הם  שהפיצו את השם 'עצמון', ואולי גם ראשית הבלבול עם נושא יודפת – יהודי צפת החלו בה.

(האם אפשר להניח שלאחר מכן,  אנשי העליות  הראשונה והשניה, בראש-פינה, שמעו מיהודי צפת  והפיצו בארץ את השם עצמון?).

הגליל בשנת ת"ש

המפה מתוך "הידעת את הארץ" ליוסף [31]

ג.  עצמון – והחשמונאים

נקודת מפנה ערכית: בשיחה שקיימתי עם החוקר זאב משל, לשאלתי האם ידוע לו מי קבע בעבר את השם 'עצמון' לג'רמק, השיב לי: אינני יודע מי קבע. אך אני יכול לספר לך משהו על הנושא. היה בדבריו עניין רב. לכן ביקשתי שיגיש לי ממצא זה בכתב. ואלה הדברים במכתב, כלשונם:

אב משל                          18.3.2000

הר עצמון, זיהויו והחשמונאים – קשר אפשרי?

רחל סבוראי  שלום.   להלן הרעיון.

השם חשמונאים נכתב ביוונית (יוספוס)

אסמונאים שמשמעותו  – אצמונאים או

עצמונאים. הצורה השניה סבירה יותר.

אם אכן אזי תתעורר השאלה אם יש קשר

בין שם זה לשם עצמון ולהר עצמון. לדעתי

קיימת סבירות מסוימת להשערה שהחשמונאים אימצו

לעצמם שם הקשור לאזור מלחמת הגרילה

בארץ ישראל שהוא הגליל העליון, בעיקר לאיזור

הגבוה והמיוער עד היום – הקרוי בימינו 'הר מירון' וסביבתו.

לוחמי חופש שהתרכזו שם קראו אולי לעצמם ע"ש

ההר הגבוה שבאותו אזור,  הקרוי היום 'הר מירון'

אך הוא הוא הר עצמון. האם התרכזו באזור

זה לוחמי חופש כבר בראשית תקופת שלטונו של

בית סלווקוס, כלומר מעט לפני פרוץ מרד החשמונאים

המסורתי?   האם הייתה שם תנועת גרילה עוד

בשלהי התקופה הפרסית ובראשית התק' ההלניסטית?

יש לחקור שאלה זאת כדי לבסס את הרעיון הנ"ל.

בברכה

זאב משל

נ.ב

מן הראוי לציין שבהיותי סטודנט צעיר שוחחתי על כך קצרות

עם פרופ' מנחם שטרן , שהיה אז מורי. שאלתיו למקור השם "חשמונאים"

והעליתי את הרעיון.  תגובתו הייתה "רעיון מעניין".  ז. מ.

ניצבות לפנינו כאן שתי סוגיות, המשתלבות זו בזו:

1. האם היווה גוש הרי הג'רמק מקום ללוחמי גרילה, במשך דורות?

('מעולם', בלשונו של פלביוס )

2. האם יתכן ששם ההר 'עצמון' – (לשון אחר: 'חשמון')

אומץ ע"י המכבים להקרא 'חשמונאים'?

נפרט: האם היו בגליל לוחמים שאולי בחרו בגוש הרי הג'רמק כמקום לוחמה?

תחילה נשוב אל פלביוס, המשמש לגבי תקופתו  מקור ראשי לאינפורמציה:

"אף על פי שגודל שני החלקים האלו מוגבל כל כך, והם מוקפים עמים נכריים – הדפו תמיד כל ניסיון התקפה. הגליליים הם אנשי קרב משחר ימיהם, ותמיד מרובים; מעולם לא היו חסרים לא אומץ לב של אנשיהם ולא אוכלוסיה, כי הארץ רחבת ידים ועשירה במרעה[[32]] נראים הדברים שפלביוס מגדיר את אנשי הגליל – בתור מי שהיו מוכנים להיאבק לחירותם 'משחר ימיהם'  וכן 'מעולם'. לאיזה תקופות מתייחסים הדברים והאם יתכן להניח שבטרם היו המכבים היו כבר 'הגליליים' ידועים כאנשי מלחמה – כדי-כך שהמכבים אימצו את השם עצמונאים (חשמונאים) בתור שמם?[[33]]

מכל העובדות האלה נראה לי שיש להסיק: הגליל, במרחב הכפרי שלו – לא פסק מעולם מלהיות מיושב בעיקרו בבני ישראל. כמו כן נשמר הקשר  עם יהודה – כל אותן תקופות.

כאן נשוב לסוגיה: לאיזו תקופה מתאים תיאורו של פלביוס את 'הגליליים' כלוחמים?

בימי מלכות ישראל, היו המלכים יוצאים בראש צבאם להגן על הארץ[[34].] לפיכך, יש לייחס את התיאור של 'הגליליים' כאנשים עצמאיים, הלוחמים לחירות ארצם – לתקופה, שבין כיבוש הגליל בידי תגלת-פלאסר לבין כיבוש הגליל בידי המכבים: מגלות שומרון בימי 'בית-ראשון' -  ועד  ימי המכבים (בכך, אני מרחיבה את התקופה בה אפשרית לפי זאב משל, מלחמת גרילה בגוש הרי הג'רמק).

נשים-לב למצב: ארץ-הגליל מיושבת רובה-ככולה ע"י אנשים משבטי ישראל, היושבים בעריה ובכפריה כבר מאות שנים. צבאות זרים של ממלכות חולפים בשטח, תוך מלחמות ביניהן (אשור, בבל, יון, ופיניקיה היושבת-קבע, ממערב). או-אז, כאשר האוכלוסייה מתקוממת כלפי השלטון (בפני מסים כבדים או הגליה) -  הופכים הגליליים ללוחמים.

כאן ההסבר להתפשטות המכבים על פני הגליל בתנופת-כיבוש אחת. זהו גם ההסבר  לעובדה שאחרי ההרס הנורא של ארץ יהודה בתום מרד בר-כוכבא – הופך הגליל לחבל היהודי הגדול ביותר בארץ ישראל, למשך מאות השנים הבאות.

לעניות דעתי: ההסבר למהירות ולשלמות בה הפך הגליל יהודאי, בכך שהאוכלוסייה 'הנשארת' משבטי הצפון – התאחדה עם אחיהם היהודאים (תהליך שהחל בסוף ימי בית ראשון, בימי המלך יאשיהו).

כאשר נכבש הגליל ע"י יהודה-אריסטובלוס (נכדו של שמעון המכבי) יתכן וכבר התגבשה  בגליל מסורת בדבר מחוז-חפץ הלוחמים שהיו מתלקטים בגוש ההר הגבוה, שהיה מכונה  'העצמון'.

נמלכו 'המכבים' – ובחרו לעצמם את השם: 'עצמונאים'.

באנציקלופדיה העברית כתוב:  הערך: "חשמונאי, בית- "[[35]]  "שושלת כהונה גדולה, נשיאות ומלוכה בישראל בתקופת בית שני (המאות 1-2  לפסה"נ). הח'(שמונאים) היו מנהיגי ההתקוממות  היהודית בשלטון היווני-סורי במאבק למען  דת-ישראל – ואח"כ למען השחרור הלאומי; בהנהגתם הצבאית והמדינית הושגה עצמאות ישראל והורחב תחום השלטון היהודי על כל א"י, שבה שלטו בני ח'(שמונאי)  3 דורות.

(…)מוצאו של השם ח'(שמונאי) – שבו הם נקראים במקורות התלמודיים אינו ידוע."  [[36]]

ובכן: באציקלופדיה העברית כתוב: מקור המילה 'חשמונאים' אינו ידוע !!!

תמיד ידענו כולנו: 'מכבים', מלשון  – 'מי כמוך באלים ד'". או מלשון 'מקבת'.

אך,  כלל לא שמנו אל לבנו – שאין פרוש למונח 'חשמונאים'.

אולי, נמצאה לנו כאן התשובה?

פרק IV:   אחרית דבר

אחזור על דברי במבוא: בארץ ישראל , במרחביה ההיסטוריים-גאוגרפיים, יש חשיבות לאיתורו הנכון של כל מקום הנזכר בכתובים: כל ההיסטוריה מקופלת בהם.

בעבודה זו התחקיתי אחרי  שמות ההר ג'רמק: עצמון או מירון.

לעניות דעתי טעתה 'ועדת השמות הממשלתית' בהסבת השם. הייתה זו הליכה אחרי שם מקובל בימינו, בלא להתעמק במקורות ובהשלכות: מקומה ההיסטורי של מלחמת מי-מרום, מאין באו, היכן התכנסו ולאן נסו הכנענים?  ובסוגיה השניה: היכן העצמון בו תרחש הקרב של הלוחמים ברודפיהם הרומאים?  – על אלה  היה   המעקב.

מחקר זה מתייחס לנקודות הבאות:

  1. 1.         לא ייתכן שהדידבה זהה ל'עצמון' של פלביוס.
  2. 2.         גוש הרי הג'רמק מתאים להיות העצמון מכל בחינה שהיא.
  3. 3.         מרון המקראית היא מרון-א-ראשֹ,  והיא גבול הגליל העליון שמציין פלביוס.
  4. 4.         אין זה סותר את העובדה שמירון של ימינו היא 'מירון' של שמעון בר-יוחאי.
  5. 5.         לא ברור מהו מקור השם 'עצמון' לג'רמק: האם זה שם קדום שנשמר בצפת עוד מימיו

של פלביוס?

  1. 6.         ייתכן שמקור השם חשמונאים הוא השם 'עצמון' – לוחמי גרילה שהיו בגוש הג'רמק- העצמון.

[כאשר חוקר כמו מנשה הראל, מתייחס אל מירון העכשווית כאילו היא מקום הקרב שהתרחש במי-מרון - הוא מתעלם מפני השטח, ההררי והטרשי (עד לעת החדשה בה נפרץ שם כביש מודרני - לא היו כלל דרכים עתיקות באזור מסולע זה) [[37]]

משל נוסף: אצל ד"ר י. נ. שמחוני, המתרגם הראשון של פלביוס  – מצויה הבהרה שיש בה עניין לכאן:  ב'הערות ובאורים', עמ' תלט, כתוב: "י"א כשמוע צסטיוס על-דבר המגפה שנגפו היהודים את צבאו בגליל, שלח שמה חיל חדש תחת פקדת צסניוס גלוס, וזה נלחם עם היהודים ליד הר עצמון. אין זה הגבוה בכל הרי הגליל, הוא ההר הנקרא עכשיו בשם  ג'בל ג'רמק, בקרבת צפת, כי אם הר אחר בקרבת צפורי, כמבאר כאן. המורדים נמלטו, כנראה, אל המערות, שנזכרו למעלה (ספר א, ט"ז, ד,)." ובכן: 'המערות שנזכרו למעלה'  – הן המערות הנמצאות בצוקי הארבל, מערות המתוארת שם בהקשר לקרב שניהל הורדוס נגד יושביהן… וכאשר טעה המתרגם בהנחתו שאין העצמון בג'רמק אלא ב'הר אחר בקרבת צפורי', הריהו מחפש מקומות מסתור לשרידי הלוחמים בקרב ההוא. אבל מחוסר מקומות מסתור כאלה בגליל התחתון, הוא 'שולח' את הלוחמים לברוח מהלך קילומטרים רבים, בארץ המישור, מפני הרוכבים השועטים בעקבותיהם.]

כך טעות מולידה טעות.

כאמור, במחקרי  זה איני מציעה להחליף מחדש את שמו של גוש הרי הג'רמק מעצמון למרון. ארבעים שנה עברו והשם קיבע עצמו 'על כל לשון'.

יחד עם זאת, אני מקווה שמי שיקרא את עבודתי – תהיה לו 'מחשבה שניה' בנדון: כאשר יעמוד המדריך בפסגת הג'רמק ויסביר לשומעיו את מה שרואות עיניהם… אני מקווה שיצביע על 'ג'בל מיירון' הנראה מצפון ויאמר לשומעיו ששם התרחשה מלחמת מי-מרום.  וכאשר יעמוד המסביר ליד הבית הנטוש בציפורי – יצביע על קיר הרי הגליל העליון הנשקף מולו. ויספר שם את סיפורם של הלוחמים הפרטיזנים, בקרב מול הרומאים.

אם חלק  מיודעי הארץ הזאת יקראו את ממצאי ויקבלו וינחילו  אותם  לשומעיהם – והיה זה שכרי.


[1] מחקר זה הוכן והוגש כרפרט במסגרת קורס "גאוגרפיה היסטורית" של פרופ' א. רייני, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

[2] בענין  זה אני מסתמכת  בעיקר על  מחזור הרצאות  של גדליהו אלון בשנת  1947 , שבמהלכן הסביר

שפלביוס גרם לנו לטעווות רבות  לגבי תקופת המרד ברומאים. ואילו שמריה גוטמן היה טוען לדיוק הרב בהסברים

הגיאוגרפיים של  פלביוס.

[3] בתנ"ך מצוי שם זה 3  פעמים , במדבר לד, 5-4 / יהו' טו, 4 – אך  בכולן, הכוונה היא למקום בנגב, ככל הנראה לעיר

קסימה. ואין מקום זה נוגע לענייננו.

[4] יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), מלחמת היהודים . תרגום חדש ומלא: חגי, שמואל, ירושלים, תשכ"ז . ספר שני,

פרק יח, 11 . יש גם תרגום אחר לספר:  יוסף בן מתתיהו (יוסיפוס פלביוס)   תולדות  מלחמת היהודים עם הרומאים ,

תרגום ד"ר י. נ. שמחוני, 'מסדה, תל-אביב, תשי"ז- 1967 . במקרים בהם יהיה שוני משמעותי בתרגום פסוק שאצטט –

אוסיף ציון: 'לפי תרגום  שמחוני'. עם זאת: את ציון מראי-המקום מתוך המקור היווני של פלביוס – אביא  לפי הנוסח

של המתרגם חגי (הסעיפים ממוספרים אצל חגי במספרים בתוך סוגרים ולא כמו אצל שמחוני – באותיות), וזאת, כיוון   ששני התרגומים נעשו מתוך מקור אחד.  – רחל.

[5] במקרה זה כתוב בתרגומו של  חגי 'הרים' אך פרופ' ישראל בן -שלום בדק, לפי בקשתי,את  המקור היווני, ומצא שכתוב שם  'הר'.  -רחל.

[6] שם, שם, ספר ג', פרק  ז, סעיפים (7 ), (8), (26). (ההדגשות שלי – רחל).

[7] שם, שם, ספר ג, ו, (1).

[8] שם, שם ג, ז, (3)

[9] מסתבר לי, הכותבת, ככל שביכולתי להבין ולשחזר את מהלך הקרב הזה.

[10] בטיולים בגליל עם מורנו משה כרמי – עלינו במתלול זה: מהכפר ראמי ועד אל פיסגת החידר (הר אדיר) עליה זו

הייתה זכורה לנו כעליה הקשה ביותר שעלינו בטיולינו בגליל. המסייר הנודע ויקטור גרן מתאר את העליה הזו,

מבקעת-בית-הכרם, צפונה: "אתה נאלץ לעלות בהם בדי עמל בהחזיקך את הסוס ברסן(…) ברם, לאחר שהתגברת על

הקשיים האלה והגעת תשוש ונושם ונושף אל הפסגה המיוחלת"(…) [גרן, ויקטור, תיאור ארץ ישראל ,  כרך שישי,

הגליל, תרגום חיים בן-עמרם  ירושלים. תשמ"ה, עמ' 52.

[11] ביטוי מתאים במיוחד למתלול זה. מצאתיו בברסלבי (ברסלבסקי), הידעת את הארץ ו', עמ' 176  למעלה.

[12] לשם הפרדה אנקוט במילה 'מירון' עם יוד – לזו העכשוית, ו'מרון' נטולת יוד – לעתיקה.

[13] ספר יהושע הוא ספר שנתחבר מאוחר יותר ממקום סידורו בנביאים ראשונים.  זאת, בהסתמך על ממצאי  'חקר

המקרא'. ראה: אנצ' מק' ג, תשכ"ה, ערך 'יהושע', מ,ד, קאסוטו: "(ד) רשימת המקומות של מלכות יהודה, השייכת

לימי יאשיהו" טור 546 ; שם, שם, ייבין, ש, "מכל מקום ברור שאין להקדים את סדרת הפרקים הנדונים לימיו של

יהושפט, ומסתבר יותר שנעשה בזמנו של חזקיהו". טור  564. בפרק יא ביהושע, מחציתו הראשונה של הפרק –

מלחמת מי-מרום היא ריאלית. ואילו החלק השני המתייחס לכיבוש אזורים נוספים, "את ההר ואת כל הנגב(…)" –

אלה אין בהם שום ריאליה.

[14] י, אהרוני, ערך 'מרום, מי-מרום', אנצ' מק'  ה,  טור 454-451 .

Garstang, J. “Joshua Judges”, London, constable Co Ltd, 1931  [15]

[16] בתרגום שמעוני. כאן "באר שבע", ויש לקבל נוסח זה כי שם המקום בערבית "תל-שבע".

[17] ספר שלישי ג' (1))

[18] ראה דיון נרחב בנדון: ספראי שמואל וזאב  "בית ענת" סיני ע"ח, תשל"ו, עמ' יט-לד .

[19] שם, שם, ספר ב, כ, (6) בתרגום שמחוני. ברשימה זו מירון ולא 'מירו'. נראה לי שקביעתו בנדון נכונה.

[20] [לכאן  יש   להזסיף: החוקר צבי אילן גילה וחפר את הישוב העתיק 'מרוס'. החוקר הניח שמצא את מרון הקדומה: הוא מפרט את הטיעונים מדוע מירון העכשווית אינה מתאימה להיות מרון התנ"כית. אבל, מרוס, עם שהיא מהווה מימצא חשוב כישוב מן 'הבית השני'  - תקופתה מאוחרת ואינה מתאימה להיות מרון, של הכובשים הקדומים ממסופוטמיה, כי אין בקרבתה ממצאים ארכיאולוגיים קדומים. כמו-כן אינה מתאימה  לתאור 'גבולות הגליל' של פלביוס: מפני שאינה ישוב גבול, וצפונה ממנה נמצאת גוש חלב. ( אילן  צבי  ועימנואל דמתי, מרות, הכפר היהודי הקדום, החברה להגנת הטבע, תל-אביב,  תשמ"ח -  1987 ) ]     

[21] שם, שם, ספר ב, יח, (11).

[22] שחר, יובל,  "מלחמת החורבן בגליל",  תל-אביב,  תשמ"ז  – 1987 .

[23] השם ביוונית:

[24] ספר ג,  ג, (1)

[25] שם, שם, (3)

[26] ברסלבסקי, משה, זאת הארץ, מהדורה שניה, עם-עובד, תל-אביב, תשי"ז, עמ' 232.

[27] ברסלבי (ברסלבסקי) יוסף, הידעת את הארץ,  ה, ישראל, תשכ"א, עמ' 17 , הערה 9. ולהלן, שם: "ברם, את הזיהוי

ג'רמק -עצמון  הציע SEPP במחצה השניה של המאה הי"ט. הוא מובא בספרו של G. BOTTGER, TOPOGRAPFHISCH

- HISTORISCHES LEXICONZU DEN SCHRIFTEN, ערך ASAMON

וכיון שא. ספיר מציין בביבליוגרפיה שלו גם את ספרו של בוטנר, הרי קרוב לוודאי שהושפע מזיהויו של  SEPP ,

המובע באותו ספר, כשם של העצמון לג'רמק" עצמו.

[28] פלוסר, דוד, ספר יוסיפון, מוסד ביאליק , ירושלים, תשמ"ה, "תפוצתו של ספר יוסיפון" עמ' 74-54

[29] תדהר, דוד,  "ספרית ראשונים" כרך א', תל אביה, 1947, ע"מ 59

[30] חוברת אריאל 47 ,  1987  -תשמ"ז ,  ג'ון וילסון, 1843 ,  עמ' 101 .

[31] מפה זו נבחרה מפני שהשם 'עצמון' מתנוסס בה במרכז פסגת הג'רמק, לפי מנהג אותם ימים. בוצעו במפה שינויים:

נמחקו מרבית היישובים הקיימים בימינו והושלמו פרטים הנוגעים לעניננו:

  1. מלחמת בני מרון: המקומות מהם באו הכנענים ומהם ברחו.
  2. גבולות הגליל: הגליל התחתון – כבול-טבריה; כסולות-באר שבע.

גבולות הגליל העליון: תלה-בקע; באר שבע-מירון (?)

  1. אפשרות קו עין בין 'הר עצמון' כ"נשקף אל ציפורי":

ציפורי     רכס נטופה    רכס חזון כמון    מתלול הר ארי-הלל

300 מ'        550 מ'           590 מ'                1050 מ'

[32] [שם, שם, ספר ג, ג, (2 ). בתרגום שמחוני, נאמר בסעיף זה: "בכל-זאת עצרו יושביהן בכל המלחמות את האויבים

לעלות על הארץ" ].

[33] לבחינת  הרעיון לקשר בין השם "עצמון" ל"חשמונאים" יובאו  כאן 'ראשי פרקים' של האירועים בגליל, בתקופות   הרלוונטיות:

  1. בימי ממלכת-שלמה נכלל הגליל כולו בתחומה. (המלך שלמה מוסר למלך צור שטח, בגליל המערבי, הכולל עשרים ערים, ונקרא שמו – 'ארץ כבול'.
  2. בימי רחבעם, עם פילוג הממלכה – נשאר כמובן הגליל כחלק של 'ממלכת ישראל', שבירתה בשומרון.
  3. אימפריית אשור מביסה את מלכות ישראל בשני שלבים: החלק הצפוני, הכולל את הגליל כולו, נכבש בידי תגלת-פלאסר. חבל זה מתנתק מממלכת ישראל, והופך 'פחווה' אשורית. בשעת כיבושו נעשית הגליה מאד מוגבלת: מחמש עיירות בלבד – מגורשים מכולן יחד, בערך שלושת אלפים איש (גברים בלבד).
  4. הגליית שומרון, מתבצעת אחרי  11 שנים, אחרי מצור כבד על העיר שומרון. בהגליה זו הולכים בגולה 28000  נפש, מן העיר שומרון לבדה. במקומם של הגולים מובאים אנשים ממקומות רחוקים. עם התנחלותם בשומרון, מתאחדים אלה המיובאים עם הישראלים והופכים יחד להיות 'שומרונים' (מאז עד ימינו).
  5. ממלכת יהודה מקיימת – לאחר נפילת שומרון – קשר הדוק עם הגליל, עם 'שארית הפליטה' של עשרת השבטים, שברובה נשארה על אדמתה: חזקיהו מזמין את שבטי הצפון להשתתף בחג הפסח. בין הבאים, משבט אשר  ומשבט זבולון (דה"ב ל, 1; 11 ). המלך  אמון (מל"ב, כא, 19) והמלך  יהויקים  (מל"ב, כג , 36) הם בנים לנשים שבאו מכפרי הגליל.

בימי גלות בבל מתקיים כנראה קשר בין הגולים מירושלים, לבין הגולים, בני שבטי הצפון. קשר הנמשך עד ימי

שיבת-ציון, בה עלו שרידים גם מעשרת השבטים. מתוך אנצ' מק' כרך ב', ערך  'גלות' י, א, זליגמן.  והערך 'גלות

אשור' , א. מלמט, עמ' 500-496.  וכן: פוקס, גדעון "היישוב היהודי בגליל למן הכיבוש האשורי ועד סיפוח הגליל

למדינה החשמונאית" בית מקרא,  תשרי-כסליו תשמ"א ושם חומר נוסף.

[34] ראה:מלכים ב', כב: אחאב יוצא בראש צבאו למלחמה על רמות גלעד.

[35] אנצ' עברית, כרך  18 , טור    167-6 . חתום מ. – מערכת.

[36] פלביוס כותב (קדמוניות היהודים, יב', ו', א – 26): "מתיתיהו בן יוחנן בן שמעון בן חשמונאי"

תוספת השם חשמונאי, שאינה נזכרת בספר מקבים, במקבילתו – נראה שאינה היסטורית, אולי לכן אינה מובאת כמובאה האנציקלופדיה העברית.

[37] הראל, מנשה, אלה המסעות בישראל, כרך ראשון,  "עם-עובד", תל-אביב, תש"ח 1960. עמ'    184/3 .

עטיפת הספר עד סלע - חמישה שהלכו לפטרה

ראו עוד על רחל סבוראי :

רחל מספרת על המסע לסלע אדום

עוד'ראיון עם רחל על הסלע האדום

ספי בן יוסף מעלה ספקות

רחל סבוראי על רחל

רחל סבוראי על יעל פרץ

רחל על מצב הקיבוץ כיום

אחת שהלכה ושלושה שחיברו

מכורה לחיפוש אחר מחברי התנ"ך

הר מירון .צילמה מזל אלקלעי.

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ארץ ישראל עם התגים , , , , . קישור קבוע.

2 תגובות על הר מירון או הר עצמון ? לשאלת שמו העברי האמיתי של הר ג'רמק -רחל סבוראי

  1. מאת אלי אשד:‏

    רחל סבוראי כותבת המאמר שלמעלה חוקרת תנ"ך והיסטוריה הלכה לעולמה.
    היא השתתפה במבצע "ליל הגשרים", לחמה במלחמת העצמאות ויצאה למסע עם הלוחם האגדי מאיר הר-ציון ל"סלע האדום".
    בת תשעים הייתה במותה.
    אשת הפלמ"ח רחל סבוראי הלכה לעולמה הבוקר (ב') והיא בת 90 במותה. כך נמסר מהמועצה האזורית רמת נגב, שבתחומה התגוררה. סבוראי נולדה בקיבוץ עין חרוד ובשנת 1944 התגייס לפלמ"ח, שם השתתפה בין היתר במבצע "ליל הגשרים" בפיצוץ גשר דאמיה הלוא הוא גשר אדם.

    היא לחמה גם במלחמת העצמאות תחת פיקודם של יוסף בן מיימון והרמטכ"ל לימים דוד אלעזר (דדו) בגדוד הרביעי בחטיבת הראל.

    בשנת 1952 יצאה סבוראי למסע ל"סלע האדום" בפטרה שבירדן. שותפה לדרך היה לא אחר מאשר הלוחם האגדי מאיר הר-ציון שהלך לעולמו לפני שנה.

    מסע זה עורר השראה בקרב בני נוער ישראלים רבים שביקשו אף הם לערוך מסע דומה. חלקם קיפחו את חייהם במהלכו של המסע.‏

    בשנת 2011 כתבה סבוראי ל-mynet על המצב המדיני והסכסוך בין ישראל לפלסטינים. "צריך הדדיות בשביל שלום אמת", סברה סבוראי. "אם יהיה כאן ועכשיו השלום הזה – 40 אלף ישראלים יהיו פליטים בישראל. אלה המתנחלים. אחרי היציאה מגוש קטיף היו 7,000. כזכור, רק חמש שנים לאחר מכן הם החלו לבנות לעצמם בתים. בגוש קטיף, לדעתי, לא היה צריך להתיישב, אבל ההנחה של חלק מראשי המדינה הפלסטינית שתוקם, שכל המתנחלים יצאו מיהודה ושומרון – היא הנחה שאין לקבל אותה!".

    "אני מודעת לאיבה שפשטה אצלנו ואצלם. אני יודעת שיש הסלמה גזענית. צריך להרים את הכפפה. להיאבק בשנאה. בלי הכרה הדדית, של כל עם בשכנו – אין סיכוי לשלום אמת. מי ירים את הכפפה?", כתבה לוחמת הפלמ"ח.

    סבוראי, חוקרת מקרא ותנ"ך, התגוררה בקיבוץ רביבים והותירה אחריה שלושה ילדים, תשעה נכדים ושני נינים. היא הגיעה לרביבים בשנות ה-60 בעקבות אחותה. "היא הייתה חברת קיבוץ מאוד דעתנית", סיפר דובר קיבוץ רביבים, תומר פריאל. "היא תמיד עמדה על שלה ולא חסכה ביקורת מהנהלת הקיבוץ על דברים שנראו לה חשובים. היא הייתה מעורבת במה שנעשה בארץ ובתנועה הקיבוצית.

    בעשורים האחרונים, בעקבות המשבר שהקיבוצים עברו, היה לה קשה להתמודד עם זה, כי הרעיון השיתופי היה מאוד חשוב".

    בקיבוץ רביבים עסקה סבוראי בשנותיה האחרונות בעבודת שימור, אחזקה וטיפוח של בית העלמין. לפני כן עבדה במטע, וכמטפלת. "הקיבוץ היה מקום יקר לליבה", אמר פריאל. בשנה האחרונה חלה הידרדרות במצבה הרפואי של סבוראי. "עד לפני שנה נסעתי איתה לכנס של המטה השיתופי, אבל לאט לאט מצבה הידרדר", מספר פריאל.

    "היא הייתה אישה עם הרבה מאוד עקרונות שהקפידה לשמור עליהם עד ימיה האחרונים. שמירה על הקיבוץ כמו שהוא", מספר ראש המועצה האזורית רמת נגב, שמוליק ריפמן. "היא הייתה אישה מורכבת ועקשנית מאוד, התנגדה לכל שינוי, קטן כגדול. היא חיה בצניעות, וכשכולם עברו לבתים יותר גדולים היא המשיכה להתגורר בדירתה הישנה בגודל 50 מ"ר. רחל הייתה עבור רבים מבני דורי אגדה בחייה. היא טיילה בארץ ישראל שאותה אהבה והכירה כל אבן ושיח בה. כל השנים היא לא החמיצה הזדמנות לטייל ולהכיר עוד ועוד פינות בישראל זכיתי להכירה בנעוריי כילד בקיבוץ רביבים, וזכיתי להכירה גם כראש המועצה האזורית רמת הנגב. עבורי היא הייתה מודל לחיקוי, לאהבת ארץ ישראל. רחל הייתה עד יומה האחרון אישה דעתנית, ידענית, מעודכנת ובעיקר בעלת עקרונות. היא הותירה הרבה מעריצים. אין סמלי מכך שהיא נפטרה בסמוך ליום העצמאות של מדינת ישראל, שהיא כל כך אהבה".

    מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר, ספד לסבוראי: "רחל, בת קיבוץ עין חרוד, הייתה סמל לאהבת הארץ, לבניינה והגנתה בימי ראשית ההתיישבות. דוגמה ומופת של דור המייסדים שתמיד ראה לנגד עיניו את טובת הכלל. רחל, אשת חיל וספר הייתה סמל בתנועה הקיבוצית ובמדינת ישראל כולה. רחל הכירה כל שביל וכל ערוץ נחל בארץ ישראל. פעילותה למען ביטחון המדינה עם התגייסותה לפלמ"ח ואהבתה האדירה לתנ"ך ולמדינה הם החוט המקשר בין היסטוריה המפוארת של העם היהודי לתקומת עם ישראל בציון. אנו נפרדים היום מרחל בכאב גדול. יהי זכרה ברוך".
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4796014,00.html

  2. מאת ארלט:‏

    המאמר מעניין ומנומק היטב. אותי היא שכנעה! תודה על העלאתו. יהי זכרה ברוך.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*