עברית או יידיש ?-ביקורת על "מה שחייבים לשכוח :יידיש בישוב החדש" מאת יעל חבר

האם עדיף היה שכולנו היינו ממשיכים לדבר בשפת היידיש ? האם זה היה הופך אותנו לקוסמופוליטיים יותר וסובלניים יותר כלפי האחר ?

עברית או יידיש ?: סקירה על הספר מאת יעל בת זאב  חבר מה שחייבים לשכוח :   יידיש ביישוב החדש /    ירושלים :   יד יצחק בן-צבי,   תשס"ה.  2005 199 עמודים.

הופיע בגיליון "מאזניים " דצמבר 2013.

תקציר הספר :מה שחייבים לשכוח' :   יידיש ביישוב החדש

ספר זה מהווה פרק חדשני ומאלף בהיסטוריוגרפיה של תרבות היישוב החדש בעשורים הראשונים של המאה העשרים. הוא בודק את הקשיים שעורר צו זניחת היידיש לטובת העברית בכל שכבות היישוב –  מנהיגים ואנשים מן השורה כאחד- וחושף לראשונה את מכמני היצירה האלטרנטיבית ביידיש שהתרקמה בארץ באותן שנים.הפרק הראשון מתבונן במקוריות ובפירוט במגוון רחב של תעודות ומסמכים בני הזמן, דן באופן מעמיק באירועים הקשורים למלחמת השפות, בדברי עיתונות וספרות, בכרזות ובשירי-עם, ומגיע למסקנות חדשניות לגבי המציאות התרבותית ביישוב החדש. הפרקים הבאים מציגים את יצירתם של מספרי היידיש זלמן ברכות ואברהם ריווס והמשוררת ריקודה פוטש, שכתבו בארץ מימי העלייה השנייה ועד ראשית שנות המדינה.
הספר, המבוסס על מחקר מקיף וממושך, זורה אור רענן, בהיר ושופע על תרבות היישוב, ומצייר תמונה רחבה של החברה והתרבות שמתוכן צמחה מדינת ישראל.

יעל חבר בוגרת האוניברסיטה העברית בספרות וארכיאולוגיה ובעלת תואר דוקטור לספרות.

עברית או יידיש ?: סקירה על הספר.

מאת אלי אשד

חוקרת ספרות היידיש יעל  חבר ביצעה  ארכיאולוגיה ספרותית, ופירסמה  ספר מחקרי שבין השיטין נראה כמתקפה חתרנית על האידיאולוגיה שבבסיס  התרבות העברית.

זהו הספר " מה שחייבים לשכוח :יידיש בישוב החדש". ספר שיש בו משום ביקורת מובלעת קשה על הדרך שבה נוצרה הזהות העברית על חשבון שפת היידיש.

הדוקטור  חבר מראה בספרה שבזמן ההתפתחות של הספרות העברית נחקרה היטב בישוב בארץ ישראל נוצרה גם ספרות אחרת ספרות יידיש  ביישוב שהייתה פופולארית מאוד ורחבת תפוצה . כך למשל בין 1928 ו-1946 הופיעו בארץ ישראל לא פחות מ-26 קבצים ספרותיים בשפה היידיש ומהן לטענתה עולות זוויות ראיה ותובנות המשקפות גרסה אחרת מהתיאור הנורמטיבי בספרות העברית .  ספרות עשירה ומכובדת בכל קנה מידה שהגברת חבר מקוננת על הדה לגיטימיזציה שנעשתה לה בתקופת הישוב ועל  השכחתה בידי המחקר.

היא לקחה על עצמה להוציא אותה מהשכחה. וזאת היא עושה על ידי חשיפתם של כמה סופרי יידיש מעניינים מאוד שפעלו בארץ ישראל ובמדינת ישראל. אלו הם זלמן ברכות ,אברהם ריווס וריקודה פוטש   סופרים שלדעת הגברת חבר בעצם השימוש שלהם בשפה היידיש ביטאו גישה חתרנית "אחרת " לגישה הסוציאליסטית ריאליסטית ציונית המקובלת מהסוג שרוב הציונים בארץ גדלו עליה..

אך חוששני שהמסקנות שהדוקטור  חבר היגיעה אליהם במסגרת מחקרה הן מוקשות ביותר. ולכל הפחות שנויות במחלוקת.

לטענתה שפת  היידיש מתאימה יותר לבטא את "האחרות" ואת הגיוון בשפות שמבטא את "האחרות "  מאשר השפה העברית  ושאותם סופרים יידישאים  שהיא מביאה שהם אכן מעניינים לעצמם מייצגים את האופציה האחרת שהספרות העברית כביכול ויתרה עליה.

זוהי טענה שלדעתי היא מוקשה ביותר   משום  שחבר  מסתמכת רק על שלושה סופרים ששונים לחלוטין זה מזה ועצם הקישור בינהם הוא מקרי לחלוטין. אני יכול להביא עוד עשרות דוגמאות  של סופרים שכתבו בעברית על אותם הנושאים שהשלישייה של הגברת חבר מביאה. גם הם היו בשוליים ונשכחו לא פחות  מהסופרים האידיים שאותם חשפה הגברת חבר ,אולי עלינו   להסיק מזה שדווקא השפה העברית ייצגה את "האחרות" לא פחות טוב מהיידיש  ?

חבר מקוננת על השכחת והכחדת שפת  היידיש וזועמת על התעלמות המחקר מהפעילות המגוונת של הספרות היידיש בתקופת הישוב.  היא רומזת שיש בכך משום קונספירציה של השכחה מצד החוקרים .וקובעת ש"נראה ש"דממה זועקת " כזאת בנושא מהותי כל כך צופנת בחובה אמביוולנטיות עמוקה ומתמשכת בעניין השפה ,שנים רבות לאחר שהוכרע הנושא הכרעה מעשית".

ובכן לא.

לא נעים לאמר אבל המחסור במחקר בנושא שהוא באמת משווע  הוא לא משום שיש  מזימה ציונית –עברית  נגד ספרות היידיש אלא משום שחוקרי הספרות העברית הם ברובם אנשים עסוקים מאוד עם שפע יצירות שעליהם  לחקור בעברית וגם משום שחלקם כלל אינם יודעים יידיש. ואם כבר אז למה רק יידיש באותה מידה מן הראוי היה שהם יחקרו גם ספרות לדינו וערבית יהודית וכו'.

( אני למשל הייתי מעוניין מאוד לחקור את היצירות של העיתונאי שלמה בן ישראל בשפת  היידיש שפורסמו בעיתוני יידיש בחו"ל על הרפתקאותיהם של הבלשים דוד תדהר ודוד אלמוג .שניים מספרים אלו תורגמו לעברית .אבל מכיוון שאינני יודע יידיש אינני טורח לבצע את המחקר הנ"ל.  האם זה אומר שיש כאן קונספירציה מצדי כנגד היידיש? בכל אופן זהו נושא ראוי מאוד למחקר שאני קורא לדוברי היידיש בין החוקרים לבצעו .)

הגברת חבר מתלוננת על כך שההשלטה של השפה העברית על פני היידיש הייתה תהליך "כפוי " ולכן לא טבעי

כמקובל כיום  בקהילה האקדמאית הגברת חבר כותבת היום מפרספקטיבה  של המפסידים המדוכאים , דוברי היידיש  המרגישים מרומים ומובסים בידי קונספירציה נתעבת של כוחות הרשע, של אלה שהשליטו את השפה העברית  הבזויה והשכיחו את שפת היידיש העשירה בת אלף השנים , הגברת חבר יודעת שתרבות היידיש הושמדה  והמרירות  על כך מנחה את כתיבתה ומקשה עליה  להבין כתוצאה  את מה שקרה .

הגברת חבר רומזת שחיי כולנו היו טובים יותר אם היינו ממשיכים לדבר ביידיש שפה קוסמופוליטית יותר ומתוחכמת יותר מהעברית הקרתנית הפשטנית  ו"המאחדת".

האומנם ?מסופקני.

. בארץ ישראל צמחה הקהילה היחידה דוברת העברית בעולם ואם לא היו דואגים לפתחה ולחזקה ולהחליש את השפעת השפה הדומיננטית היידיש כי אז קהילה זאת הייתה עלולה לא לשרוד. ויש לזכור שבזמן שבישוב היו כמה אלפים של דוברי עברית היחידים כמעט בעולם וברחבי העולם כולו היו מיליונים רבים של דוברי יידיש. כמובן איש לא ציפה שבתוך כמה שנים יופיעו הנאצים וישמידו מליונים מהם ויהפכו את היידיש לשפה גוועת .

מנהיגיו הפוליטיים והאינטלקטואליים של הישוב  לא נאבקו ביידיש משום  שהם נהנו מכך או מתוך סדיזם או מתוך שנאת היידיש. אחרי הכל זה היה הדבר הקל ביותר בעולם עבור בן גוריון ושלונסקי וכל השאר להמשיך לדבר ביידיש כפי שעשו מימים ימימה בביתם וכפי שהמשיכו לעשות גם בארץ ישראל כפי שמראה הגברת חבר בפירוט בספרה.

אם הם התאמצו כל כך ליצור תרבות חדשה של דוברי  עברית  כנגד הנטיות הטבעיות שלהם עצמם לדבר יידיש הם עשו זאת משום שהיו להם סיבות טובות מאוד ומוצדקות .

וקודם כל יש להבין שהמדיניות נגד היידיש שהונהגה בישוב העברי בארץ ישראל  שאותה מתארת חבר ושעליה היא מקוננת  הייתה מחייבת המציאות.

ננסה לדמיין מציאות חלופית שבה היידיש נשארה דומיננטית כשפה של הקהילה היהודית כאן האם זה היה הופך אותנו לנכונים יותר לקבל זרים ו"אחרים"  כפי שרומזת הגברת חבר בספרה?

כלל לא .היהודים המזרח תיכוניים  במקרה כזה  לא היו מוכנים בצדק להתאחד או אף לשתף פעולה  עם "האשכנזים" שכן מה להם ולדוברי היידיש האלה ? במקרה כזה היו להם קשרים חזקים יותר עם הערבים שסביבם.

הם היו יכולים למצוא שפה משותפת   תרתי משמע ותרבות משותפת  ולכן גם יעד משותף אך ורק עם דוברי עברית.

אם הייתה מוקמת כאן מדינה של דוברי יידיש כי אז בבוא היום או כבר מיד   הייתה קמה  תנועת"זהות  מזרחית"  חזקה לאין ערוך מזאת שקיימת היום וכל הדוברים שלה היו משתוללים וצורחים שדוברי היידיש האלה כובשים אותם ומשעבדים אותם ומה להם לאשכנזים היידישאים הפולשים  האלה שהם עם אחר.

בזמן שזאת תנועה חסרת חשיבות במציאות שלנו הרי "במציאות היידישאית"  הם היו יכולים להפוך  לקבוצה דומיננטית בחברה בקלות.

זה עלול היה להגיע  עד למלחמת אזרחים .

אלא שבן גוריון ועמיתיו  לא רצו לראות ב"ספרדים" ו"במזרח תיכונים " ובתימנים  עמים אחרים ונפרדים  ( כפי שאולי רוצים לראות בהם אנשים כמו  סמי שטרית  ואנשי "הזהות המזרחית " שלו  )  הם רצו להתאחד איתם ואת זה אפשר היה לעשות רק דרך העברית .

בגלל אותם שיקולים ארוכי טווח  אותם מנהיגים וסופרים ציוניים צדקו  לדעתי כשעסקו בהשלטת  השפה העברית בארץ ישראל,רק איתה אפשר היה להקים כאן מדינה יהודית . היידיש חייבת הייתה להפוך לשפה משנית מתנוונת.

סך הכל הגברת חבר כתבה ספר מעניין ואינפורמטיבי והוא בגדר חובה  לקריאה לכל מי שחקר תרבות היידיש מעניין אותו.היא חשפה כמה סופרים בלתי ידועים  מעניינים מאוד  וניתן ללמוד ממנו הרבה , אבל אין כל חובה או אף צורך לקבל את מסקנותיו.

ראו גם :

פרק מהספר

מה שחייבים לשכוח: יידיש ביישוב החדש

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך חברה וסוציולוגיה, לשון עם התגים , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*