המגדלור : סקירה על ‘עמדה’ 30, ביטאון לספרות, 2013, הוצאת הבלוט/כרמל

מאת יובל גלעד

הספרות העברית סובלת מבעיות קשות :

הפרוזה העברית הינה חלשה, משעממת, ריאליסטית בסגנון הפרוזה של המאה התשע עשרה, ולכן אנאכרוניסטית, אבל גם בלי אחוז אחד מהכישרון של דיקנס או בלזק, והשירה העברית – היא הפכה להיות רצף של סיפורים קצרים לעצלנים שאין להם כוח לכתוב רומן, סיפורים מגדריים וגזריים או סיפורים משפחתיים משעממים. אילו הייתי נער כיום והייתי מנסה להתעניין בספרות עברית, לא הייתי מוצא איש שידבר אליי, כמו שברנר דיבר פעם אל היישוב, או אבידן אל הקוראים בשנות השישים.

הכישלון העיקרי, מעבר לעובדה שאנחנו חיים במדינה שבה שר בכיר יכול להציע להעביר מיליון אזרחים מארצם כי בא לו, נובע מקריסת המערכת הספרותית, עליה התריע אמנון נבות במסותיו משנות השמונים. הזבל המחופש לביקורת שאתם קוראים במוסף ‘ספרים’ של ‘הארץ’, אינו אלא יחסי ציבור מחופשים לביקורת, כתובים על ידי חברים של הסופרים או המשוררים, או סתם כתובים ברוח צפיחית בדבש חסרת כיסוי. ויש גם מקרים יוצאי דופן פה ושם, שהתפלקו בטעות. על ‘המוסף לתרבות וספרות’ של ציפר לא ארחיב, כל איש ספרות אמיתי  יודע שמדובר במוסף יהיר של פרנקופיל קולוניאליסטי שנהנה לגלות את האוריינט מתוך התנשאות של צרפתי במאה התשע עשרה, תוך ספסור תרבות כמוצר צריכה בין בית הקפה ברמת אביב ג בצהרי שישי לחמין של שבת. העורך הנ”ל לא יוכל להבחין בין שיר טוב לרע גם אם יכוונו אקדח לראשו. וזאת העילית כביכול. המוסף הספרותי של ‘מעריב’ התפגר, וזה של ידיעות נפתח כל שבוע בכתבת צבע צהבהבה של שני עמודים מתוך החמישה המסכנים שלו.

אבל, בתוך כל המזבלה הזאת ולמרות הכול, יש כמה משוררים וסופרים בודדים ובודדות הכותבים כמעט ללא קהל ומתוך צורך אמיתי בספרות. במצב עניינים זה, שבה לספרות אמת, שירה ופרוזה גם יחד, כמה עשרות קונים בלבד, החשיבות של כתבי עת לספרות רק עולה. ועם כל הכבוד לנסיונות של כתבי עת במרשתת, הרי שהזמינות והקלות שבה ניתן להעלות פוסטים, שלא לדבר על הנרקיסיזם האינסופי של הפייסבוק שירש את הרשת, יוצרים כאוס מילולי אפוקליפטי שבה כל שיפוט מכל סוג שהוא נדחה ככליה של לו ריד, זמר הרוק הגאוני ז”ל.

בתור משורר, אני משתתף בחלק מכתבי העת הללו, כמו גם בגיליון הנסקר כאן, ובשביל הגילוי הנאות, אודה שהייתי חבר במערכת כתב העת הנסקר כאן, לגיליון אחד, אחריו פרשתי. ואני ידיד ספרותי של אחד מעורכיו, למרות חילוקי דעות ופולמוסים. אבל אינני יושב עם חברי כתב העת בבתי קפה, כפי שאינני יושב עם חברי שום כתב עת בשום בית קפה. אבל אם תרצו לסייג לעצמכם את דבריי כאן, בבקשה, זה לגיטימי. הרשימה “נגועה”.

כתב העת ‘עמדה’ הניצב כבר תשע עשרה שנה כמיגדלור ספרותי, לא נטול בעיות, מעל המזבלה המכונה המערכת הספרותית בישראל. הרוח החיה של כתב העת הוא מבקר השירה הטוב בארץ, מר עמוס אדלהייט, ויחד עימו פעל משך שנים הסופר המשובח ואוהב השירה אפילו יותר מפרוזה מר רן יגיל, שבשנים האחרונות מתמקד יותר בהוצאת הספרים הקטנה הפועלת לצד כתב העת. לעורכים הצטרפו עם השנים המשוררים אריק א. וחן קליינמן. כתב העת ממשיך, רובו ככולו, את רוח כתב העת ‘עכשיו’ מתוכו יצאו מייסדיו, בעוד מר מוקד ממשיך, אם כי ברווחים הולכים וגדלים, להוציא את כתב העת המשובח שלו.

מהו ייחודו של כתב עת זה? זה קל: זיקה למסורת הספרות העברית, שבאה לידי ביטוי בהוצאה מחדש של סופרים ומשוררים נשכחים כנוח שטרן, אשר ברש ועוד, לצד זיקת אמת לכתבי העת הספרותיים של ראשית המאה העשרים – ‘התקופה’, ‘הדים’ ועוד. כלומר: להוציא חדש מתוך ישן. גיליון מיוחד של כתב עת זה היה זה שאיגד מסות על אצ”ג, אסתר ראב ואשר ברש. עוד גיליון מיוחד עסק במשוררת הייחודית דליה הרץ.

ייחוד נוסף, לפחות בתחום השירה, הוא ההתעקשות על שירה מורכבת לשונית בעידן שבו השירה והעיתון בלתי נפרדים. מר אדלהייט, בהשפעת הניסיונות הלשוניים של אבידן, מעדיף כמעט תמיד שירה שבה השפה מורכבת, בין אם ברמת הצירופים, בין אם ברמת הדימויים והמטאפורות, או ברמת הסיטואציה המפתיעה. כלומר – שירה כמיומנות נרכשת של שכלול כלים ספרותיים ולא שירה כוידוי פייסבוק. וזאת, לצד שירה פוליטית (מגמה שנחלשה בשנים האחרונות) בעלת זיקה לצד השמאלי של המפה.

הבעיה המסוימת של גישה זאת היא שלעיתים נוצרת מגמה של ספרותיות יתר בשירים הנבחרים לגיליונות, כלומר ניסיונות לשוניים על חשבון ייצוג המציאות. ובאשר לפרוזה – כאן הבעיה היא כללית יותר – חולשת הפרוזה הריאליסטית השולטת בכיפה הישראלית. עם זאת, הסופרים והסופרות המשתתפים בכתב העת הם המיטב של זרם זה, כמו יוסי גרנובסקי, יגאל גודקוב, ירון אביטוב ומר יגיל העורך, וסופרים וסופרות צעירים וצעירות כמו שירה כרמי.

אבל הדובדבן שבגיליונות כתב עת זה הינו תמיד המסות – רובן של מר אדלהייט, ששוחט בביקורותיו גרפומנים זוכי פרסים הנחשבים בטעות כמשוררים בהעדר המערכת הספרותית או במערכת שבה יחסי הציבור והמרפקים החליפו את האיכות. ולכן, באופן טבעי, וגם כתוצאה מחוסר נטייה ליחסי ציבור שבקרב חברי כתב העת, אין לו הד וגם מספר הקוראים  מועט.

ולכן הגיליון החדש נפתח בדבר המערכת, שהפעם נכתב על ידי אריק א.  – הוצאת קיטור מסוימת על הנידוי שנכפה על כתב העת, לצד חבטות לכיוונים שונים – מיום ההולדת הנרקיסיסטי מגלומני של שמעון פרס, ועד לאינטלקטואל בגרוש אורי הולנדר, ולספר מסותיו המביך:

אותו ד”ר הולנדר, מבקר ומתרגם אשר כמצוות אנשים מלומדה מושך ידיו אף בכתיבת שירים, הולך ומסגל לעצמו דימוי של איש רוח ומתווה דרך תרבותית. הולנדר, ממרום הטור שלו במוסף תרבות וספרות של עיון הארץ, סוכנות התיווך לספרות כמותג תרבותי..

וכו’.

‘עיר ההיטלים הנוצצים’ הינו מעין פואמת זרם תודעה מדע בדיונית בהמשכים שמפרסם העורך והמשורר עמוס אדלהייט. זוהי שירה קשה, לפעמים אפילו מתנכרת לקוראיה, אבל כמו שכבר ציינתי מעל במה זו היא לדעתי השירה המורכבת ביותר בישראל כיום:

שירה היא פעולה באפלה/ כפעולת מלאך בלי נוכחות/ אם יש עוד מלאכים יש שירים עקבות/ בשר רוטט מן הגופים השמיימיים קליפות/ מתכת שבבי עלים פלדה נלבבת על צי חלל…

אם יש שם מבין הקוראים אנשים עוד מוכנים להתמודד עם ספרות קשה, קנו את ‘איגרת לפלסטינה’ או ‘עיר ההיטלים הנוצצים’ של המשורר, ונסו שוב ושוב עד שתראו את היופי.

עודד כרמלי, משורר מעניין אם כי מעט נגוע בשטחיות אותה הוא מתעד, כותב שירה ביקורתית אירונית בהשפעת אבידן, כאשר בשיריו הטובים יותר הרגש פורץ מתוך האירוניה ומציג פגיעות:

אבא אני עובד בדווקא/ שולחים לי מייל/ אני מחזיר במייל/ יותר ארוך/ מי התחיל מי זוכר/ לא אני לאו דווקא/ ודווקא לא בכוח/ האינרציה

השירים המופיעים בגיליון הם מהטובים של המשורר ועורך כתב העת ‘הבה להבא’. תיאור מדכדכך מתוך הזרה של מציאות חייהם של עובדים רבים כיום, מול המחשב. האירוניה כחבטות אגרוף באה לידי ביטוי גם בקטע הבא:, של מי שעובד בתעשיית המילים כזונת מילים:

האנשים שלהם/ החומרים שלהם/ הרעיון שלך/ הפלטפורמה שלהם/ הפורמט שלהם הפיץ’/ הפיל הטאץ’ שלהם… הסיגריה שלהם/ האש/ לא שלך…

צריך לקרוא את כל המחזור, כי מקטעים בשפה הפשוטה על גבול הפשטנות לא מעבירים את הכוח.

שלמה אביו הוא משורר ותיק וטוב, כמו גם מתרגם מעולה מתורכית, קטלונית ועוד. שירתו עסקה בקיפוח המזרחי, אבל תמיד מתוך מודעות אינטלקטואלית מורכבת ולא כאגרוף עיתונאי, מה גם שאביו הוא יליד תורכיה, מעין מזרח מערב לכשעצמה. כמו כן אביו כותב שירה לירית מדויקת ונוגעת ללב. הנה קטע משיר שירה בפרוזה מחאה מעולה, “ברונינו ממושבות יהודה”:

לתפארת ותיקי מושבות יהודה, חלוצי עליה ראשונה וגם שניה, גואלי קרקע לאומית וקולטי עלייה – אחד מצאצאיהם העלה משואה. ואולם, הם נבנו מעבודה ערבית זולה, מעבודה תימנית זולה, ואחריהם – מעבודת אבי הזולה אף היא. ואולם, על גאולת קרקע ועל קליטת עליה – היטיבו לשאת נאומים חוצבי להבה. מלחמת השחרור תרמה להם רבות: רכוש ערבי נטוש ובעיקר – אדמות!

קיצור תולדות הציונות, וגם כאן היה צריך להביא את הקטע כולו כדי להתרשם.

רונן בלומברג הינו משורר צעיר הכותב על הדחויים והנידחים בחברה, בשירה וידוויית בוקובסקית משהו, רק בלי המאצ’ואיזם של המשורר האמריקני הגדול:

לשם מה שלחו אותי הוריי/ לפני חמש עשרה שנה/ למוסד שיקום בירושלים?/ פנימייה קטנה מאבן ירושלמית מתפוררת/ חמש דקות מהטלפון הציבורי השבור/ ליד בית הקברת המוסלמי הישן… מה קיבלתי שמה ומה נותר לי? / להתכנס לתוך עצמי ככוכב קורס…

שירה פשוטה ההולכת על גבול הפשטנות, ולטעמי לא נופלת לשם.

יהונדב פרלמן הינו ליריקן עילאי שנמנה על מייסדי כתב העת ומשתתף בו באופן קבוע, משורר חיפאי המיטיב לתאר את הנוף המקומי:

ממול הואדי אני רואה/ בית/ בית של ערבים// אני יהודי יושב על עץ/ הואדי שבינינו/ מטייח// איך אני כמה לשבת בארץ/ ההגירה של אבותיי תחת/ גפנים ותאנתם

שירת מחאה “מחופשת” לשיר לירי, או שיר לירי של מחאה בשפה פשוטה, בצניעות של עץ זית.

שירתו הרליגיוזית אקסיסטנציאליסטית של חן קלינמן מתאפיינת בשטף רווי המצאות לשוניות, עיסוק באמונה, אהבה ומחאה נגד התעללות בבעלי חיים, ברוח פואמתית:

מה שאויב אותי באהה הוא מה שהשכיח אותך, עד שחזרת ונזכרנו./ מה שהשכיח אותך הוא הנצח הנגדע,/ נצח שעיקר החלמותיו על דרך הפנטום, הברקת איברים שלמים לתזכורת./ מה שמזכיר לי אותך הוא הנצח-בין-כה- וכה

גם שירת אריק א. מורכבת לשונית, ועניינה הכמעט יחיד לאורך השנים הנה האהבה לאישה ספק ערטילאית ספק קיימת, בשילוב בין חושניות גדולה למקצבים פואמתיים שונים, תוך גיחות וזיקה לעולם המדע בדיוני:

זה יהיה או היה במחוז הגליל ההררי או במישור תל אביבי/ מתחת לאדמה במטרו או מעל לרקיעים בתא החללית מסוג 3/ בכל המקום ועל דעתי/ כשאיבדתי אותך

זה הטיימינג/ להיקשר ולהרגיש ולהרגיש/ להגיש לך את הלב שלי מדיום רייר/ מה שעושה כיום את האהבה// בלי טיימינג. קשורים/ למי. היא/ את הלב שלי טורפת רייר טבסקט ששורף/ עם כל הלב

כאמור, שילוב בין חושניות “ארצית” של סטייק עם סחרור אהבה.

שירי קלינמן ואריק א. המופיעים בגיליון זה הם ממיטבם, וזאת בניגוד לחלק מהפואמות של שני המשוררים שנזקקות לעריכה קפדנית יותר.

אני אוהב פרוזה, אבל היא איננה הפורטה שלי כמבקר. לכן לא ארחיב. בחוברת שני סיפורים מעניינים של אורציון ברתנא, קטע מרומן בכתובים של רן יגיל, “רציחות בבני ברק”, שבו האוזן הטובה של הסופר לשפת הדיבור באה לידי ביטוי בדיאלוגים, כמו גם תיאורים של בני ברק המשלבים יכולת התבוננות ואבחנה עם יכולת תיאור בשפה טבעית ועכשווית. אור ארנסט הינה סופרת צעירה המשלבת מחאה כנגד הקיום הקפיטליסטי הממית עם שפה לירית פיוטית. סיפור מעניין נוסף הינו של דנה חפץ, מספרת צעירה. כך גם סיפורה של שירה כרמי, שסיפוריה כבר זכו לפרסי המוסף לקולוניאליזם של ציפר, ובצדק.

ירון אביטוב הינו סופר טוב, מבקר ועורך ותיק, שיש לו יכולת הזדהות עם הדחויים חברתית, והקטע המופיע בגיליון הינו מונולוג של עובדת זרה בישראל, שבו מצליח הסופר באופן מפתיע להיכנס לעולמה, ותוך כדי כך להאיר בזרקור את החברה הישראלית.

בגיליון גם קטע מתוך “הנמל”, אולי ספרו הטוב ביותר של הסופר והעורך יוסי גרנובסקי, העוסק ביפו של לפני קום המדינה, של מאבקי ערבים ויהודים על פרנסה תחת השלטון הבריטי, כתוב בשפה מקורית ערבית-עברית שכזאת, בתוקף היותו של הסופר תושב יפו. כתיבת גרנובסקי שואבת מסיפורי עם מחד ואידיליות מאידך, אבל תוך ביקורת חברתית נוקבת על הגזענות של הציונות כלפי הערבים, בעיקר הערבים אזרחי ישראל.

גבריאל מוקד, העורך רב הזכויות של ‘עכשיו’, הינו גם מחברם של ואריאציות בפרוזה שכתב ופרסם לאורך שנים, בהשפעה מובהקת של קפקא, עליו פרסם בשעתו מוקד מחקר מקיף.

באגף תרגומי השירה תרגומים מרוסית של אולגה אנסטיי פרי מקלדתו של המסאי והמתרגם המבריק רומן וטר, ותרגומים יפים של ואלאס סטיבנס וקאמינגס משל אדלהייט.

תחום הביקורת והמסות הוא התחום בו מתייחד כתב העת, כאמור, מבחינת עומק המסות והיקפן. הגיליון הפעם מעט “צמחוני” מבחינת הביקורת הנוקבת, אבל מכיל מסות מרתקות על “שירה” לעגנון מאת אדלהייט, מסה מקיפה וחשובה מאת חן קלינמן על הסופר החצי נשכח והעילאי דוד שחר, מסה של אורציון ברתנא על מנדלי מוכר ספרים ויצחק אוורבוך-אורפז, מסה מקורית וחשובה של דניאל עוז על המשורר הנשכח ואולי שרוי כבר בדמדומי תודעה ראובן דותן, משורר לירי עדין ומצוין שמיטב שיריו שפורסמו בבמות ספרותיות בעשורים האחרונים לא קובצו כלל לספר בהעדר מערכת ספרותית, ולסיום “ספתח לערן הדס” מאת אדלהייט, על המשוררשת המוכשר ערן הדס.

וצריך היה להרחיב על כך אחד מהמספרים בפרוזה שנסקרו כאן, כל קטע כאן ראוי לביקורת מקיפה לכשעצמו, כמו גם על כל אחת מהמסות הנזכרות, אבל המקליד כאן כותב ומקדיש זמן ללא כל תמורה כספית, בעוד חשבון הבנק הולך ושוקע למעלות מקפיאות מתחת לאפס.

לסיכום, גיליון מעולה המוכיח שיש עדיין ספרות וביקורת עברית בישראל, רק שהיא נסוגה לבונקר כמעט תת קרקעי בעידן גס רוח, מטומטם, כוחני ואלים.

ראו גם

אלי אשד על הכוהנים הגדולים של קודש הקודשים

7 תגובות

  1. לגלעד
    בקורת מעניינת עם כמה הברקות. אני מוצא לנכון לציין שהפעם הכתיבה מוקפדת ומהוקצעת יותר ממרבית הבקורות בעבר וזה חשוב לעניות דעתי, מאוד למי שמבקר יצירתם של אחרים, גם אם לא מקבלים שכר (למרות שאולי דיני כותב-חינם אמורים להיות קלים יותר מאלה של כותב-בשכר).

  2. תודה דוד. אבל הביקורת הזאת לא יותר מהוקצעת או מוקפדת יותר מהאחרות,
    היא נכתבה, יחד עם עוד שתי רשימות, בבוקר אחד פנוי יחסית. היא אולי פחות בוטה (פרט לפתיח)
    גם כי היא “נגועה” וגם כי אני כותב על כתבי עת שהם יצור מוזנח, מפוחד ועל סף הכחדה.
    בכל אופן אנצל את ההזדמנות לומר שבהתייחסות שלי ל”הארץ” ספרים לא דייקתי,
    תחת סגנו הנצחי של ציפר, מר בני מר, זה כבר לא עלון פרסומי מתקתק בלבד,
    אלא הפך להיות מוסף סוציולוגיה בו אפשר לקרוא על פמניזם, מיעוטים וכו’,
    כמו גם על פוליטיקה, ולמעשה – מדובר בהמשך של החלק החדשותי, על פי רוח הטרנדים
    התקינים פוליטיים של ימינו. ביקורת זה לא.

  3. מעריך את ה”הספק” והנחתי בעבר שזו הסיבה, ולא העדר יכולת, שחלק מהביקורות האחרות פחות מוקפדות בסגנונן, מי יותר מי פחות. תמיד כדאי לזכור את “No body is perfect” של ג’ק למון.

  4. אני משתין על הסגנון, דוד. כשראש כרוב כמו א. בקר כותב ביקורות שירה ב”הארץ” ספרים, וגורם לגעגוע
    לראש כרוב הקודם, שוויצר, וכשאלי הירש משתפך על המבחר החדש של וייכרט ב”ידיעות”, אז קיבינימט
    על הסגנון, מישהו צריך לכתוב את האמת.

  5. אפשר לכתוב רשימת ביקורת צולפנית שלא תאזכר את א.נ., כאיזה תו תקן איכותי, ולא תסמן כמטרה את הולנדר/אור/ציפר/ושות כבטן הרכה של הממסד, אוקי? העסק נהיה אוטומטי בזמן האחרון.

  6. הי לך, אנימבין מה אתה אומר, אבל לא, אי אפשר.
    הבעיה איננה הולנדר-ציפר ושות’, הבעיה היא התרבותיות הנפוחה בגרוש המתחזה לתרבות מעמיקה,
    תוך בוז מובנה לקיום הישראלי המורכב ורב הבעיות, מתוך מחשבה שדיון בגתה והיינה, תרגומים לאין קץ
    וסרסור בענקי רוח הם תרבות ואמנות. הם לא. “הארץ” הוא ראש הנחש, אך ורק מבחינת העיסוק שלו בתרבות
    ואמנות, לא פוליטית. אז אצל ציפר זה התרבות הצרפתית בנוסטלגיה פתטית, אצל אור משחק טפשי במיתוסים,
    והולנדר הוא כבר מומחה לכל אספקט בעולם הרוח, בהמשך למומחיותו של מר הירשפלד.
    זאת בדיחה רעה, אבל היא על חשבונה של ספרות עברית לא רעה שהולכת ונרקבת כשמעט הקוראים שלה
    וגם מעט הכותבים הטובים קוראים את מוספי “תרבות וספרות” ו”ספרים” וחושבים שאלה מוספים של תרבות וספרות
    ושל ספרים. הם לא. הם מערכת לספסור בזול של עולם הרוח בכללותו ושל הספרות העברית בפרט,
    והנזק הוא עמוק ומסוכן למפעל הציוני כולו, וזאת על אף שהספרות כבר מזמן איננה בעלת התפקיד המכריע
    שהיה לה בראשית ימי הציונות. ספרות שלא משקפת את המציאות במורכבותה, ואין זה משנה באיזה ז’אנר,
    היא שקר מוסכם של לובשי פרוות מפהקים בקונצרט של הפילהרמונית באולם המחודש של היכל התרבות
    שגם בו לא שומעים שום דבר (אני יודע, הייתי באנדרס שיף, באחת השורות האחרונות), כלומר תרבות
    של פוחלצים נאחזים בציטוטים מגדולי הספרות, דוגמת השירה הנפוחה של שרון אס. או במקרה החמור יותר,
    הגרפומן מנור.
    ה”מחלה” התרבותית כביכול עמוקה, ושורשיה ביהירות של מפא”י ההיסטורית, בהערצה לס. יזהר כסופר אידאלי
    בעוד הוא מתייפיף לו בהתפייטויות שקריות (אחרי האמת של “חירבת חיזעה”) או החרטטת של ישראל אלירז,
    משורר לירי מוכשר שהפך עם השנים למכונת ייצור טקסטים פסאודו פילוסופיים בגרוש, במידה רבה כמו
    יואל הופמן המאוחר, שיצר הכלאה של בשר וחלב בין הייקו לתרבות הייקית, הרחק מ”ספר יוסף” בו החל יפה.
    כל אלה הם גילומים של תרבותיות מזויפת, וכולם באים לידי ביטוי מוחץ במוספי התרבות של “הארץ”,
    בחסות שמאל מזויף, יהיר, מנותק מהעם, למרבה הצעיר, שאולי התקיים על דפי “דבר” ו”על המשמר” במידת מה,
    אבל כיום ירד למחתרת של כתב עת.
    אז הנה, מר שטארק, התקפה גם על שמות אחרים מאלה שמשעממים אותך.

  7. גם לי יש ביקורת “נגועה” וכו’: רק היום באירוע קיבלתי את הגיליון בדפוס. אני ואיילה בן-לולו שישבה לידי התרשמנו מהשירים שקראת, ואהבתי גם אם השיר על היונה, אותו לא קראת אבל הופיע בגיליון.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 + תשע עשרה =